אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר
סימן קיא
וזה אשר השיב לו גיסו הרב הנ"ל:
בעזה"י יום ה' י"א אדר שני תרי"ט לפ"ק:
בירח אדר ירוממהו האל וינשאהו בהוד והדר. בקודש נאדר. לכבוד אהובי גיסי הרב הגאון הגדול. חריף ובקי. צדיק ונקי. נ"י עה"י פה"ח נזר תפארתינו כקש"ת מוה' מכחם א"ש ני' אבד"קק אונגוואר יע"א:
אתנו בעזה"י החיים והשלום כה יוסף האל להחיותינו וישגא תקותינו במאור תורתינו הקדושה כל הימים. הנה באמת השאלה בעצמותה כפי המבואר בגב"ע היא ענין קשה מאוד יען כי לא ניכר שום סימן בגופו מכף רגלו ועד ראשו רק סימני כליו. ורבינו המחבר בסימן י"ז סתם דחיישינן לשאלה ואף בגווני דלא חיישינן לשאלה כמ"ש הב"ש ס"ק ס"ט דבכלים דלא מושלי לא חיישינן לשאלה מ"מ בנ"ד אשר האיש אשר אנו דנין עליו היה נכפה ועתים שוטה כתבו האחרוני' דחיישי' לאבידה מדעת. והנה כבוד גיסי ני' הביא בשם הנו"בי מ"ק דגם בשוטה שייך לומר חזקה מה שביד אדם שלו דהיא חזקה אלימתא כמבואר בחו"מ סימן צ"ט אולם הגאון בעל חוו"ד והגאון בעל חת"ס (ואין הספרים ת"י) כתבו דבאדם הנמצא מת לא שייך מה שביד אדם שלו. וגם הנו"בי בעצמו דחה זה משום דאיכא כנגדה חזקת א"א. והנה לענ"ד יפלא מדוע לא נימא גם בנמצא מת חזקה מה שביד אדם שייך ליורשיו. והרי בנפל הבית עליו ועל אשתו אמרינן נכסים בחזקתן ולא אמרינן דהוה ממון המוטל בספק אף דאין שום אחד מוחזק בהנכסים. וראיה לדברינו מהא דאמרינן בפרק הכותב דף פ"ה בשב מרגניתא דהוי צרורין ביה ר' מיאשא ושכיב ולא פקיד ואמרינן דצריך להחזירם חדא דלא אמיד ועוד הא יהיב סימנא וכתבו שם התוס' דתרווייהו טעמי צריכי דהיכא דאמיד אפילו יהיב סימנין מובהקין לא מפקינן מנייהו דיתמי דטענינן להו לקוח יע"ש בתוס' ואע"ג דאבידה מהדרינן אפילו בסימנים אמצעים אע"כ ה"ט דגבי אבדה בודאי אינו של המוצאו לכך מהדרינן בסימנין מה שאין כן בטוען פקדון הוא באמיד טענינן ליתמי שלהם היתה דחזקה מה שביד אדם היא שלו ולכך לא אהני סימן. רק אי לא אמיד א"כ ידעינן דלאו שלו היא אז מועיל הסימן דהוי דומיא דאבידה א"כ מוכח דאע"ג דאביהן מת והמה טוענין שמא מ"מ אמרינן חזקה מה שביד אדם שלו ואפילו יהיב סימנא לא מהני וכן יש להוכיח מהא דאמרינן סנהדרין דף ל' אם אמר ראיתי אביכן שהטמין מעות ואמר של פלוני הם אינו נאמן אם אינו בידו. וכתבו התוס' אע"ג שהמעות לא היו ידועים להיתומים מ"מ אם אינם ביד העד לתנם לו לא מהימן והיינו ע"כ מטעם חזקה כל ומה שביד האדם הוא שלו ולא מהימן ה"ד לאפוקי מחזקה הרי מה שביד האדם הוי בחזקת יורשיו. ואף שעכשיו הוא מת ואין לו שום קנין בהמעות מ"מ הרי אנו דנין על שעת המיתה. ואז היה לו קנין במה שתחת ידו וממילא זכו יורשיו:
ולא חיישינן לשאלה תו דבחייו חזקה מה שבידו שלו היא ואחר המיתה בוודאי אין לחוש לשאלה ולא לאחלופי דאם ירצה איש לפשוט בגדי המת למה יתן אחרים תמורתן:
ומ"ש הנו"בי דה"ט דלא סמכינן אחזקה מה שביד אדם שלו וחיישי' לשאלה משום דאיכא כנגדה חזקת א"א. הנה לענ"ד י"ל דחזקה מה שביד אדם שלו עדיף מחזקת א"א לפמ"ש התה"ד סימן ר"ז דאיכא חזקי דאלימי טובא כגון חזקה דאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול וכו' דאתיא מכח רובא דרוב בני אדם עושין כן ואפילו בד"נ אזלינן בתרה מה שאין כן חזקה הפוסקת כגון חזקת פנויה וחזקת אשת איש ע"ש וא"כ י"ל דה"ה חזקה מה שתחת יד אדם שלו היא הויא ג"כ חזקה שאינה פוסקת ועדיפא מרוב וכ"ש מחזקת אשת איש. וראיה לדברינו דהרי חזקה דאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול שכתב התה"ד דהו"ל חזקה שאינה פוסקת ואלימא טובא מבואר בכתובות דף י"ט לרבנן דר"מ דס"ל נאמנין לפוסלו משום דאמרינן מיגו במקום חזקה זו ע"ש בתוס' ד"ה חזקה אין העדים חותמין על השטר וקיי"ל כוותייהו. ובחזקה דכל מה שביד אדם שלו דעת הרמב"ן הובא בחו"מ סימן צ"ט דלא אמרינן מגו במקום חזקה זו. ואפילו להחולקים שם מ"מ לא גרע חזקה זו מחזקה דאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול דרוב פעמים מה שביד אדם שלו היא, ועפי"ז יש לסתור גם כן מ"ש הגאון מליסא והגאון בעל חת"ס דבאדם מת לא שייך חזקה מה שביד אדם שלו היא כנ"ל. ולמ"ש הא ליתא דבשלמא אם היה החזקה מה שבידו שלו היא כעין חזקת ממון דממונו קנוי לו או כעין חזקת מרא קמא דאמרינן מדמעיקרא היה קנוי גם עתה כן הוא. א"כ י"ל דכיון דבאדם מת לא שייך ביה קנין א"כ לא אמרינן חזקה זו אמנם חזקה זו אינו מצד קנין רק מצד הסברא וא"כ גם במת שייך לומר דמה שנמצא אצלו היא שלו. ובזה יש לדחות ג"כ ראיה השניה שהביא הגאון מליסא מדברי הרמב"ן הנ"ל די"ל דדוקא גבי שטרות דלא שייך בהו קנין בשום פעם דאין גופן ממון אמרינן דלא חשיב מוחזק דא"א לקנותן אם לא בכתיבה מסירה מה שאין כן בדבר דשייך ביה קנין אף דעתה היא תחת ידו שלא על פי דרך קנייתו אמרינן מה שתחת ידו שלו ומסתמא קנהו בדרך המועיל. אך זה יש לדחות לדעת הסוברים דשטרות נקנין באגב וק"ס כמבואר בחו"מ סימן כ"ו סעיף י' וא"כ ה"נ נימא דקנה השטר פעם ע"י אגב או ק"ס. ואע"ג דמשמעות הש"ך סימן הנ"ל ס"ק מ' נראה דהרמב"ן ס"ל דשטרות אינן נקנין באגב מ"מ הרי הרמב"ן כ"כ ליישב דעת הרי"ף והרי הרי"ף פ' הספינה ס"ל דשטרות נקנין על ידי אגב ואולי יש לחלק דתפיסת השטר לא חשיבא חזקה רק לענין דבר הנקנה מבלי דעת אחרת מקנה ואמרינן דתפיסתו מוכחת דהמוכר סילק רשותו וקנהו המחזיק ע"י משיכה אבל לענין אגב וק"ס דבעינן ד"א מקנה וגבי הפקר לא שייך קנינים אלו ולכן אין תפיסתו מוכחת על הקנינים האלה ועיין מ"ש רש"י ב"ק דף קי"ח ד"ה פרה דנראה דס"ל דאגב מהני אף בלא דעת אחרת מקנה ויש להאריך בזה וצ"ע:
והנה למ"ש הש"ך סימן מ"ז ס"ק ז' וסימן צ"ט דבשטרות לא שייך חזקה דכל מה שבידו שלו היא בלא"ה יש לדחות ראית הבעל קהלת יעקב הנ"ל דהתם בשטרות קמיירי ובשטרות לא שייך חזקה זו ולכך לא אמרינן חזקה דכל מה שתחת ידו שלה גבי מלוגא דשטרי האמנם שנויי דחוקי לא משנינא דהרי הרמב"ם פרק י"א מהלכות מלוה כתב כדברי הרי"ף דבשטרות לא מהימן המוחזק לומר מחיים תפיסנא משום דאין גופן ממון ע"ש והרי הה"מ כתב בפרק ב' מהלכות מלוה מדכתב הרמב"ם אם אומר שטר אמנה היא אינו נאמן אם חב לאחרים מוכח דס"ל כהרמב"ן דלא אמרינן מיגו במקום חזקה דכל מה שתח"י אדם שלו וכ"כ הכ"מ פרק א' הלכה הנ"ל והרי שם איירי בשטרות א"כ מוכח דס"ל דגם בשטרות שייך חזקה זו ותיקשי ליה לדידיה עובדא דמליגא דשטרי. לכן נלע"ד דע"כ לא קאמר הרמב"ן אלא גבי מלוגא דשטרי כיון דאכתי הלוה מוחזק בנכסים ואין ביד הנפקד מאומה כ"א שטר ראיה ואם כן כיון דשטרות אינן נקנין אלא בכו"מ עכצ"ל דאין גופן ממון ומש"ה לא מקני במסירה לחוד. וא"כ איכה יהיה נחשב הנפקד למוחזק הלא עיקר הממון בידיה דלוה ושטרא חספא בעלמא לגבי הנפקד כל זמן אשר לא כתב ליה המלוה קני איהו ושיעבודיה ואפילו להסוברים דנאמן לומר כתיבה היה לו ואבד מ"מ לא חשיב מוחזק ביה כיון דאין גופן ממון ומש"ה בעינן כו"מ. מה שאין כן למ"ד אותיות נקנית במסירה עכצ"ל דהו"ל כאלו גופו ממון דהרי במסירה לבד נקנה כמו שאר מטלטלי אם כן שפיר הו"ל מוחזק ע"י תפיסתו של השטר אף אם לא נכתב על שמו. מה שאין כן אם בעינן כו"מ א"כ חזינן דהממון לאו בתר השטר גריר א"כ לא תפיס הנפקד רק ניירא בעלמא וגוף הממון היא ביד אחרים ולכך לא חשיב מוחזק ג"כ כן היה נלע"ד דברי הרמב"ן ז"ל:
שוב פקחתי עיני וראיתי בבעה"ת שער נ"א חלק ח' העתיק כל דברי הראב"ד בהשיגו על הרי"ף בענין מלוגא דשטרי כאשר המה כתובים על ספר הזכות ובספר תמים דעים ואח"כ מביא מש"כ הר"ר מאיר ז"ל. וז"ל ודווקא אונות ושטרות ומפני שאין תפיסה מחוורת שהממון הוא ביד אחרים ואין תפיסת השטר מנהני להיות הממון שלהם אלא יהיה הממון שב בעליהם והשטרות גריר אחריהם וכ"כ הר"ר יצחק (והיינו הרי"ף) בפרק הכותב ודווקא לענין מלוגא דשטרא דלא מהני ליה תפיסה עכ"ל ע"ש שהאריך. ובלי ספק שדעת הרמב"ם כדברי הר"מ שהביאו הבעה"ת הנ"ל דה"ט דלא מהימן לומר לקוחין הן בידי בשטר וכא חשיב מוחזק משום דלא תפיס רק ניירא בעלמא והממון ביד אחר ודלא כמו שהבין הקהלת יעקב:
עוד ראיתי שם בבעה"ת בשם הר"מ הנ"ב שפירש האי עובדא דמלוגא דשטרי דמיירי באשה שהיה חוב על בעלה והפקיד הבעל בידה של אחרים יע"ש וא"כ בלא"ה אין כאן קושיא דליהמנה דמחיים תפסה במיגו דלקוחה דהרי היתה מוחזקת בהשטרות ותהיה נאמנת אם תאמר לקוח. ולהנ"ל יתכן שפיר דהרי מבואר בב"ב דף נ"א ע"ב ע"ש בתוס' ד"ה קבל מן האשה דאמרינן חזקה כל מה שביד אשה משל בעלה ובאשה הנושאת ונותנת אפי' טוענת בברי שהמה שלה לא מהימנא והרי כתב הרא"ש הובא בחו"מ סימן ס"ב דלאו דווקא נושאת ונותנת רק אם רגיל להפקיד אצלה ולכך הני נשי כנושאת ונותנת דמיין. וא"כ כיון דאפקיד בעלה גבה מלוגא דשטרי הו"ל כנושאת ונותנת ומה שבידה היא בחזקת משל מעלה וא"כ אף אם תטעון לקוח לא תהיה נאמנת דהכל בחזקת משל בעלה. ובהכי אזדא קושית הנ"מ סימן ס"ב בשם הראב"ד דאמאי לא נאמין לה אם תטעון משכון הם בידי אף מבלעדי מיגו דבטענה זו לא בעינן כו"מ והוא בעצמותה טענה טובה דחזקה מה שביד אדם שכו. ולדברי הבעה"ת לק"מ כיון דמיירי בשטרות המופקדים בידה משל הבעל א"כ אין כאן חזקה דכל מה שביד אדם שלו הוא דאדרבא כל מה שבידה היא בחזקת הבעל. אך שטחיות דברי הרמב"ן מוכח דלא מוקי לה בבעל שהפקיד אצל אשתו ועל כל פנים בין כך ובין כך לא מוכח מדברי הרמב"ן דאם אינו בר קנין עתה דנימא דלא חשיב מוחזק אעפ"י שהיה מקודם לזה בר קנין. ומה גם חזקה מה שביד אדם שלו למה זה יגרע אחר המיתה וא"כ לפ"ז באדם מת הנמצא בידו דבר מה בוודאי אמרינן חזקה זו כיון דלא ידענו היאך באת לידו ובא הוי לן לומר דחיישינן לשאלה דהרי אף אם אמר על מה שבידו שאינו שלו לא משגחינן ביה ואמרינן איערומי קמערים כמ"ש הה"מ הנ"ל בשם הרמב"ן ק"ו אם אינו אומר מאומה אמרינן דהנמצא עליו היה שלו ממש כיון דע"כ לאחר מיתה לא לקח בידו מאומה ולא כסה עצמו בטלית שאינו שלו וע"כ מחיים היה לבוש בהן וכספו טמון בחבו ואז שפיר היה שייך החזקה דכל מה שתחת יד אדם שלו. ואפילו מיגו לא מרעא לה דאלימא טובא כנ"ל. ואמרינן גם עתה כן הוא:
וא"כ לפי"ז יש לומר הא דחיישינן לשאלה אף דיש חזקה כל מה שביד אדם שלו הוא והוא חזקה אלימתא ואף חזקת א"א לא מרעא לה כמ"ש בשם התה"ד י"ל דהיינו רק מדרבנן כמ"ש הראשונים בבנים שאין להם סוף דלא תנשא אף דרובין למיתה והנמלטין הוי מיעוטא דמיעוטא מכל מקום משום חומרא דא"א החמירו כמ"ש התוס' והרא"ש בכורות דף כ' והיינו דהרבה פעמים נמלטין ע"י דף או גל דנהי דאם אנו דנין ע"ז האיש הנטבע או הספינה אמרינן דרובא למיתה מ"מ כיון דבין הרבה ספינות ניצול לפעמים א' ואתי לידי חורבא אם נתיר כולן לכך גזרו חז"ל ע"כ הנטבעין במים שאין להם סוף דלא ניזול בתר רובא וא"כ ה"ה בהא דחיישינן לשאלה אף דמן התורה היה לנו לומר כל מה שביד אדם שלו מ"מ כיון דאין אנו יכולין להכחיש דרכן של בני אדם דמושלי כליהן דבכלים שאין עשוין להשאיל כתבו התוס' יבמות דף ק"כ והריטב"א בש"מ לב"מ דלא חיישינן לשאלה וא"כ נהי דבאיש הזה אשר אנו דנין עליו הוה לן לאוקמי אחזקה דכל מה שביד אדם שלו. מ"מ הרי עינינו רואות דהרבה בני אדם מושלי ואם נתיר את כולן ע"י סימני כלים אתי לידי חורבא ותקלה לכך גזרו חז"ל דניחוש לשאלה והסברא ישרה בעצמותה. וא"כ לפ"ז הא דחיישינן לשאלה במת הנמצא היא רק מדרבנן משום דחזקה מה שביד אדם שלו מן התורה רק חכז"ל חשו דבכל העולם הרבה בני אדם מושלי להדדי ואתי לידי חורבא אבל אם אין צריכין לדון רק על זה האיש הפרטי היוצא מן הכלל בוודאי מוקמינן ליה אחזקה וא"כ לענין אבידה מדעת דלא שייכא כלל בשום אדם רק בשוטה דמאבד מה שנותנים לו. א"כ ע"כ אין אנו צריכין לדון רק על זה השוטה ולא על רוב העולם. וא"כ תו לא חיישינן דלמא אבד מה שיש לו ואיש אחר מצאו ומת זה וודאי לא חיישינן דחזקה מה שביד אדם שלו ואין לומר דנגזור על כל נשי שוטים. הא וודאי ליתא כיון דהא גופא לא שכיחא שיצא איש מדעתו וימות איש אחר בכליו באין רואה והא וודאי לא גזרו. וא"כ ע"כ אנו דנין רק על זה השוטה וכיון דאין דנין רק על גוף הנדון. א"כ תו לא חיישינן לאבדה דהרי חזקה מה שביד אדם שלו הוא והוא חזקה אלימתא והרי לדעת האחרונים לאבידה סתם לא חיישינן דלא כהה"מ משום דלא שכיחא או מטעם חזקה הנ"ל ונהי דבשוטה שכיחא אבידה מ"מ גוף ענין שיצא איש מדעתו לא שכיחא ולא גזרו בכה"ג זהו הנלע"ד:
ולפי"ז בכלים דלא מושלי אנשי גם בשוטה לא חיישינן אף דלא שייך גביה לומר דעושה כמנהגו של עולם כי בשגעון ינהג. מ"מ כיון דע"כ צריכין אנו לדון רק על זה השוטה דהרי כולי עלמא לא מושלי הנך כלים א"כ אזלינן בתר החזקה דמה שביד אדם שלו היא ולא חיישינן לשאלה. ואין להקשות מדברי התוס' שכתבו דמן התורה חיישינן לשאלה אפילו בממון הקל. די"ל דהם לא כתבו רק באבידה דלא שייך חזקה מה שביד אדם שלו. אבל גבי מת הנמצא בכליו י"ל דמן התורה לא חיישינן לשאלה מטעם חזקה הנ"ל דאפילו חזקת א"א לא מרעא לחזקה הזאת דאלימא טובא. מה שאין כן באבידה לא שייך חזקה זו דס"ס תיפוק האי ממונא מתותי' ידי' ועפימ"ש י"ל קושית התוס' בסוגין שהקשו למאי דמסיק הש"ס כליו בחוורי וסומקי א"כ לא חיישינן לשאלה. אכ"ק אמאי תנן מצאו בחפיס' אם מכירו ור"ל דמכיר להגט. למה צריך להכיר הגט כיון דיש לו סימן בהחפיסה הא לא חיישי' לשאלה יעיי"ש. ולמ"ש י"ל הא דמסיק הש"ס דלא חיישי' בשאלה היינו משום חזקה מה שביד אדם שלו כמ"ש הנוב"י והנה זה לא שייך רק אם נמצא אדם מת ויש סימן במלבושיו אמרינן חזקה שהבגדים המה שלו. מה שאין כן באם נמצא הגט בחפיסה מה חזקה יש להשכיח יותר מיב"ש אחר דהיא שלו וא"כ בוודאי חיישינן לשאלה. וי"ל עפי"ז דקדוקו של הב"ח בתשובה שהקשה אמאי פריך הש"ס בתר דמסקינן כליו בחוורי וסומקי מהא דתניא מצאו קשור בכיס ניחוש לשאלה. הלא מיד דמסקינן דחיישינן לשאלה הו"ל להש"ס לאקשויי ממצאו קשור בכיס כו' והוכיח מזה דלמסקנא ג"כ חיישינן לשאלה והוא נגד דברי התוס' הנ"ל. ולמ"ש יתכן שפיר דהא דאמרינן כליו בחוורי וסומקי ולא חיישינן לשאלה היינו רק באדם הנמצא מת לבוש בכליו ומשום חזקה מה שביד אדם שלו מה שאין כן בגט הנמצא בשוק בכליו שפיר חיישינן לשאלה דלא שייך חזקה זו ולכך פריך הש"ס אף למאי דמסיק כליו בחוורי וסומקי ולא חיישינן לשאלה כמ"ש התוס' מ"מ אכתי קשה אברייתא דמצאו קשור בכיס דאיירי בגט ניחוש לשאלה דלא שייך חזקה מה שביד אדם שלו. ומיושב דקדוקו של הב"ח דבגט לכולי עלמא חיישינן לשאלה דליכא חזקה המתנגד ואם כן לפ"ז אף שיש לו סימן בהחפיסה מ"מ צריך להכיר הגט דאם לא כן חיישינן לשאלה דבגט הנמצא כא שייך מה שתחת יד אדם שלו ושפיר חיישינן לשאלה ורק בעגונה הקילו מטעם חזקה כנ"ל ואם כן אמרינן שפיר במצאו בחפיסה דצריך להכיר הגט בעצמו דאל"כ חיישינן לשאלה דבגט הנמצא לא שייך חזקה מה שתחת יד אדם שלו ושפיר חיישינן לשאלה דאע"ג דמסקינן דלא חיישינן לשאלה היינו רק בעגונה משום חזקה הנ"ל משא"כ בגט ודו"ק:
ולדעת התוס' צ"ל דלמסקנא לא חיישינן לשאלה כלל ואפילו באבידה ואם כן לפי"ז י"ל דמ"ש התוס' דמן התורה חיישינן לשאלה י"כ דרק באבידה וגט כתבו כן דלא שייך חזקה מה שבידו שלו מה שאין כן בעדות אשה דשייך חזקה הנ"ל. שוב ראיתי בש"מ שכתב גם כן חזקה זו דמה שביד אדם שלו ואין להאריך:
וראיתי להריב"ש בתשובה סימן שע"ט שכתב דכל הנזכר במשנתינו ביבמות דף ק"כ דאין מעידין על פרצוף פנים עם החוטם הכל היא איסור תורה כיון דתני להו בהדי איסור תורה יע"ש. וא"כ לדבריו מוכח דגם חששא דשאלה היא מן התורה. דהרי תנן שם אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו ואמרינן כליו דחיישינן לשאלה. ואני תמה דהרי שם במשנתינו איתא דאין מעידין על פרצוף פנים עם החוטם אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו ובבכורות דף מ"ו פרכינן מינה אהא דאמר רשב"ל פדחת פוטר מ"מ אלמא דפדחת בלי חוטם שייך ביה יכיר. ומשני שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן. הרי להדיא דמשנתינו מיירי במידי דרבנן. דמן התורה פדחת כבד פוטר. וא"כ י"ל דגם חששא דשאלה לא הוי רק חששא דרבנן. ואולי י"ל דהריב"ש לטעמיה אזיל דס"ל שם בתשובה הנ"ל דתרי חזקות עדיף מרובא. ולכך י"כ אף דחזקה מה שתחת ידו הוא שלו הויא חזקה דאתיא מכח רוב בני אדם שדרכן כן והו"ל חזקה שאינה פוסקת כמ"ש התה"ד סימן ר"ז ואפילו בד"נ אזלינן בתרה. מ"מ הא איכא כנגדה תרי חזקי חזקת אשת איש וחזקת חי דמוקמינן להבעל בחזקת חי לכך חיישינן לשאלה ומן התורה דנהי דיש לן לומר חזקה מה שביד אדם שלו הוא ומסתמא לא השאיל כליו דהו"ל חזקה דאלימא טובא דאתיא מכח רובא מ"מ הרי איכא כנגדה תרי חזקה דעדיפא מרובא:
אבל למ"ש הנודע ביהודה לדחות דברי הריב"ש דהני תרתי חזקי כחדא אינון. א"כ י"ל דלא חיישינן מן התורה לשאלה כלל ומטעמא דכתיבנא ולאבידה לא חיישינן אף ומדרבנן ואפילו בשוטה ג"כ לא חיישינן לאבידה מדעת. ודאתאן עלה בל אכחד מהדר"ג מה דקשיא לן על דברי הריב"ש הנ"ל מהא דאמרינן ביבמות דף קי"ט האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלך לא תנשא ולא תתיבם ופרכינן בשלמא כא תתיבם שמא מעוברת צרתה אלא כא תנשא אמאי הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מתעברות ויולדת ומסקינן הא מני ר"מ היא ואי נימא כדברי הריב"ש דתרי חזקי עדיפא מרובא. הרי שם איכא תרי חזקי נגד הרוב חזקת איסור לשוק וחזקה שלא נתעברה וא"כ אפי' כרבנן אתיא וצ"ע:
ומ"ש כ"ת ליישב קושית הט"א דפח"ח אולם מ"ש דאף אם הוחזק לשוטה לא הוחזק לאבד מה שנותנים לו דאף שוטה שבשוטים אינו עושה כן כמבואר בירושלמי ומזה יצא לדון בנ"ד דילא חיישינן לאבידה מדעת. לענ"ד יש לפקפק בזה די"ל דמאבד מה שנותנים לו חמור משאר שוטים היינו מאינך תלת דחשיב בריש חגיגה דהיינו לן בבה"ק ויוצא יחידי בלילה ומקרע כסותו כיון דכל דבריו עושה בדעת כאחד האדם רק בהנך תלת דעתא שגישתא איכא ביה לכך מאבד מה שנותנים לו חמור טפי אבל בשוטה גמור אשר איננו יודע מאומה בוודאי גרע יותר ממאבד מה שנותנים לו. וא"כ בנכפה אשר בעת כפייתו הוא שוטה גמור כדאיתא להדיא בר"ה דף כ"ח בכפאו שד ואכל מצה לא יצא. הנה זה וודאי גרע ממאבד מה שנותנים לו וכל מעשיו עושה בהשכל ודעת. ויש להביא ראיה לזה מדאמרינן בר"ה דף הנ"ל בשם אבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא ופרכינן אילימא כפאו שד ודתניא עתים חלים עתים שוטה כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו יע"ש. ואם איתא מאי קושיא דלמא אבוה דשמואל כר"ה ס"ל דעד דעביד להו לכלהו. ובכפאו ואכל מצה יצא משום דלא עביד לכלהו דרך שטות רק חדא ומאי פריך הש"ס. אע"כ צ"ל דאף לר"ה דס"ל דעד דעביד ככלהו דרך שטות מ"מ היינו דווקא היכא דכל מעשיו המה בדעת שלימה רק בחדא מהנך תלת עביד להו דרך שטות אבל בנכפה בעת כפייתו אשר לא ידע מאומה וכל מעשיו המה בלי דעת ודרך שטות בוודאי גרע יותר ממאבד מה שנותנים לו. ואפילו לס"ד דר"ה דבמאבד מה שנותנים לו לא קחשיב שוטה מ"מ בנכפה חשיב שוטה גמור לכל מילי. וראיה למ"ש דהרי שם בירושלמי פרק א' דתרומות ובריש מי שאחזו איתא והדין קורדייקוס לית ביה חד מנהון ר"ל מהנך תלת ואעפ"כ מבואר במשנתינו ר"פ מי שאחזו דחשיב ליה שוטה גמור אע"כ כמ"ש אולם אף לפי דעת מעכ"ת הרמה עדיין לא כחה דעתי באלה דנהי דלא חיישינן לאבידה מדעת דאמרינן דלא בא לכלל שטות כזה להיות מאבד מה שנותנים לו. מ"מ אכתי איכא למיחש לשאלה אף בכלים דלאו מושלי גבי שוטה. דדווקא בבן דעת איכא למימר כי הדברים אשר אין דרך להשאיל לא השאיל. אבל גבי שוטה אשר אין סדרים לו היכא נימא דלא שינה דרכן של בני אדם והנודע ביהודה לא סמך להתיר בשוטה רק היכא דבלא"ה אתרע החזקה דא"א ולא חש לשאלה כלל היכא דפקע חזקת אשת איש לפי דרכו דבדרבנן לא חיישינן לשאלה כמ"ש בכמה דוכתי בתשובותיו.
והנלע"ד. בזה דהנה כתבתי במעלה די"ל לפי קטן דעתי דחשש שאלה אינה רק מדרבנן. ולא מלאני לבי לחדש זה מדעתי ועכשיו האיר ה' עיני וראיתי להרדב"ז בתשובה חלק ב' סימן תשצ"ח שכתב נהי דסימנין דאורייתא וסמכינן עלייהו מ"מ משום חומרא דאשת איש חיישינן לשאלה. מה שאין כן באבידה לא חיישינן אפילו מדרבנן וסיים אבל בסימנין המובהקין ביותר לא חיישינן לשאלה כלל אפילו מדרבנן אפילו באיסור א"א יע"ש שהעלה כן לדעת הרמב"ם הרי דס"ל להרדב"ז בהדיא דחשש שאלה לא הוי רק מדרבנן ובאמת צריך לעיין על דבריו מ"ש דבאבידה אפילו מדרבנן לא חיישינן לשאלה א"כ קשה מאי פריך הש"ס חמור בסימני אוכף היכא מהדרינן ניחוש לשאלה הכא באבידה לא חיישינן לשאלה בין מן התורה ובין מדרבנן וצ"ע. מ"מ במה שסובר דאינה רק מדרבנן אין לכו הוכחה כנגדו וא"כ יש לנו רשות לחלק מדעתינו כיון דפלטינן מאיסור תורה לדעת הרדב"ז ז"ל:
ונראה דהנה יש לדקדק בסוגין ב"מ דף כ"ז דפריך הש"ס חמור בסימני אוכף היכא והדרינן ומשני לא שאילו אינשי אוכפא דמשמע דהקפידא הוי מן השואל. ועל מה דפרכינן מכיס וארנקי משנינן כיס וארנקי וטבעת לא מושלי אינשי ואמאי לא אמרינן גם באוכף לא משאלי אנשי. ונראה דאיכא תרי גווני דלא חיישינן לשאלה חדא מפאת המשאיל אשר איננו רוצה להשאיל זה החפץ. והשני מפאת השואל אשר אין לו חפץ בזה הדבר ואיננו רוצה בהשאלה. והנה הקפידא הוא בשואל מצד דמסקיב ליה לחמרא לכך נקט הגמ' לא שאילו אנשי ר"ל שהשואל אומר למשאיל שקול טיבותך ושדי אחוריך. מה שאין כן בכיס וטבעת דהמשאיל איננו רוצה להשאיל אי משום דלא מסמני אי משום דחייש לזיופא לכך קאמר הש"ס לא משאלי אנשי. וראיתי בשם הגאון מהר"י כ"ץ אחיו של הקצות החושן היכא דתרווייהו לא ניחא להו בהשאלה גם הב"י מודה ותירץ בזה מה דקשיא על הב"י מסוגין ואנכי כתבתי הנלע"ד:
והנה לפ"ז אולי יש לומר כמו דס"ל למהרי"ט הובא בתק"ע דכל בגדיו לא מושלי אנשי דלא שביק נפשי בלא לבוש. וכתב שם דלאחלופי גם כן לא חיישינן כיון שהאיש האחר היה לבוש ג"כ בגדים למה זה יחליפו זה עם זה ולאבידה ג"כ לא חיישינן כנ"ל רק חיישינן לשאלה שפגע בו אדם מחוסר בגדים ושאילם לו. וא"כ י"ל דזה ג"כ לא שכיח שיפגע בו אדם מחוסר כל בגדיו. ויאמר שלח מדך ואלבשנה דמי זה יחפוץ כזאת מרעהו ובפרט הכובע מאחר שנמצא בגד של ציצית. א"כ מוכח שהיה המת ישראל ואין דרך ב"י לילך פרוע ראש בלי לבוש כלל וגם לא להניח את חברו. וא"כ נהי דהוא שוטה ואמרינן דבעת שטותו השאיל אף כלים דלא מושלי אנשי מ"מ לא יקבל השואל ויבקש מחברו דברים כאלה שישאר ערטילאי ואף אם יגמגם אדם לימר הלא על דברי המהרי"ט פליג הכנה"ג וחד דעימיה ואתה בא להוסיף על דבריו. אמינא בה עוד טעמא. כיון דלאבידה לא חיישינן הן מטעמא דמעכ"ת הן מטעמא דידי דחזקה מה שבידו שלו כמ"ש וגם לגניבה לא חיישי' דאחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקינן ולשאלה ג"כ לא חיישינן באדם אחר בן דעת משום דהוי כלים דלא מושלי אנשי כאשר יבואר לפנינו בעזה"י. רק בשוטה זה נימא דניחוש אף בכלים דלא מושלי דלמא השאילם בעת שטותו. י"ל דהא וודאי לא חיישינן דהאיך רשאי לקחת מאומה מן השוטה בעת שטותו. והו"ל כגניבה ואחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקינן והרי בנכפה אמרינן בר"ה דף כ"ח דהו"ל עתים חלים ועתים שוטה. וכשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו וכשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו ואם כן ממ"נ ליכא למיחש לשאלה דבעת שטותו הו"ל כגניבה ובעת חלימותו בוודאי לא השאיל כלים דלא מושלי דהו"ל כפקח:
האמנם הדבר הקשה בזה הנדון כיון דלא היה שום סימן בבגדיו. ומה שאמר הטור שהכיר הבגדים בטביעות עין דחה הד"ג כיון שלא ראהו לבוש בבגדיו רק לשעה קלה הו"ל ככלי אנפוריא לרשב"א בריש פרק אלו מציאות דלא מהני בהו טביעות עין אף לצורבא מרבנן משום דלא שבעתן העין. וא"כ העד לא הכיר רק צבע בגדיו והו"ל כחוורי וסומקי דהו"ל סימן גרוע ולא מהני כלל שוב הביא כ"ת בשם הגאון בעל חת"ס דאם פרט כל הבגדים איזה חוור וסומק וכדומה זהו הוי סימן גמור ולא אמרינן דחוורי וסומקי לא הוי סימן רק אם אומר על אחד הבגדים שהוא חוור או סומק וא"כ י"ל דה"ה הכא זהו תוכן דבריו. והנה לפי דברי הגאון בעל חת"ס היה בנ"ד קולא גדולה לסמוך על הפאס אשר נכתב בו שטאטור דהיינו הקומה וגוון העינים והשערות ותבנית החוטם א"כ הני כולם ביחד הוי סימן גמור דהגמ' מדמה ארוך וגוץ לחוורי וסומקי וא"כ ע"כ לא השאיל הפאס אלא לאדם הדומה לו בתבנית הנ"ל והו"ל שאלה דיחיד ולא הוה לן למיחש לשאלה כמ"ש הגאון בעל חכם צבי בתשובה סימן קל"ד וכן הסכים לזה הגאון בעל לקט הקמח בספרו שו"ת שתי לחם למעשה והחזיקו ע"י הרבה אחרונים אולם באמת לא הבינותי דברי הגאון בעל חת"ס כיון דקיי"ל דאפילו מאה סימנים גרועים לא מהני וכתב התה"ד דלא מצטרפין ג"כ לשארי אומדנות וסימנים גרועים היינו ארוך וגוץ וחוור וסומק. וא"כ בגופו לא מהני אפילו מאה סימנים גרועים ובכליו דאיכא ג"כ חשש שאלה מהני אתמהה. ועוד דזיל בתר טעמא דהרי כתב התה"ד דסימן אמצעי לא שכיח רק אחד מאלף וסימן מובהק לא שכיח כלל אפילו אחד מאלף ועינינו הרואות דדבר ההוה אשר בכל מקום ומקום נמצאים כמה בני אדם אשר גוון מלבושיהם דומים זה כזה. ואפילו סימן אמצעי לא הוה ע"י צירוף חוורי וסומקי דהרי כתב הב"ש ס"ק ע"ג בשם הרא"ם והמ"ב אע"ג דמאה סימנים גרועים לא מצטרפי מ"מ תרי סימנים אמצעיים מצטרפי להיות סימן מובהק ואי נימא דג' או ד' סימנים גרועים מצטרפי והוי סימן אמצעי אם כן מאה סימנים גרועים הו"ל להיות סימן מובהק וזהו דבר שאין לו שחר:
ואעפ"כ אמרה נפשי גברא רבה אמר מלתא להקל בתק"ע אמינא בה טעמא דס"ל להגאון בעל חת"ס דחוורי וסומקי הוי סימן אמצעי וכ"ד לארוך וגוץ משום דדרך המת להתפשט לאחר מיתה כמ"ש הרדב"ז ואע"ג דהגמרא מחשיב חוורי וסומקי לסימן גרוע דאפילו אם סימנים דאורייתא לא מהני היינו משום דע"י חשש שאלה בכלים דמושלי משוי ליה כסימן גרוע כמ"ש הב"ש כדעת הב"י רק בסימנין מובהקין ס"ל להחת"ס כדעת הרדב"ז הנ"ל דלא חיישינן לשאלה, וא"כ לפי"ז בכלים דלא מושלי מהני חוורי וסומקי עכ"פ ע"י צירוף דהרי גם בתה"ד ונביא דעת גדול א' דצירוף סימנים גרועים מהני ומיושב עפי"ז דקדוקו של הב"ח הנ"ל אמאי נטר הש"ס להקשות מכיס וארנקי עד בתר דמשני כליו בחוורי וסומקי וק"ל ואין להאריך אם זה הדבר צריך ראיה אולם מה שהחליט כ"ת דכאן לא שייך טביעות עין דהו"ל ככלי אנפוריא. לענ"ד יש כדון בזה דהנה התוס' ב"מ דף כ"ז כתבו דרבנן פליגי ארשב"א דאף בכלים שלא שבעתן עין מהני טביעות עין וקי"ל כוותייהו והביאו ראיה מדאהדרו לרבב"ח גיטא בטביעות עין. וכן דעת הגהות מיימוני בשם סמ"ג ותמהו טל הרמב"ם מדוע פסק כרשב"א. אולם אף לדעת הרמב"ם והרא"ש והטור סימן רס"ב דפסקו כרשב"א מ"מ הרי אמרינן בש"ס שם מאי כלים חדשים כגון בדי מחטין וצינוריות. ומשמע דווקא הני אבל אחריני אפילו לא שבעתן העין והמה חדשים מהני בהו טב"ע. וכן מצאתי בש"מ בשם שיטה וז"ל משמע דווקא הני כגון בדי מחטין וצינוריות ומחרוזות של קרדומות הוא דאין העין מכירן במעט זמן עד לאחר שנתישנו אצלו אבל שאר כלים דלית להו סימן אפילו חדשים אית בהו טב"ע במעט זמן והיינו דקתני רישא ומודה ר"ש בכלים חדשים ששבעתן העין אבל הרמב"ם כתב שהמוצא כלי חרס וכלי זכוכית וכיוצא בהן מכלים שצורת כולם שוים הרי אלו שלו ואם ישנים נוטל ומכריז משום ת"ח וא"י היאך יפרש זו הבריית' עכ"ל הש"מ הרי להדיא דגם לרשב"א מועיל ט"ע במעט זמן אפילו בכלים חדשים. ונלע"ד דגם הרמב"ם סובר דאיכא ג"כ כלים חדשים דמהני בהו טב"ע במעט זמן. וז"ל הרמב"ם פי"ד מהלכות אבידה המוצא כלי חרס וכיוצא בהן מכלים שצורת כולן שוין הרי הן שלו שהרי הם כמו דינר משאר דינרין שאין להם סימן ואין מכירין אותן ואם היו כלים ששבעתן העין חייב להכריז עכ"ל מבואר מדבריו דדווקא בכלים חדשים אשר נעשו הרבה מאוד על תמונה אחת ותבנית אחד להם ואין שום הפרש ביניהם כשהם חדשים באלו אין מועיל טביעת עין כי נעשו לאלפים בתואר אחד אשר בקושי מאוד ימצאו איזה הבדל ביניהם. אבל בשאר כלים אפילו הם חדשים מהני בהו טביעות עין ומש"ה דקדק הרמב"ם וכתב מכלים שצורת כולם שוים ודימה אתהן לדינרין הנעשים כולם בדפוס אחד לומר דווקא כעין הני לא מהני בהו ט"ע אבל אחריני אפילו חדשים מהני בהו ט"ע דאם לא כן הו"ל למימר אם חדשים הן שלו ואם ישנים הר"ז מחזיר אע"כ כמ"ש. ובהכי י"ל ראיות התוס' דקיי"ל כרשב"א מרבב"ח דאהדרו ליה גיטא בט"ע די"ל להרמב"ם דבכה"ג גם רשב"א מודח דבגט איכא ביה טביעת עין:
והנה לכאורה עלה בלבי לומר דהרמב"ם והתוס' לטעמייהו אזלי דהנה בתוס' חולין דף צ"ו כתבו הא דאמר רבא טביעות עין עדיף מסימנא היינו אפילו ט"ע כל דהו ואף על פי כן עדיף מסימנא. אולם הפר"ח יו"ד סימן ס"ג דקדק מדברי הרמב"ם והמחבר שכתבו אם מכירו וודאי דבעי ט"ע גמור. וכתב הפר"ח ודלא כהתוס' ע"ש. והנה כלי אנפוריא דלרבנן אית בהו ט"ע ולרשב"א לית בהו ט"ע ע"כ צריך לומר דלא הוי רק ט"ע כל דהו ובהא פליגי רשב"א ורבנן. דלרבנן מהני ט"ע כל דהו מה שאין כן לרשב"א. דאם לא כן קשה האיך יחלקו רשב"א ורבנן במציאות אם יכול להכיר בטביעות עין הכלי אנפוריא אבל בט"ע גמור לכולי עלמא מהני. ולכך התוספות ב"מ הנ"ל כתבו דקיי"ל כרבנן דלא כרשב"א דלטעמייהו אזלי דסברי דאפילו טב"ע כל דהו מהני משא"כ הרמב"ם והמחבר דס"ל דבעינן ט"ע גמור לכך פסקו כרשב"א. אמנם גם על דברי הפר"ח יש לפקפק וא"כ"מ:
האמנם בכלים ישנים לכ"ע מועיל ט"ע אפילו במעט זמן בכל מיני כלים דאף אם נעשו על תמונה אחת מ"מ כשישתמשו בהם רחוק שיהיו שנים בתואר אחד ומהני בהו ט"ע אפילו בזמן קצר וזה ברור לענ"ד דאם לא כן נתת דבריך לשיעורין דהרי לא ביארו לנו כמה זמן צריך לטב"ע. וא"כ בנ"ד כיון שהעד נטפל עמו בעת נפלו בשוק וסלקוהו לצידי הדרך זמן לא כביר לפני זה שנמצא מת ואומר שמכיר את בגדיו בט"ע כמוזכר בג"ע מדוע לא נאמר דהו"ל ט"ע גמור אפי' להרמב"ם וסיעתו דפסקו כרשב"א ובוודאי הכיר הבגדים היטב. ועכ"פ להתוספות והגהמ"יי וסמ"ג אפילו בכלים חדשים הו"ל ט"ע וכדאי המה לסמוך עליהם מכ"ש בכה"ג במקום דחק ועיגון. וא"כ כיון דהיה להעד ט"ע בבגדיו. וגם הכובע הכירו אחרים ג"כ בט"ע גמור א"כ לא נשאר לנו רק חששא דשאלה א"כ לפי דברי מהרי"ט בתשובה הובא בתק"ע סימן שפ"ב בקצרה דכל בגדיו לא מושלי אנשי א"כ בנ"ד היה לנו להקל מה"ט. אולם כת"ה שדא ביה כרגא מדכתבו איזה מהאחרונים דכל בגדיו לא מושלי דלא שביק נפשיה ערטילאי משמע דווקא כל בגדיו. ובנ"ד לא הכירו כל בגדיו א"ד:
והנה לפי מה שדקדקתי בדברי מהרי"ט עצמו בסימן ל"ה יראה דתליא רק באם הכירו אותן הבגדים אשר אין דרך ללכת בלעדיהן בדרך בזה לא חיישינן לשאלה דמסתמא לא שביק נפשיה ערטילאי בלתי הבגדים הנצרכים לו לשנות דרכן של בני אדם. ומזה הטעם היה נראה דעת הלבוש הביאו הח"מ דבבגד עליון לא חיישינן לשאלה. משום דרוב בני אדם אין הולכים בלי הבגד עליון לשוק כן היה בזמן הלבוש. והחולקים עליו יש לומר בגוונא דמהרי"ט מודים. וסברא גדולה היא כיון דלאחלופי לא חיישינן כמ"ש המהרי"ט שם. וא"כ מי זה ישאל לאחרים כלים ההכרחים לו וילך ללעג ולקלס בכתונת ומכנסים ומה גם ביום סגריר. וא"כ בנ"ד אשר הכירו הראק היא בגד עליון שלו והוועסטע והאלז טיכל והכובע א"כ לדעת מהרי"ט לא היה לנו לחוש לשאלה דאיך ישאיל מלבושיו אשר מתכבד בם והמה לו לכר ולכסת בלילה ועזב נפשו לבוז ולקלון ויתן לאחר כבודו וגם על הכובע בלבד י"ל דאין חשש שאלה שייך בו כיון דאין דרכן של בני אדם ללכת גלויי הראש וכאיסור חמור נחשב אצלינו והו"ל כלים דלא מושלי אנשי וגם הפאס כתב הנודע ביהודה מה"ת בפשיטות וז"ל וזה ידוע דהפאס הוא מכלים דלא מושלי אנשי עכ"ל וכן דעת הגאון בעל קצות החושן בספר א"מ והגאון השואל וכ"כ הדר"ג בשם בעל חת"ס וכבר כתבתי דיש לצדד ולומר דפאס מקרי שאלה דיחיד כיון דנכתב השטואטור בהפאס עפ"י דעת החת"ס א"כ ע"כ לא השאילו רק לאדם הדומה לו בתוארו וחטמו וגיון העינים והשערות ולזה לא חיישינן לדעת החכם צבי והחזיקו אחריו הרבה אחרונים. וגם יש לצרף לזה דעת הרדב"ז הנ"ל דבסימנים מובהקים לא חיישינן לשאלה אפילו משום חומר דאשת איש וידוע דטביעות עין עדיף מסימנים ואפילו נימא דבכאן לא הוי רק ט"ע כל דהו כמו שצדדנו למעלה מ"מ הרי כתבו התוס' חולין דף צ"ו דגם ט"ע כל דהו עדיף מסימנים. ולא פש גבן רק לשיטת הב"י בתשובה דאף בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה אי קיי"ל סימנים דרבנן הביאו הב"ש ס"ק ס"ט והנה הב"ש הכריע דלא כוותיה ונלע"ד עפ"י מה דקיי"ל ב"ב דף כ"ד רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ופרכינן שם מן והיה העיר הקרובה וניזול בתר רובא דעלמא ומשנינן ביושבת בין ההרים ופירש"י אין דרך רוצחים לבא ממקומות אחרים לכאן עכ"ל הרי מוכח אע"ג דרוב וקרוב אזלינן בתר רובא דעלמא מ"מ היכא דלא שכיח הדבר ויותר מצוי לתלות בקורבא אזלינן בתר קירבא דהרי ה"ט דאזלינן בתר רובא משום דיותר מצוי למיזל בתר רובא מלכת אחרי המיעוט אבל אם אינו הווה ושכיח הרובא דעלמא אזלינן בתר קורבא דקורבא דאורייתא הוא ולכך ביושבת בין ההרים דאין דרך לבא רוצחים מעלמא אזלינן בתר קורבא וכן מוכח מהא דאפלוגי שם רב ושמואל בחביות שצפה ע"פ הנהר דקאמר רב אם נמצאת כנגד עיר שרובא ישראל מותרת ואזלינן בתר קורבא. ואע"ג דאיכא למימר מהאי קראי אתאי ושם רוב נכרים והו"ל למיזל בתר רובא דעלמא אפ"ה שרי דעיקולי ופשורי הוה מטבעי לה. ואע"ג די"ל ע"י חריפותא דנהרא אתאי כדס"ל לשמואל אפ"ה לא חיישינן לה דאין הוה ושכיח לבא דרך חריפות הנהר ואזלינן בתר קורבא והכי קיי"ל ביו"ד סימן קכ"ט. וא"כ בנ"ד כיון דלא נשמע שיחסר שום אדם מסביבות ההמה מעת אשר לקח הפאס עד אשר נמצא זה והוא זמן קצר מבלעדי זה האיש משה מבאטשווע וידענו כי הוא הלך בדרך הזה או סמוך לה לליסקא אם ניזול בתר קורבא הו"ל למימר דזה הוא רק הא ליתא דאית לן למימר דאחר הוא ולמיזל בתר רובא דעלמא. אבל היכא דלא שכיח הדבר שיהיה מרובא דעלמא תו אזלינן בתר קורבא כמש"ל. וא"כ י"ל כיון שנמצא המת בבגדים דלא מושלי וגם הפאס לא מושלי אנשי אם כן תו אין מצוי לומר דאחר הוא מרובא דעלמא. נהי דהב"י חייש לשאלה אפילו בכה"ג מ"מ לא שכיח היא רק להב"י חיישינן אפילו למידי דלא שכיח משום חומר אשת איש. וכיון דהוי לא שכיח תו אזלינן בתר קרוב ומקרוב לא כחסר איש אחר ואזלינן בתר קורבא דזה הוא ולא החמיר הב"י רק היכא דאין קורבא המתנגד למול חששא דשאלה. ועפי"ז י"ל מה שנתקשו רבים על הב"י דס"ל דאי סימנים דרבנן חיישינן לשאלה אפילו בכלים דלא מושלי ותמהו עליו דא"כ נשארה קושית התוס' חמור בסימני אוכף למ"ד סימנים דרבנן ולהנ"ל ניחא כיון דהמוצא הכריז שמצא חמור או אבידה ולא בא שום אדם רק זולתי זה סימן הנותן באוכף א"כ בוודאי לא אבדו אחד מאנשי המקום רק שיש לחוש שמא אחד מעלמא אבדו וליזול בתר רובא דעלמא וא"כ כיון שזה נותן סימן באוכף והוא מכלים דלא מושלי א"כ אין מצוי שיהיה מעלמא ויש לתלות יותר בזה האיש הנותן סימן באוכף דאזלינן בתר קורבא בכה"ג:
והנה בכוונת הב"י הנ"ל נחלקו הגדולים הגאון מהר"מ ברבי בנו"בי קמא סימן נ"א והגאון מהר"י זצ"ל חתנו של הנודע ביהודה הובא בנו"בי תניינא סימן ס' ס"ל דה"ט של הב"י דאפילו בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה אי סד"ר משום דסימן מובהק י"ל דעכ"פ אתרמויי אתרמי רק דלא שכיחא. ובכלים דכא מושלי י"ל ג"כ דמיעוט מושלי א"כ תו לא הוי סימן מובהק. דמצרפינן הנך תרי מיעוטי ומגרע את הסימן מובהק ולכך העלו דבטב"ע דלית בי' ספיקא כלל גם הב"י מודה דל"ח לשאלה בכלים דלא מושלי ואם כן בנידון דידן כיון דיש טביעות עין בבגדיו וגם הפאס י"ל דלא שכיח כלל שיקח אחר על שם זה באותו יום אשר לקח זה האיש משה מבאטשאווע ולשני שוירי בוודאי אין לחוש בכה"ג וגם ידוע וניכר חתימת ידי השר כמ"ש כת"ה וא"כ אף לדעת הב"י לא חיישינן לשאלה. אולם הנודע ביהודה ביאר בכוונת הב"י דאפילו טביעות עין לא מהני משום כיון דסימנין דרבנן ולא מהני רק סימן מובהק ביותר וחיישינן אפילו דלא שכיחא אפילו אחד מאלף א"כ בכלים דלא מושלי חיישינן שמא אתרמי והשאילן ולא עדיף מסימן אמצעי אשר הוא לא שכיח ג"כ רק אחד מאלף ואפ"ה לא מהני זהו ת"ד הנו"בי. והנה אף דמזה נולד לן חומרא דאפילו ט"ע לא מהני בכלים דלא מושלי מכל מקום אולי י"ל דמסתעף לן קולא ג"כ כיון דלא שכיחא כלל להשאיל כלים דלא מושלי א"כ אף להב"י לא הוי רק חומרא דרבנן כמו שצידד הנודע ביהודה דמדאורייתא אזלינן בתר רובא ויש להקל בספיקו. וא"כ כיון דר"א ספוקי מספקא ליה אי סימנים דאורייתא או דרבנן ורוב הפוסקים ס"ל כוותיה יש לצדד ולהקל בכלים דלא מושלי אולי קיי"ל סימנים דאורייתא והב"י לא החמיר רק להפוסקים סימנים דרבנן דלא כר' אשי:
אמנם דעת מהרח"ש בביאור דברי הב"י הביאו מעכת"ה וכן הביא הבגדי כהונה בשם הפמ"ש דבכלים דלא מושלי לא חיישינן כלל לשאלה רק על הסימן או הטביעות עין בכלי י"ל דלמא עוד איש אחר שיש לו גם כן כלים כאלה אשר ישנו בהם זה הסימן או הטביעות עין. רק אדם הניכר בט"ע עכצ"ל לדידהו דלא אמרינן כן. והנה לפ"ז ע"כ מוכרחין אנו לומר דלא הוי רק חששא מדרבנן דאל"כ איך אבידה כלל בסימן ניחוש דלמא אתרמי עוד איש אחד אשר לו חפץ כזה. ועפי"ז מיושב מה שתמהו על הב"י חמור בסימני אוכף היכא מהדרינן דנהי דלא שיולי אוכפא מ"מ ניחוש לשאלה. ולדברי המהרח"ש והפני משה ניחא כיון דלא הוי רק חששא דרבנן ומשום גריעותא דסימנין וט"ע. א"כ כיון דמחזירין אבידה מתק"ח בסימנים האמצעים אפי' אי סימנים דרבנן ק"ו בסימן מובהק ועל התורה ל"ק דמן התורה לא חיישינן כלל לשאלה בכלים דלא מושלי:
אולם הא קשיא דאמרינן בגיטין דף כ"ז ע"ב רבב"ח ארכיס ליה גיטא ואהדרוה נהליה ובא ידע אי משום סימנא וסימנים דאורייתא או משום טביעות עין וקשה אף אי אית ליה ביה טביעות עינא מכל מקום מוכח דסימנים דאורייתא דאם לא כן יש לחוש ליב"ש אחר ואפילו במקום שאין השיירות מצוייות כמו דחיישינן דלמא אתרמי אפילו בכלים דלא מושלי למ"ש הב"י. ועכצ"ל דנהי דס"ל למ"ד סימנין דרבנן חיישינן אף בט"ע דלמא אתרמויי אתרמי מ"מ היכא דנכתב בגט שמו ושמה וס"מ או ט"ע תו לא חיישינן למידי אף דחיישינן בעלמא בכלים דלא מושלי דלמא אתרמי איש אחר בכלים אשר יש להם ט"ע כזה. ועפי"ז י"כ דברי הב"י בשולחנו הטהור באה"ע סימן י"ז סעיף כ"ד כתב סתמא דחיישינן לשאלה ולא חילק בין כלים דלא מושלי ובסימן קל"ב כתב במצא גט בכלי דלא מושלי ויש לו סימן מובהק או טביעות עין בכלי מחזירין וכבר עמד על זה הב"ש סעיף קטן ס"ט ולמ"ש בדברי המהרח"ש א"ש דבגט לא חיישינן דלמא אתרמי עוד יב"ש ואית ליה כלים כאלה. כיון דבוודאי לא השאיל דהו"ל כלים דכא מושלי מה שאין כן מת הנמצא בבגדים שפיר חיישינן דלמא יש עוד איש אחר אשר יש לו כלים כאלה וזהו הנמצא מת וא"ש פסקי הש"ע וא"כ לפי"ז בנ"ד אף דלא ידעינן שמו מ"מ צדקו דברי מעכת"ה דפאס עם שטאטור בוודאי אין לחוש לאתרמויי אתרמי וכיון דכתבנו למעלה דהו"ל כלים דלא מושלי אנשי א"כ גם הב"י מודה ויש לצדד להקל לכל השלשה פירושים הנזכרים למעלה בדברי הב"י בתשובה וכמו שכתבנו למעלה:
האמנם אכתי נשאר לן לבאר דבר אחד אשר כמעט נסתרו על ידי זה כל צדדי ההיתר אשר העלינו להקל והיא מ"ש הב"ש סימן י"ז ס"ק ס"ט דדווקא אם הארנקי בבגדיו אשר לבוש בהן. והטבעת בידיו היא דאמרינן דלא חיישי' לשאלה בכלים דלא מושלי אבל אם נמצאו הארנקי או הטבעת סמוך לו לא מהני כי י"ל הארנקי היה מונח מאז ומקדם. וא"כ בנ"ד דנמצא הפאס והכובע אשר הכירו ב"ב בטביעות עין גמור וצדדנו למעלה דהו"ל מכלים דלא מושלי רחוק ממנו קצת א"כ אין לסמוך על זה. והנה דברי הב"ש טעמא בעי ולא הביא שוסי ראיה לדבריו. ומותיב אנפשיה מאם נמצאו פירות סמוך לכלי המוזכר בש"ס ב"מ דף כ"ה הובא בש"ע חו"מ סימן רס"ב סטיף י"ט וכתב דלא דמי להדדי ולא הבדיל בין הנושאים כדרכו היטב לקצר:
וראיתי לאחד קדוש מדבר ה"ה הגאון בעל פני יהושע בחידושיו לגיטין דף כ"ח בד"ה בין כליו ופרש"י ז"ל בביתו וכ"כ התוס' וכתב הפנ"י וז"ל הוכיחו כן מדקתני גבי כיס וארנקי שמצאו קשור בכיס וארנקי משמע דווקא קשור אבל אם מונח הגט אצל כיס וארנקי לא מהני וא"כ היכי קתני הכא דמצאו בין כליו כשר אפילו אינו קשור אע"כ בכיס וארנקי איירי שמצאו בשוק. מש"ה בעינן דוקא קשור בהם אבל במונח אצלו לא מהני סימני הכיס וארנקי לענין הגט עצמו שמא הגט הוא של אחר ואתרמי הדבר שנפל אצל הכיס וארנקי של זה כנ"ל ברור וראיה לדבר דאפילו לענין ממון אמרינן כלי ולפניו פירות חייב להכריז ואפילו להחולקים היינו לענין ממון שהוא אומר בוודאי שהוא שלו מה שאין כן לענין איסור דאיכא חזקת איסור כ"ע מודו דלא מהני אלא בנמצא קשור בכיס או בין כליו בביתו עכ"ל וסיים שהאריך בתשובה לענין עגונה ולא זכינו לאורו הרי שהראה לנו פנים מסבירות לדינו של הב"ש ומי זה יקל ראש נגד הנך תרי אריוואתא. האמנם יען כי הפני יהושע הביא ראיות לדבריו אדון כתלמיד קטן הדן בקרקע לפני רבותיו ואתו אתווכח:
הנה מ"ש הפ"י וראיה לדבר דאפילו לענין ממון אמרינן כיס ולפניו פירות חייב להכריז משום סימן הכלי והרי הם של בעל הכלי דפירות עצמן אין בהם סימן ומסוגיא דהתם מוכח כן וכ"כ רש"י להדיא בד"ה חייב להכריז בזה"ל על הכל וינתנו המעות להבעל הכיס עכ"ל וכ"כ הב"ש בהדיא דסוגיא זו מוכח דלא כוותיה. ומה שהביא הפ"י ראיה מדכתבו רש"י ותוס' בין כליו בביתו. ופירש כוונתם דאם לא היה בביתו צריך להיות קשור בכליו כמו בכיס וארנקי אני תמה דהרי רש"י ז"ל בעצמו ביבמות דף ק"כ ע"ב ביאר דבריו להדיא שהקשה אמאי דמשני הש"ס כיס וארנקי לא מושלי אינשי לכך לא חיישינן לשאלה והקשה רש"י הרי שם איתא ג"כ נמצא בין כליו. ואמאי לא חיישינן לשאלה ותירץ דמיירי דנמצא בין כלי ביתו בתיבתו ומש"ה לא חיישינן והתוס' שם פירשו בשם ריב"ם דמיירי בכלים שאינן עשויין להשאיל. וכ"כ בש"מ ב"מ בשם הריטב"א ז"ל הרי להתוס' והריב"ם והריטב"א לא איירי בנמצא בביתו ואף עפ"כ מהני סימן הכלי להגט המונח אצלו. ובוודאי אין סברא לומר דהם יסברו אפילו בנמצא בביתו נמי ניחוש לשאלה. ורש"י דכתב דבעינן שיהא מונח בביתו היינו משום חשש שאלה לחוד וע"כ קשור בכיס לאו דווקא דהרי במשנתינו בגיטין דף כ"ז איתא מצא בחפיסה או בדלוסקמא הרי זה יחזיר ולא אשתמיט חד מהפוסקים שיפרש דבעינן דווקא קשור וע"כ להפ"י קשור לאו דוקא רק ה"ה מוכח בתוכו א אנן כמי נימא קשור לאו דווקא דה"ה מונח אצלו כמו גבי פירות אצל הכלי ומ"ש הפ"י דאפילו להחולקים גבי מעות ופירות סמוך לכלי דווקא שם שהוא אומר בוודאי שהוא שלו אני תמה הרי שם בפירות ומעות שאין בהם סימן מיירי רק שיש סימן בהכלי והכיס ואם כן איך יכול לומר שהוא שלו בוודאי וטביעות עין לא שמענו במעות ובפירות ודוחק לומר שכוונתו שהוא טוען שנאבדו ממנו ביחד בוודאי הפירות עם הכלי:
והנה בטעמו של הב"ש היה נראה משום דמוקמינן האיש בחזקת חי ועכשיו מת ועל הכלים הנמצאים אמרינן כאן נמצא וכאן היו מאז וגבי אדם לא אמרינן כן דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא אבל בבגדים לא שייך לומר דמוקמינן אחזקה והשתא נאבדו. וראיה מפסחים דף ז' דאי לאו דשוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום לא הוה אזלינן בתר בתרא. והנה לענ"ד היה נראה דהב"ש לא קאמר אלא במקום שהשיירות מצוייות ואיכא רוב עוברי דרכים אבל היכא דליכא עוברים ושבים אזלינן בתר קורבא ואמרינן דמזה האיש המת המונח כאן המה הבגדים ואפילו כנגד הרוב כמבואר ביו"ד סימן קכ"ט סי"א דאם רוב בני השכונה ישראל אף על פי שרוב העיר גוים אזלינן בתר רוב בני השכונה. וכתב שם בש"ך ס"ק כ"ז אע"ג דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב אפילו בקורבא דמוכח כדלקמן סי"ז שאני הכא כיון דנמצא בתוך השכונה גופא וכ"כ הרשב"א במ"ה סוף שער ד' בהדיא עכ"ל והוא מדברי הרמב"ן בסוגיא דרוב וקרוב גבי ענבי דמצנעי דמקומו ממש שאני. וא"כ ה"ה בכה"ג אם לא שכיחי שיירות לעבור דרך שם אמאי לא נימא דהבגדים המה מהקרוב הנמצא מת. ואם כן בנ"ד כיון דנמצא ביער רחוק קצת מהדרך בוודאי תלינן דהבגדים המה ממנו. והב"ש כתב דלא דמי לכלי ולפניו פירות דאי ליכא איזה אומדנא שהפירות המה מעלמא יתנם לבעל הכלי ולא ביאר לן מדוע לא דמי להדדי. ונלע"ד דדווקא התם אי לית להכלי אוגנים או אם המה אגודה אחת אמרינן בעת שנפל הכלי ממנו גם אז נפלו הפירות לחוץ סמוך להכלי מה שאין כן במת או נהרג. הלא בעודהו חי בוודאי לא פשט בגדיו והניחם. ואחרי מותו מי זה יפשיטם ויניחם שם ועכצ"ל שאבד הבגדים בעודו חי. א"כ יש לנו לומר ג"כ שאבד הבגדים ואזיל לעלמא ועודנו חי. וזה ברור לפענ"ד בכוונת הב"ש. וראיתי בנודע ביהודה מה"ת סימן נ"א לבן המחבר ע"ד הב"ש הנ"ל דחייש לאבידה וסותר דעת עצמו דלא חייש לאבידה יע"ש. ודבריו לא נהירין כלל לפענ"ד כיון דע"כ נאבד ממנו מה לי מחיים או לאחר מיתה אם לא שיש איזה רגלים לדבר לתלות לאחר מיתה יותר מבחיים והנלע"ד כתבתי ועיין בקצות החושן סימן רס"ב. וא"כ בנידון דידן על הכובע י"ל שנפל ממנו מעל ראשו בעת שבא עליו החולי ונפל שדוד כדרך בעלי החולי הזה ומת שם וגם על הפאס יש לומר כיון שאדם עשוי למשמש בכיסו אולי החזיקו בידו ונפל ממנו בעת ההוא ומה גם כי המקום אשר נמצא שמה הוא ביער רחוק קצת מן הדרך אשר אין עובר ושב שמה. ויש לומר כי בודאי ממנו נפל וגם סברת מעכת"ר נכונה מאד כי יש לומר כי הגוים אשר חפשו באמתחתו לקחת הנמצא אתו דהרי נראה בעליל שחסרו הבתי רגלים והרצועות יש לומר שלקחו הפאס וראו שאין חפץ בו הניחוהו שמה. הרי סלקנו כל יתדות הדרכים אשר בהיתר עגונה זו הרכה בשנים ויש לחוש הרבה לתקנתה וחלילה לסמוך עלי זולתי אם יראה הד"ג ראוי ונכון להתירה. וה' יראינו נפלאות בתורתו. גיסו נאמנו דוש"ת בלונ"ח כל הימים:
הק' צבי ווייס