אור ברסלב
אמרי בינה אורח חיים דיני או"ח › סימן ח

אמרי בינה אורח חיים· רבי מאיר אוירבך

דיני או"ח · סימן ח

סימן ז

בש"ע ק (סי' י"א) טלית של שותפין חייבת בציצית דכתיב על כנפי בגדיהם. ובתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל (סוף סי' ס"ו) חקר בשותפות נכרי אם חייבת ובפשטא דמלתא הי' נרא' דפטור כיון דממעטינן מקרא כסותך שאול' ה"נ שותפות גוי דלא מקרי כסותך מיוחד לך ככל הני דפרק ראשית הגז אולם צ"ע דבכל הני לענין בכור וראשית הגז שייך לחלק בין שותפות נכרי לשותפות ישראל דנכרי לאו בר חיוב וישראל ב"ח וכמ"ש רש"י דכל ישראל נקראו בלשון יחיד וכחד דמי והיינו בראשית הגז החיוב על הבעלים ושניהם כאחד חייבין בראשית הגז מאלו הצאן ולגבי שניהם יחד מיקרי צאנך וכן בבכור אבל לענין ציצית אף בשותף ישראל ל"ש הסברא דישרא' ב"ח והחיוב על שניהם כאחד דהא קיי"ל ציצית חובת גברא הוא ובשעה שאינו מתעטף א"ח להטיל וכשמתעט' בי' אחד מהשותפים לפטור דמשום שותפו אין כאן חיוב ומשום דידיה לחוד לא מיקרי כסות מיוחד לך וכיון דמ"מ חייב דכנפי בגדיהם כתיב וא"כ החיוב מכח חלק זה שמתעטף בו לבד ה"נ בשותפות עם נכרי דמ"ל שותף נכרי או ישראל ועוד יש לדון כיון דאין בהטלית דין חלוק' יש לחוש לדעת הר"ן דבכה"ג אמרינן יש בריר' ובשע' שהישראל מתעטף בו הוי ככולו שלו לגמרי ושוב הביא שבבאה"ט הביא משם הדמשק אליעזר דשותפות נכרי פטור מציצית ובנעימתו הבליע קושיא דמנ"ל למדרש מבגדיהם לחייב אף בשותף ישראל דלמא קרא דבגדיהם היינו כששניהם מתכסים יחד דבכה"ג דהחיוב על שניה' הם כחד ומקרי כסותך והניח בצ"ע.

והנה לכאור' יש הוכח' לסברתו דצרי' לרבוי דבגדיה' לגבי ציצית מטע' דלאו חובת מנא הוא רק חובת גברא דאל"כ למ' להו לרמב"ם וש"ע להביא כלל הדרש דבגדיהם הא אף דכן הוא בש"ס ר"פ ראשית שם קאי לר' אלעאי דדרש מלשון יחיד דשותפות ישראל פטור ג"כ היכ' דכתוב בלשון יחיד כמו בראשית הגז דכתוב גז צאנך וסובר שותפו' ישר' לא מקרי מיוחד לך קאמר בש"ס דמוד' לגבי ציצית אף דכתיב כסותך טלית של שותפות חייב מדכתיב בגדיהם וכסותך אתי למעט טלית שאול' אבל לדידן דפסקינן כרבנן דשותפות ישראל חייב בראשית הגז וצאנך אתי למעוטי שו"נ א"כ אף מכסותך לא נמעט שו"י ואם נאמר דבגדיהם אתי לרבות לחייב אף שותפות גוי הי' לו להרמב"ם לבאר זאת. ולסברתו הנז' א"ש דא"ד לראשית הגז דשותפות ישראל חייב אף דכתיב צאנך דשניהם כאחד מחוייבים ומקרי צאנך משא"כ לגבי ציצית דלאו חובת מנא הוא רק חובת גברא שמתעטף וכיון דכתיב כסותך מיוחד לו בעינן צריך לרבות מבגדיהם לחייבו בשותפ' וכן ראיתי בס' קהלת יעקב מהג' מהרי"ט אלגאזי זי"ע (דמ"ד) דעמד על דעת רמב"ם בזה וכתב דסוגיא דחולין דקאמר מוד' ר"א בציצית הוא לומר אפי' למ"ד ציצית חובת מנ' ואז נכלל גם ציצית בפלוגתייהו דרבנן ור"א דשניהם יכולים לעשות המצו' אבל לדידן דחובת גברא ולא חל החיוב רק על מי שמתכסה צריך לרבוי' דבגדיהם.

אולם מלבד דזה דוחק לומר דהש"ס חולין קאמר שלא אליבא דהל' הא קושיא הזאת יקש' על הרמב"ם בכמ' מקומות דנקט הדרש דש"ס לרבות שותפות אף דקי"ל כרבנן דל"צ לרבות שותף ישראל אף במקום דנאמר לשון יחיד כמו לגבי ראשית הגז (א) בהל' מתנת עני' (פ"ב) קרקע כ"ש חייבת בפא' אפי' הית' של שותפין שנאמר קציר ארצכם אפילו של רבים וע"כ משום דכתיב שדך משמע של יחיד צריך לרבות שותפות וכ"כ הר"י קורקוס שם (ב) הלכות תרומות פ"ז) פירות השותפין חייבת בתרומ' ומעשרות שנאמר מעשרותיכם אפילו של שנים וכתב הרי"ק אע"ג דכתיב דגנך דידך הא שותפות לא הא כתב רחמנא תרומות אפילו של שנים ודגנך למעוטי שותפות גוי. ולכאור' דבריו מקושי הבנה הא שותפות גוי קיי"ל דחייב בתרומ' כמבואר רמב"ם (פ"א) מתרומות והטעם אע"ג דכתיב דגנך ולא דיגון גוי היינו כשלקח שדה מישראל ומרחו או דגנך ולא דגן גוי אשמעינן דיש קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר וחלקו של גוי פטור וחלקו ישראל חייב וכמ"ש רש"י חולין שם עכ"פ צריך להבין לאיזה תכלית הביא הרמב"ם לרבות לחייב פירות השותפין מדכתיב מעשרותיכם דא"צ לגבי שותפות ישראל (ג) בהלכות בכורים (פ"ב ה"ח) פירות של שותפים חייבים בבכורים שנאמר בכורי כל אשר בארצך והביא הרי"ק סוגית הש"ס אע"ג דכתיב מארצך צריך לרבות לחייב של שותפים מאשר בארציכם וארצך למעוטי חו"ל יקשה למה לרבויא כלל לשותפות ישראל למה דקיי"ל כרבנן דשותפות ישראל חייב בראשי' הגז ול"ב מיוחד לך אע"ג דכתי' צאנך. וראיתי ביש"ש חולין שם שכתב מדקאמר בש"ס ארצך למעוטי חו"ל שותפות גוי ג"כ חייב מדליכא מעוטי וכמו דחייב בשותפות גוי בתרומ' ומכ"ש בכורים דהא הפירות ראוין לחלק ותמה על רמב"ם דהא מדכתיב בראשית הגז סתם דשותפות חייב ע"כ הכונ' על שותפות ישראל דשם ליכא רבויא על שותפות ולמה סתים לגבי בכורים דשם אף שותפות נכרי מהראוי לחייבו כמו גבי תרומ':

(ד) בבכורים (פ"ט ה"ז) לענין מתנות דזרוע ולחיים כתב בהמות השותפים חייבת שנאמר זובחי הזבח ובסוגיא שם מבואר לר"א אע"ג דכתיב ונתן כ' מאת זובחי הזבח ופריך טעמא דכ' רחמנא הא לא"ה ה"א ניליף מראשית הגז אדרבא ניליף מתרומ' ומשני אה"נ ומאת זובחי הזבח לכדרבא הדין עם הטבח וא"כ לדידן דגם רה"ג של שותפים חייבין ול"ב כלל לרבות למה להרמב"ם להביא הקרא דזובחי הזבח ועיי"ש ברי"ק ובפ"ח (סי' ס"א) כתב דדרך הרמב"ם ליקח הדרש' פשוט' ביותר אולם בכ"ז קשה ל"ל כלל להביא דרש כיון דאף בראה"ג חייב בשותפות איך יעלה עה"ד מדכתיב ונתן לומר שותפים לא (ה) בהלכות בכורות (פ"ד) כ' בהמות השותפים חייבת בבכור' ל"נ בקרך וצאנך אלא למעט שותפות גוי ובש"ס שם לר"א דפוטר שותפות ישראל מדכתיב בקרך פריך הא כתיב בקרכם וצאנכם ומשני דכולהו ישראל משמע דלרבנן משמע בקרך למעט שותפות גוי ובקרכם לרבות שותפות ישראל וכ' הכ"מ דפסק כת"ק וקשה ל"ל כלל הריבוי לרבות שותפות כיון דלרבנן חייבים שותפים בראשית הגז אף דלית להו ריבוי כלל ואמרינן דצאנך הוא רק למעט שותפות גוי

לכך נרא' דהכל מיושב בדיבור א' שהוסיף הרמב"ם (פ"ו מבכורים גבי ראשית הגז דב' השותפין חייבין והוא שיהי' בחלק כ"א מהן כשיעור אבל חמש צאן בלבד של שותפין פטורין וכ' הכ"מ שנלמד מדין חלה והניח בצ"ע ופסק כן ביו"ד בש"ע (סי' של"ג) דחמש צאן בלבד של שני שותפין פטורין בלי שום חלק ולכאור' למ"ש רש"י חולין שם הטעם לרבנן דממעטינן מן צאנך שותפות גוי ולא שותפות ישראל דלגבי ישראל מיוחד לך קרינן ביה הואיל ושניהם ב"ח וכל ישראל קרוין בלשון יחיד מפשטות הדברים נרא' דמצטרף שיעור אחד לחייבן אף דלא יש לכל א' די חיובי מ"מ כיון דבצרוף הצאן של שניהם יש בהם שיעור החיוב חייבין:

אך י"ל דמה"ת לנו לחייבן בזה די"ל דלגבי ישראל מיוחד לך קרינן אף דאינו מבורר איזהו של כל אחד מ"מ כיון דשניהם ב"ח נינהו חייבין לקיים המצוה דרואין אותן כאלו היו נפרדין ואינו מעכב מה שאין הצאן מיוחדין אבל באם אין לכ"א כדי שיעור לחייבו באם היו נפרדים ולא היו משותפים אינו מוסיף השותפות שנשתתפו לחייבן

ולכאורה יש להוכיח דדעת רש"י דאף באין שיעור החיוב לכ"א נמי חייבין דהא צריך להבין דמאי פריך הש"ס לרבא דלא איצטרך צאנך למעט הקדש אלא צאנך למאי אתי ומשני לכדתניא בהמות השותפין כו' והא קתני שם במתניתין הלוקח גז צאנו של נכרי פטור מראשית הגז ופירש רש"י דגז צאנך כתיב והאי צאן לאו דידיה הוא ואצאן דידי' קפיד קרא ולאו אגיזין דידי' הרי דלמדו דין זה דלוקח גז מחובר מן הצאן לפטור מדכתיב צאנך בשלמא לר' מני בר פטיש י"ל אף דקאמר צאנך למעוטי הקדש בחד מיעוט ממעט ג"כ של גוי כמו דמצינו כמה פעמים ולרבא י"ל אף דל"צ למעט הקדש מ"מ של גוי נפקי שפיר מצאנך ולדעת רמב"ם דדוקא בלוקח גז צאן של גוי אחר שגזזן הגוי פטור י"ל דלא יליף מצאנך וכמ"ש הכ"מ (פ"י) מבכורות אבל לפירש רש"י קשה וע"כ צריך לומר דקושית הש"ס הי' אלא צאנך למאי אתי היינו דקתני לשון יחיד למה לא נכתב צאנכם ואם אתא למעט הקדש א"ש דקתני צאנך דאם הי' כתוב צאנכם היינו סובר' לחייבו לר"ש דקדשים שחייב באחריותן כדידי' דמי לכך כתב צאנך מיוחד לך אבל לרבא דהקדש ל"צ קרא רק למעט בלוקח מגוי הגיזין במחובר לכתוב צאנכם ולמה קאמר מיוחד לך ומשני לכדתניא ולרבנן למעוטי שותפות עכו"ם. ואם נאמר דשותפות ישראל א"ח רק כשיש לכל אחד כשיעור הי' לו להש"ס לומר דצאנך אצטרך למעט אף שותפות ישראל דא"ח רק כשיש לכל אחד ה' צאן ואם ה' כ' צאנכם היינו מרב' לחייבם אף ע"י צירוף יחד משא"כ מדכתיב צאנך היינו שיעור לכל אחד לחייבו אולם אינו מוכרח די"ל זה ל"ה קש' דלכתב צאנכם רק דפריך צאנך למאי אתי היינו רבא לשיטתו דפוסק כרל"ק דקנין פירו' לאו כקנין הגוף ואף הקונה הגוף לזמן ל"ה רק כקנין פירות כמבו' ר"ן נדרים (ד' כ"ט) דכל קנין לזמן ל"ה רק ק"פ ובראשית הגז כשקנה הצאן לגוז חייב כמו דמבואר בש"ס (ד' קל"ח) הא צאנו לגוז חייב וקאמר כגון שהקנן לו כל ל' יום והיינו שיהיו כל הגופים קנוין לו עד תשלום כל הגיזים כמו שכ' רש"י שם וכן קיי"ל וע"כ דדרשו גז צאנך שסגי שבשעת הגיז' יהי' קנוי' לו אף בקנין לזמן ופריך שפיר כיון דלמעט הקדש ל"צ לרבא צאנך למאי אתא למה כתב' תור' צאנך דמשמע שיהי' שלו לעולם ככל קנין הגוף דבעינן שיהי' שלו לעולם ומשני דלעולם קאי רק על שעת גיזה רק אתא למעט שותפות עכו"ם דאין צאן מיוחד לו אף בשעת גיזה. ועוד יש לישב באופן אחר דברי רש"י עכ"פ יהי' איך שיהי' בש"ע לא הביא רק דעת הרמב"ם דשותפות ישראל אינו חייב עד שיהי' לאחד שיעור שלם.

ואם נאמר כך בדעת רש"י דסובר ג"כ דאף דישראל ב"ח הוא מ"מ כיון דכתיב לשון יחיד צריך שיהי' שיעור לכל א' מיושב מה דיש להעיר במעשר בהמ' דדרשינן לפטור אף שותפות ישראל בש"ס בכורות (דף נ"ו) מדכתיב יהי' לך ואם אינו ענין לבכור תנהו ענין למעש' בהמ' ולדעת רש"י אף הטלאים שנולדו ברשות השותפין פטורין אף דשניהם ב"ח ואמאי לא נימא דרק למעט שותפות גוי אתי ולא שותפות ישראל ואולי באמת פטורין דוקא כשלא יש שיעור לכאו"א אולם זה דוחק ומצאתי בחידושי מהרי"ט אלגזי הלכות בכורות (פ"א) דהקש' ע"ד רש"י כן וכ' דלמעט שותפות גוי לא אצטריך קרא דיש ללמוד מגז"ש דהבער' הבער' מבכור כמבוא' בש"ס בכורות (דף ל"ב) ג"ש הזאת וי"ל דמטע' זה הרמב"ם הל' בכורות (פ"ו) דדעתו כשנשתתפו פטורין ממעשר אבל הנולדי' להם בשותפות לאחר מכן מאלו הבהמות בין לשותפין בין לאחין חייבין במעשר ולא כתב דצריך שיהי' לכ"א מן השותפין כשיעור חיוב לעשר הוא מה"ט דרק למעט שותפות ישראל אתי קרא דיהי' לך מגוף הבהמות שנשתתפו אבל הולדות אף דהם בשותפות חייבין אף בשיעור אח' דנלמד מגז"ש דהבערה מבכור דשותפות ישראל חייב וסגי בשיעור אחד מדכתיב בקרם:

והר"י קורקוס שם כתב אף דלגבי חיוב חלה א"צ שיעור לכ"א דהא אף בישראל השותף עם הגוי אם יש בחלק הישראל כשיעור חייב בחלה שם לא כתיב מיעוט למעט גוי אדרבה כתיב עריסותכם דמרב' של שותפות הילכך מרבינן לי' אפיל' אם יש בכולו כשיעור ועיסת הגוי לא ממעטינא ליה אלא בשאין בשל ישראל כשיעור הא עם ישראל אף אם אין בחלק כ"א כשיעור מצטרף אבל בראשית הגז כתיב צאנך למעט שותפות גוי בודאי כשיש בחלק ישראל כשיעור הוא דאיצטרך קרא דאם כשאין בשל ישראל כשיעור פשיטא דשל גוי לא צריך קרא למעוטי דמתרומה ילפינן א"ו קרא כשיש בחלק ישראל כשיעור הוא ומינ' דשותפ' ישראל מרבינן בכה"ג והוסיף לומר טעם בדבר דבעיסה כשיש בחלק ישראל כשיעור יכול ליקח חלקו וכמאן דמפלגא דמי ועריסותיכם קרינן בי' אבל צאן כיון דבכל אחת יש לגוי חלק לאו צאנך הוא שאינו מיוחד לו ודוקא בשותף ישראל אבל בשותף גוי פטור והניח בצ"ע למה סתם הרמב"ם ולכאורה מצינו גם לענין ראשית הגז רבוי לרבות שותפות דבספרי פר' קרח דריש כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן זה תרומה ותרומת מעשר ראשיתם זה ראשית הגז אשר יתנו זה הזרוע והלחיים והקיבה ע"כ אולם ע"כ דלא חש הרמב"ם לדרשה הזאת כיון דבש"ס דילן קאמר למעט מצאנך וכן לגבי זרוע ולחיים לא הביא הש"ס אף לר"א לחייב בשותפות מרבוי דיתנו ועיין בהרא"ם פרש' קרח דכ' על דרשה הזאת דהוא רחוק מדרכי הפשט ולכך לא חש הרמב"ם לדרשה הזאת ולכן הבדיל בין חיוב חלה דכתיב עריסותיכם לרבות שותפות דבישראל חייבין אף כשאין לכל אחד כדי שיעור החיוב ובשל נכרי לא מיפטר רק אם אין בחלק ישראל כדי שיעור ובראשית הגז אף בישראל' המשותפים לא חייבן התור' רק אם יש לכל אחד כשיעור ולא בשיש שיעור ע"י צירוף שניהם יחד וי"ל דסתם אף שותפות גוי דספוקי מספקא לי' אם לסמוך על הדרש דספרי דדרש ראשיתם על ראשי' הגז וכ"ז כיון דלא נמצא דרש מפורש לרבות פוטר בבירור בשותפות ישראל אם אין לכ"א כדי שיעור החיוב.

ולפי"ז א"ש ע"נ כל המקומות הנ"ז דלגבי פאה צריך לרבות מארציכם דשותפים חייבין והיינו אף מדכתיב שדך לא ממעטינן שותפות ישראל מ"מ היינו אם יש כדי חיוב לכל אחד מהן אבל אם ליכא לכל א' שיעור חשיב לחייבו רק בצירוף שניהם יחד נמצא השיעור לא ידענו אם חייבין לכך הביא הריבוי מן ובקוצרכם קציר ארציכם לחייבן אף בצירוף שיעור בחלקי שניהם יחד וכמו לגבי חלה ואף דכתב קרקע כ"ש חייבת בפאה כבר כתבו הרי"ק ורדב"ז דברי ירושלמי דמקשי עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן פאה ומשני תפתר קלח א' ובה חמשה שבלים הרי דעכ"פ צריך שיקצר וישאר דבר מה אחר הקציר ובכה"ג צריך לרבות לחייבו באם יש השיעור ע"י צירוף שניהם ובשותפות נכרי י"ל אם יש בחלק הישראל כשיעור דחייב ועיין (פ"ד הכ"ה) מהלכות מתנות עניים ישראל וגוי שהיו שותפים בכרם חלקו של ישראל חייב בעוללות וחלקו ש"נ פטור וע"ש בהרי"ק דכל מה שיש בחלק ישראל עוללות יתן לעניים ולקט ופרט ושכחה אפשר דחצי לעניים וחצי להנכרי הרי אף דבכרם לא יש רבויא אדרבא כתיב רק כרמך וע"כ צ"ל דנלמד מפאה דכתובי' יחד בפ' קדושים ק"ו לפאה דאם יש בחלק הישראל כשיעור דחייב אף בשותפות גוי והפ"ח בספר מים חיים עמד ע"ד הרמב"ם למה לא כתב הדין דשותפות גוי ג"כ מחויב ולמ"ש בחיוב פאה בא ללמד דסגי בשיעור א' בשותפות ישראל דלזה מהני הריבוי' דקצירכם ובשות' גוי בכה"ג ליכא חיוב ובאם יש בחלקו של ישראל לבד כשיעור ודאי דחייב וסמך עצמו על מה שכתב לגבי כרם דחייב בעוללות. וכן לגבי תו"מ הביא הרמב"ם הריבויא לחייב בשותפות להורות ששיעור א' עולה לחייב שני ישראלים ואף בתרומה דחל החיוב להפריש אף מחיטה אח' מ"מ לנתינ' יש שיעור מה"ת אף דכל שהוא מוצי' מידי טבלו מ"מ נתינ' צריך שיהי' דבר חשוב לקיים מצות נתינ' ובמ"א בררתי שכן דעת רמב"ם וכמו שמבואר בתוס' רי"ד קידושין סופ"ב וכמ"כ בבכורי' שותפים חייבי' משום שנאמ' בכורי כל דמארצך אף דידענו דשותפין ישראלי' חייבין מ"מ י"ל דהיינו אם יש בכל חלק עכ"פ פרי שלם אבל לצרף בין שניהם לחייבם בשיעור אחד לא היינו יודעים לכך הביא קרא דבכורי כל להורות דבישראל מצטרפין שניהם לחיוב ובשל נכרי אם יש בשל ישראל כשיעור סתם הרמב"ם. ואתי נמי שפיר הא דהביא לענין זרוע ולחיים הקרא מאת זובחי הזבח די"ל דרבנן לית להו ג"ש דנתינה מתרומה ואדרבא מראשית הגז נוכל ללמוד דבעינן שיעור חיוב לכ"א לכך הבי' קר' דמאת זובחי הזבח דשותפין ישראל חייבין אף שאין כאן רק שיעור א' לשניהן:

ואף דהרמב"ם פוסק כר"א דראה"ג אינו נוהג בחו"ל וע"כ דיליף הג"ש נתינה נתינה מ"מ לא לכל ענין היא הג"ש הזאת וכמו שכ' הרי"ק שם דהא פוסק האומר כל גזותי ראשית דבריו קיימין וזה דלא כר"א וגם הא בש"ס קאמר אי מה תרומה גדל בחיוב חייב גדל בפטור פטור אף ראשי' הגז נמי ובכ"ז פוסק הרמב"ם דהלוקח צאן לגיזתן חייב כו' הואיל והגוזז ישראל שאין החיוב אלא בשעת הגזיזה ותמהני על רבינו הגדול מרן עקיבא איגר ז"ל בגליון משניות פי"א שכ' מסתפקנא אם גם בא"י בלוקח צאן מנכרי דפטור כיון דנהגינן כר"א ומלבד דגם בש"ס אינו מבואר בבירור דכך הוא רק בתורת שאלה שאל אי מה תרומה וגם הא הרמב"ם וש"ע פסקו להדיא דאף הגדל בפטור חייב בראשי' הגז בלוקח צאן לגיזה וע"כ דפסק כרבנן דאין לדמות ראשית הגז לדגן לכ"ד דאע"ג דאמרינן נהוג עלמא כר"א בראשית הגז היינו לענין שלא יהי' נוהג אל' בארץ ולכל שאר דינים קי"ל כר"א עי"ש וביקר תפארת מרדב"ז וכן לענין זרוע ולחיים פוסק כרבנן דנוהג אף בחו"ל וכיון דג"ש דונתן אינו מבורר כל כך ולא ידענו אם נלמוד מתרומה לחייב שותפין לכך הביא הרמב"ם קרא דמאת זובחי הזבח]:

ולפי"ז א"ש דצריך הרמב"ם וש"ע לרבות לגבי ציצית לחייב טלית של שותפין מן בגדיהם דהיינו אף אם אין בו בהטלי' בחלק של כל א' כשיעור לכסות בו וע"י שיעורו לבד לא יתחייב בציצית ונמצ' מתכס' בחלקו של חבירו וכתיב כסותך אשר תכס' בה וטלית שאולה פטור לכך מרבינן מן בגדיהם דחייבו התורה כשיש לו חלק בו ושוב לא יקשה דילמא קרא דבגדיהם בא להורות היכא שהחיוב חל על שניהם באם שניהם מתכסים בו כקושית רע"א ז"ל דממ"נ אם אין בו לכ"א כשיעור להתכסות בו ממיל' אם מתכסים יחד ליכא חיוב כלל דאשר תכס' בה כתיב ואם אינו ראוי לכסות שניהם ליכא חיוב ואם יש לכ"א כשיעור לכסות בו לזה ל"צ לרבות מן בגדיהם דאף דכתיב כסותך ל"ב מיוחד לו לבדו כמו גבי ראשית הגז לדידן דקי"ל כרבנן אף דכתיב צאנך סגי ביש שיעור לכ"א אף דאין הצאן מיוחד כן נמי לענין ציצית כסותך הוא א"ו בגדיהם אתי לרבות דאף אם אין בו לכ"א כדי שיעור לכסות מ"מ כשא' מתכס' בו חייב בציצית. ובזה מובן דברי תוספות ור"ן סוכה (דף כ"ז) בהא דאמרינן שם דאדם יוצא ידי חובתו בסוכתו ש"ח דכתיב כל האזרח בישראל מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת ופירוש רש"י דא"א שתהי' של כולם דלא מטי ש"פ לכ"א אלא ע"י שאלה וכתבו תוס' דעל חנם דחק כיון דכתיב לך למעוטי משמע למעט אף שותפות כמו כל הני דפ' ראשית הגז ואפילו באתרוג דכתיב ביה לכם משמע לשון רבים בעינן שיהי' כולו שלו ולא מקצתו ול"ד לבגדיכם דשל שותפין בכלל משום דצריך לכתוב בלשון רבים ולקחתם וכתבו אח"כ וכן כתב הר"ן לישב דברי רש"י דצריך לפרש כן כי היכי דלא נוקי רבויא דכל האזרח לרבות של שותפות ומיעוט' דלך למעוטי שאול' כמו דמרבינן גבי ציצי' טלי' של שותפין מדכתי' לכם [היינו בגדיהם לשון רבים] וממעטינן שאולה מדכתיב כסותך ובתשובת ריב"ש (סימן שמ"ז) כתב וז"ל ואני אומר דאין מן טלית קושי' דהתם רחמנ' אמר שלא ישתמש אדם בטלי' שהוא שלו אלא בהטיל בו ציצית ואפשר שנחייבהו בשל שותפות כיון שקצתה שלו שהרי הוא משתמש בשלו בלא ציצית ויפטרהו בשאולה שאין לו בה כלום אבל בסוכה א"א לומר כן דכיון דחייבה אותו התורה לישב בסוכה שהיא שלו איך נאמר שתפטרהו בחציה שלו ואין כאן אלא חצי סוכה ואנן סוכה שלמה בעינן וכן נמי באתרוג עכ"ל ולמ"ש א"ש דהא בלא"ה צריך להבין דברי התוס' שכתבו כיון דכתיב לך למעוטי שותפין כמו בפרק ראשית הגז הא זה הוא לר' אלעאי אבל לרבנן לא ממעטינן מלש"י וצ"ל דעכ"פ גם לרבנן בעינן שיהי' שיעור לכ"א שיביא אותו לידי חיוב וכנ"ל וכיון דסוכ' נמי בעינן שיעור ממיל' מדכתיב לך הי' החיוב שיהי' לכ"א כשיעור וע"ז כתבו שפיר דמ"מ מכל האזרח היינו אומרי' דשותפין יוצאין הואיל דעכ"פ יש לו חלק כמו גבי ציצית דחייב אף שאין לו בה כדי שיעור לכסות בחלקו חייב כשמכסה בחלקו וחלק חבירו אף דשאולה לא חייבה התורה וחלקו אין בו שיעור לכסות ומ"ש הריב"ש דרחמנא אמר שלא ישתמש אדם בטלית שלו אלא בהטיל בו ציצית ז"א דכבר כתב המרדכי דלא ציותה התורה שלא ישתמש בו בלא ציצית רק חיוב רמיא עליו לקיים המצוה ואף אם נאמר דדעת ריב"ש דחייבה התורה שלא להשתמש בטלית שלו מ"מ היינו אם ראוי לכסות בו וכיון דבחלקו אינו ראוי ועכ"ז מרבינן מן בגדיהם לחייבו בשל שותפות הואיל דקצתו שלו אף דאם הי' משתמש בשלו לבד ליכא שיעור חיוב מ"מ חייב' התורה בשל שותפות כן נמי הי' מקום לומר לגבי חיוב לקיים מצות סוכ' אף דכתיב לך מכל האזרח לא הוי מרבינן רק שותפות ועיין תשובת הרשב"ש (סי' ח') דהעלה לדינא אף לדידן דקי"ל סוכה שאולה כשרה דלך למעט גזולה אעפ"כ סוכת השותפין דקפדי אהדדי פסול' דמדכתי' לך ולא כתיב לכם ממעטינן שותפין והביא שם שכן דעת כמה גדולים והריב"ש שם כ' מצד הסברא טפי עדיפא של שותפין משאול' ועכ"ז כ' דאפשר לומר כן בדעת תו' מדלא כתיב לכם לשון רבים ומהרי"ט אלגזי שם תמה ע"ז דכיון דקי"ל שאולה כשרה מנ"ל למעט מלך של שותפין הא לרבנן אין למעט מזה כ"א שותפות גוי ולא שותפות ישראל ולמ"ש אתי ע"נ דעכ"פ מדלא כתיב לשון רבי' לא ידענו אם אין כשיעור בחלקו לבד שיוצא וכיון דלהנך רבוותא עדיף שאולה דכל ימי שאלה כולה שלו משא"כ שותף אין כולה שלו ובמקום שיושב יש לחבירו חלק בו וקפדי אהדדי לכך סברו דממעטינן מלך:

ועתה נחזור לחקירות הגר"ע ז"ל בשותפות עכו"מ ונאמר אם אין בחלקו ש"י לבד כדי חיובו שראוי לכסות בו י"ל דפטור דחלק הגוי אינו מוסיף החיוב כיון דכתיב כסותך ושאולה פטור ודומ' לחיוב דמזוזה להכרעות הרמ"א יו"ד ) סי' רפ"ו) דשותפות גוי פטור ממזוזה דמזוזה הוא ג"כ חובת הדר ואם אין ישראל דר בביתו א"ח ובכ"ז מרבי' מלמען ירבו ימיכם דשותפות ישראל חייבין במזוזה כמבואר יומא (די"א) והיינו אף אם אין דר בו רק ישראל א' וחלקו אין בו ש"ח בכ"ז חייב מרבוי' דימיכם. ועכ"ז אינו חייב בשותפות נכרי וע"כ דמרבינן רק להוסיף דל"ב לכ"א מישראל שיעור אבל בשותף גוי לא מרבינן כן נמי לענין ציצית דשקולין הן בחיובן. הן אמת הגר"ע ז"ל שם בתשובה כתב לדון דהא דכ' הרמ"א בפשיטות דפטור בשותפות גוי אף דהב"י שם הביא דברי רשב"א חידושי חולין דחייב וכתב דהרשב"א דמחייב היא משום דס"ל כהסוברים דשוכר בית אחר ל' חייב מדאורייתא במזוזה דחובת הדר הוא ול"ב ביתך ממש לכך שותפו' חייב לגמרי מיד ולמסקנ' תוס' ורא"ש דשוכר אף לאחר ל' פטור מן התורה דבעינן ביתך דידך ממילא שותפו' נכרי פטור לכך הכריע הרמ"א כדעת המרדכי כיון דכן דעת תוספות ורא"ש ותמהני הא לפנינו מבואר רשב"א חידושי שבת (דף קל"א) דהא דחייב לאחר ל' בין בטלית בין במזוזה הוא מדרבנן דמדאוריית' אין חילוק בין תוך ל' ובין לאחר ל' וע"כ הא דכ' הרשב"א חולין דלכך ל"א ביתך למעוטי שותפות נכרי דמזוזה חובת הדר היא ולשמירה עשויה ואפילו שותפו' נכרי ישראל הדר בה צריך שמיר' היינו אף דשוכר פטור מה"ת מ"מ כיון שיש להישראל חלק ויושב בבית חייב ועי"ש לשון הריטב"א דכ' דא"י למעט שותפות כיון דאף אם הי' הבית כולו של גוי וישראל דר בו חייב במזוז' דקי"ל מזוז' חובת הדר היא וישראל בכ"מ צריך שימור ע"כ צריך לפרש דבריו כיון דהוא מצד שימור אין סברא למעט שותפות גוי שהרי חכמים הוסיפו לחייבו אף בבית כולו של גוי לכן אין סברא למעט שותפות גוי אפילו מדאורייתא והעד לזה דהרי הר"ן בחידושיו שם כתב לתרץ כן משם רשב"א והוסיף דברים מה דלא נזכר בדברי רשב"א וכ' דאטו מי גרע בית של שותפות מבית של גוי שהישראל הדר בו חייב במזוזה והרי בדברי רשב"א מסכ' שבת מבואר דליכא חיוב מה"ת בבית שאינו שלו וע"כ הכוונה כיון דחזינן דחכמים חייבו אף השוכר לא ממעטינן של שותפות אף מדאורייתא ועיין חידושי ריטב"א יומא שם דכ' דשיטת ר"י בעל התוס' דסוף ימיו היא הנכונה דכזקנותו דר' קי"ל דשוכר פטור מה"ת ובש"מ ב"מ (דף ק"א) מבי' ג"כ רק דעת הריטב"א עכ"פ דעת רשב"א וריטב"א דחייבה התורה במזוזה בשו"ג אף אם בעינן ביתיך ושוכר מה"ת פטור ומ"מ הרמ"א הכריע כדעת המרדכי לפטור שותפות גוי והיינו אם משתמשים ביחד או אף בלא דרו יחד מ"מ נ"מ קודם ל' הרי דשותפות גוי גרע וכמו כן י"ל בציצית ואף די"ל לחלק דבמרדכי מבוא' הטעם כיון דמרבינן שותפו' מדכתיב למען ירבו ימיכ'ואין סברא דקאי על גוי מ"מ בציצית ג"כ דמרבינן מדכתי' בגדיהם כתיב דבר אל בנ"י ועשו י"ל דלא קאי על שותפות גוי ועיין ב"י דמביא בשם רבינו ירוחם הטעם דשל שותפות חייבת בציצית משום דכתיב ועשו לשון רבים ולא כתיב שם לך כמו גבי סוכה ומעשר והב"י תמה עליו הא בש"ס למדו מדכתיב בגדיהם ובס' א"ר מפרש דברי ר"י דודאי ידע מהש"ס אלא דקשיא ליה על הש"ס דלמא כתב קרא בגדיהם לשון רבים משום דקאי ארישא דקרא דכתיב לשון רבים לזה מפרש דמזה באמת נמי למד דה"ל לכתוב נמי רישא דקרא לשון יחיד אלא משום דרצה למעט מכסותך נקט הש"ס על בגדיהם. א"כ לדבריו ודאי מדכתיב דבר אל בני ישראל ועשו קאי רק על שותפות ישראל ולא שותפ"ג וק"ו הוא ממזוזה דהא לכה"פ לא ממעטינן מביתך דכתיב גבי מזוזה שוכר בית אחרים מטעם דלא מסתבר למעוטי בית אחרים כיון דלשימור עביד וכמו שכתבו תו' מנחו' (דף מ"ד) ד"ה טלית ובכ"ז שותפות נכרי פטור ק"ו לגבי ציצית דלכ"ע טלית שאולה פטור מה"ת לעולם ומן כסותך ממעטינן לא מרבינן מבגדי' רק שותפות ישראל. וכן נראה ג"כ שיטת רש"י דשוכר בית חייב מה"ת דכ' במ' ב"מ שם מזוזה חובת הדר היא דדרשינן ביתך דרך ביאתך למי שנכנס ויוצא לה זה הדר בה ועיין רש"י ע"ז (דף כ"א) ובספר יראים (סי' ח"י) כ' דרך ביאתך ליוצא ונכנס הקפיד הכתוב וסברו אף דכתי' ב"פ ביתך מ"מ לא הקפידה התורה רק על הדר בו ול"ב שיהי' שלו כיון דלא מצינו בש"ס דדרשו לגבי מזוזה מקרא דביתך דבעינן שיהי' שלו וע' בהגהות מיימני (פ"ה) הלכות מזוזה דהביא דברי הר"י דשכירת בתים מגוי פטור ממזוזה דכ' ביתך ולא בית אחרים כדאמרינן גבי טלית שאו' וכ' אך קשה אמאי לא דרשינן ביתך ולא בית אחרים ויפטור כששכר ישראל מישראל כמו דדרשינן כסותך ולא כסות אחרי' ואם תתרץ דחשבי' ליה ביתו דשכירות קניא כמו כן שאלה קניא וכ' ודעת רבינו המחבר דחייב אפילו בבית גוי כ"ז שהוא בתוכו עכ"ל. ובתשובת רע"א ז"ל שם העיר בזה דלהסוברים שכירות קניא קצת למה ממעטינן מן כסותך ולא שאולה נימא דקני קצת דשואל לא גרע משוכר ומקרי כסותך וזה ממש קושית הגה"מ. ויש לומר דהא עכ"פ כתיב בגדיהם לרבות שותפות ואם שאלה קניא למחשב כסותך בגדיהם למה לי. ובאמת י"ל אם מקני ליה קנין לזמן ממש מקרי כסותך ול"ב קנין עולם וכמו לגבי ראשית הגז דמהני אם קונה הצאן לזמן וע"כ מדכתיב גז צאנך היינו שבשעת הגיזה יהיה קרי צאנך כן נמי לגבי כסות כיון דכתיב אשר תכסה בה סגי שיהי' שלו בקנין לזמן ול"מ לדעת רבינו אביגדור שבתשובת רא"ש (כלל ל"ה) דגם גבי אתרוג סגי בקנין לזמן דולקחתם לכם משלכם משעת לקיחה קפיד רחמנא שיהיה משלו והא איכא וה"נ דרשינן מלכם לרבות השותפ' וה"מ שותפין שלקחוהו לשם מצוה דהא בלקיחה דמצוה הכ' מדבר ועלה קאי לכם אבל לקיחתו לסחורה לא מקרי לכם אלא א"כ יכול לאכלו עי"ש וה"נ לגבי ציצית אף דממעטינן מן כסותך טלית שאולה היינו שאלה בלבד אבל קנין הגוף לזמן מקרי כסותך דכאן עדיף דמרבינן מן בגדיהם שות' אלא אף לדעת הרא"ש והעומדים בשיטתו וכן קי"ל (סי' תרנ"ח) דמתנ' עמל"ה צריך הקנאה בהחזרה דאל"כ הוי כשאלה בעלמא היינו באתרוג דבעינן לכם ממש לכל דרכי הנאות ולקחתם כתיב לקיחה תמה ולכם שיהיה לקיחה לכ"א וכמו שכ' תוס' סוכה הנ"ל אבל לגבי ציצית סגי אם הוא קנין לזמן בשעה שמכסה בו וכנ"ל ולו יהי שהוא של שותפות מרבינן מן בגדיהם אבל שאלה לבד ע"כ גרע כיון דאין לו בה קנין כ"כ ממעטי' ומדגלי קרא בגדיהם ולא כתיב כסותכם לשון רבים:

וכבר כתבתי בהגהותי בד"ח דיני מתנות (סי' א') לבאר דברי הרא"ש דסובר מעמלה"ח בעינן הקנאה בהחזרה דל"ש לומר דמקנה לו לחבירו הגוף לזמן ולא שייר לו לעצמו כלום דא"כ במה יזכה בו הנותן אח"כ הא שייך לומר בו כיון דפסקו פסקא כמו"ש חידושי ר"ן פ' המגרש משם הרא"ה דמי שנותן קרקע לחבירו גוף ופירות לזמן זוכה בו לעול' דכיון דפסקו פסקה כמו באומר לאשתו היום אי את אשתי ולמחר את אשתי דאמרינן כיון דפסקה פסקה ואף הטוש"ע ח"מ (סי' רי"ב) דכתבו הקונה לזמן בונה והורם היינו מה שהוא לצרכו ואם מכר חוזר המוכר ולוקח מן הלוקח כשכלה הזמן היינו שייר לו זכות זה מעכשיו אבל אם לא שייר לו לעצמו שום זכות אמרינן כיון דפסקה פסקה וא"כ בנותן ע"מ להחזיר אם לא שייר לו הנותן זכות כלל כיצד יחזור אח"כ להנותן הא כיון דפסקה פסקה ואם שיירו להם הבעלים איזה זכות מעכשיו שוב ל"ה לכם לגבי אתרוג ולא עדיף מאתרוג השותפין דל"ה לכם לצאת בו ביו"ט הראשון לכך ע"כ צ"ל דלא שייר לו ובמה יזכה אח"כ ע"כ דצריך הקנאה בהחזר' ובזה מיושב קושית הקצה"ח (סי' רנ"ז) דהא בלוקח קרקע לזמן לרל"ק דק"פ לאו כקה"ג מביא בכורים ואינו קורא וכ' הרשב"ם ב"ב דקרינן ביה מארצך הרי דקנין הגוף לשעה קרינן ביה ארצך ולמ"ש אינו דומה כלל לבכורים דשם מרבינן לחייב שותפין להביא וכיון דקונה לזמן הגוף אף דנשתייר מעכשיו זכות של המוכר דאל"כ נאמר כיון דפסקה פסקה מ"מ ל"ג מאם היו שניהם משותפים בהקרקע דג"כ חייב בבכורים משא"כ לענין אתרוג בעינן שיהיה שלו לגמרי לבדו בלי שום שותפות וזכות אחרים לכך א"י בקנין הגוף לזמן כיון דע"כ נשתייר כח הנותן מהשתא כדי שלא נאמר כיון דפסקה פסקה והארכתי שם עוד ליישב בזה כל קושיית הקצה"ח וממילא לענין ציצית כיון דטלית של שותפין חייב בציצית גם קנין לזמן סגי לחייבו כיון דאף בגד של שותפים ישראלים חייב בציצית. אולם ממה דכ' הרא"ש בשאל טלית מצוייצת מחבירו דמברך מיד דאדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה ואם אי אפשר לברך אא"כ תיהיה שלו אמרינן דהוי כנתנו לו במתנה ע"מ להחזיר ועיין ט"ז (סי' י"ד ס"ק ד') כנראה דבהקנה לו לזמן לא סגי ולא אדע למה הא ל"צ לומר שהקנה לו במעמלה"ח רק דהקנה לו לשעה וקנין לזמן סגי בזה אף דלשאר בשיור זכותו דנותן מ"מ לא גרע מטלית של שותפין. ואולי נ"מ באם שאל מן מי שאינו בר חיוב כמו אשה לכך נקט מילתא דפסיקא לן דבכל ענין שיהיה צריך להיות שלו נותנו לו. ולגבי מי שבר חיוב הוא הנותן באמת סגי אם נתנו לו בקנין הגוף לזמן ולגבי מי שאינו בר חיוב דבזה לא סגי קנין לזמן כיון דאז יהיה ע"י שיור זכותו כמו של שותפות עם אינו בר חיוב בזה אמרינן דמקנה לו במעמלה"ח עכ"פ להכרעת הרמ"א יו"ד לגבי מזוזה דשותפות נכרי פטור ק"ו לגבי ציצית ואף לדעת הר"ן נדרים דבאין בו דין חלוקה אמרינן יש ברירה ובשלו משמש מ"מ זה דוקא לענין מודר הנאה אבל היכא דכתיב מעוטא י"ל דגרע מקנין לזמן כיון דלא נסתלק שם בעלי' ועיין תשובת הרשב"ש שם בנידון סוכות השותפין ודוק מיניה ואוקי באתרן:

אך מ"מ זה דוק' באין בחלקו של הישראל המשתמ' בהבג' כדי שיעו' חיוב ציצית אבל אם יש בחלקו כדי לכסות בו חייב בציצית וי"ל דהרמ"א סמך עצמו ע"ד המרדכי ) פ' ח' דחולין) שהשיב ר"ח לרבינו אביגדור דכמו לענין נגעים בית השותפין מטמ' בנגעי' ומרבינן שותפו' ישראל ולא ממעט שותפות גוי ואפ"ה שותפות דגוי לא מטמא והטעם כיון דיש להגוי חלק בו ולאו בר טמויי בנגעים הוא אין כאן בית שלם לגבי טומא' דבעינן בית שלם בזוויותיו וכן לגבי מזוז' אין כאן בית שלם להתחייב במזוז' ואנן בעינן בית שלם דהא ממעט בית שאין בו ד' אמו' וכן שער שלם בעינן וכי שקלת לחלק גוי הוי חצי בית וכל פורת' ופורת' יש בו חלק דגוי ל"צ קרא למעוטי והים של שלמה חולין שם מחלק בין נגעים למזוזה דשם תלוי הענין בקירות הבית וכיון דלא אמרינן ברירה בדאורייתא ל"ה הנגע בקירותיו אבל במזוזה חובת הדר כל היכא שיש בית דירה לזה ובית דירה לזה חייב ומה בזה שהחצי הוא של גוי מ"מ אחר שיכנס דרך השער חייב במזוזה וא"ד לסתר חציה דאין שם שער עליו ותדע דלא ילפינן מזוז' מנגעים דאל"כ ימיכם שבא לרבות שותפות נילף נמי מנגעים ולרבנן דלא דרשו מיעוטא אלא לשותפות גוי אפילו היכא דליכ' רבוייא כמו גבי ראשית הגז דכתיב צאנך דלא ממעטי רבנן אלא שותפות דגוי וא"כ ימיכם למה לי וא"ל דרבנן לא דרשי האי רבוי' דהא ביומא משמע דלכ"ע דרשינן ימיכם לרבות שותפות א"כ מרבינן כל שותפות אפי' דגוי ודוחק לומר דמש"ה כתיב ימיכם לרבות שותפות כי היכי דתידוק מיניה דשותפות דגוי פטור א"כ ביתך אייתר לדרך ביאתך חדא דלמה לנו לדחוק כולי האי אמאי לא נימא דימיכם מרבה של שותפו' וביתך אתי לדרך ביאתך ועוד ליכתוב מיעוטי אחריני למעט שותפות דגוי ול"צ רבוייא דימיכם כמו בראשית הגז ע"ש עוד בדבריו. והרמ"א דפוסק כדברי המרדכי סובר דדומ' לנגעים ובודאי אם יש בית דירה לזה בפ"ע ולזה בפ"ע י"ל דחייב וכמו שוכר ואף עדיף מני' לחייבו תוך ל' אבל אם דרים ביחד כיון דחצי שם גוי עליו פטור אף דיש שם שער עליו ומ"ש היש"ש דנילף שותפות ישראל לחייב מנגעים ולא צריך לימיכם ודאי אין כונתו דמיותר ימיכם דהא ביומא שם דריש מימיכם לבה"כנ ולנשים גם כן רק דקשה לו למה הביא הברייתא כלל לדרוש שותפות ישראל מימיכם אולם הא צריך לדרוש מימיכם ג"כ לשותפות דמביתיך נאמר עכ"פ באין בו רק ד' על ד' בשותפות ובחלק כל א' אין בו שיעור חיוב צריך לדרוש דמ"מ שני ישראלים חייבים אף דא"ב רק שיעור אח' דלגבי ראשית הגז ממעטינן ג"כ מצאנך אף שותפות ישראל אם אין לכ"א שיעור חיוב הואיל דלא יש שם לרבות ומזה שפיר ממעטינן לשותפות גוי אף אם יש בכל אח' כשיעור וראיתי בס' דמשק אליעזר חולין שם אף הוא הולך בשיטת היש"ש לחייב במזוז' ורצה לחלק מנגעי' דשם ממעטינן שותפות דהאיך ינתצו ביתו של הגוי בלי רשותו משא"כ במזוזה מה איכפת לגוי שותפו שזה עושה מזוזה כיון שאינו מפסיד כלום בביתו ומה"ט כ' דטלית דשותפות גוי אינו חייב בציצית שיפסיד כסות הגוי בלא רשותו ואם הגוי נותן לו רשות שישמש בהבגד אף לפי שעה והשותפות קיימת כיון שיודע בטוב יהודי חייב בציצי' עי"ש ולפי"ז י"ל לדבריו אף דאין בו כדי שיעו' לכסו' בחלקו של ישראל חייב אולם להכר' הרמ"א לגבי מזוזה דלעולם פטור וכנראה אף אם יש חלק ושיעור החיוב בחלקו של ישראל כן נמי בטלי' י"ל דפטור אף אם יש בו כשיעור דלעולם כל מאי דמצינו למעט מן כסותך ממעטינן ומרבינן מבגדיהם רק שותפות ישראל ואמרינן תפסת מועט תפסת וכמו לגבי סוכה דממעטינן מלך גזולה ומרבינן שאול' ובכ"ז כמה קולמוסין נשתברו לדע' אם כשר' בשותפו' ישראל ואף דשם כ' הריב"ש דאין סבר' להכשיר שאול' ולפסול שותפות דעדיף מ"מ היכא דשאולה פטורה אף דמרבינן שותפו' ישראל אין לרבות אף שותפות נכרי ולענין הדין ודאי אין לברך על טלי' כזה ואף אם הוא בשותפות עם אשה י"ל דפטור כיון דאינה ב"ח:

ודע דכמו דממעטינן מן כסותך טלית שאולה לאו דוקא הואיל דיש קנין להמשאיל בו ל"מ כסותך רק אף כסות של הפקר אם אינו מתכוין לזכות בו פטור' ג"כ מן הציצי' כל שלשים יום וכן כ' הרשב"א בחידושיו שבת שם דטלית של הפקר לא עדיף מטלית שאולה וכן בית של הפקר פטור ממזוזה עי"ש ועי"ש ברמב"ן. וכנראה מדבריהם דאף מדרבנן פטור כל ל' יום אף דמעיקרא הי' שלו ועכשיו נרא' כשלו ורק שמפקיר להפקיע ממצוה מ"מ פטורה מציצית וממזוזה כל ל' יום וזה דלא כמ"ש המ"א (סוף סי' י"ג) דאף כשנותן לאחר ומשאיל לו דחייב מדרבנן דנרא' כשלו כמו בטלית שאולה לאחר ל' וכ"ש הכא שבאמת הוא שלו ומדברי רמב"ן ורשב"א משמע דבכל אנפי פטור תוך שלשים כשאינו שלו

ולכאורה י"ל הואיל דאי בעי לזכות בו הוי כדידי' בפרט כשלובש בו ויש לו זכות שאין אחר יכול לעכב עליו מלזכות בו מ"מ מכסותך ממעטינן כל זמן שאין לו בו קנין וכן מביתך לגבי מזוזה דכ"ז שלא זכ' בו אינו שלו ולא מהני הואיל דבידו לזכות לחייבו ויש ראי' לזה מנגעי בתים דמבואר בש"ס יומא ) דף י"א ( דאף דכתיב אשר לו הבית מרבינן לבית השותפין מדכתיב בבית ארץ אחוזתכם וקאמר בש"ס אלא לו למה לי מי שמייחד ביתו לו ואעפ"כ מבואר בתו"כ מדכתי' אשר לו פרט לבית של הפקר ומשמע אף שיושב בו מ"מ כיון דלא קרינן בי' אשר לו הבית אינו מטמא ועי"ש בריטב"א דפשטי' דקרא אתא למעוטי בית דהפקר והש"ס חדא מנייהו נקיט דאידך פשיט ובלא"ה ידעינן לה ועיין ס' כפות תמרים פ' לולב הגזול (דף ל"א) דחקר בזה לענין אתרוג ביום ראשון אם נטלו מן הפקר ע"מ שלא לזכות בו די"ל דקרא לא אתי אלא למעוטי גזל עי"ש ומתו"כ הנז' מבואר דהפקר דלאו לו קרינן ביה ה"נ לענין לכם וכן לענין ציצית:

תוכן העניינים

אמרי בינה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה