אור ברסלב

אמרי אש חלק חושן משפט· רבי מאיר אייזנשטטר

סימן ב

סימן א

להרב שש הגאון הגדול מהו' יחזקאל אב"ד דק"ק א"ד:

הנה באתי להשתעשע את הדרת חכמתו בהא דבדק לן מר והקשה על הר"ן בשבועות הדיינים שכ' דהגאונים פסקו דאין הלכה כראב"י שם דאע"ג דמשנתו קב ונקי כי הוא יחיד במקום רבים ותמה מעכ"ת דהרי ביבמות דף ס' מבואר דאף במקום רבים משנתו קב ונקי וכבר כתבתי דכיוצא בזה השיג הרא"ש בביצה על הרי"ף במאי דפסק בפ"א כרבנן באפרוח שלא נפתחו עיניו. ולפ"ז עכ"פ דברי הרי"ף במאי שכתב דקיי"ל כראב"י בשבועות משום דמשנתו קב ונקי צ"ע האמנם דמדברי הרי"ף בא"ט אין קושיא דאיכא למימר דטעמו כמ"ש הר"ן משום דרב ור"י קיימי כרבנן. מ"מ יש להוכיח מדברי הרי"ף במ"ק דסובר דאין הלכה כראב"י נגד רבים כי שם במ"ק דף ו' ע"ב אומר ראב"י דמושכין מים מאילן לאילן וכתב הרי"ף שם דאע"ג דהוי יחיד נגד רבים מ"מ הלכתא כוותיה כיון דאמוראי פסקו כוותיה משמע דבלא"ה לא הוי קיי"ל כוותיה וכ"כ הרא"ש שם. (וראיתי על הגליון שם נדפס הגהה בשם קרבן נתנאל העיר על הרא"ש מהך דאפרוח ואין זו קושיא דכיון דאין כאן נ"מ לדינא העתיק דברי הרי"ף כדרכו וגדולה מזו כתב הש"ך בח"מ סימן ל"ט ס"ק ב' לדעת הרא"ש שכ"כ) והתוס' יו"ט בערובין פ"ח משנה י' ד"ה וחכמים אומרים דייק ג"כ מהך דהרי"ף והרא"ש במ"ק דכלל זה אינו כלל גמור ועכ"פ קשיא דדברי הרי"ף סותרין בהא דשבועות להך דמ"ק ודוחק לומר דגם בזה יש חזרה מילדותו לזקנותו:

ואולם י"ל עפ"י מה שעמדו על החקירה איך יתכן לאמר לפסוק כיחיד במקום רבים הלא רובא דאורייתא מאחרי רבים להטות וכתב מהר"ם בן חביב בסוף סדר גט פשוט בכלל ה' כתב דהא דאמרינן רובא דאוריית' היינו דוקא כשנחלקו בשעת מעשה הולכין הפוסקים אחרי הרוב. אמכם אותו הדין והפסק אינו נשאר קבוע לעולם שלא יוכל לדורות ב"ד אחר לפסוק היפך אותו פסק וכ"כ רמב"ם ריש פ"ב מהלכות ממרים. ובאמת שאין כ"כ ראיה מדברי הרמב"ם שם דאיכא למימר דאינו מחלק בין גזירת חכמים לדרש באחד מן המדות רק דבגזרת חכמים אינם יכולים לבטל אא"כ הם גדולים בחכמה ובמנין ובאחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן אם נראה להם היפך הב"ד שלפניהם פורשין כפי דעתן אך מ"מ עכ"פ צריך שיהיה הב"ד האחרון לכל הפחות כמותו בענין. ואולם סתימת לשון הרמב"ם משמע כדבריו וכן שינה ושילש מהר"ם חביב ז"ל כמה פעמים בכלל זה דדוקא בשעת מעשה אמרינן הכלל דרובא דאורייתא מאחרי רבים ולפי רהיטא היה נראה בעיני דהש"ך בסימן רמ"ב פליג עליו דהרי הפליג הש"ך שם בהוראות או"ה והרבה לתמוה על מה שנראה מדברי הב"ח דאף ביחיד נגד רבים יש לסמוך באיסור דאורייתא בהפסד מרובה ותמה הש"ך דהרי רובא דאורייתא וכי מפני הפסד מרובה יעקר דבר מן התורה ולדברי מהר"ם הנ"ל אין כאן תימה כ"כ שהרי ככל דרובא דאורייתא אינו רק בשעת מעשה. ובאמת הגט פשוט בכלל ו' אף שחולק על הש"ך בכוונת הב"ח ואומר דלא אמר הב"ח מעולם לסמוך על היחיד בדאורייתא במקום ה"מ סיים שם. ומ"מ לא נכחד דגם באיסור דאורייתא אשכחן בכמה דוכתי דפוסקים האמוראים כיחיד במקום רבים ודקדק שם מדברי הראב"ד בפ"ג דעדיות דאף בשעת הדחק יש לסמוך באיסור דאורייתא על היחיד והיינו מטעם דלא אמרינן רובא דאורייתא רק בשעת מעשה תק שסיים שם דכח זה לא היה רק לאמוראים וע"ש אבל אני ראיתי בתשב"ץ ח"ג דף י"א ריש עמוד ב' אחרי שהחליט שם דכללים שאמרו לנו דהלכה כפלוני לעומת פלוני אינו רק בדברים הנוהגים ולא בהלכתא למשיחא כתב וז"ל אבל לפסוק כרבים נגד היחיד דהוא מצוה מן התורה שנאמר אחר:

רבים כו' בלי ספק שיש לשמור זה הכלל בהלכתא למשיחא עכ"ל הרי להדיא דכלל זה אפילו בשעת מעשה הוי מצוה מן התורה כדעת הש"ך:

ולפענ"ד נראה דפשר הדברים יש ללמוד מדברי הרשב"א שהביא הב"י במ"מ ס"ס י"ג שכתב דלא לילך אחרי הרוב רק דאם רבו המזכים על המחייבים מתוך של כולם אבל כשהמיעוט איננו שם לא מהני שנאמר שם אלו היה שם היחיד החולק אולי היה מראה טעם להיפך וידין הרוב בכך את"ד ומעתה אין תימה אם אמורא פוסק כיחיד מקרא דאחרי רבים מאחרי שאינו פוסק כן רק מפני שיקול דעתו שהכריע כך יש לנו לומר אולי אם היה הרבים שומעים דבריו והסכימו לדעתו ורק מפני שלא נשאו ונתנו עמו הסכימו כן (ובזה מובן ההפרש בין דעת האמוראים ובין דעת רבותינו הפוסקים) ולפ"ז דברי הש"ך בסימן רמ"ב נכונים דוודאי אם פוסק האמורא בשיקול דעתו כדברי היחיד שייך לומר כדברינו אבל אם אין שיקול דעתו מכריע כהיחיד רק מפני ההפסד מרובה או שעת הדחק רוצה לסמוך על דברי היחיד בזה אין הפרש בין שעת מעשה ובין שלא בשעת ונעשה דלעולם רובא דאורייתא וכדברי התשב"ץ. ואם כן איך אפשר לעבור על דבר תורה מפני שעת הדחק או ה"מ. ואפשר שגם מהר"ם חביב דעתו כן כי גם הוא הביא דברי הרשב"א הנ"ל ועוד להקת הפוסקים הסוברים כן (עיין בח"מ סימן י"ח בסמ"ע שם ס"ק ד') אבל לשונו בכלל ו' לא משמע כן והנה לדברינו הא דמצינו דבפוסקים בפרט הב"י שמכריע באיסור דאורייתא כרוב הפוסקים בלי ראיה וסברא רק בתרי מגו תלתא עמודי הערמה כנודע. והרמ"א מביא שם גם יתר הגדולים למנין ומ"מ הולכים אחר הרוב בין למר ובין למר והרי לא נשאו ונתנו החכמים זע"ז כמה פעמים לא שמעו סברתו כמו אם הב"י פוסק כדעת הרי"ף והרמב"ם לעומת הרא"ש וא"כ ע"כ אין זה מטעם רובא דאורייתא כדאמרן רק הטעם ע"כ דסברא שהסכימו עליו היא אמיתית יותר וכיוצא בזה אפשר לקיים דברי הרא"ש דנוכל לסמוך אפילו ביחיד לגבי רבים דכיון דלאו דאורייתא היא אחרי שלא נשאו ונתנו זה עם זה ניקום הסברא כרבים דמן הסתם סברת רבים אמיתית ונכונה ויעיין בתומים בקיצור ת"כ ס"ק קכ"ב וקכ"ג יש לדון בדבריו ג"כ מהך דתשב"ץ ועוד נוספות ואין להאריך:

מעתה שמעינן בהך כללא משנת ראב"י קב ונקי. דכתבו התוס' בבכורות דף כ"ג ע"ב ד"ה משנת ראב"י דאע"ג דבכמה מקומות פסק כראב"י ורב גופיה פסק כוותיה בהבא על יבמתו היינו משום דלא מסתבר טעמו ולכך הוצרך לפסוק כוותיה למדנו מדבריהם שיש בדברי ראב"י דברים שאין הלכה כמותו מפני שטעמו אינו מסתבר וכ"כ הרא"ש בהלכות טומאה סימן ט"ו אע"ג דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי. ואפילו יחיד כנגד רבים כדמוכח בהבע"י ואפ"ה לא דחינא מימרא מפורשת דר"ח אמר רב מכללא דמשנת ראב"י קב ונקי הא לרבי גופיה אית ליה הך דמ"ש ראב"י קב ונקי והכי לא ס"ל כוותיה כו' אלמא לא מסתבר כוותיה עכ"ל. מעתה אם ידענו דמסתבר טעמו בוודאי הלכה כמותו אפילו לעומת הרבים ואע"ג דרובא דאורייתא היכא שנחלקו פה אל פה. מ"מ הרי הבאים אחריו קבעו הלכה כמותו היכא דמסתבר טעמו ויש לאל ידם לעשות כן. והיכא שאין רבים חולקים עליו אף שאין להכריע מצד דמסתבר טעמו מ"מ יש לפסוק כמותו ונאמר שאחרי שהעידו רבותינו דמשנתו קב ונקי הלכה כמותו דוודאי מסתבר טעמו אבל היכא דרבים חולקים עליו ואין בידינו להכריע מפני דמסתבר טענו והרי אמרנו דהסברא שהסכימו רבים עליו מן הסתם היא הנכונה וא"כ אין לסתור סברת רבים מפני כלל דמשנת ראב"י קב ונקי זה נראה לפע"ד דעם הגאונים שהביא הר"ן בשבועות ודעת הרי"ף עצמו במ"ק דפוסקים כרבים היינו משום דאף דלא רצו להכריע דלא מסתבר טעמו בעינינו מ"מ סברת הרבים יעיד על זה כל שלא ידענו בבירור דמסתבר טעמו ולפ"ז הא דפריך ביבמות דף ס' היינו משום דכל שאפשר לנו לייחס לראב"י סברא הנכונה בטעמא וכדמסיק באמת רב אשי שם אין לנו לייחס לו סברא שאינה נכונה דלית הלכתא הכי וכן ביבמות דף ל"ז פליגי אביי ורבא אליבא דראב"י ולתרווייהו מוקמין ראב"י אליבא דהלכתא מטעם זה דאחרי שמשנתו קב ונקי כל שאפשר להעמידו כהלכה מוקמינן:

ולפי"ז הרא"ש בעירובין פרק ד' סימן ב' שכתב דלכך פסקו שם דלא כראב"י מפני שאינה מק"ב דברים שהלכה כמותו דקבלה מר"ח דבק"ב דברים בלבד הלכה כמותו יתכן לומר דאכן דלא ידעינן אין לנו להתיר הכלל יחיד ורבים הלכה כרבים ובפרט דהכלל דאורייתא וביבמות שהקשה ידוע כי הוא מק"ב דברים ויש תימה על הרא"ש בהלכות טומאה שכתב לעיל דאמאי לא דחי דאינו מק"ב דברים כמ"ש בעירובין ודברי התוס' בגיטין דף כ"ב ע"ב ד"ה הלכה כאבא שאול סתומים קצת שכתבו דאע"ג דמשנת ראב"י קב ונקי ובברייתא פסק נמי כמותו מ"מ אין למדין הלכה מן התלמוד דאם כוונתו דאין לסמוך על כלל דמשנת ראב"י קב ונקי דאין למדין הלכה מתלמוד היא תימא גדולה דהרי בכמה מקומות סמכו על זה ואולי לא אמרו רק על הא דפסק בברייתא כמותו אין לסמוך דאין למדין כו' ועל הא דמשנת ראב"י בלא"ה לא חשו כיון דהדיא פסק דלא כמותו בוודאי אין לסמוך עליו. וכמ"ש הרא"ש בהלכות טומאה ודברי הגהות אשר"י סוף פרק ד' דב"ק כתב ג"כ אין למדין הלכה מן התלמוד ואולי גם הוא כוונתו רק בכאן דפסק תלמודן דלא כוותיה ובמ"ש הרא"ש עוד בהלכות טומאה דכיון דרב תני לברייתא זו אין להקשות מפני משנתו ראב"י יש ליישב קצת דברי הרשב"א בתורת הבית בית שני תחלת שער ד' שכתב דאע"ג דמשנת ראב"י קב ונקי לא אמרו אלא במשנה אבל בברייתא הרבה יש דאין הלכה כמותו ודבריו תמוהים שהרי הך דיבמות דף ל"ד ודף ס' ברייתות הן ולדברי הרא"ש איכא למימר דאפשר דלא מתני ר"ח ור"א ורק הם ידעו איזה נשנית בבי' ר"ח ור"א. ודוחק וצ"ע. דברי ידידו דוש"ת הקטן מאיר א"ש

תוכן העניינים

אמרי אש חלק חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה