אמרי בינה אורח חיים· רבי מאיר אוירבך
דיני או"ח · סימן א
חיוב הברכה על טלית של צצית אם קודם שמתעטף או בעת שמתעטף.
כתב בתשובת בית יעקב ( סי' ס"ה) דלדעת הר"י בתוספות מסכ' יבמות (דף צ' ע"ב) דלא מתחייב בציצית עד אחר שנתעטף ומה"ט הא דעקרו חז"ל מסדין הציצית דהוי שב ואל תעשה א"כ אין לברך קודם העיטוף וכ"כ השא"ר (סי' ל"ב) ולענ"ד אף לדעת הר"י מ"מ יש לברך קודם העטוף דהנה השא"ר הקש' שם הא מה שאינו פושט אח"כ הטלית בלא ציצית אף דלא מתחייב בשעת העיטוף מ"מ אח"כ הוי קו"ע הואיל דתחלתו א"א אלא ע"י מעשה ואף תחלת מעשה של התירא גורם לאיסור של אחר שעה להיות נחשב כעושה מעשה בידים. כמו בנזיר שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דאף דבשעת כניסה של היתר לא עבידא האיסור דאתי אח"כ אפ"ה חשבינן ליה אח"כ כעושה מעשה מחמת תחלת המעש' של כניסת ההיתר מכ"ש הכא מהראוי שיחשב הא דעומד מלובש בלא ציצית ע"י תחלת המעשה דעיטוף כיון דבשעת העיטוף יודע שבודאי אתי עליו החיוב דמצות ציצית ע"ש ובאמת בתוספות שבועות ( (דף י"ז) כתבו דכה"ג בטומא' הוי אין בו מעשה עי"ש וכן פשיטא ליה לבעל חות יאיר ( סי' צ"ה) ומה"ט תמה שם על התה"ד המובא ברמ"א יו"ד ( סי' שע"ב) שאם הגידו לכהן שמת בביתו והוא ערום שצריך לרוץ מיד אף בלא לבוש שאין מצוה דאורייתא נדחית מפני כבוד הבריות ואמאי הא הוי שב ואל תעשה ורמז שם לדברי תוס' יבמות הנ"ל ג"כ. אולם ברמב"ם הל' נזיר (פרק ו') מבואר דהשהיה חשוב כמעשה. ועיין בזה במל"מ הלכות ביאת המקדש. עוד הקשה לדברי הר"י אמאי אמרו בש"ס דכלאים בציצית דהוי בעידנא דמעקר הלאו מקיים העשה הא אדרבא הלאו הוא בשעת העיטוף והמצוה מתקיים רק אח"כ עי"ש:
והנה לכאורה י"ל בקושיא הראשונה בשלמא שם מצטרפין המעשה הראשונה לשהיה דעכשיו כיון דאם היה אז המעזיבה נפרע הי' חייב לכך מה ששהיה עכשיו חייב משא"כ הא דעומד מלובש בלא ציצית בלתי באפשרות לעשות האיסור ע"י מעשה של האיסור ולא נוכל לצרף הלבישה למה ששהיה כיון דמעולם בלתי אפשר שמעשה הלבישה יהי' אסור משא"כ בנזיר מה שהוא שוהה מצרפינן להמעשה דמעיקרא כיון דגם אם הי' אז המעזיבה פתוח היה חייב ועיין ריטב"א מכות דף כ"א) וראיה לזה מהא דמבואר בסנהדרין ( (דף ס"ה) ר"ל אמר ידעוני לפי שאין בו מעשה ופרש"י דהכנסת העצם לתוך פיו כיון שאינו מדבר בשעת מעשה אלא לאחר המעש' שהוא בפיו מדבר העצם מאליו לא חשיב מעשה וחזינן אף דאח"כ עושה קצת מעשה שמדבר ואינו מסלק העצם מתוך פיו מכל מקום כיון שאינו עושה אז מעשה לא הוי כמעשה ולא מצרפינן ההתחלה במה שמכניס העצם לתוך פיו למעשה ומ"ש מהא דפרע אח"כ אחר את המעזיבה אלא ודאי הוא הדבר אשר דברנו דהיכא דא"א לחבר יחד ההתחל' עם הסוף אף דהתחלת המעש' גורם להאיסור לא חשיב כמעשה משא"כ בנזיר דאפשר היה לחבר שניהם יחד מצרפינן ההכנסה עם מה ששהיה לבסוף:
אולם בלחם משנה (פ"ו מהלכות ע"ז) הכריח בדברי הרמב"ם דכתב דידעוני במעשה חייב קרבן דס"ל דתרי מיני ידעוני הן. חד בכישוף בלא שימת עצם בפיו וזה אין בו מעשה אבל אם הניח עצם בפיו חייב ולא ס"ל לחלק בין עשה מעשה בשעת האיסור לאם עשה מעשה קודם ועי"ש אולם י"ל שם מתחיל בעבירת הלאו בעת שימ' העצם בפיו כיון דא"א בלא"ה ואפשר דזה גופו חלק מן האיסור שאסר' התורה ואם הניח העצם וסלקו אע"ג דאינו נסקל מ"מ עבר באיסור תורה כמו חצי שיעור דאסור אף במידי דלאו מאכל כמו כן כאן התחל' העבירה הוא לכך כל שעשה מעש' בהתחלה חשיב כיש בו מעש' משא"כ בציצית כיון דעיקר המצוה הוא לאחר שמכוסה בהבגד אף דא"א לבוא לידי חיוב עד שילבוש בגופו הבגד מ"מ אינו חלק מן המצוה והוי שפיר שוא"ת. והש"א כתב הא דסדין בציצית חשוב שוא"ת כיון דאין הלבישה אסורה מצד עצמה רק מחמת חסרון המעשה של מצות ציצית דרמי רחמנא עלי' והביא ראיה מדברי רמב"ם ( הלכות חגיגה) דהבא בעזרה ביום א' ולא הביא עולה עבר על ל"ת דלא יראו פני ריקם ואינו לוקה שהרי לא עשה מעשה הרי דאין המעשה הגורם לחיוב צווי של תורה היא העבירה אלא חסרון הקיום היא העבירה ולא הוי קו"ע רק שוא"ת ועי"ש והבאים אחריו השיגו עליו דהא בשחט הפסח ועוד החמץ קיים לוקה וכן בהקריב קרבן בלא מלח לוקה וכן בשילח עבדו בלא הענקה כתב הרמב"ם ( פ"ג מהלכות עבדים) דאינו לוקה דהוי נל"ע ובאמת אין מכל אלו סתירה דבהלכות עבדים לא כתב דלכך אינו לוקה משום דהוי נל"ע רק כתב סתם דלאו זה הוי נל"ע דנפקא מינ' דחייב עוד בהענק'. וגם בלא דברי הש"א מה מעש' שייך בהענק' ועי"ש במל"מ וגם בהענקה הזהירה התורה על השילוח בלאו דלא תשלחנו ריקם וכן בשוחט הפסח על החמץ הקפידה התורה על המעש' דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי משא"כ בראית פנים ריקם לא כתיב רק ולא יראו פני ריקם ולא הקפידה תורה על המעשה דביאתו לעזרה וכ"כ בציצית אף אם נאמר דהחיוב חל על שעת לבישה וכמו שכתבו להוכיח מדברי רמב"ם (פ"ג מהלכות ציצית) שכתב אם יתכסה בכסות הראוי לציצית יטיל לה ציצית ואח"כ יתכסה בה ואם נתכסה בה בלא ציצית הרי בטל מ"ע עכ"ל אעפ"כ כיון דלא כתוב בתורה שלא ילבוש בגד בלא ציצית רק כשילבש יעשה אין הלביש' חשוב כמעש' ומהקרב' קרבן בלא מלח נמי אין ראי' דשם כיון דלא נעש' ההקרבה כתיקון לאו שם קרבן עליו [ועיין טור ח"מ (סי' של"ח) באם היתה בהמה חסומה מכבר ובא ודש בה דלוקה וכן אם חסמה אחר ובא אחד ודש בה דלוקה דשם כתיב לא תחסום שור בדישו והיינו שלא תהיה חסומה בשעת הדישה כמבואר בב"מ (דף צ') והא דחסמה בקול אי עקימת שפתיו ל"ה מעש' אינו לוקה נימא עכ"פ דהדישה הוי מעשה זה אינו דבקול לאו חסימה היא והתורה גזרה על החסימה שלא יהא בשעת דישה. וע"ש בש"מ דהוה ליה להש"ס למנקט דש בקול בשעת חסימה וי"ל דבזה חייב על החסימה ואכ"מ בזה]:
אך באמת קשה לדמות שיהי' חשוב שוא"ת אם נאמר דהלבישה ג"כ אסור בלא ציצית להך דראית פנים דשם י"ל כיון דגזירת הכתוב דלאוין שיתחייב מלקות בעינן שיהי' דומיא דחסימה כמבואר במסכת מכות בעי שיהי' דומה ממש לחסימה שמעשה שעש' יהי' גוף האיסור אבל לענין שיהיה כח ביד חכמים לעקור המצוה בקו"ע אם המעשה אסור מה"ת יהי' באיזה אופן שיהיה מצד הסברא חשיב קו"ע ומדברי הרז"ה והרשב"א והר"ן פרק ר"א דמילה דסברי אי אישתפך החמין של אחר המילה קודם המילה דאינו רשאי למול אף דמעשה המילה רמיא עליו לעשות ואח"כ יהיה פקו"נ ויהיה נדחה שבת ורשאי להחם, מ"מ אסור לגרום שיבא לידי דחיית שבת בפני פקו"נ ודעת רמב"ן דאין למצוה אלא שעתה ודעתם דאסור והביא הר"ן ראיה מריש ביצה דאם שחט יחפור בדקר ויכסה מ"מ לכתחל' אסור לשחוט ועי"ש וכ"כ הש"ך להלכה ביו"ד (סי' רס"ו) ועיין בש"מ ביצה (דף ח') דכתב דכל שעושה ע"ד שידחה הלאו לבסוף וא"א לו בלא"ה ה"ז כדוחה אותו בתחלה ע"ש ומשמע דזה איסור דאורייתא א"כ ה"נ אם נימא דחיוב ציצית הוא אף בעת שלובש איך יהי' זה שוא"ת כיון שיעבור איסור שלא יקיים העשה דציצית החיוב עליו שלא יעשה מעשה לגרום לבטל עשה והוי כקו"ע. ובאמת גם לדעת התוס' יקשה דכתבו דאח"כ כשמתכסה בא החיוב ולכך הוי שוא"ת הא מ"מ מה"ת אסור ללבוש בגד בלא ציצית כדי שלא יעבור אח"כ על עשה וכיון דאסור מן התורה ללבוש איך עקרו בקו"ע:
לכן יש לומר דבאמת רבנן עקרו בשוא"ת בסדין בציצית היינו שיהיה מותר להשהות הבגד עליו בלא ציצית וממילא כיון שאין עליו חיוב מצוה בשעת לבישה רשאי להשהות עליו אח"כ שזה עיקר האיסור שלא לבטל מ"ע דציצית ועי"ז באמת האיסור חל עליו ג"כ בשעת לבישה שלא לגרום לבטל עשה אבל כיון שעקרו העשה של אח"כ להיות מלובש בו ממילא ליכא שום איסור בשעת לבישה ולפי"ז הא מבואר בתוספות מכות (דף כ"א ע"ב) הא דאפי' לא שהה אלא להפשיט וללבוש חייב ובלא שהה לא מחייב כיון דאין שהות לפשוט וללבוש אין כאן עבירה אחרת דעדיין הלבישה הראשונה קיימת ועי"ש. א"כ כמו כן בלובש בגד בלא ציצית אם לובש ופושט אינו חייב בציצית דאשר תכסה בה כתיב כשאתה מכוסה בו רק אימתי חל החיוב עליו כשאינו פושטו ופחו' מכדי שיעור פשיט' ליכ' איסור בקו"ע אף אם נצרף מעש' הלביש' כמו בנזיר שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה מ"מ גם שם חייב רק אם שוהה שם אח"כ כדי שיעור וא"כ בציצית ג"כ התירו חז"ל בשוא"ת שלא יתחיל לפשוט ובפחות מכדי שיעור פשיטה אינו מתחיל החיוב וכיון דזה מותר ממילא אינו צריך לפשוט מעליו מעולם דתמיד הוי עד"ז שב וא"ת דמיד כשלובש רשאי להשהות עליו פחות מכדי שיעור פשיטה דזה הוי שוא"ת וא"כ לא נצטרף זה לשיעור פשיטה וכן לעולם ולפ"ז מובן דברי תוס' יבמות שם דהקשו ע"ז הרי מדמברכין להתעטף משמע דחייב מיד וכו' ובה"ג הביא נמי ראיה מדמברכין להתעטף דציצית חובת גברא כו' ואין בזה שייכות לדבריהם הקודמין ולהנ"ל יש לומר דבלא הוכחת הבה"ג נוכל לומר דלכך מברכין להתעטף דהיינו דהחיוב שיהיו הציצית ג"כ עליו בשעת העיטוף דזה נמי חשוב למצוה כיון דבלא ציצית אף שלא צותה התור' רק אשר תכס' בה אחר שתהי' מכוסה בה חל החיוב מ"מ אם אין בהבגד ציצית אסור להלביש א"ע בהבג' בלי ציצית כיון דיגרו' איסור בטול עש' לכך כתבו התו' כמו שבה"ג הביא ראיה מזה דציצית חובת גברא אף דיש לומר דלכך מברכין להתעטף להראות דעכ"פ חיוב רמיא ממיל' עליו שהציצית יהיו עליו קודם העיטוף רק שהי' קשה לו הלשון אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית דמשמע דעיקר המצוה היא ע"ז דוקא שיהיו הציצית בבגד של ד' כנפות כן נמי קשה על דעת הר"י דמלשון הברכה משמע דעיקר מ"ע היא על שעת לבישה אך מ"מ דעת הר"י דאף דעיקר המצוה היא אחר הלבישה מ"מ כיון דאח"כ יהי' חל עליו החיוב ממילא אסור ג"כ ללבוש שלא יגרום לעבור העשה ולפ"ז אין ראיה מרמב"ם הלכות ציצית הנ"ל שחולק על הר"י דבאמת עיקר העשה וקיום המצוה הוא כשמלובש בהבגד רק ממיל' החיוב עליו להטיל ציצית קודם שמכס' בה כדי שלא יגרום אח"כ לבטל העש' ולפ"ז י"ל אף לדעת הר"י שפיר יכול לברך קודם העיטוף אף דלא מקיים העש' עד אחר שמלובש בהבג' מ"מ כיון שאסור לו ללבוש בלא ציצית שלא יגרום אח"כ ביטול עשה ממילא גם מה שהציצית בהבגד בשעת העיטוף הוא חלק מן המצוה:
ומה שהקשה הש"א על הר"י דאיך נדחה הל"ת דכלאים הא לאו הוא בעידנא ועמימ"ש בט"א ריש חגיגה ומ"ש אאמ"ו ז"ל בספרו ד"ח דיני יו"ט ונלע"ד דכיון דכלאים לא אסרה תורה רק בלבישה והיינו ההנאת לבישה וכמ"ש הרשב"א מס' יבמות ואסרה התורה ללבוש בגד של כלאים שיהי' מלובש בו אבל הלביש' לבד לא נאסר רק שיהי' מלובש וא"כ כיון שמיד שהוא מלובש חייב בציצית שפיר הוי בעידנ' כיון דעיק' האיסור כשמלובש ויהי' מלובש הוא ובמה שהוא מלובש מקיים על ידי הכלאים מצות ציצית שפיר הוי בעידנא ואף דאם לובש בגד של כלאים ופושט מיד ודאי דחייב מ"מ עיקר האיסור הוא הנאת הלבישה ועל זה הקפידה התורה וכשהוא מלובש מיד באותה רגע חייב בציצית:
ולמ"ש דהלבישה בלא ציצית הוי איסור אבל לא מצרפינן מעש' של היתר להשוא"ת של אח"כ למיחשב קו"ע א"ש דברי המג"א שכתב (סי' י"ג ס"ק ח') דאם נפסק לו בט"ק כשהוא בשוק דהוי גנאי גדול לפושטו א"צ לפושטו אף בחול דגדול כבוד הבריות והיינו דהוי שוא"ת ולכאורה הא הוי קו"ע ע"י הלבישה דמקודם אלא ודאי דלא מצרפינן אולם אם נודע לו אח"כ שמתחלה בשעת לבישה הי' נפסק בזה למ"ש דאף הלבישה לבד אסור י"ל דלא ידחה כה"ב דהוי בקו"ע. ויש בזה לישב דברי הר"ש מדרוויש המובא במרדכי הלכו' ציצית דאוסר ללבוש בשבת בגד בלא ציצית והקשה המרדכי מהא דסוף פרק הקומץ בהא דמר ב"א דאיפסק ליה קרנא דחוטי' בשבת ולא הסיר ממנו דהוי בכרמלית דרבנן וגדול כבוד הבריות הא עובר על דאורייתא עכ"פ במה דלובש בד' כנפות בלא ציצית א"ו דבשבת הואיל דא"א להטיל בו ציצית ליכא איסור ע"ש ולהנ"ל אתי שפיר דשם איפסק לו אח"כ לא מצרפינן המעשה דמעיקרא להשתא והוי שוא"ת משא"כ להתלבש בו לכתחלה בלא ציצית אסור דהוי קו"ע עכ"פ במה שעושה מעשה לגרום שידחה מצות עשה בשב ואל תעשה:
ויש שכתבו דלשיטת תוס' ברכות (דף כ"א) דבעשה שאינו שוה בכל או מה דישנו בשאלה נדחה מפני כה"ב אף בקו"ע כמו נזיר שמטמא למ"מ וכן כהן אם כן ציצית נמי דהוי מצוה שאינו שוה בכל דנשים פטורין מהראוי שיהי' נדחה מפני כה"ב ועיין או"ת (סימן כ"ח ס"ק י"ב). ולי נראה דכונת התוס' למ"ש הרשב"א שם דמ"מ הוי מצות עשה לטפל בו והיינו דכיון שיש מ"ע דוחה לל"ת רק דהי' קשה הא כהן ונזיר הוי ל"ת ועשה ואין עשה דוחה לל"ת ועשה לכך כתבו התוס' כיון דאינו שוה בכל או דישנו בשאל' נדח' מפני העש' החמור אף עש' ול"ת כמבואר יבמות (דף ה') להדיא אבל היכא דליכא עשה לא מצינו שיהי' נדחה מפני כה"ב עשה בקו"ע אף היכא דאינו שוה בכל ובס' ח"מ כתב דדוקא היכא דלא יעבור רק פ"א באיסור שוא"ת כמו נזיר לטמא את עצמו מותר מפני כה"ב אבל בהולך בלא ציצית דכל שעה ושעה עוש' איסור אינו מותר בחול מפני כה"ב ולא נהירא דהא בגמ' הקשה על ר"י דאמר המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק דאמאי לא אמרינן גדול כה"ב ומה קושיא הא בכלאים עושה איסור ג"כ בכל רגע וחייב כמה מלקות בהרב' התראות משא"כ במ"מ. א"ו דאין סבר' לחלק אם לא מטעם דהוי קו"ע הי' נדח' אף דעושה כמ"פ האיסור מ"מ כיון דתמיד שייך כה"ב נדחה ועיין רש"י ברכות שם שוא"ת שאני כמו שהיה כח ביד חכמים לעקור סדין בציצית כיון דהוי שוא"ת הרי אף דבסדין בלא ציצית עובר כמה פעמים מ"מ כיון דהוי שוא"ת יש כח ביד חכמים לעקור כמו כן מפני כה"ב נדחה וכן מבואר מדברי תוס' מס' שבועות ( דף ל' ) שכתבו דכשעושים איסור ע"י לא מקרי שוא"ת כגון שבאתה אשה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי ועי"ש הרי דדוקא מה שעושים ע"י ועוברים בקו"ע חשיב לקו"ע אבל אם האיסור הוא שב ואל תעשה אף לזמן מרובה וכמה פעמים ג"כ נדח' מפני כה"ב כיון דבכל פעם ופעם הוי כה"ב ותימ' על הנו"ב מהד"ק חלק או"ח (סי' ל"ה) שהעל' ג"כ דהנדח' מפני כה"ב אינו נדח' אלא לשעה אבל לא לכל הימים ולא לזמן מרובה ועי"ש ומדברי התוס' מבואר דאף לז"מ אם לא דחשיב קו"ע ומה"ת נעשה מחלוקת בזה בין הרא"ש ותוס' ובלאו הכי יש לדון דמצות עשה שהז"ג דלא נתחייבו נשים לא חשיב עש' שאינו שוה בכל כיון דמצד עיקר העש' הית' נוהג' בכל רק שהזמן גרמ' לפטור נשים ול"ח קל במה דאינו שוה בכל רק מה דאין כל אנשים מחויבים כמו כהן ונזיר דכיון דבכל מ"ע אנשים חייבים ובזה אינם חייבים הוי קל אבל במה דנשים פטורין מכל מ"ע שהז"ג אין העשה קל עי"ז שיהי' נדחה מפני כה"ב ועיין ט"א מס' ר"ה (דף כ"ח) שכת' לתרץ קושית התוס' בהא דנתערב מתן א' במתן ד' דידחה העשה לל"ת וכ' כמו דמצינו דעשה דוחה לל"ת ועשה שישנם בשאלה כמו כן אמרינן להיפך דעשה שישנה בשאלה אינה יכולה לדחות לל"ת שאינה בשאלה עי"ש ולכאור' לדבריו נימא נמי כמו דעשה דוחה לל"ת ועשה שאינם שוים בכל כ"כ עשה שאינ' שוה בכל לא תדח' לל"ת השוה בכל וא"כ איך נדחה כלאים בציצית הא הל"ת דכלאים שוה בכל דגם נשים חייבים והעשה דציצית נשים פטורין א"ו דמה דנשים פטורין לא חשיב קל כיון דבכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות ועיין תוס' יבמות (דף ד') ד"ה דכתיב ובמהרש"א שם בתירוץ השני שכתב דלכך אינו מוכח דנשים חייבות בכלאים דאל"כ הו"ל לאו דכלאים אינו שו' בכל וכ' דגם העשה דציצית אינו שוה בכל דנשים פטורות מציצית עי"ש ויקש' לפי האמת דנשים חייבות בכלאים ואעפ"כ ילפינן דעשה דוחה לל"ת אף דהעשה אינו שוה בכל והלאו שוה בכל וק"ק על המהרש"א הא מ"מ מוכיח דנשים חייבות בכלאים דאל"כ מנ"ל לענין יבום דעשה דוחה לל"ת למ"ש הכפ"ת מסכת יומא דעיקר מצות יבום רק על אחי המת והיבמה אינה מצווה רק אגודה ביה א"כ העשה אינה שוה בכל והל"ת שוה בכל ומנ"ל דל"ת השוה בכל נדחה מפני עשה א"ו דנשים מצוות על כלאי' א"כ חזינן דעש' דציצית אף דאינו שו' בכל דוחה ללאו דכלאים השוה בכל ואכ"מ להאריך בזה:
והתומים (סי' כ"ח) כתב למ"ש הרמב"ם וש"ע ח"מ סי' רס"ג) בזקן ואינו לפי כבודו דאינו חייב להשיבו אבל מ"מ יות' טוב שימחול על כבודו לכן דוקא הנוגע לממון חבירו רק יותר טוב אבל הנוגע לכבוד שמים חייב לבטל כבודו ואף אם הוא בזיון גדול בפושטו חייב להסירו אולם דעת המג"א כדעת הראשונים דלהדיא מבואר בריטב"א שבועות שם מדקאמ' לא ליזיל משמ' שאפי' רצה לילך אין לו לילך ואין לו למחול כבודו בכך לבזות תורתו ואע"ג דאיכ' פסיד' דהא באבידה איכא נמי פסידא ואע"ג דהתם אם רצה להשיב משיב שאני התם דאיכא כמה ת"ח שעושים כן בשלהם אבל להתבזות לפני ב"ד דזוטר מניה לא עכ"ד א"כ אף דשם נוגע ג"כ לכבוד שמים להציל עשוק מעושקו וגם להסיר הגזיל' של החייב ע"י עדותו מ"מ אינו רשאי למיזל ואף דהוי רק בזיון קטן כמ"ש התוס' וכמו כן בבזיון גדול לפשוט בשוק דג"כ אינו רשאי לבזות א"ע כיון דמותר מצד הדין וכן משמע קצת מסוף פרק הקומץ לאיכא דאמרי דהו' בכרמלית ומהתם אמר לי' וא"ל מה דעתיך למשדיה והאמר מר גדול כבוד הבריות וכו' ואם היה רשאי להחמיר ע"ע בודאי אף דבאמת לא הו"ל לרבינא להודיע מ"מ כיון שכבר הודיעו ודאי היה מר בר רב אשי מחמיר ע"ע לחלוק כבוד לשמים א"ו דאינו רשאי כמ"ש הריטב"א בבזיון קטן לגבי ממון כן בזיון גדול לפשוט בשוק אך מ"מ י"ל דרק בדרבנן דאיסור לבישה בלא ציצית ליכא שם דהי' בשבת אבל בחול אינו ראיה לגבי איסור דאוריית' דלא יהיה רשאי להחמיר ע"ע ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים דיני אבידה (סי' ט'):
והנה דעת הט"ז דבשבת אף בדליכא כה"ב מ"מ כיון שאינו יכול לעשות ציצית ליכא שום איסור בהלבשה ודעת מג"א דעכ"פ מדרבנן אסור ולכאורה לדעת הטו"ז א"כ איך מברכין ברכת להתעטף בשבת כיון דאינו עושה שום מצוה דאף אם לא הי' בו ציצית הי' רשאי ללבשו וצריך לומר דמ"מ מוד' הט"ז לדעת מג"א דחל עליו חיוב קוד' שבת להטיל בו ציצית כדי שלא ילך בשבת בבגד בלא ציצית ואף דהמ"א עיקר ראיתו דאם ידע מאתמול שהוא פסול דאסור ללבשו בשבת דהו"ל לתקנו מאתמול הוא משבת (דף פ"ב) ושם הוא רק מה דמותר מטעם כה"ב תליא באם ידע מאתמול אבל לדעת הט"ז דלא צריכינן לבוא לטעם דכה"ב רק דליכא איסור כלל וכן הוא דעת הע"ת המובא במג"א א"כ על מה מברך בשבת ואולי דומה להא דמבואר (סי' י"ד) בטלית שאולה כשהיא מצוייצת דמברך מיד ואם אינ' מצוייצת פטור מלהטיל כל ל' יום ואם הטיל בה ציצית כתב המג"א בשם תוס' והרא"ש דהמברך לא הפסיד כמו נשים דמברכות על מ"ע שהז"ג ובראש חולין כתב דל"ד לנשים דטלית זה שאינו שלו כל אדם פטור בו וכתב מ"מ המברך לא הפסיד כן נמי בזה אך מ"מ יש לחלק דשם עכ"פ הואיל דהטלית הזה בעליו חייבים בו וכ"כ בהגהות הגר"ע ז"ל טעם זה. [ומה"ט יש לומר אם שאל טלית שאינ' מצוייצת מאש' או מאינו בן חיוב אף בהטיל בו ציצית לא יברך וצ"ע] משא"כ בשבת דלדעת הט"ז והע"ת ליכא שום מצוה אם אין בו ציצית וכיצד יברך וע"כ נראה דהם ג"כ מודים דאם פשע ולא עשה בהטלית ציצית קודם שבת דאסור להביא א"ע לידי זה שילך בטלית בל"צ רק בנפסק בשבת בזה סברו דמותר אף בלא כה"ב. ובימי ילדותי היתי סובר להביא ראיה לדעת המג"א ממתני' דריש ביצ' דלא ישחו' אא"כ יש לו עפר מוכן ואם שחט אם יש לו דקר נעוץ מבע"י מכסה ואם אין לו דקר נעוץ מבע"י לא יכסה ואסור לו לשחוט ואמאי לא נימא דישחוט לכתחלה ואח"כ אנוס בתקנתא דרבנן. הרי דאסור להביא א"ע לידי זה כן נמי ללבוש בלא ציצית אסור וראיתי אח"כ שכך כתב אאזמ"ו ז"ל בקונטרס מים חיים שבס' דברי חיים אולם הדרנא בי דשם גם ביו"ט חל עליו מצות כסוי ואם יש לו עפר חייב לכסות רק אם אין לו אנוס הוא לכך אינו רשאי להביא א"ע לידי זה שידחה מצות כסוי אף דהשחיטה אין כאן איסור מ"מ גורם בזה שידחה מצות כסוי הדם משא"כ ללבוש בגד בלא ציצית בשבת דלא אסרה תורה הלבישה רק מצוה שיהי' בו ציצית ובשבת אין שום אופן לקיים מצוה הזאת אם נפסקו לכך סברו דאף בלא כה"ב רשאי ללבשו והדברים מוכרחים מדעת ריב"א תוס' חולין ( דף קמ"א ) דבשחט ביו"ט ועבר וכסה אינו לוקה דעשה דוחה לל"ת ול"נ רק עשה דיו"ט ואם נאמר דלא חל עליו המצוה ביו"ט אמאי אינו לוקה א"ו דעכ"פ חל עליו המצוה וכמו שכתב אאז"מו ז"ל שם בקונטרס מים חיים (סי' א') ולפ"ז מ"ש המג"א אם אין ציצית בעיר דינו כמו בשבת בזה אף הטו"ז והע"ת מודים דרק משום כה"ב מותר ללבוש ובלא זה עכ"פ אסור כיון שמבטל אח"כ מ"ע שחל עליו החיוב באם יזדמן ודומה להא דכסוי הדם:
ועוד י"ל ולחלק דדוקא בכסוי דם דהוא מ"ע על כל ישראל דכל הרואה דם שחיטת עוף והשוחט לא כסה הדם החיוב על כל אחד מישראל לקיים המצוה בזה אינו רשאי לשחוט אם אין לו עפר מוכן כיון דהמצוה תהיה מוטלת אח"כ על כל אדם מישראל לכסות ואף דאח"כ יהיו אנוסים במה שאין עפר מוכן מ"מ לאו כל כמינה לשחוט ולהטיל חיוב מצוה על כל אדם מישראל שלא יהי' בידם לקיימה משא"כ לענין ציצית שאין המצוה מוטלת רק עליו לבד כשלובש הטלית ואם אין בידו להטיל ציצית בשבת או שאין לו ציצית לא אסרו עליו חז"ל הלבישה כיון דאנוס הוא ואין החיוב רק עליו לבד ולא אסר' התור' ללבוש רק הטיל' עליו החיוב לעשות ציצית וכיון דאנוס הוא לא אסרו חז"ל הלבישה ואין לדמות גזירות חז"ל זה לזה ועיין פ"ח יו"ד (סי' כ"ח ס"ק ט') דעיקר מה שחששו חז"ל שלא ישחטו דכיון דאינו יכול לכסות מיד יש לחוש דילמא אישתלי ולא יכסנו בלילה ויבטל מ"ע עי"ש א"כ ודאי אינו דומה לציצית דשם יש לחוש שתתבטל מ"ע אף בעת שחייב לקיימה דישכח אחר כך מלקיימה משא"כ בציצית כשיעבור שבת יראה וידע שלא יש ציצית בהטלית ואסור ללבשו ומ"מ יש לומר דמודים דאם פשע ולא הטיל קודם שבת דאסור ללבשו רק היכ' דאיכ' כה"ב ובזה היכא דהי' אפשר מקודם לא התירו מפני כה"ב וכמ"ש הט"ז ועוד מצינו בריטב"א חולין (דף קל"ו) טלית שאול' כל ל' יום פטור וז"ל ודעת ר"ש ז"ל דהה"ד כשהיא מצוייצת כל ל' יום אין מברכין עליה ולי נראה דלא פטר הכתוב מטעם כסותך אלא בשאינה מצוייצת דכתיב גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך וכן עמא דבר וצ"ע עכ"ל מבואר דסובר דלא ממעטינן דטלית שאולה פטור רק דלא נתחייב להטיל בו ציצית אבל כשיש בו ציצית חייב לברך וע"כ דסובר אף דפטור להטיל בו ציצית אעפ"כ מקיים מצוה אם יש בו ציצית מכ"ש בטלית שלו שיש בו ציצית בשבת דמקיים המצוה ושפיר יכול לברך ואם נאמר דליכא שום מצו' מדאוריית' בשבת הואיל ואי אפשר להטיל בו ציצית היה מיושב מה שהקשה חכם אחד לרבינו הגדול מר"ן עק"א ז"ל דהש"ס הוכיח דקשר עליון דאוריית' מדאצטריך למשרי כלאי' בציצית ודילמא לעולם לאו דאורייתא רק דאם נזדמן שנעשה מאליו הקשירה בציצית בשבת דאינו יכול להתיר הי' צריך לפשוט הטלית קמ"ל דעשה דוח' לל"ת ואם נאמר דבשבת הואיל דאינו רשאי להטיל בו ציצית ליכא חיוב ל"ש ביה עשה דוחה לל"ת כיון דליכא עשה כלל בשבת. ואף דאם נאמר קשר עליון לאו דאורייתא ליכא עשיית מלאכה בהטלת ציצית מ"מ שייך בו מלאכ' דאורייתא שיתחייב משום מכה בפטיש כמו בהדס שענביו מרובין מעליו דאין ממעטין ביו"ט משום תיקון מנא ולדעת המרדכי הוא חייב משום מכ' בפטיש ועי' כפות תמרים סוכ' (דף ל"ג) וא"כ אף אם היו חסרים הציצית היה רשאי לילך בהבגד בשבת ולהטיל א"א דמתקן לחול וממילא אנוס הוא ושוב ל"ש בכה"ג עשה דוחה לל"ת ואף לדעת הריטב"א הנ"ל דיש קיום מצו' אם ישנם על הבגד מ"מ ל"ש בזה עשה דוחה לל"ת כמובן ובפרט אם נעש' ע"י פשיע' דנקשר מאליו:
וראיתי בפ"מ או"ח (סי' י"ג) שכת' שמסופק אם היוצא בטלית של כלאים בשב' אם חייב חטאת שאין זה דרך מלבוש דאסור הוא ומ"ש רש"י בשבת (דף קל"ט) דאינה מצוייצת כלל לבישה היא והוכרח לזה דאל"כ דילמא חייב משום הטלית אלא מדאמר ר"ה שאינה מצוייצת כהלכתה הא שאינה מצוייצת כלל פטור והתם הטעם דבשבת הותר עכ"פ מה"ת משא"כ בכלאים ולכאור' כיון דעכ"פ מדרבנן אסור לילך בטלית בלתי מצוייצת אינו ראוי ללבשו ויתחייב מדאורייתא וכה"ג מצינו כמה פעמים דמה שאינו ראוי אף מדרבנן מקרי אינו ראוי אף מדאורייתא ואם נאמר דמה שאינו ראוי ללבשו מטעם איסור כלאים אינו דרך מלבוש ואיסורא משוי ליה להוציא מדרך מלבוש נאמר דאף אם אין בו רק כלאים מדרבנן גם כן עכ"פ אינו דרך מלבוש ויתחייב מדאורייתא וממילא אם אסור ללבשו בלא ציצית ג"כ אינו דרך מלבוש ויתחייב אף מדאורייתא על איסור הוצאה אולם זה אינו דהא מצינו דהדברים שאסרו חז"ל לצאת בהם בשבת ואסרו גם בביתו דילמא יצא בהם לחוץ ובכ"ז אם יצא אינו חייב חטאת הואיל והוי דרך מלבוש בחול ועיין רש"י מס' סנהדרין (דף ס"ח) בהא דאמר ר"א לבנו האיך מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות דלהניח תפילין בשבת אינו איסו' מלאכה ואפי' יצא בהם לרה"ר. דהא דרך מלבוש הוא ותכשיטין הוא לו בחול הרי אף מה דאסור ללבוש בשבת מ"מ אין דרך הוצאה בזה הואיל דהוי דרך מלבוש ודוחק לחלק כיון דעכ"פ בחול מותר ללבוש הוי דרך מלבוש אף בשבת משא"כ כלאים דאסור אף בחול ל"ה דרך מלבוש דזה אינו דהא סכ"ס בשבת אסור ללבוש מ"מ ומה מועיל מה דבחול הוא דרך מלבוש הא מ"מ היום אסור הוא ובכ"ז פטור בשבת אף דגם בחול אינו דרך מלבוש רק תכשיטין הן לו ובשביל זה אמרינן דכל לבישת תפילין הן תכשיטין אף בזמן האסור לו וע"כ הוי הטעם כיון דהוי דרך מלבוש אין דרך הוצאה בכך וא"כ אף בהאסור גם בחול ללבוש ג"כ אין דרך הוצאה בכך וקצת משמע מדברי רש"י ז"ל מדכתב תכשיטין הן לו בחול דאם הניח' שלא במקום תפילין דאינו דרך מלבו' כה"ג בחול חייב דהוי דרך הוצאה אולם מדברי רש"י עירובין ) דף צ"ה) ד"ה במקום תפילין דכ' ובשבת נמי באתרא דלא חזי ליה לאו תכשיט הוא שבולטין יותר מדאי והוי כמשאוי ובתוספו' שם כתבו משם רש"י ונראה משאוי ולכך אסור ואין זה סברא אלא הטעם משום דלא מקרי מלבוש אלא במקום שרגיל להניחו בחול ודברי רש"י בסנהדרין נראה כמו שכתבו התוס' דבמקום דאינו רגיל להניחו בחול הוי משאוי ממש וחייב חטאת היוצא בהן בשבת ורק מה דתכשיט הוא לו בחול פטור אף בשבת אולם זה דוקא תפילין במקום דאינו רגיל להניחם דל"ה תכשיט ואין זה דרך לבישה אבל בבג' דהוי דרך לביש' רק דאיסור כלאי' גרם לו הוי תכשיט ואין דרך הוצאה בכך ועיין תוס' שבת (דף ס"ב) ד"ה כל דהקשו אף באשה דפטורה מתפילין והוי משאוי מ"מ הוי הוצאה כלאחר יד וכתבו כיון דמשאוי הוא ויכול לבוא לידי חיוב חטאת היכא דמוציא בלי שום שנוי משום בזיון לא שרינן ליה ועי"ש ברשב"א. עכ"פ מבואר דדרך מלבוש לאו דרך הוצא' בכך ועיין מג"א (סי' ש"א ס"ק נ"ד) דכ' דנשי' שהם עם בפ"ע אם יצא' בטלית המצוייצ' חייבת חטאת והדברים תמוהין הא אף מה דאסור לאש' להכניס תפילין כיון דאינן רגילין להכניס בחול וכמו שכ' המג"א שם מבואר בתוס' דבמקום הנחת תפילין הוי כלאחר יד א"כ בטלית נמי הוי הוצאה כלאחר יד ולמה כתב חייבת חטאת וראיתי בתוס"י שבת שם דתמה על המג"א דהא בטבעת חייבת משום דלפעמים דרך הליכת' מניחתה באצבעה והוי דרך הוצאה הא לאו הכי מקרי הוצאה כלאח' יד ה"ה בטלית נמי הוי הוצא' כלא"י דדרך מלבוש הוא שוב ראיתי בפ"מ שם שכ' דהוי דרך הוצאה בכך להוציא משאוי על כתפו או דרך לבוש בו משא"כ טבעת עי"ש וזה דוחק גדול דנאמר תפילין לאשה הוי כלאחר יד דאין דרך הוצאה בכך ומלבוש גמור יהיה דרך הוצאה ובודאי כנראה דרך מלבוש אינו דרך הוצאה ועיין במ"ז שם (ס"ק כ"ו) שכתב דאף בכלאים דרבנן יש לומר דחייב ובטלית שאינה מצוייצת כלל שרי מה"ת לילך בלא ציצית ובכ"ז י"ל דמותר לרה"ר מפני כה"ב וזה ודאי אינו נראה דמי הותר לו להלביש א"ע בו ולילך לרה"ר דזה ודאי אסור מדרבנן עכ"פ לדעת המ"א א"ו אף דהאיסור הוא מצד הבגד מ"מ כל שהוא דרך מלבוש אין דרך הוצאה בכך משא"כ הציצית אם אינם כשרים ואינם נוי הבגד הוי דרך הוצא' בכך וממילא נמי בגד כלאי' דרך מלבוש אינו דרך הוצא' ובשבת (דף קמ"ב) בבריית' המוצי' כלים מקופלים ומונחים על כתיפו וכו' וטבעותיו בידיו חייב ואם היה מלובש בהן פטור ומדקתני פטור משמ' אבל אסור כאשר הוכיח הרמב"ן בחידושיו שם (דף ס"ב) מדלא קתני מותר ובאיש ש"מ אפי' איש אסור עי"ש ולשאר פוסקים דבאיש לא גזרו י"ל הא דלא קתני מותר דקתני מלובש בהן פטור כל שהוא דרך מלבוש אף אם הוא לבוש האסור לו מ"מ לאו דרך הוצאה בכך ופטור מצד איסור הוצאה דשבת אולם למה שכ' הרשב"א ריש שבת דלאו בכ"מ פטורי דשבת פטור אבל אסור רק בפטור דתנן במתני' בלבד א"ש בלא"ה:
ומ"מ היכא דנפסק בשבת בביתו קודם שהלך לבה"כ יש לומר דרשאי לילך לבה"כ כדי להתפלל עם הצבור דהליכה ליכא שום איסור ואח"כ שמתבייש לישב בלא טלית רשאי ללבשו מטעם כה"ב אף לדעת מג"א דאין למצוה אלא מקומה ושעתה ולא מבעי להסוברים באשתפך חמימי דלאחר המילה דרשאי למול ה"נ דכוותה כיון דמוטל עליו להתפלל עם הצבור חייב לליך אף דאח"כ ידח' איסו' דרבנן שילבש בשבת טלית בלא ציצית אלא אף להסוברים דאסור למול היינו דשם יהי' נדח' אח"כ שבת מפני פקו"נ ויעשה חילול שבת דאורייתא משא"כ כאן אף דנאמר דאסרו בשבת ללבוש טלית בד' כנפות בלא ציצית מ"מ במקום ביטול תפלה בצבור לא העמידו דבריהם ורשאי ללכת ואח"כ מותר לו ללבוש בלא ציצית מפני כה"ב שוב ראיתי שהגר"ע ז"ל בגליון או"ח נסתפק בזה ולא אדע למה לא נסמוך בזה על הט"ז והע"ת דעכ"פ כיון דיש כה"ב למה יבטל תפלה בצבור ולקדש ברבים לקיים מ"ע בשביל שלא ידחה אח"כ איסור דרבנן מפני כה"ב וצ"ע: