אמרי אש חלק חושן משפט· רבי מאיר אייזנשטטר
סימן כא
שאלה להגאון בעל חת"ס זצ"ל.
ילמדינו רבינו רוח אפינו את משפט ראובן אשר קנה עץ מן שר א בשבע מאות זהובים. אך לא נתן כ"א ב' מאות זהובים וישם מועד לתת את המותר וגם יום מוגבל לקחת את העצים מן היער ויחייב את עצמו כ"א יעבור המועד הן מן הפרעון הה' מאות והן מפנות העצים ומן היער אבד זכותו ולא יבא עוד ויכתבו כ"ז בס' (קאנטראק) ובהגיע תור הפרעון לא הי' לאל יד ראובן לצאת י"ח ויבא הלך לאיש עשיר ויחל אותו שיתן בעדו ה' מאות זהו' להשר. ויואל האיש ויתן הוא את המעות בעצמו אל השר. וראובן מסר לו השטר לערבין. ויקבע לו זמן פרעון ושאם יעבור המועד יהיה כמלוה כל השטר כי אמר טוב תתי את הב' מאות לך מתתי להשר. ויגיע הזמן ולא פרע וישם לו זמן שני וגם אותו העביר המועד. גם העביר את היום אשר הגביל לפנות העץ מהיער. נוסף על זה קם היער לאחוזה לשר אחר אשר לא יתן לזרים אשר לא קכו ממנו דבר בוא בגבולו עד כי נואשו המלוה והלוה מכספם ועציהם. והנה ראובן שבק חיים לרבינו ולכל ישראל ואחרי פטירתו ביקש השר מן המלוה הנ"ל הלואה סך מסוים. ויאמר אליו המלוה אדוני הנה בא לאוצרך שבע מאות זהו' חנם ממני כי לא לקחנו העצים ואתה הואל וקח אתה את העצים כי לעומתך לא יעיז בעל היער את פניו ותוכל להובילם כרצונך. ויאות לו השר כי הוצרך למעות ויקנה העצים בהפסד מועט. ונמצא שיבוא המעות לידי גיבוי. והנה המלוה ישר לב לא יבקש רק מעותיו ואת המותר יחזור ליתומים ואולם יש על היתומים בע"ח וכתובת אשה. ועתה יורנו רבינו אם משפטם לגבות מן המעות הללו:
וירשני רבינו ני להציע את ספיקותי לכאורה הדין תלוי אם מגיע המעות הנ"ל ליתומים בדין מן השר או המלוה או לא שאם עפ"י הדין אינו מגיע להם ורק מן השמים רוחמו לכאורה אין תביעה לבע"ח ולכתובה עליהן אפי' להסוברים דב"ח גובה מן הראוי' היינו בירושת אבי אביהם או שכר פעולה. אבל זה כמו שקבלו יתומים מתנה ונותן להם לאהבת אביהם דמשמע ודאי שאין בע"ח גובה מהם וכבר כתב כי"ב במ"למ פר"א מהל' מלוה ולוה:
ונסתפקתי תחלה מצד תנאו עם הישראל המלוה. הנה המחבר סתם בסי' ר"ז כדעת הרמב"ם דכ' דבר שהוא תחת ידו ומוחל אותו אליו אין בו משום אסמכתא. ולדעת הרב המגיד בפ"ד מהל' ח"ומ וכן בפ"א מהל' מכירה ה"ה במשכון אין בו משום אסמכתא. תנאי זה שהתנה עם הישראל המלוה אם לא יפרע לו לזמן פלוני יהיה השטר שלו (אם נידון אותו כמשכון אף שאין בו כתיבה ומסירה) תנאו קיים. ואולם המחבר עצמו סי' ע"ג (סעיף י"ז פסק דאפי' במעכשיו הוי אסמכת' כה"ג. וכבר ההעורר התומים על סאירת הפסקים האלו. ובאמת שיש לחלק בין נתנו לו בתורת משכון דהתם אין הוכחה דגמר ומקני מדמסרו לידו דהרי הוצרך למסור לידו דאל"כ לא הלוה עליו וגם הכ"מ כתב לחלק במשכון. ואולם הה"מ כתב להדיא דאף במשכון דינו של הר"מ. וכמ"ש התומים ומ"מ אין תימא שיסתום המחברר דלא כוותי' דהרי על גוף דינו של הר"מ רבים החולקי' וא"כ במשכן דעכ"פ א"ל דהר"מ מודה לכך סתם המחבר דלא כה"המ. גם אולי מיירי המחבר בסי' ע"ג דאחרי שנתן לו המשכון התנה עמו התנאי ההוא וכ"כ הלח"מ לפרש לדעת הה"מ בפי"א מהל מכירה הל' ג' אלא שכתוב עוד לפרש דעת הה"ה דבכל משכון אין בו אסמכת' ולדבריו יסתרו דברי הה"מ במכירה להל' חו"מ:
עוד לא הבנתי לדעת המחבר שסתם כהר"מ. דהרי הקשו על הר"מ דהך מי שפרע מקצת חובו וכו' דע"כ דמיירי באומר דאם לא יתן יתן לזמן פלוני המותר יהיה המעות מתנה ואפ"ה יש בו משום אסמכתא. ותי' הכ"מ דיתן דקאמרי ר' יוסי ור"י הייני בעידי מסירה. וא"כ משמע דע"כ מיירי באם אומר שהוא מתנה שאם לא יפרע לזמן פלוני יתחייב מתחלה על השטר ההוא ואולם אם התנה שיהיה המעות מתנה אין בו משום אסמכתא לדעת הכ"מ וכקו' אליבא דהר"מ והרי בסי' נ"ה פסק המחבר דמי שפרע מקצת חובו וכו' הוי אסמכתא אא"כ קכו ממנו בב"ד חשוב והתפי' זכיותיו ואח"כ כ' דוקא שאמרו לו שיהיה המעות מתנה ותמוה דא"כ אמאי צריך ב"ד חשוב לדעתו שסתם כהר"מ:
ובגוף תי' הב"י ובכ"מ דיתן דקאמרינן במתני' דמי שפרע היינו בע"מ יש לעיין דעדיין תקשי לר"ל בגיטין דף כ"א ע"ב דמפרש חתמו תנן ור"מ הוא דאמר ע"ח כרתי הרי משמע דלדידי' לר"י דפליג התם ואמר עד שיהיה כתיבתו וחתימתו בתלוש ס"ל ג"כ דבעי ע"ח וכן סובר ר"א בגיטין ד' ע"א א"כ איך יפרשו מתני' דב"ב דלר"י מאי אריה משום אסמכתא תיפוק ליה דה"ל שטר שנמחל שעבודו.
וכדומה שא' מן התלמידים הגיד שגם רבינו עמד בזה וירשני אדמ"ו ני' להציע לפניו מה שעלה על רעיוני בזה אולי זכיתי לכוון לדעתו. כי י"ל ראי' להר"מ. דהרי הר"ן כתב בכתובות ר"פ הנושא דלדעת הר"א דס"ל דיכול לחייב עצמו מחדש בדבר שאינו חייב א"כ לא הוצרך לומר בב"מ בשקנו מידו דה"ה באמר אתם עדי וק"ק לומר דנקט בחנם קנו מידו ו וראיתי שהש"ך בסי' ש"א כתב דדוקא קנו מידו אבל לא קנה מידו לא משום דדמי קצת לאסמכת' משום שמתנה אם יאבד וכמ"ש הר"ן שם לענין ערב. ואם כ הש"ך כן לפי דברי ר' יוחנן הוא תימא דהרי אמר ר"י במס' ב"ב הלכה כר' יוסי. ואולי מזה ראי' להר"מ דנראה דע"כ לא קאמר הר"מ דאם מתנה על דבר שת"י דמהני. רק לדידן דס"ל דטעמא דר' יהודה דאמר במי שפרע מקצת חובו וכו' לא יתן משום אסמכת'. אבל לר' יוחנן דאמר בב"מ דף קי"ז דהטעם דאר"י לא יתן משום דאסור לאדם שיהנה מממון חבירו. וכ' התוס' דאע"ג דאסמכת' קני' כיון שאינה נותנה בלב שלם תקנו חז"ל שלא יהנה מממון חבירו א"כ אף בדבר שת"י אסור לר' יהודה דאע"ג דלית בי' משום אסמכת' מ"מ הרי עתה אמרינן דאף דאסמכתא קני' מ"מ אסור להנות ממנו מפני תק"ח. ולפ"ז א"ל דלר' יוחנן אדרב' אסמכת' ל"ק והא דקאמר הל' כר' יוסי משום דהוא הי' מפרש למתני' דמתנה אם לא יתן לזמ"פ תן לו שטרו ומה שפרע כבר יהי' מתנה בכה"ג אין בו אסמכת'. ור"י דאמר לא יתן משום דאסור להנת כנ"ל ור"י פליג ואמר יתן. ובהא קאמר ר' יוחנן הל' כר' יוסי אבל בהא דערבון דפליג ר' יוסי ואמר נתקיימו התנאים מודה ר"י דהלכה כר' יהודה באסמכתא לא קני. ויתכן דברי הש"ך בסימן ש"א דאמר דדוקא קאמר שקנו מידו. דבלא קנין הוי אסמכתא. וסוגיין דב"ב ודנדרים דאמרינן פליגי באסמכתא ומפרשו יתן בע"מ היינו לפי דדחי תלמודא הא דר"י בב"מ קי"ז. דאין הטעם כלל משום דאסור להנות מממין חבירו ובזה נתישב דברי הכ"מ ולא תקשי מדר"ל ור"א דמשמע דס"ל דלרי יהודה ע"ח כרתי דמצינן לומר דאינהו מפרשי פלוגתא דרבי יוסי ור"י בהך דמי שפרע וכו' כרב יוחנן באם מותר להנות מממון חבירו.
והנה באמת לא זכיתי להבין על בוריין דברי הה"מ שכתב בהלכו' חמץ דהטעם דהצריך הר"מ להתנות מעכשיו משום דנכרי מישראל ל"ק משכון כיון דהר"מ ס"ל בדבר שהוא ת"י אין לך בו משום אסמכתא אפילו במשכון וכמ"ש ה"המ ולאו דוקא במשכון מטלטלי דאיכא דר"י אלא גם בקרקעות וה"ה בשאר תנאים דעלמא דליכא דרב יצחק אמר הר"מ דאין בו משום אסמכתא א"כ מאי נפקא מיני' דנכרי מישראל ל"ק משכון. ואם הייתי כדאי הייתי אומר דהא דס"ל להר"מ דבמחול לך ליכא אסמכתא לאו משום דבריר לן דגמיר ומקני דהא ודאי ליתא דהרי לפמ"ש הכ"מ איכא תנא דס"ל אף להר"מ דבמחול לך שייך אסמכת'. ולפ"ז מכח הראיות דהך שיקנה כנגד ערבוני והך דליבטלן זכותי עדיין לא שמענו דבריר לן דגמיר ומקנה רק דא"ל הכי. וכיון שהוא עצמו מסרו לידו לא מיבעי במטלטלין דאין מוציאין מת"י אלא אפילו בקרקע כיון שהחזיקו הוא עצמו בקרקע איכא למימר דמוקמינן ארעא בחזקת דקיימא השתא וכמ"ש התוספות ב"ב ל"ב ע"ב בד"ה והלכתא כוותיה דרבה בעראע לדעת הרשב"ם דבספיקא דדינא מוקמא בחזקת דקיימא השתא וכמא בעיא דלא איפשטא כמ"ש בתומים בקיצור ת"כ וזה יתכן בממון אבל לענין חמץ שפיר הצריך הרמב"ם מעכשיו ואפילו לאח"הפ אסור דהרי עבר מספק על ב"י וב"י. ובזה היה מתורץ ממילא קושיא הראשונים וגם מאי דק"ל מסתירת הב"י בסימן נ"ה וכמש"ל דלעולם הך דמי שפרע מקצת חובו מיירי במתנה דמה שנתן לא יהיה לפרעון. ואפ"ה קאמר ר' יהודה לא יתן כיון דספק לנו אם שטר זה נפרע מקצתו או לא איך יוציא זה מספק מן הלוה:
ועכ"פ בנדון שלפנינו אם הישראל המלוה קנה את השטר שהשכין אליו מאחר שהתנה שאם לא יפרע לזמ"פ יהיה כלו תליה במחלוקת הה"מ לדעת הר"מ והב"י. לדעתו אם במשכון שייך אסמכתא במחול כך. ואולם כ"ז בדבר שגופו מעות אבל שטר אינו גופו ממון. ואינו נקנה רק בכתיבה ומסירה והרי לא כתב ומסר לו. ועוד ריעותא אחרת בשטר ההוא דמטלטלין לאו בני שטרא נינהו. אבל עדיין נסתפקתי כיון שזה מנהג ידוע בין הסוחרים שכל מסחרתם באופן זה עפ"י קאנטראקט וכל מי שמוציא הקאנטראקט זוכה במכר ההוא אם נאמר בזה דקני בדין סיטומתא. אבל גם זה רגיל אצלם להתנות אם אני חוזר בו אכפול לך ערבונך וגם בזה אני נבוך כשבאים לדון ע"ז דהתוספות בב"מ בסוגין דאסמכתא כתבו דקנס שידוכין אין בו משום אסמכתא כיון שרגילין בו כל הימים הוי כמו כמו סיטומתא. ובהגה' מרדכי פ' ר"א דמילה הובא בב"י סימן רס"ד כ' רבינו יחיאל דסיטומתא לא שייך רק בדבר שבא לעולם. אבל בדבר שלב"ל לא שייך ביה קנין. ומדברי ש"ש בב"ק סימן ס' משמע דדברי הכל היא. ואולם ראיתי בתשו' הרא"ש כלל י"ג סימן כ' שטענו מורשים דהוי דבר שלב"ל ואינו ברשותו והשיב הרא"ש ודאי מצד ד"ת לא קני אבל מצד מנהג קני. וז"ל אלא שאני רואה מנהג הארץ בכל יום שחוכרין ז"מז ואין בו חזרה וכיון שנהגו כן הוו קנין דאין בו חזרה כדאיתא בא"נ. ולא הבנתי דברי רבינו יחיאל שחילק בין כולד ובין עודה עוברה דאיזה תורת קנין שייך אם נולד הבן שיהיה הוא מל אותו דווקא והוי גרוע מקנין דברים וכ"כ תרא"ש בתשובה כלל י"ב סי' ג' הובא ג"כ בב"י שם והוא חולק בתשובה ההוא באופן אחר בדין סיטומתא דאפשר דבעינן שיעשה מעשה ואם לאו חוי מנהג גרוע. והרי גם מדבריו האלה מוכח דאף בדבר שלא שייך קנין איכא דין סיטומתא. ומ"מ עדיין לא שמענו אם יאמר כן באסמכתא דאע"ג דאמר כן בדבר שלב"ל. מ"מ א"ל דסתומתא לא משוי רק קנין. אבל אסמכתא דלא קני משום דלא גמר ומקני. אף בהקנה דבר ששייך בו קנין מכל מקום אמרינן דלא סמכה דעתו. א"כ אין לנו ראיה דסטומתא משוי דגמר ומקני והתוספות שכ' הטעם בשידוכין סטומת' אולי כתבי רק לסניף. ועיקר הוא הטעם השני ואותו כ' הפוסקים. ולפ"ד המג"א בסימן תמ"א בטעם הראב"ד ככ' דאין דין אסמכתא לנכרי. אין הכוונה משום דאזלינן בתר דיניהם בעלמא רק כיון דבדיניהם לא הוי אסמכתא גמר ומקני. היה אפשר לדון כן אף בסטומתא. רק שלא הבנתי דא"כ אמאי אמרו בדינינו דאסמכתא ל"ק ומשום דלא סמכה דעתה יאמרו דאסמכתא קנין וממילא קני ורחוק לומר דהוי הל"מ מבלי טעם בתחלה. (ומכ"ש שמצינו מחלוקת תנאים ואמוראים בזה) ואולי המג"א על שתיקתו לאחר הגעת זמן קאמר דבעלמא אמרינן בישראל דהוי מחילה בטעות מסתמא ובנכרי אמרים כיון דבדיניהם כך הוא גמר ומקני ולשונו לא משמע כן. באופן שלא זכיתי לדבר ברור אם באנפול ערבוני שייך דין סטומתא או לאו. וגם הגדר שיהיה בכלל סטומתא אין ברור לי. אבל זה נראה קצת יותר דהקנין ע"י קאנטראקט אף במטלטלי ולמסור ולכקנות אותו לאחר ע"י מסירה בלבד הוי בגדר סטומתא ויזכה מצד הדין ישראל המלוה לדעת ה"המ אליבא דהרמב"ם. יורינו כא אדמו הגאון כי' דעתו הרמה בכ"ז:
ומצד התנאי שהתנה עם הנכרי שאם לא יקח העצים מן היער אבד זכותו בזה ולפמ"ש ה"המ לדעת הרמב"ם דבנכרי שייך דין אבמכתא במשכון אף במחול לך נסתפקתי מה יאמר ה"המ בשאר תנאים אם התנה עם הנכרי. שאולי דוקא במשכון קאמר דבישראל בדין לא קני אבל בעלמא לא אלא דהכא לכאורה כ"ש דשייך בו דין אסמכתא דהרי מיום נתנו המעות קנה העצים והוא מתנה עתה שאם לא יקחם מרשותו יהיו של השר ועכ"פ הרי לא מסרם עתה מתחלה לידו א"כ משמע דלהר"מ יש בו משום אסמכתא. אבל להראב"ד והרא"ש דכתבו הטעם שם גבי חמץ משום דאין דין אסמכתא לנכרי (ולכאורה כל הסוברים דמעכשיו אין מסלק אסמכתא סוברים כן דאל"כ האיך יפרשו סוגין דכ"ש לעגין חמץ) ולדידהו כיון שעבר המועד קנה השר מצד הדין העצים. ובעניי משמע לי קצת ראי' לדעת הראב"ד וסייעתו מהא דאיתא בגיטין מ"ג ע"ב כיון שעשה לו נימוסו ומפ' רב ששת זמן. ולא הבנתי איך יובן בלשון נימוסו זמן. אם לא לדעת הראב"ד דישראל מישראל אם מתנה אם לא אפרע לך ליום פלוני יהיה חלוט לך ל"ק בנמוסינו. ואך בנימוסיהם קנה. ועתה לפ"ז להר"מ זכה המלוה הישראל בשני המאות. ולהראב"ד זכה השר בהם בין כך וב"כ מצד הדין לכאורה אין להיורשים מצדיו כלום. ומעתה אפשר יכולים לומר לבע"ח ולכתובת אשה מתנה היא לנו. ואמנם המעות עדיין לא באו לידי גיבוי ואפשר דלא שייך כאן לומר שהיורשים מוחזקים כיון שהם באים מטענת דבצד הדין אינו מגיע להם כלום רק מתנה הוא. ומ"מ נראה לכאורה לדעת רוב הפוסקים זכות ליתומים ומכ"ש דמטלטלין דיתמי תקנת הגאונים בלבד ואיכא למימר הבו דלא הוסיף עלה.
ולפ"מ שאמר המלוה עד הנה השר לא בא מאומה לידו מן העצים הנ"ל (דאין מכחיש למלוה וגם הכסף יבוא לידו מן השר) וא"כ אף אם יהיה דין אסמכתא בכל התנאים האמורים למעלה. מ"מ כיון שעכ"פ השר זכה במעותיו בשעה שמכר העצים לא מיבעי לדעת הרא"ש בב"ב פרק ח"ה סימן ס"ה שכתב שם בישראל הנותן מעות ובא אחר והחזיק וכו' דאין הישראל יכול להוציא מעותיו מן הנכרי כיון דבדין ככרי קני ואף בדינינו נגמר הקנין ע"י נתינת הכסף שוב אין חייב להעמיד מקחו בידו. וודאי הכא אין לו להשר להחזיר המעות לרוב הפוסקים הסוברים דכסף בנכרי קונה וכמ"ש המ"ב. ומה שהשיג עליו חק יעקב דאינו כן דרוב הפוסקים ס"ל כר"ת דפסק כר' יוחנן דאמר מעות קונות. מ"מ הרי הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והתוספות בע"ז והג"א סברי דנכרי בתרתי. ונמצא דנכרי זוכה במעות אלא אפילו לדעת תוס' והג"א בב"ב שכתב דנכרי צריך להחזיר המעות הא כתבו הטעם משום דמסתמא הישראל נתן מעות על דעתו שיחזיק בקרקעות. מ"מ כאן לא שייך זה דאדרבא הרי נתן המעות ע"ד שהוא יפנם לזמן ידוע וכיון שהנכרי אין עליו כלום והעצים אלו בא באופן שלא בא ליד השר כלום לכאורה הרי מתנה בעלמא היא ואין לבע"ח כלום בהם. יורני כא אדמ"ו הגאון ני' ויתמכני בימין צדקו ובאמת גם מצד היאוש יש לדון אלא שלא אטריח עוד את רבינו הגאון ני'.
דברי צעיר תלמידו מאיר מא"ש.