אמרי אש חלק חושן משפט· רבי מאיר אייזנשטטר
סימן יז
בעזה"י בסוגיא דמסדרין לבעל חוב
ב"מ דף קי"ד: רוב הפוסקים פסקו דמסדרין לב"ח לבד ר"ת דפסק דאין מסדרין לב"ח וראיותיו כבר דחו הראשונים ואולם מה שכתב ר"ת דאין אחד מן האמוראים דסברי מסדרין בזה לא נמצא סתירה בראשונים להדי' דהרי מדבר' אלי' לרבה אין ראי' כמ"ש התוס' משני טעמים או דלא בעי רק מנין או דדחוייא קא מדחי ומ"ש הרא"ש בנדרים דף ס"ה בפסקיו מדפריך תלמוד ש"מ אין מסדרין ודחי רנב"י לומר שאין מקרעין כתובתה מוכרח דסתם תלמודן סובר דמסדרין הנה הוכחה זו היא רק לדעת ר"ת וסייעתו דס"ל דבמשכון שיהי' בטוח שעליו אמרה תורה חזרת משכון לדעת ר"ת גם בו אמרינין שמפשיטין אותו ומלבישין אותו איצטלית הראוי' לו ומעתה אין הכרח שיסבור ר"ע מסדרין לב"ח דאיכא למימר דמחלוקת ת"ק ור"י ור"ע הוא במשכון לבטחון ולא על שעת פרעון וכמ"ש התוס' דלת"ק דל"ל כל ישראל בני מלכים מקיימין אותו בבגד הראוי לו ולר"י ור"ע מקיימין אותם באיצטלית בת מאה מנה דכל ישראל בני מלכים אבל לדעת הראב"ן וסייעתו דס"ל דחזרת המשכון הוא בעיני' וכמ"ש בעל התרומות בשער א' חלק בית משמו דהיינו דאיכא בהדיוט וליתא בהקדש וא"כ ע"כ ת"ק בשעת פרעון קאי ואפ"ה אמר ר"ע כל ישראל ראויין לאותה איצטלא א"כ מוכרח דר"ע סובר מסדרין ולכך הוצרך לומר רנב"י שאין מקרעין שטר כתובתה ומ"מ לא הקשה שם בנדרים מר"ע אדר"ע כיון דאיכא למדחי דחזרת משכון אין צריך להיות בעיני' דווקא וכדברי ר"ת אבל לפי האמת לדעת הרמב"ן דצריך להיות קודם החזרה א"כ מוכרח דר"ע סובר מסדרין והיינו דפירך שם בנדרים ש"מ אין מסדרין כבע"ח ויהי' מוכרח לומר דחזרת משכון לית' בעינא וע"ז משני רנב"י לומר שאין מקרעין וכו' אבל לדינא אין הכרח משם וכיון דאילפא ובר פדא וודאי סברי דאין מסדרין לב"ח א"כ לכאו' אין ראי' לפסוק דלא כוותי' ובלא"ה נראה דדעת ר"ת דאין ראי' משם דקושית הגמ' בנדרים היא דתפשוט בעי' דהכא ולא שיהי' הלכה כך:
והג"ת ריש שער א' כתב דר' יוחנן דיליף מנדר בערכך דמסדרין בהקדש ע"כ סובר מסדרין דאל"כ אמאי לא יליף בק"ו מב"ח דאין מסדרין דאין לומר דההיקש מבטל הק"ו דהרי קי"ל בודאי כרבנן דדווקא חטאת שנכנס דמה לפני ולפנים פסול ולא אשם אע"ג דאיכא היקשא וע"כ דק"ו מבטל היקשא (ודבריו תמוהים דהרי אסיק התם בזבחים דק"ו פריכא הוא וטעמא דרבנן מדמה ולא דם האשם ואולי כוונתו דעכ"פ לרבא דמפרש טעמא דרבנן בזבחים מק"ו לדידי' ס"ל דק"ו מבטל היקחא וא"כ לרבא מקשו הא דאמר ר"י דמסדרין בהקדש ודחיקא לי' למימר דרבא סובר דלא כר"י וצ"ע) וא"כ אמאי קאמר ר"י דמסדרין בהקדש ואמאי לא יליף מק"ו וע"כ דר"י סובר דבאמת מסדרין לב"ח וא"כ אין כאן ק"ו לסתור ההיקש רק שהקשה הג"ת דר"י ע"כ סובר דאין מסדרין לב"ח דהרי קושית הגמ' ויחזרו בהקדש ק"ו מב"ח שאין מסדרין ומחזירין כ"ש בהקדש דמסדרין אינו דין שמחזירין קושיא זו ע"כ לר"י דלבר פדא ואילפא הא אף בהקדש אין מסדרין וע"כ לר"י קאי וקאמר דלב"ח אין מסדרין ולפע"ד אפשר לומר דהרי כבר עמדו מהרש"ל ומהרש"א דמאי פריך ויסדרו בב"א ק"ו מערכין דהא איכא למיפרך מה לערכין שהם קלים וכמ"ש התוס' וכן יש עוד להקשות על שלשה קלים וחמורים דעביד דאיכא למיפרך מה להקדש שהורע כוחו אצל ניזקין ומצאתי שהרגיש בזה תבואות שור בחידושיו לב"מ ועלה בדעתי לומר דק"ו דתלמודן אינו מהקדש לב"ח או מב"ח להקדש רק מחזרה על סידור וסידור על חזרה וקושית הגמ' ויסדרו לב"ח היינו מק"ו דחזרה דליתה בהקדש איתא בב"ח סידור שנוהג בהקדש אינו דין שיתנהג בב"ח ומעתה ליכא למפרך מקולות שהן בהקדש דהרי אין אנו דנין ב"ח מהקדש רק סידור מחזרה ושוב מצאתי שכתב כן הגאון בעל משנת דר"ע יע"ש שהאריך והנה התוס' בחולין דף כ' שהקשו על הא דבעי למילף דעריפה כשר בפרה ומייתי קרא למעוטי ושוב בעי למילף ששחיטה מכשיר בעגלה ומייתי קרא למעוטי והקשו דכל הכי מיעוטי ל"ל דהא כיון דאיכא למיעבד ק"ו הכי והכי א"כ כל חד וחד תיקום אדוכתי' יע"ש שרצו דכיון דאין הק"ו סותרים להדדי א"כ הוי רק כמו במה מצינו ליתן האמור בשל זה בזה רק דשוב הקשו דאיכא למיפרך מה לפרה וכו' ותירצו דאין אנו לומדין פרה מעגלה רק שחיטה מעריפה ועריפה משחיטה בק"ו רק שהקשו ע"ז דא"כ הוי ק"ו גמור לא במה מצינו א"כ קשה שפיר דכל חד וחד היקום אדוכתי' ותירצו דאיכא שום צד לומר אחד מהק"ו יותר מן השני ולכך צריך המיעוט בו ושוב שפיר ילפי' הק"ו האחר אי לאו דמיעטו קרא. והנה בסוגין דיליף בתחלה בק"ו שיסדרו בב"ח ואמרנו דסידור מחזרה אנו לומדים מ"מ אין להקשות מה שצריך תרי מיעוטי למענו דסידור אינו בב"ח וחזרה ליתא בהקדש הרי בלא"ה כיון דאיכא למיעבד ק"ו הכי והכי כל חד וחד תיקום אדוכתי' ולומר שסמך על במה מצינו א"א לדברינו שאינו לומד רק סידור וחזר' מהדדי דזה אינו קושי' דנראה דקרא דלך תהיה צדקה אינו מיותר לא מבעי' למ"ד דאין כופין על השבת העבוט מפני שמתן שכרה בצדה דלא מייתר רק אף אם נאמר דכופין מפני הלאו שבו ג"כ לא מיותר שהרי מלך תהיה הצדקה אנו למדנו דב"ח קונה משכון רק ממילא מימעט הקדש וכיון דלא מייתר שוב איצטריך מיעוט למעט ב"ח למ"ד אין מסדרין שהרי א"א לומר דמחזירין בהקדש וזה פשוט:
ולפ"ז מיושב קושית הג"ת שהקשה דאם נאמר דר"י סובר מסדרין לב"ח לכך אינו סותר ההיקש יקשה דמאי פריך ויחזרו בהקדש בקו"ח מב"ח שאין מסדרין דאזיל לר"י מדקאמר שמסדרין בהקדש בקו"ח מב"ח שאין מסדרין לב"ח ולהנ"ל ניחא דאין הכוונה בהא דקאמר מב"ח שאין מסדרין דבידוע שהדין הוא כן רק כלפי מה שאמרו דלר"י באמת מסדרין לב"ח מק"ו דחזרה והוא אתי לשיהי' במכותו וכו' ולכך אינו סותר ההיקש כאמור וע"ז פריך מאי חזית דעבדת ק"ו הכי שיסדרו בב"ח מק"ו דחזרה שאיננו נוהג בהקדש נוהג בב"ח סידור שנוהג בהקדש אינו דין שנוהג בב"ח דאדרבה יחזרו בהקדש ק"ו מב"ח וכיון דאיכא ק"ו הכי והכי כל חד תיקום אדוכתי' ולא יסדרו בב"ח ומשני דא"א לומר כן משום דגלי קרא ולך תהיה צדקה וממלא אין מחזירין בהקדש ושוב מסדרין לב"ח מק"ו וכיוצא בזה היה מקום לומר דקושית ויחזרו בהקדש אזיל אפי' לבר פדא ואילפא דס"ל דאין מסדרין בהקדש מק"ו דאלמא אי לאו ק"ו היה ראוי לומר דמסדרין דדינו כהקדש או מסברא או מפני ההיקש ופריך עוד דאם אין מחזירין בהקדש כ"ש שאין מסדרין ולכך פריך דאדרבה יחזרו בהקדש וכיון דאיכא למימר הכי והכי יסדרו בהקדש ולא יחזירו דכל חד וחד תיקום אדוכתי' ועיין בזבחים דף . דמבואר שם דכה"ג הוי תרי ק"ו דסתרי אהדדי:
ובזה יש ליישב מה שהקשה הג"ת עוד כדעת הסוברים מסדרים לב"ח שכתבו התוס' דצ"ל דס"ל הוא אתי למעט אשתו ובניו דקשה א"כ אמאי קאמר תלמודן דהוא אתי לומר שיהי' במכותו וכו' ולא קאמר למעט אשתו ובניו ונדחק בזה יע"ש:
ולהנ"ל יתכן לומר דהנה מבואר דלדעת ר"ת עכצ"ל דלא צריך קרא למעט אשתו ובניו דכיון דאין קרא לריבוי והרי אף לדידי' לא הי' מסדרין לולא דגלי קרא וכן נראה דעת התוספת בערכין דף י"ח שהניחו בתימא לרבנן למאי אתי הוא והחולקין סברי דצריך קרא להכי למעט אשתו ובניו (ועיין סש"מ שכתב שם תירוץ אחר דאתי למעט עני והעשיר וכדעת רש"י רק דבאמת בערכין דף י"ז לא משמע דאתי מהוא רק מגופי' דקרא יע"ש) ויתכן לומר דודאי אי שיעבודא דאורייתא מודו כ"ע דאין צריך שלא יתן לאשתו ולבניו דהרי אף להפוסקים מזונות דאו' מ"מ אין לה שיעבוד על נכסים לומר דמיד בשעת הנישואין נשתעבדו נכסיו על מזונותי' רק שמצוה עליו לתת לה יום יום מזונות(וכ"מ בסמ"ע ס"ק נ"ד) דאיך יהיה לה שיעבוד והרי בידו לגרשה בע"כ אלא כדאמרן. וכיון דב"ח יש לו שיעבוד על נכסי הלו' מד"א בין קרקע ובין מטלטלין ובקרא לא כתיב שיתן לאשתו ולבניו א"כ מהי תיתי דהוא חייב ליתן מזונות ואולם אם לב"ח ג"כ אין לו שיעבוד על נכסי הלוה רק דאקרקפתא דגברא מוכח חיוב מצוה לפרוע לב"ח או מפני שיהי' הן שלו צדק כמ"ש רש"י בכתובות ס"פ הכותב או מפני שנאמר יוציא אליך את העבוט וכו' כמ"ש הרמב"ן סוף ב"ב וכן בעירוכין אם שיעבודא לאו דאו' גם במלוה הכתובה בתורה אין באומר ערכי עלי שום שיעבוד עב הנכסים כמבואר בערכין דף וי"ו ע"ב ושם ועיין בהשגות הראב"ד פ"א מה"ל ערוכין רק הוא מחוייב לקיים נדרו והרי הוא מחוייב ג"כ במזונות אשתו מדאו' א"כ אי לאו דגלי קרא היה סברא לומר כשם שנותנין מזונות לו כך נותנין מזונות לאשתו ולפ"ז ניחא קושי' דתלמודן לא מצי למימר הוא ולא אשתו ובניו דהרי אמרנו דהך ואידך קאי לר"י כמ"ש הג"ת והרי הוא ס"ל שיעבודא דאורייתא וא"כ לא צריך קרא למעט אשתו ובניו אבל התוס' ס"ל דשיעבוד לאו דאו' לדינא וכמ"ש הש"ך ריש סי' ל"ט ולכך שפיר כתבו דאיצטריך קרא למעט אשתו ובניו:
ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשה המהרש"א על הא דאמר אלי' לרבה דגמר מיכה מיכה מערכין דק' כיון דע"כ איהו דריש הוא למעט אשתו וכו' או שיהי' במכותו וא"כ אמא יאמר ג"ש הא אתי' מק"ו מן ערכין דאין מחזירין ומסדרין ק"ו לב"ח ולהנ"ל איצטריך ג"ש דהרי למ"ד שעבודא ל"ד ואין חיוב חל על הנכסים אך אקרקפתא דגברא מנח מצות השבה דהן צדק או יוציא לך את העבוט וכמ"ש הריטב"א בפ"ק דקידושין יע"ש שהאריך א"כ לכאורה אף אם אין לנו קרא דמסדרין לב"ח ואין נותנין לו מ"מ אמאי לא יתנו לאשתו לשניהם אי אין שיטבו דעל הנכסים ומצוה יש לזון אשתו כמו שיש מצוה לפרוע לב"ח וא"כ מסברא הא דנותנין ומזונות לאשתו ואיצטריך ג"ש ללמוד מערכין כשם שאין נותנין בערכין מזונות לאשתו ורק לו לבדו כן בב"ח אין נותנין רק לו לבדו:
ואולם יש ליישב קושי' זו באופנים אחרים הנה יש לחקור הא דמסדרין לב"ח אם הוא מצד מצות צדקה דרמי רחמנא על מלוה או אם אמרנין דכדי סידור אין שייך למלוה כלל ורחמנא הוא דזכי לי' ללוה ויש נ"מ אם אסר הלוה נכסי המלוה עליו אם מותר לקחת כלי הסידור ולפ"ד הראב"ד שכתב דהא דפריך ולימא לי' לאו עלה דידי' רמית הקושי' אמאי מסדרין וכ"כ הת"ח ומשני איברא עלה דידי' רמי דכתיב ולך תהי' צדקה משמע דמתורת צדקה המלוה נותן כדי הסידור ללוה וכ"מ בסמ"ע ס"ק נ"ז רק דקשי' עלה מאי דפריך בנדרים ש"מ אין מסדרין לב"ח ואי ס"ד דהסידור הוא בתורת צדקה ואם הלוה אסר על עצמו הנאת המלוה אי אפשר לסדר לא מוכרח מידי דאין מסדרין דלעולם בעלמא מסדרין ושאני התם דאסר הנאתה על עצמו כדאיתא התם (ולזה העירני בני הבחור מנחם שיחי') ואולם חזרת המשכון לכאו' ברור דהוא מצד צדקה דרמי רחמנא עלה דמלוה דהרי בפירוש כאמר ולך תהי' צדקה ומעתה אם ילפי' מק"ו דחזרה א"כ די כחזרה ומה חזרה מתורת צדקה גם סידור מתורת צדקה והוצרך ג"ש דלאו מתורת צדקה אתינן עלה רק רחמנא הוא דזכי לי' ומי שצוה על פריעת ב"ח הוא ית"ש אמר דמסדרין לו ומשאירין כו כדי חייו כדכתיב בערכין ושפיר איצטריך ג"ש ונ"מ לענין איסור הנאה וכדאמרן. ואף אם כאמר דגם אם יהי' מתורת צדקה מ"מ כיון דרמי רחמנא עלה דב"ח בע"כ שוב לאו מדידי' קא מתהני מ"מ יש נ"מ אם אתי מק"ו דחזרה דלעת הסוברים דאין כופין על חזרת המשכון מפני שמתן שכרה בצדה וכמ"ש הרמ"א בסי' צ"ז וע' בסמ"ע סי' ק"ז במאי שכתב דלדעת התוס' והרא"ש אפי' אם רצו ב"ד לכוף אין כופין והרמב"ן חולק יע"ש דמיישב סתירת הרמ"א בהשבת העבוט כ' דאם רצה ב"ד לכוף כופין ובמצות כיבוד אב סתם הרמ"א דאין כופין ונדחק לחלק גם הט"ז עמד בזה ולא זכיתי לירד לסוף דעתם דהרי בהשבת העבוט איכא לאו דלא תשכב בעבוטו והרי הוא כמצות צדקה דסתם המחבר והרמ"א דכופין מפני הלאו שבו בריש הלכות צדקה וא"כ אדרבה יש לעיין אמאי כתב הרמ"א דאין כופין רק אם רצו. ועכ"פ אין קושיא מכיבוד אב דהתם ליכא לאו משא"כ בהשבת העבוט דאיכא לאו כמבואר בהרמב"ם רק דאין לוקין מפני שהוא לאו שאין בו מעשה והנראה דדעת הרמ"א כהסוברים דאף בצדקה אם לא רצו ב"ד אין כופין ומ"מ סותם כהמחבר דכתב סתם דכופין דהרי אף אם כופין הב"ד לא יעשו שלא כדין דהא אם רצו כופין וכ"ש שיש לפרש דאף דעת המחבר כן לכך סתם כמותו וכאן בהשבת העבוט הזכיר דעתו וכ"ז היכא דאיכא לאו כמו בצדקה והשבת העבוט אבל בכיבוד כיון דליכא לאו אף אם רצו אין כופין כיון דליכא לאו. ועכ"פ לדעת ר"ת וסיעתו דגם בצדקה אין כופין רק בדברים ממילא בהשבת העבוט ג"כ אין כופין וא"כ אם נלמוד סידור מק"ו דחזרה נימא די כחזרה ואין כופין לכך הוצרך ג"ש דמיכה מיכה.
ואולם לדעת הראב"ד בש"מ שכתב דקושית הגמ' מלימא לי' לאו עלה דידי קרימית קושית הגמ' למ"ד מסדרין לב"ח ושני איברא עלה דידי' רמי דכתיב ולך תהי' הצדקה דמשמע להדיא מדבריו ומדברי ת"ח בחידושיו דמצד צדקה מסדר לו לא קשי' איך בעי למימר בנדרים דמסדרין הרי אסר על עצמו הנאתה כראה דדעת הראב"ד דזה לא מקרי הנאה לענין מודר הנאה שהרי אינו מוחל לו מחובו כלום דקי"ל דב"ח אינו נידון בהשגת יד ואין הסידור רק שממתין לו כשיעור הסידור מחובו עד שתשיג ידו וגם זה בעל כרחו של המלוה ולכך אם איתא דמסדרין אף במודר הנאה מן המלוה מותר לו לקחת הסידור אבל לעולם זה דמסדרין הוא רק מטעם צדקה ובזה יש לדון על מה שהחליט הג"ת ש"א ח"א דאם תפס המלוה כלי הסידור לא מפקינן מיניה דיכול לומר קים לי כר"ת וסייעתו ולפע"ד יש לפקפק בדבר דהרי הא דאמרינן דיכול למטען קים לי אין טענתו ודאי שיזכה בו רק כיון דיש מי שסובר כן והוא מוחזק אין מוציאין מידו והרי בחולין דף קל"ד עסקינן דבמתנות עניים וכן מתנות כהונה בכולן לא מהני חזקתו שהוא מוחזק בהן יע"ש שמחלק בין ספק לקט לספק מתנות דזרוע וכו' דקמה בחזקת חיובא קיימי ופרה בחזקת פטורי קיימי' הרי דכל שאינו בחזקת פטור כגון ספק לקט אע"ג שהוא מוחזק אפ"ה מוציאין מידו דיליף מעני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו לכל מיני צדקה ומתנות וא"כ אף כאן דהמלוה בא להחזיק בו מספק אפשר דמוציאין מידו ואפי' נאמר דדווקא בעינן חזקת חיוב עכ"פ הרי גם כאן יש ללוה חזקת מרא קמא רק שיש לעיין דהתם עכ"פ גברא בר חיובא עתה רק שהוא ספק אם דבר זה יש בו חיוב ע"ז אמרינן צדק משלך ותן לו אבל כאן למ"ד אין מסדרין אין כאן שום חיוב מוטל על המלוה וצ"ע:
הדרן לקמייתא דאם נאמר דעל השבת העבוט אין כופין א"כ שפיר איצטריך ג"ש דאם נילף סידור מק"ו דחזרה לא היינו כופין על הסידור ולדעה זו אשכחנא אמורא דסובר מסדרין ולא פריכנא לדברי ג"ת דהרי אם אין כופין על הצדקה ועל השבת עבוט אע"ג דאיכא לאו א"כ גם על הענקה ראוי שלא נכוף דאף שם מתן שכרה בצדה וכ"כ המל"מ בפ"ג מה"ל עבדים הלכה י"ד רק שדבריו תמוהים שם בפרט מ"ש דלאו דלא תשכב בעבוטו ניתן לעשה כדאיתא במכות הוא תימא גדולה דאם עבר לילה זו ולא השיב העבוט בזה לא מהני מה שהשיב לילה האחרת רק דאפ"ה אין לוקין משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכמ"ש המ"מ בפ"ג מהל' לוה ובמכות שם לא מיירי כלל מלאו דבא תבוא יע"ש עכ"פ נראה מדבריו שם דבלאו דהענקה ג"כ אין כופין לדעת ר"ת וסיעתו א"כ יקשה בקידושין דף ט"ו פליגי ר"א ורבנן אם מוכר עצמו מעניקין דמ"ד אין מעניקין סובר לו ולא למוכר עצמו ומ"ד מעניקין סובר לו ולא לב"ח מדסבירא לן בעלמא כר' נתן אתא לו לאפוקי ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ יע"ס ובתוס' והשתא אם נאמר דאין כופין על הענקה מה נ"מ במאי דכתיב לו ולא לב"ח הא אם יתן הענקה לעבד יבוא ב"ח ויגבה ממנו דבשלמא אם כופין יש נ"מ במה שאין הב"ח צריך לתבוע לעבד ויכול לכפות האדון אבל אם אין כופין אין כ"מ ומצאתי שהקשה כן בספר המקנה יע"ש מה שתירץ דרצה כומר דיש נ"מ דוקא למ"ד שיעבודא ל"ד לענין יורשין וסובר אביי דשאני הכא התם של"ד וע"ש ובאמת הא דאביי סובר של"ד תלי בשני תירוצי התוס' בגיטין דף. והפ"י שם כ' דמוכרח לאביי כומר דש"ד יע"ש שיש עיון בדבריו ואמנם אם נאמר מסדרין לב"ח ניחא דהרי פסקו הפוסקים דאף אין לו רק קרקעות מ"מ מוכרין אותן וקונין לו מה שצריך ליתן לו כדי סידור ומ"מ נראה דהיינו דוקא אם גובין ממנו אבל אם אינו בא אל הלוה כלל רק שגובה מב"ח מטעם כי היכא דמשעבדית לי' שלוית ממנו משעבדת לדידי' מדר"נ וכדאיתא בפסחים בסוגיא דלמפרע גובה יע"ש א"כ כיון שאינו גובה מן תלוה כלל אין מסדרין לו כלל ולפי"ז יש נ"מ גדולה בהא דכתב רחמנא לו ולא לב"ח ולא הוי אפוכי מטרתא דאם הי' גובה מן האדון הי' לוקח הכל ולא היינו מסדרין להעבד מהענקתו אבל השתא דכ' רחמנא לו ולא לב"ח אף שחוזר וגובה ממנו מסדרין לו מן הענקתו ומדאמרינן שם ואידך היינו רבנן בעלמא כמי לא ס"ל כר"נ. ונצטרך לדחוק ולחלק בין הענקה ושכירות לשאר חוב יע"ש בתוס' ובש"ך סימן פ"ו ולא קאמר דרבנן ס"ל אין מסדרין וליכא נ"מ אע"כ דהילכתא מסדרין ולא בעי לאוקמא רבנן דלא כהלכתא:
אבל לדעת הפוסקים דכופין על הצדקה ולדידהו אמרינן דנראה דכופין גם השבת העבוט יקשה עדיין קושית המהרש"א אמאי צריך ג"ש כיון דאיכא ק"ו דמסדרין לב"ח ויתכן ליישבו עד"ז הנה בדברי הרמב"ם בסוגין עמדו המפרשים בהא דפסק בבגד אלמנה ורחיים ורכב דאין ממשכנין אותו בין בשעת הלוואה בין שלא בשעת הלוואה בין בב"ד ובין לא בב"ד ובשניהם כתב דאם חבל מחזירים ממנו בע"כ ואם נאבד או נשרף קודם שיחזיר לוקה רק בבגד אלמנה הוסיף וכתב ואם תודה לו תשלם ואם תכפור תשבע. ובעבר ונכנס לביתו ומשכנו כתב ג"כ דאינו לוקה רק אם אבד או נשרף ולא כתב דאם חבל מחזירין ממנו בע"כ ויש בדבריו כמה קושיות א) במש"כ בשעת הלואה אין ממשכנין בגד אלמנה ורחיים ורכב יקשה דא"כ מאי פריך על שמואל דאמר שליח ב"ד מנתח נתוחי אין מהא דאמרה תורה לא יחבול רחיים הא מידי אחרינא חבול וכן בבגד אלמנה הא אחרים חבול דלמא אזהר רחמנא בשעת הלוואתו דאחרים ומידי אחרינא מותר והה"מ הקשה מהא דאמר ר"ש דעני' דוקא אין ממשכנין מפני שצריך לחזור לה ומשיאה שם רע בשכנותי' א"כ מוכרח לדידי' ודאי דדוקא שלא בשעת הלואתו דאיכא חיוב חזרה הוא דאסור לחבל בגד אלמנה ולא בשעת הלואתו ומיני' נשמע לת"ק דבהא לא פליגי עוד תמהו בהא דכתב הרמב"ם דאם חבל מחזירים ממנו בע"כ דכ' הריב"ש הטעם מפני דכל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני וקשה ממ"נ אם עשה דהשיב תשיב לו העבוט כבוא השמש על חובל בגד אלמנה כמי קאי וכן על רחיים ורכב כדעת הרמב"ן א"כ הא גלי רחמנא דאי עביד מהני ואי לא קאי על חובל רחיים ובגד אלמנה כדעת התוס' על מתני' דחובל רחיים ורכב א"כ ילקה מיד אף בלא נאבד עוד הקשו במה שכ' בגד אלמנה שמחזירין בע"כ ואם תודה תשלם ואם תכפור תשבע כי הבעל התרומות בשער מ"ט ח"יד הבין דהרמב"ם מיירי שמשכן בלא עדים ואפ"ה אינו נאמן במגו דלהר"ם כיון שצריך להחזירו לה ותמה עליו דאמאי לא כתב כן ברחיים ורכב. ואולם הריב"ש דעתו דמיירי בתפיסה בעדים ומש"ה היא נאמנות ולא בא הרמב"ם רק לומר דכופין את אלמנה לפרוע אף שאין ממשכנין אותה כבר כתב הג"ת שהוא דחוק עד מאוד יע"ש ולכאורה היה אפשר לומר דכוונת הרמב"ם כמו שהבין בעל התרומות ולא יקשה עליו קושית הנ"ל דהנה לכאורה לדעת הרר"י שהביא בש"מ בב"ב דף ל"ג ע"א מוכרח כדעת הרמב"ן דגם בכלים שעושין אוכל נפש אם עבר וחבלן מהני וליכא בהו רק עשה דהשב תשיב כי הרר"י דעתו שם דלכך לא החזיר רבא ב"ש הקרקע וטען דאית לי' זוזי אחרינא גבי אבוהון כי לא היה נאמן במגו כי לא מצינו תורת מגו רק במי שבא לזכות בממון זה בטענה זו במגו דאי בעי היה טוען טענה אחרת על המעון הזה עצמו אבל שיהיה נאמן שיש לו זוזי גבי אבוהון במגו דאי בעי היה טוען ומעכב את הקרקע אינו נאמן ולא דמי להנהו עיזי דאכלי חושלא דנאמן לתופסן וז"ל דהתם עיזי גופייהו הוי תפס ניזק והיה מחזיק בעין משכון עד שישלמו לו נזקו והי' נאמן לעכב' בתורת משכון מתוך שהי' לעכבם ולטעון שהם שלו יע"ש (והש"ך בח"מ סי' ק"נ ס"ק ג' לא ראה דברים הללו כי הוא כתב דגם במטלטלין לדעת הרר"י לא מהני תפיסה יע"ש שכל דבריו נסתרים למעיין בש"מ) מעתה אי ס"ד דאם עבר וחבל לא מהני לרבא בכלי שעושין אוכל נפש דעשה דהשב תשיב לא קאי עלה וכן לאביי מוקי לה תוס' בשחבל בשוגג ולכך אמר אביי דליהדר ק' א"כ אמאי נאמן לטעון עד כדי דמיהן לרבא וכן אביי לא פליג לפי משמעות הסוגיא רק משום דהוי דבר שעשוי להשאיל ולהשכיר הרי כיון שהוא צריך להחזיר ואינו רשאי לעכבו בידו בתורת משכון א"כ אמאי נאמן דהרי אף לרבא צריך הוא להחזיר וכמ"ש הבעל התרומות שם אע"כ דהשב תשיב על הכל קאי ולא צריך למיהדר רק בשעת תשמישו מעתה לפמ"ש הט"ז בדעת הרמב"ם דבבגד אלמנה דאיסורו מצד שהיא אלמנה א"כ לעולם צריך להחזירן אף שלא בעת צר כן מה שא"כ בחובל ריחים ורכב דאיסור רק מפני מלאכתן אין צריך להחזירן רק בעת מלאכתן ולפ"ז ניחא דהרמב"ם ס"ל כדעת הרר"י דאם אינו יכול לעכב המשכון אין כאן מגו דעיקר המגו הוא רק להחזיק הדבר שתופס במגו דלקוח ולכך ס"ל דדוקא הכלים שעושין אוכל נפש אמר רבא דנאמן לטעון עד כדי דמיהן דאינו צריך להחזירו רק בעת שצריך לו אבל בבגד אלמנ' כיון שצריך להחזיר לגמרי אין כאן מגו כלל ולזה אם תכפור תשבע ותפטור ואולם ליישב שאר הקושיות על הרמב"ם יותר כראה לומר דכוונת הרמב"ם בהא דאמר דאם תודה תשלם ואם תכפור תשבע כדברי הריב"ש ואין צורך לחלק בין בגד אלמנה לרחים ורכב וכדי ליישב קושיא הראשונה ש"כ לעיל על הרמב"ם במה שאמר דגם במשכנו בשעת הלואתו ובכל אופן אסר רחמנא לחבל בגד אלמנה ורחים דא"כ מאי פריך על שמואל וכן קושיות הה"ה אפשר לומר לפמ"ש התוס' בדף קט"ו ע"א ד"ה אלמנה דאע"ג דלא תחבול כתיב דמשמע בביתו אפ"ה אסור ניתוח בבגד אלמנה דלכ"ע קרא אתי לאסור בהו ניתוח מה דשרי בעלמא והא דאפקא בלשון חבלה ולא בלשון ניתוח כדי לעבור במשכון ב"ב לאוין ולזה כי מקשי בסוגיא לא מצי לשנויי דקרא אתי לאסור ניתוח דא"כ אמאי אפקה בלשון חבלה יע"ש ונראה דדעת הרמב"ם דכיון דע"כ לשון חבלה דכתיב לאו דוקא א"כ מעתה אין הפרש בין משכון בשעת הלואה או לא דהי' מיני' מפקת ואפ"ה פריך שפיר לשמואל כמ"ש התוס' מדאפקה בלשון חבלה ולכך הוצרך לומר לעבור עליו בשני לאוין אבל לעולם אמאי דשרי רחמנא בעלמא אסר באלמנא לרחים ורכב מיהו כל זה דוקא לשמואל דאמ' אף שליח ב"ד מנתח נתוחי דווקא א"כ אי אמרי' דדוק' חבלה אסור ברחים ואלמנה א"כ לא חצות ברחיא באלמנא מידי טפי מבעלמא נוח לאמר דאף ניתוח וכן כל משכון אסור אבל לתנא דלית לי' דשמואל ושליח ב"ד מותר אמא בביתו של לוה א"כ מהי תיתו להיציא לשון חבלה דכתוב ברחים ואלמנה ממשמעות דפשטית דהיינו מתוך ביתו וכמו"ש התוס' ולומר דאסור רחמנא אף שלא נכנס או בשעת הלואה כיון דאף בנכנס לתוך ביתו איכא היתירא בשאר כלים ובכל אדם ע"י שליח ב"ד א"כ מהו שאסור ברחים ואלמנה ואין לנו כלום ומעתה נסתרה קושיות המ"מ מדר"ש דאמר עני' דוקא אסור מפני חזרה א"כ מוכרח דדוקא בשעת הלואתו דאיכא לאוקמי הך ברייתא כתנא דפליג ולית ליה הא דשמואל א"כ וודאי דלא אסור רק שלא בשעת הלואתו ויש להוסיף עוד ולאמור לפי גרסת הריף והראש בגיטן ר"פ הנזקין בדר"ש מפני מה אמרה תורה ב"ח בבינינות דמשמע דמדאורייתא לר"ש ב"ח בבינינית והיינו ע"כ מטעם דאיתא בירושלמי כאן דמדכתוב והאיש דהיינו שליח ב"ד יוציא וקאמר דאם הוציא הלוה היה נותן זבורית ואם הוציא המלוה היה נוטל עידית עכשיו ששליח ב"ד מצא נוטל בינינית וכ"כ הפני יהושיע וזה יתכן רק אם שליח ב"ד מותר ליכנס וליטול אבל אם גם שליח ב"ד אסור ליכנס וליטול אין ללמוד מכאן דדינו בבינינית מעתה ע"כ ר"ש לית ליה דשמואל וא"כ וודאי ברייתא אתיא כתנא דל"ל דשמואל ולדידי' מודה הרמב"ם כאמו' וקרוב להנ"ל יש לומר טפ"י מה שכתב הש"א בשם הרן להקשות וז"ל וא"ת ולהאי תכא והיינו מאן דס"ל כשמואל קרא דאם חבל תחבל דמשמע מתוך הבית מאי עביד ליה וכ"ת דקרא איירי בעבר ומשכון תיפשט מיניה דאי עביד מהני ואלו בחמורה לא גמרי מהאי קרא אלא מדכתיב השב תשיבם י"ל אפשר דמוקי לה לשכר כתף ופינדקי ובממשכן מתוך הבית א"כ ס"ל להאי תנא דאפילו נתחו בחוץ מקרי חבלה עכ"ל הרי מבואר מדברי הרן דלא ס"ל כמ"ש התוס' בסוגי' דתמורה יהיה תלמאן דלית ליה דשמואל וכיוצא בזה כתבג"ם הרמבן במלחמות דלא מתוקמא קושיא כתנאי רק שדבריו שם צ"ע והנה לדברי הרן שכתב דמאן דאית ליה דשמואל צריך לומר דחבלה אפילו מבחוץ משמע יש לעיין בהא דמקשי תלמודן לשמואל אלא תחבול בגד ומפני לעבור עליו ב"ב לאוין דממ"נ אם הי' סובר דיתכן לומר דחבלה מבחוץ משמע א"כ לא מקשו מידי ואם הי' סובר דאין לשון חבלה אלא בממשכן מתוך הבית א"כ מאי משני לעבור ב"ב לאוין אכתי תיקשו מאם חבל תחבל דא"א לומר דמיירי בחובל באיסור דא"כ השב תשיבם ל"ל וצריך לומר לדעת הרן דוודאי מאן דמותיב ומשני לעבור ב"ב לאוין הי' סובר דחבלה דווקא מתוך הבית משמע ואפ"ה לא מותיב מאם חבל תחבול דאיכא למימר דמיירי בחובל באיסור וקרא דהשב תשיב או צ"ל דס"ל דברה תורה כלשון ב"א עיין באלו מציאות ל"א ע"ב תו"ס ד"ה דברה ובסוטה דף כ"ד ע"א בתוס' או דס"ל להמקשין דאף דידענו מאם חבל תחבל משכנו באיסור מ"מ איצטריך השב תשיב לרבות גם בגד אלמנה ורחים ורכב דמחד קרא לא הוי מרבינן רק בנכנס לביתו ולא בגד אלמנה ורחים ורכב כמו שהוא דעת התוס' באמת אבל מאחר ש"כ אם חבל תחבול וגם השב תשיב מרבינן הכל והרן לא קאמר אלא לפי סוגין דתמורה דמרבי נכנס לביתו מהשב תשיב דע"כ סוגין דתמורה סברה דחבלה משמע אפי' ניתוח ובהיתר :
מעתה יתכן דגם דעת הרמב"ם כן ולזה לא יקשה עליו מקושית הגמרא דפריך על שמואל מלא תחבל דלדעתו אין קושיא כיון דאוסר אפילו במשכנו בשעת הלוואתו דוודאי המקשין כאן הי' סובר דחבלה לא משמע אלא שמשכנו מתוך הבית אבל הרמב"ם פוסק כסוגין דתמורה דסברי דחבלה משמע אפילו מבחוץ וה"ה במשכנו בשעת הלואתו ולענין קושית הה"מ כבר כתב התומים דבלא"ה איכא נ"מ בין ר"ש ורבנן גם להחולקים על הרמב"ם יע"ש:
מעתה הבוא נבוא ליישב גם יתר הקושיות דהיינו במ"ש הרמב"ם אצל אלמנה ורחים ורכב דמחזירין ממנו בע"כ ולא כ"כ בחובל מתוך ביתו וכן קושית הלח"ם. ויתכן לומר דהנה יש לעיין בלאו דלא תחבל אם עבר וחבל אם בכל רגע ורגע עובר בלאו כל זמן שמעכב אצלו בגד אלמנה ורחים או אינו עובר רק על פעם ראשון דהיינו בעת שחבל:
ונראה דוודאי אם כאמר דחבלה אינו אלא במשכן מתוך הבית הי' מקום לומר שאינו עובר אלא על שעה שנכנס לבית ומשכן אבל כיון שהורה הרמב"ם דבכל ענין עובר גם בשעת הלואתו א"כ אין לשון לא תחבל רק שלא יהי בגד אלמנה חבול אצלך ובכל רגע רגע עובר הא למה דומה ללאו דלא תלבש שעטנ"ז דאע"ג דאזהר רחמנא לא תלבש אפ"ה אם עבר ולבש בכל רגע עבר בלאו ולר"א במכות דף כ"א ע"ב אם שהה כדי לפשוט וללבוש לוקה ורב ביבי וראב"א לא פליג רק משום לאו שאין בו מעשה עיין בתוס' שבועות דף י"ז ע"א ד"ה או אין צריך שהיי' למלקות אבל לעבור בלאו דכ"ע מודה דעובר [ובתוש' במכות כתבו דטעם ר"ב מפני שאין לו שהות לפשוט עדיין לבישה ראשונה קיימת] אף כאן אע"ג דכתיב לא תחבל מ"מ כל זמן שמעכב חבלה אצלו הוא עובר דלא תחבל דקאמר רחמנא היינו לא תהי' חבול אצלך בגד אלמנה כמו לא תלבש שעטנז דאזהר רחמנא לא תהי לבוש:
והנה דעת הר"י דהמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר עליו מפני שהוא לאו הניתק לעשה ותמהו השעח"מ וש"א במאי דמשמע מדבריו דמותר לכתחלה לשהותו ע"ד דבערו דאע"ג דהוי ניתוק לעשה וכי מותר לכתחלה לעבור בלאו הניתוק לעשה מפני שמקיים העשה והש"א בסי' פ"א הרבה בראיות וע"ש:
ולפ"ז ניחא דוודאי עשה דהשב תשיב רבי רחמנא כל חובל באיסור גם בגד אלמנה גם ברחים ורכב על כולם אמר הכתוב השב תשיב ונמצא אם משיב לעת ערב העבוט קיים העשה ואינו לוקה על הלאו כי העשה תקנת הלאו. אבל עם כל זה איך יעכבנו אצלו אם חבל בגד אלמנה או רחים ורכב כיון דבכל רגע שמעכבו עובר וכי מותר לכתחלה לעבור על הלאו על סמך שיקיים עשה שבו ולזה כתב הרמב"ם דאם חבל מחזירין ממנו בע"כ ולא מפני דאם עבד לא מהני כמ"ש הריב"ש דהרי לדעת מהר"ש יפה שהביא המל"מ בפ' מהלכות מלוה ולוה דעת התו' דאי עביד מהני רק כדברינו הנ"ל מפני שבכל רגע עובר דלא תחבל משמע שלא יהיה חבול וכ"ז ברחים ורכב ובגד אלמנ' אבל עבר ונכנס לבית הלוה ומשכנו התם ודאי דאחר שיצא ומשכן אין שם לאו חדש בכל פעם רק מה שעבר ונכנס וכיון דהתורה נתקו לעשה דהשב תשיב יש כו להשיב העבוט לעת ערב וינתק הלאו ואין טעם להחזירו ממנו בעל כרחו בתוך הזמן:
והנה לדעת הסוברים דמותר לחבול בגד אלמנה ורחים בעת שאין צריך להם וכמו שכתבו בשם הירושלמי דנוטל את הקורדם ומחרישה בלילה. ומחזירין ביום וחתרו למצוא מקום שחייב להחזיר אם חבל כלים אלו בעת שאין צורך להם שחייב להחזירם והוצרכו לומר מק"ו או דהשב תשיב גם לכלים אלו קאי ובאמת צ"ע דנהי דמרבינהו בחבלן באיסור אבל בחבלן בהיתר מנין לכו שחייב להחזירם דהרי אמרו דווקא כלי גופו דומיא דכמותו וכמו שכתב בשם הספרי:
ואולם אם צדקו דברינו דלאו דלא תחבל פירושו שלא יהי חבול א"כ גם אם העשה דהשב תשיב לא קאי עלה מ"מ ממילא צריך הוא להחזירן כיבוא עת שימושן דאם איני מחזיר הרי הוא חובלן ועובר בלאו. מעתה לפמ"ש התומים דלדעת הרמ"א דס"ל דערב ואינך לא נתמעטו רק דמותר ליכנס ולחיבלן אבל לענין חובל כלים שעושין בהם אוכל נפש נוהג גם בערב כו' וכ' התומים דלפ"ז נוהג גם בהקדש דמהי תיתי לחלק מעתה לדברינו ה"ה דאם חבל הגזבר רחים ורכב שלא בשעת מלאכתן חייב הוא להחזירן בשעת מלאכה דאם מעכבן הרי היא חובלי אבל לדעת הסוברים דלא אתי אלא מק"ו א"כ אם הגזבר חבל רחיים ורכב בשעת היתר אינו צריך להחזירו דהחזרה אינו נוהג בהקדש אבל לדברינו חייב הוא להחזיר שלא יהיה עובר בלאו ובזה מיושב קו' מהרש"א דאמאי צריך ג"ש דמיכה איכה תיפוק לי' מק"ו ולהנ"ל ניחא בהקדים מה שנחלקו ר"ת והרמב"ן דהר"ת כפי מה שהביא הרא"ש בשמו דעתו דבשעת משכון לביטחון לכ"ע אין מסדרין ופלוגתא דמסדרין לב"ח היינו אם ממשכון לפירעון דאם היו מסדרין גם במשכון לביטחון א"כ איך קאמר דבערכין מסדרין ואין מחזירין הרי כיון דמסדרין ומניחין לו מה שצריך מה יחזירו לו עוד.
אבל הרמב"ן כפי מה שהביא בעה"ת בשמו סובר דלעולם מסדרין גם בשעת המשכון וחומרא דהקדש מבשל הדיוט היינו לענין איצטלית בת מאה מנה דמחזירין אותו בעיני' וכן לענין כדים שעושין בהם אוכל נפש דמחזירין בהדיוט ואין מחזירין בהקדש יע"ש:
והנה התוס' כפי מה ש"כ בשם ר"ת א"א לדידי' לומר כשיטת הרמב"ן דהרי דעתו דאין מסדרין ולפלוגתא דר"ע ור"י על הת"ק דלת"ק מפשיטין אותו ומלבישין אותו איצטלית הראוי לו היינו בשעת המשכן דלת"ק עושין השבת העבוט בראוי לו ולא בעיני' ולר"י ולר"ע בעיני משום דכל ישראל בני מלכים הן ולדידהו אם הדין מסדרין כיון דכל ישראל בני מלכים מניחין לו איצטלית בת מאה מנה כדמוכח מדברי התוס' במה שהביא ר"ת ראי' מהא דאמרינן אפילו מגלימא דעל כתפו' דא"א לומר דמפשיטין כיון דכל ישראל בני מלכים הרי דאם מסדרין מניחין לו איצטלית בת מאה מנה וממילא בערכין דמסדרין למ"ד כל ישראל ב"מ מניחין לו איצטלית בת ק' מנה וא"כ לכ"ע אין חומר בהדיוט מהקדש לת"ק הרי מפשיטין אותו ואין מניחין בו אפילו לעשות בו השבת העבוט ולר"י ולר"ע מניחין אותו אפילו בשעת סידור ובענין כלים שעושין בהם אוכל נפש אין חומר דאף בהדיוט אין כאן השבת העבוט כדמוכח מדבריהם במתני' ולקמן בחובל רחים ורכב דעשה דהשב תשיב לא קאי כלל עליי' לדעתם וא"א לומר כדעת הרמב"ן והוכרח ר"ת לחלק בין משכון לפירעון דבי' שייך סידור ובין משכון לביטחון דלכ"ע אין סידור:
אבל דעת הרמב"ן כאמור דהשבת העבוט בעין וכן בכלים שעושים בהם אוכל נפש יש בהן חזרה בהדיוט ולכן איכא למימר דמסדרין מיד בשעת המשכון ואולם כפי מה שבארנו למעלה דלדעת הרמב"ם אף בהקדש אם משכון כלים שעושים בהם אוכל נפש כיון דעובר בלאו וכמ"ש התומים א"כ צריך הוא להחזירם דגם בהקדש שייך הלאו והחזרה הוא שלא יעבור בלאו:
מעתה אין בכלים אלו חומר בהדיוט ולא נשאר כי אם החומר הזה דבהדיוט מחזירים כל זמן החזרה בעיני' מה שא"כ בהקדש:
ואולם הניחא לת"ק אבל לר"י ור"ע דס"ל כל ישראל ב"מ וא"כ אף בשעת סידור מניחין לו איצטלית בת מאה מנה. מעתה שוב אין חומרא בהדיוט מבהקדש וא"כ א"א ללמוד לדידהו מק"ו דהקדש דאין מחזירין מסדרין ב"ח הדיוט דמחזיר כ"ש שמסדרין דכיון דמסדרן בהקדש מה יחזירו עוד והרי וודאי אם עבר הגזבר ולקח הסידור צריך הוא להחזיר לו כליו. ובפרט בערכין דנידון בהשג יד ואליבא קאמר אלי' לרבה ג"ש דמיכה מיכה דלדידי' ליכא ק"ו ואין להקשות לר"ע וכר"י במאי יחזירו בב"ח אם נאמר דמסדרין כי כבר כתב הרמב"ן דאע"ג דמסדרין מ"מ אם עבר הב"ח וגבה ממני הסידור מהני ומחזיר לו את הכר בלילה ומחרישה ביום ובהכי מיירי מתני' כמ"ש הבעה"ת בשמו בש"א חלק ויו ולא ידעתי חולק עליו בפירוש [אף שיש לדקדק כן מכח קושית הראשונים ממתני']:
ומעתה מה שכתב הג"ת בש"א חלק א' דאם תפס המלוה כלי הסידור יכול לומר קים לי כר"ת דאין מסדרין ולכאורה אף אי מסדרין הא אמר הרמב"ן דמהני אם תפס רק דמחזיר לעולם וחוור וממשכן ואמנם אם ממשכנו לפירעון דבהא לדעת ר"ת אין כאן חזרה ואם אין מסדרין יכול לעכב המלוה בידו ואין צריך להחזיר ואם גם דעת הרמב"ן דבמשכון לפירעון אין צריך להחזיר לו רק למ"ד יום ולא לעולם כדמשמע שם בסוף דברי הרמב"ן דאינו מחוייב רק עד זמן שב"ד מגבין לו וא"כ יש לעיין אם מהני בכלי סידור בעבר ומשכנו לפירעון וצריך לומר הא דאמר הרמב"ן דבעבר ומשכן מהני ומחזיר לעולם היינו מפני כיון דלדידי' הדין דמסדרין א"כ לעולם לא יגבוהו הב"ד את כלי הסידור ובלי גביית ב"ד מבואר שם צריך להחזיר לעולם וא"כ איכא נ"מ בזה שכ' הג"ת דמצי למימר קים לי' כר"ת דאז יגבוהו הב"ד וצ"ע אם שייך בזה לומר קים לי' כיון דע"כ צריך הוא לדעת הב"ד ואינו דומה לשאר קים לי' ואולי לר"ת באמת א"צ לב"ד להגבותו וצ"ע: