אמרי בינה אורח חיים· רבי מאיר אוירבך
דיני או"ח · סימן יא
הפ"מ בפתיחה מסתפק אם כתב סת"מ על עור איסורי הנאה ע"ז אם יוצא בזה דהוי מין המותר בפיך ומצד הנאה מצות לאו ליהנות נתנו ומדכתיב כתבו לכם לומר משלכם לא מצאתי כעת ובנעבד העור הוי שינוי שא"ח לברייתו יהי' מותר אף לכתחלה וצ"ע עכ"ד אולם בספ' תורת חיים סנהדרין (דף כ"א) בהא דאף אם הניח לו אביו ס"ת מצוה לכתוב משלו שנאמר כתבו לכם כתב דמיתורא דלכם קדריש דמשמע משלכם בעינן וכתב מטעם זה דהכותב ס"ת לעצמו ונותנה לבה"כנ ומקדישה לאו שפיר עביד דכיון דלאו שלו הוא שוב אינו יוצא בו ידי חובתו דלכם כתיב שלכם בעינן כמו בארבע' מינין שאין אדם יוצא בשל חבירו מדכתי' ולקחתם לכם ע"ש אך כנרא' הדין עם הפ"מ כיון דל"מ שדרשו חז"ל דרוש זה מכתבו לכם ואדרבא מבואר ברמב"ן מלחמות פ"א דסוכה דכתב בכתיבה ועיבוד לשמה לגבי תפילין ומזוזות לא מייתר בהו קרא לכתוב לשמה ואילו בס"ת כתיב כתבו לכם והיינו לשם חובתכם והאי דאמר רבה מצוה לכתוב משלו דכתי' כתבו לכם ההיא מכתבו נפק' וגבי מלך כתי' וכתב לו לשמו שלא יתנאה בשל אחרים וכ"כ חידושי הר"ן סנהדרין (דף מ"ז) ואם נאמר דמלכם דרשינן דשלכם בעינן עדיין מנ"ל לדרוש על לשמ' ומבואר בש"ס סוכה (דף ט"ו) בהא דדרשינן גדילים תעשה לך לשם חובך הוא משום דלמעט גזולה כתיב קרא אחרינא ועשו להם משלהם ובסוכ' חג הסוכו' תעשה לך מבעי למעוטי גזולה לכך לא דרשינן לך לשם חובך וא"כ אם נדרוש כתבו לכם משלכם לא נוכל לדרוש על לשמ' אלא ודאי דלא דרשינן לזה רק לשם חובתכם ואולי י"ל כמו שכ' בירושלמי המובא ב"י או"ח (סי' תקפ"ו) דשופר הגזול כשר מדכתי' יום תרוע' יהי' לכם מכל מקום דלכם לא קאי על השופר וה"נ על הכתיב' לא קאי לכם דאף די"ל דקאי על הכתב הדיו והקלף מ"מ אולי ידע רמב"ן מ"ט דלא דרשו חכמים בכתבו לכם דבעי שיהי' משלכם ודרשו על לשם חובתכם אולם ברמ"ה סנהדרין שם כ' וז"ל אפי' הדיוט נמי שהניחו לו אבותיו ס"ת מחוייב למכתב ס"ת לנפשיה מדילי' שנאמר כתבו לכם משלכם עכ"ל מבואר דמלכם דרשינן וכמ"ש התו"ח ולכאורה יש קצת להוכיח דלאו מכתבו דרשינן שיכתוב לנפשי' רק מלכם דהא גבי מזוזה כתיב וכתבתם א"כ נאמר ג"כ אפי' הניח לו אביו בתים עם מזוזות שיתחייב לכתוב מחדש וראיתי בפנים יפות על התורה פ' ואתחנן דעמד ע"ז וכ' לתרץ דהא סת"מ שכתבה אשה פסולה אף דגם אשה חייבת במזוזה מדכתיב למען ירבו ימיכם מ"מ לכל ענין כתיבה פסולה כמו שכתב הש"ך יו"ד דלא כדרישה וא"כ מוכח דחיוב מזוזה לאו חובת גברא הוא אם דר בהבית שיצטרך לכתוב מחדש ודי אם יש שם מזוז' דהא אשה אינה יכול' לכתוב וכל מצו' דלא מצי עביד בעצמו ל"מ למעבד ע"י שלוחו ובדבריו מיושב ג"כ מה דהקשה השא"ר ע"ד הרמב"ם דכ' דנשים אינן חייבות במצוה דכתיבת ס"ת ואמאי הא לאו בת"ת תליא ותרי מילי נינהו עי"ש (סימן ל"ה) ולפי הנ"ל א"ש כיון דהמצוה הוא שיכתוב לנפשי' או בעצמו או על ידי שלוחו וכיון דליתא בנפשה דאשה פסולה לכתוב וזה ילפינן מוכתבת' וקשרתם דכל מידי דמצות כתיבה אשה פסולה הואיל דאינה בקשירה א"כ בהכרח דפטורה ממצות כתבו לכם דכל מידי דל"מ למעבד בעצמה אינה יכולה למעבד ע"י שליח.
אולם מה דפשיטא לי' לבעל הפלאה דמצות כתיבת ס"ת לעצמו בעי שליחות הדבר צריך תלמוד דהנה הרמב"ם במנין המצות מצוה ח"י כתב ואם אי אפשר לו לכתבו צריך שיקנהו או ישכור מי שיכתבהו לו והוא אמרו כתבו לכם את השירה הזאת מבואר מדבריו אף דלא יצא ידי חובת המצוה במה שהניחו לו אבותיו ועדיין רמיא עליו המצוה מ"מ יוצא אף אם כבר כתבו הסופר שלא לחובתו ובא זה וקנה ג"כ יוצא ידי חובת שליחות אולם הדברים צריכים טעם מה נ"מ לבין בא לו בירוש' מאבותיו או אם קנהו וצריך לומר דירושה בא ממילא בלא מעשיו ואם האב מנחיל לבניו דור אחר דור ויהי' סגי בזה לא יתרבו ספרי תורה וכיון דהכתוב אומר כתבו לכם הקפידה שיהי' לכל א' וא' ס"ת משלו אבל לא דהחיוב רמיא עליו שיכתבהו בשליחותו הן אמת דברמב"ם ריש הלכות ס"ת כ' מצוה על כל איש מישראל לכתוב ס"ת לעצמו כו' ואע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו ואם א"י לכתוב אחרים כותבים לו ולא כ' שיקנהו ומזה מוכיח ההפלאה דדוקא בשליחותו צריך שיכתוב אולם אינו נראה שיצטרך דוקא שליחות רק שישתדל שיהי' לו ס"ת ע"י מעשיו ודברי הרמב"ם במנין המצות הם לעד נאמן דסגי אם קנה וא"כ ע"כ הא דבמזוזה לא מצינו שיהיה חייב לקנות ולהניח הוא מטעם דוכתבתם לא משמע שיהיה חייב לצות לכתוב רק שתהי' הכתיבה על המזוזה משא"כ בס"ת דכתיב כתבו לכם ממילת לכם ילפינן שיהי' לכ"א חיוב או לכתוב לו או שיקנה וא"כ ממיל' ידענו מלכם דבעינן שיהי' שלו וראיתי ברמב"ן גיטין ר"פ כל הגט בגט דכתיב וכתב לה ספר כריתות אי כתב רחמנ' וכתב לחוד ה"א לאו משום לשמ' אלא בעינן כתיבת בעל או שלוחו אבל השתא דכתיב לה גלי על וכתב דלאו משום כתיבתו קפיד אלא משום דאינו כרות לשמה אא"כ כשכתבו בעל או אחר ברשותו אף על פי שאינו שליח ממש עי"ש וה"נ לשיטתו דדרש לכם על לשמה לשם חובתכם גלי על וכתבו דלא בעי שליחות דוקא ואי לא הוי כתב לכם רק כתבו בלחוד ה"א דקפיד רחמנ' על כתיבתו או שליחותו א"כ במזוז' דלא כתיב רק וכתבתם קשה אמאי יוצא אם הניח לו אביו בתים עם מזוזות וגם אף אם קנה מזוזה נימא דלא יצא דבעינן שיכתוב הוא או שלוחו כמשמעות וכתבתם ובפנים יפות שם תירץ עוד על קושיתו מדכתיב וכתבתם על מזוזות ביתיך ובשעריך בלשון יחיד ואם נימא דצריך לכתוב כל אחד בעצמו או ע"י שלוחו א"כ יצטרך אותו בית כמה מזוזות וכ"ש בשעריך שער העיר צריך כ"א מעיר לכתוב מזוזה וקרא משמע כתיבה אחת על מזוזה ע"כ דלאו חובת גברא הוא אלא חובת הדירה היא ולא אדע איזה משמעות מזה הא מ"מ י"ל חובת דירה הוא לאלה שדרים שיכתבו בשליחותם בשותפות מזוזה אחת ואף דלא בעינן מזוזה לכל א' מ"מ אלו שחייבי' במזוזה יכתבו מזוזה אחת ע"י שליח ואף בס"ת אם לא הי' כתוב לכם ודאי יוצאים שותפין אם אחד כותב לעצמו ולשותפיו בשליחותם או אחר כותב בשליחות כולם וגם השתא דכתיב לכם חקרו המחברים די"ל דיוצאים אם קנו בשותפות דגבי אתרוג כתבו תוס' סוכה אף דכתיב לכם לשון רבים היינו משום דצריך לכתוב ולקחתם לקיחה תמה אבל לענין ס"ת י"ל מדכתיב לכם לשון רבים יוצאין שותפין וכמו כן לגבי מזוזה אף אם נאמר דהחיוב לכתוב בעצמו או בשליחותו נוכל לקיים בשעריך ג"כ אף רבים יוצאים במזוזה א' של שותפין הנכתב בשליחותם וביותר יקשה להא דמבואר בש"ס מנחות ) דף ל"ד) יכול יכתבנה על אבנים נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה מה להלן על הספר אף כאן על הספר וברש"י פי' דהגז"ש מגט דכתיב וכתב לה ספר ובתוס' כתבו דדרש מכתיבה דמשנה תורה שמלך כותב או מכתיב דפ' סוטה ולדעת רמב"ן דכ' דמזוזה ותפילין לא בעינן לשמה מדלא כתוב לכם יקשה אם הגז"ש מכתיב' דמשנה תור' א"כ אין גז"ש למחצה ונבעי ג"כ כתיב' לשמ' וכן שלא יתנאה בשל אבותיו כמו ס"ת דמלך ואי הג"ש הוא מכתיבה דפרשת סוטה הא קי"ל מגילת סוטה שכתבה שלא לשמה פסול' כמבואר רמב"ם (פ"ג מסוטה) והוא מדכתיב ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת שיהיו כל מעשיה לשמה. א"כ נילף משם לגבי מזוזה דבעי לשמה וגם אם נאמר הגז"ש מגט לבעי לשמה ודאתיין עלי' אם בעינן שיהי' על קלף שלו דוקא אם נאמר הגז"ש מגט א"כ כמו דלגבי גט קי"ל כתבו על איסורי הנאה ונתן לה וכשר כן נמי י"ל לענין מזוזה והדברים צריכים ביאור רחב:
והת"ש בחלק בכור שור שבת (דף ק"ח) כ' ע"פ שבארנו בשאל' א' אם מותר לכתוב תפילין ע"ג עור בהמה טהורה שנעבדה ונעשית ע"ז והעלינו לא מבעי למ"ש כאן לפנינו דבעינן מן המותר בפיך פשיט' דאסור אלא אפי' לפי' התוס' דהכונ' על מין המותר בפיך וא"כ לעבד ג"כ מין המותר הוא ואי משום דאסור בהנאה מצות לאו להנות ניתנו אבל מ"מ יש לאסור משום דע"ז איתקש למת איכא למימר דלכולי מילתא כמת דבדאורייתא לחומרא מקשינן ומת פשיטא דאין כותבין על עורו תפילין דלאו מין המותר הוא ונכדו בשערי תשובה (סי' ל"ב ס"ק י"ו) העתיק דבריו דר"ל בתשובה הוכיח דבעינן מותר בפיך ממש ודלא כמו"ש תוס' דקאי על מין ותמהני הא דברי תוס' מבוארים בירושלמי מס' מגילה דפריך והא קתני כותבין ע"ג נבילות וטריפות מינא דאת נותן בפיך ומ"ש דאיתקש למת קשה חדא א"כ בתמורה ) דף כ"ט) דקאמר בש"ס מנ"ל דנעבד מותר להדיוט אמר ר"ה דאמר קרא ממשק' ישראל מן המותר לישראל ואי ס"ד איסורו להדיוט ל"ל קרא למעטינהו מגבוה ושקיל וטרי בש"ס שם ולמה לא קאמר דאי ס"ד דאסור להדיוט א"כ איתקש למת ולא הוי מין המותר בפיך ואם פסול למצו' ק"ו לקרבן אולם באמת הך הקישא למת הוא רק מדרבנן כמבואר בשבת (דפ"ג ע"ב) וברמב"ם הלכות אבות הטומאה. אכן אם נאמר דבעינן מותר בפיך ממש למה לקרא ממשקה ישראל אלא ודאי דסגי מינא דהתירא ועוד למ"ש הר"ן (פ"ב דר"ה) דשופר בעי ג"כ להיות מין המותר בפיך הואיל דהוי כלפנים והמג"א (סי' תקפ"ו) כ' דילפינן מן תפילין דאתקש כל התורה לתפילין וא"כ למה לן הטעם בלולב ושופר דלא יצא בשל ע"ז מטעם כתותי מיכתת שיעורי' ולגבי שופר נראה מדברי הרא"ש מסכת ר"ה דהא דבעי שיעור' הוא רק מדרבנן וכמ"ש הפ"מ (סי' תקפ"ו) וא"כ לא הוי רק פסול דרבנן תפ"ל בלא"ה של ע"ז פסול דאיתקש למת ול"ה מין המותר בפיך א"ו אף דאיתקש למת הוא רק לענין טומאה ואיסור הנאה אבל לא לשוי' מין אחר אשר לא כן הוא והוא מין המותר בפיך:
ולענ"ד נראה מטעם אחר לאסור קלף דאיסור הנאה אף אם נאמר דלא בעינן שיהי' שלו דהנה נראה אם אחד לקח עורות של חבירו ועיבדם לדידן דבעי עיבוד לשמה דל"מ דכמו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כן אינו מועיל הכונה דעושה מעשה עיבוד לשמה וכמו באזמני' וצר בי' דמבואר במג"א סי' מ"ב) דאין אדם אוסר דשא"ש כן נמי לענין עיבוד כיון דצריך שיעבד לשמה ולהמשיך על כל עשייתן קדושה אינו מועיל הכונה והדיבור לשמה על דבר שאינו שלו ואף אם מתרצה אח"כ הבעלים של העור מ"מ כיון דהעיבוד הי' שלא מדעתו לא חשיב העיבוד לשמן אף דהוי כעשה מעשה העיבוד מ"מ בזה דומה למקדיש דבר שאינו שלו וא"כ ממיל' באיסורי הנא' להסוברים דל"ה לכם וכהפקר הוא ממילא לא מהני העיבוד למחשב כלשמן אולם י"ל דדוקא מה שהוא של חבירו דכח אחר מעכב אינו יכול לאסור משא"כ של הפקר והארכתי בפרט זה במקום אחר ויבואר אי"ה בחלק יו"ד ומ"מ אף אם נאמר דיכול אדם לאסור דבר של הפקר אבל להקדיש דבר של הפקר אינו יכול דאיש כי יקדיש את ביתו כתיב מה ביתו שלו ממש וממילא אף בעשה מעשה אינו מועיל וה"נ ענין עיבוד לשמה הוי כמו דמשיך על העור איכות קדושה שיתקדש לצורך זה ולא מצי בדשא"ש. וכמו כן להסוברים דאיסור הנאה אינו שלו ולגבי אתרוג לא קרינן בי' לכם ה"נ ל"מ העיבוד לשמה ועיין מ"ש לעיל לענין ציצית כנראה מדברי הפ"מ שם דטויה לשמה בעי שיהי' שלו בשעת טוי' ומ"מ י"ל דבאיסור הנאה הי' מהני הטוי' לשמה כיון דאין כח אחר מעכב ולכך כתב הכ"מ פ"א מציצית) הטעם דשל עיר הנדחת פסול דכתותי מיכתת שיעורי' ולולא זאת הי' מהני הטויה לשמה וצ"ע בזה:
ודע דגוף הדבר דצריך עיבוד לשמה בס"ת ותפילין כנראה הוא רק מדרבנן כמו שכת' הפ"מ וכן כ' המבי"ט בקרית ספר וכן נראה מדברי רמב"ן מלחמות (פ"א דסוכה) וחידושי הר"ן סנהדרין (דף מ"ד) דכתבו דבס"ת בעי לשמה משום דכתיב כתבו לכם דרשינן לכם עשייה לשמה ובתפילין ומזוזה דלא רבי קרא לא בעינן עיבוד לשמן וא"כ בס"ת לא כתיב לכם רק בכתבו ומנין לעיבוד רק כיון דבעי כתיבה לשמן כ"כ החמירו רז"ל אף על עיבוד וכנראה מדברי הר"ן שם שכ' לחיבוב המצוה וכבר כ' בש"ג משם הא"ז א"י מאין לנו דתפילין בעו לשמה העיבוד בין למצוה ובין לעכב ואינו דומה למצה וסוכה שהם גוף המצוה אבל עיבוד עור א"י מהיכא תיתי מדאורייתא דגבי ציצית דרשינן לך לשם חובך ואי דתפילין איתקש למזוזה וס"ת ומזוזה ילפינן כתיבה כתיבה מגט דכתיב וכתב לה לשמ' הא בגט גופי' לא בעי עיבוד לשמה ועיין תוס' מנחות (דמ"א) וכנרא' דהוא רק מדרבנן מטעם חיבוב מצו' ונ"מ למה שכירכרו האחרונים לחוש לאם עיבדו העור לסתו"מ דלא מצי לברר אח"כ דאין ברירה מדאורייתא ואם לא הוי רק מדרבנן אמרינן יש ברירה ובאמת מבואר בדברי קרית ספר הנדפס מחדש מבעל המאירי דאין צריך לפרט שנותן לשם ס"ת או תפילין רק דרך כלל לשם כתיבת דבר שבקדושה: