אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר
סימן קי
בעזה"י
משא ומתן של הלכה אשר היה לבן
המחבר הרב מוהר"מ ני' עם גיסו
הרב המאור הגדול החריף ובקי זך
ונקי כקש"ת מוה' צבי ווייס ני' האב"ד
דק"ק זבארוב: וכעת הוא אבד"קק מאדיאר לאפוש במדינת זיבענבורגען:
אודות אשת משה בן יצחק מבאטשאווע בגליל אונגוואר אשר היה עלול בחולי הנופל ל"ע. ומחמת החולי הנ"ל קודם שבא עליו החולי וגם אחר זה יצא מדעתו אמנם כאשר סר החולי היה חלים והנה אחרי חג הפסח לקח לו נכתב תעודה (שטאטור פאס) שהלך לשוט בארץ ולא שב לביתו עוד. והנה בתחילת חדש אייר באו נכרים לבית ישראל בכפר הוסאק לאמר כי יהודי אחד מוטל מת בהיער מקום אשר אין עוברים ושבים. והנה בעה"ב לא היה בביתו והלכו שני נערים בני י"ח לראות אם כנים הדברים והנה ראו גוף מוטל בארץ אמנם לא קרבו אליו. ואז היה עוד לבוש במנעליו ולא ראו איזה דבר מונח שם והודיעו את זאת לאנשי ישוב קרומלא ובאו לשם אנשים. וגם הנערים הנ"ל ואז לא היה עוד מנעלים ברגליו. וכמו רחוק איזה אמות מצאו (הפאס) וגם התפילין הקציצה בלי רצועות. והכובע שלו מונח רחוק מראשותיו נגד ראשו מכוון כי לפי הנראה לאשר כי היה נמצא מונח במקום מדרון ראשו כמוך ממרגלותיו ונתגלגל הכובע עד לסבכי האילן ושם נמצא הכובע. והנה קראו הפס ונמצא כתוב על שם מאשקא איצקאווינוש מבאטשאווע אשר איזה ימים נלקח מן האמט דפ"ק אונגוואר וחתימת השר ניכר וידוע וגם האמט זיגל מפה. והנה בתוך הבאים היה איש אחד אשר איזה ימים כמו שני שבועות מקודם נפל הנכפה הזה פה אונגוואר והוא עם עוד אחד סלקוהו לצידי הדרך והכיר בטב"ע את הבגד העליון וגם ההאלז טיכל והוועסטא אשר היה לבוש בהם בעת אשר נטפל עמו פה העיר. והנה האיש הזה אמר כי לפי דעתו המת הלזה הוא הנכפה מן באטשאווע אשר הכירו מקודם. והנה הפרצוף פכים לא היה ניכר ככל וגם לא היו סימנים בגופו וגם לא היה יוכל לפשוט מלבושיו זולתי הכובע אשר הכירו אנשי באטשאווע כל הנ"ל נגבה בתו"ע כד"ת:
והנה אציע ספיקותי הנה אחרי כי אין כאן היתר רק אם נאמר דלא חיישינן לשאלה. והנה האיש הלזה אשר היה הרבה עתים שיצא מדעת ולשוטה יחשב. והנה כתבו האחרונים בתשובותיהם כי בשוטה אף אם נאמר דלא חיישינן לשאלה מ"מ יש חשש אבידה מדעת כי זה אחד מסימני שוטה המאבד מה שנותנים לו. ואם כי הנו"בי קמא בתשובה מ"ג העלה דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו שייך גם בשוטה והנה הגאון מליסא בספרו קהלת יעקב והגאון מפ"ב בספרו חת"ס העלו דגבי הנמצא מת לא שייך הך חזקה וגם לדעת הנו"בי מ"מ אוקי חזקת א"א לגבי הך חזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו. והנה עלה בדעתי לומר בנ"ד באיש הלזה אשר העידו עליו יודעיו כי בעת שטותו לא עשה שום דבר שיהיה מקרע כסותו או ישליך כליו מעליו. רק כי דבריו אשר דבר היו שלא מדעת וכן היה עד אשר שב לדעתו והנה באיש כזה אפשר שאין לחוש כי הגיע למדה כזו שיהיה משליך את כליו. ורק כי זה האיש הוא שמצאנו אותו מת כי אין חשש כאן שאיבד את עצמו לדעת באופן שנאמר כי אם על חייו לא חס על בגדיו לא כ"ש כאשר כתב הנו"בי בנידון שלו כי כאן אמרינן מחמת כי חולה הנכפה בא עליו ונפל שדוד במקום שאין מצילין. וזאת היתה סיבת מיתתו. ואין לנו לחוש כי אבד את כליו ואוקמי אחזקה כי לא הגיע לשטות גדול כזה שיהיה מאבד את כליו:
והנה איתא בחגיגה דף ג' ע"ב ת"ר איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבה"ק והמקרע את כסותו ואפלוגי ר"י ור"ה ר"ה סובר עד שיהיה כולן בבת אחת ור"י סובר אפילו באחת מהן וקאמר הגמ' טעמא דר"ה משום שיש לתלות במילי אוחרי ולא דרך שטות כיון דעבדינהו לכלהו הוי כמו שנגח שור חמור וגמל. ואמר רב פפא אי שמיע לר"ה הך ברייתא דתני איזהו שוטה זה שמאבד מה שנותנין לו הוה הדר ביה וקבעי בגמ' אי מכלהו הוה הדר ביה או רק ממקרע כסותו דדמי למאבד את כליו יע"ש. והקשה הט"א מאי קמבעיא להגמ' דכיון דכל עיקר טעמא של ר"ה הוא משום דהוי כמו שוד חמור וגמל וכיון דהדר ממקרע כסותו ולא נשאר בברייתא רק שנים. וא"כ אין לנו לומר מצד החזקה וע"כ דעל כל חדא וחדא מחזקינן אותו לשוטה יע"ש. ונ"ל דהנה בב"י באה"ע סימן קכ"א וריש הלכות שחיטה הביא דעת הראשונים דלאו דווקא הנהו דחשיב בחגיגה אלא ה"ה דאם עושה דבר מן הדברים דרך טירוף הדעת לשוטה יחשב. והכה בירושלמי הביאו התוס' ד"ה דרך דאמר ר' אבין מסתברא כר"י ובלבד במאבד (כ"ה הגירסא בירושלמי) מה שנותנים לו דאפילו שוטה שבשוטים אינו מאבד מה שנותנים לו עכ"ל וזהו כמו דרצה הגמ' לומר אליבא דר"ה דממקרע כסותו לבד הוה הדר ביה וא"כ י"ל דהכי אזלי איבעיית הגמ' דהנה וודאי ר"ה לא הוי שמיע מהברייתא דמאבד מה שנותנים לו והנה בעי הגמ' אי ממקרע כסותו הוי הדר ביה דרק נקרע כסותו דדמי למאבד וכו' בזה לבד הוחזק לשוטה דהרי אף שוטה שבשוטים אינו מאבד ומקרע כסותו. אמנם בשאר דברים צריך להיות בג' דברים. ואם כי במתניתא לא תני כי אם ג' מ"מ צריך להיות מוחזק משאר דברים או דלמא מכלהו הוה הדר ביה והיה סובר כמו בגמ' דידן שסובר ר"י עכ"פ חזינן דמאבד מה שנותנים לו קרוי בירושלמי יותר מן שוטה שבשוטים. והנה אף דפסקינן כר"י היינו אם עושה אחד מכל אלו שוב אין דעתו שלימה. אמנם בזה לא נחלק דאם ראינו שעושה דבר מן הדברים להיות מוחזק שיהיה מאבד מה שנותנים לו. ואם כן באיש כזה שלא ראינו שעושה דבר כזה לאבד או לקרוע כליו אין לחוש עתה כזאת שהשליך ואיבד את כליו:
והנה אם יתכנו הדברים שאין כאן חשש אבידה מדעת כראה מה שיש לדון בענין חשש שאלה. הנה בענין הכרת בגדים הנה לא הוכרו הבגדים בסימנים רק כי זה האיש המעיד שהכיר הבגדים מחמת כי ראה האיש הנכפה מבאטשאווע לבוש באלו הבגדים וראה אותו פעם אחת או פעמים ומחמת זה הוא אומר כי מכיר הבגדים מחמת טביעות עין שיש לו בהבגדים. והנה זה לא מקרי ט"ע שהרי לא שבעתן עינו וא"כ לא הוה ההכרה רק כי מכיר צבע הבגדים שהיה לבוש בהן וזה הוי חוורי וסומקא דלא הוה סימן כלל. והנה הגאון בעל חת"ס זצ"ל בתשובותיו חדש לן דהא דאמרינן דחוורי וסומקי לא הוי סימן היינו דווקא אם אומר על דבר אחד שהיא חוור או סומק זה לא הוי סימן אמנם אם אמר כי זה האיש היה כבוש בגד אחד בצבע פלוני ובגד אחר שהיה ומראהו כך זה הוי סימן גמור והנה בנידון דידן כי האיש שהכיר מלבושיו אמר בעת העידו לפנינו כי הכיר את מלבושיו ופרט כל מלבושיו ופרט כל מלבוש היאך היה תוארו וכן הכובע אשר נמצא הכירו היטב כי זה היה של האיש מבאטשאווע וא"כ י"ל דחשיב הכרת הבגדים לסימן. אמנם הרי לא הוכרו כל הבגדים וא"כ יש כאן חשש שאלה כי לפי מה שתפסו האחרונים דברי המהרי"ט שהובא בק"ע אות שפ"ב הגם שהוא ז"ל כתב דהא דחיישינן לשאלה דווקא בכלי א' או שנים מ"מ רוב האחרונים תפסו כונו דברי האחרונים שכתבו דלא שביק עצמו ערטילאי דמשמע דווקא כל כליו וא"כ אין לכו על מה לסמוך רק על המכתב תעודה שנמצא ובמכתב כזה כתבו האחרונים גאוני זמנינו דמקרי כלי דלא מושלי אינשי כן כתב הגאון בעל ספר פני יהושע והגאון באבני מילואים ורבינו הגאון בעל חתם סופר:
אמנם גם בזה יש לעיין בשלשה דברים ראשון מה ששמעתי מגיסי הרב מוה' צבי האבד"קק זבארוב משמיה דהגאון פאר דורינו מוה' חיים ני' אבד"קק צאנז כי הגאון פקפק על עיקר הדבר או מכתב הפאס חשיב לא מושלי כיון דלא נזכר בהגמרא וראשונים וגם ראינו דלפעמים משאיל אדם הפאס לחברו. והנה מטיבותא דהגאון ני' אמינא דהנה בגמרא מצינו אוכף וטבעת וכיס הויין כלים דלא מושלי מחמת הטעם וסברא דאיתא שם. ומזה שפטו דבכל מילי אשר יש טעם וסברא דלא מושלי אינש הוי כלים דלא מושלי כמו בגד ציצית וכדומה. והנה גם בפאס אשר יש טעם וסבר' דלא מושיל הוי נמי כלים דלא מושלי להו ואם יקרה א' מני אלף אשר משאיל פאס לחברו הדומה לו כי גם כיס וארנקי מקרי ג"כ דמושיל לאינש דאם נאמר דכיס וארנקי לא מושיל אינש כלל ולא יקרה דבר זה כלל א"כ היאך יאמר הב"י בתשובה דאם סימנים דרבנן ג"כ בהנך כלים דלא מושלי חיישינן לשאלה ואם לא מושיל להו כלל היאך ניחוש לשאלה ובפרט במדינותינו אינו שכיח דבר זה ובפרט שטאטור פאס כאשר נמצא אצל זה הנמצא מת. והנה הגאון הנו"בי דעתו כי כתב מליצה ג"כ חשיב לא מושלי אינשי ויהיה איך שיהיה דעת הרבה מרבותינו האחרונים דכתבו שטאטור פאס וחשיב לא מושלי וכן אנו רואין במדינתינו:
שנית יש לעיין לפי דברי הב"ש בס"ק ס"ט דסובר דהא דאמרינן דבכלים לא מושלי לא חיישינן לשאלה היינו דווקא אם נמצא בבגדיו הארנקי או טבעותיו בידיו אבל אם מוצא הארנקי או הטבעת סמוך לו לא מהני כי י"ל הארנקי מונח מאז ומקדם. והנה גם בנ"ד דלא נמצא הפאס בבגדיו רק מונח רחוק ממנו קצת וא"כ אין לנו לסמוך לכאורה בנ"ד עלי הפאס. אמנם לפי עדות שני הנערים אשר אמרו כי מתחלה לא ראו שום דבר מונח אצל הנמצא מת ורק אחר זה כשהלכו לקבור אותו מצאו כי חלצו המנעלים ממנו אשר לפי הנראה בנתים חפשו הנכרים אשר גנבו המנעלים ממנו ולקחו אשר היה שוה אצלם כי גם הרצועות מתפילין חתכו והשליכו הפאס ושאר הדברים אשר אין צורך להם ואף אם נאמר אולי לא נתנו דעתם על זה ומלתא דלא רמיא עליה הוא ואולי היה מנוח שם והמה לא ראו בתחלה את הפאס מ"מ נראה לומר דהנה בטעמו של הב"ש ראיתי בספר תועפות רא"ם להגאון מוה' משה טוביש זצ"ל דכתב דכוונת הב"ש די"ל על מה שנמצא מוכח שהיה מאז ומקדם וחזקת החי מהנמצא כראה שעתה נפל שדוד א"כ י"ל דהכלים לאו דידיה נינהו כדי שנאמר שמונחים מכבר את"ד יע"ש בסימן כ"ו לחלק אה"ע והנה לא הבנתי הדבר אטו החפץ מוכח שם מימות עולם הלא היתה זמן ועת שנפל וא"כ כיון שיש לנו דבר מוכח אימתי נפל אמאי לא נאמר כי מעת הזאת הוא מונח שם. אמנם הגאון הנ"ל לא ראה כי אם דבריו בב"ש והנה בשו"ת חינוך בית יהודה סימן קל"א הובא שמה תשובת הגאון בעל בית שמואל וז"ל שם בתוך התשובה אבל בעובדא דידן דמצאו ערום כאשר יצא מבטן אמו ומצאו בגדים ג"כ אף על פי שמצאו קרוב להרוג מ"מ מאן יימר להתיר בכה"ג דהא בוודאי לכ"ע אם מצאו בגדיו לבד ולא שום הרוג אטו מתירין אשת של בעל הבגדים אלו אף אם הם בגדים דלא מושלי. וכן בכה"ג שמא היו הבגדים מוכחים במקום הזה מאז ומקדם וזה נהרג במקום הזה שהיו הבגדים עכ"ל יע"ש הרי נתגלה לנו טעמו של הב"ש דכיון דאין לנו רק היכר הבגדים לבד הוה כמו אם נמצאו בגדים לבד דאין מתירין האשה. והנה כל זה כתב הב"ש לסתור שם בתשובה דעת המתיר משום הכרת הבגדים לבד כשאין אומדנא שהבגדים הללו מזה הנמצה מת סמוך לבגדים יע"ש בתשובה. והנה בנ"ד דהוכרו בגדים אשר נמצאו על המת שהמה מאת האיש הנכפה מבאטשאווע רק שחוששין לשאלה אם הפאס הנמצא ידוע כי הנהו מאיש הנ"ל ומעתה למה ניחוש חששה רחוקה ני האיש הנ"ל הלך בדרך הזה ואבד שמה הפאס שלו ואח"כ הלך משם והשאיל בגדיו לאיש אחר והאיש הזה הלך דרך שם ונפל שדוד במקום הלז הלא יותר יש לנו לומר כי הפאס הוא מגוף הלזה ונעשה על ידי הנכרים כאשר מראה ג"כ מדברי עדות הנערים:
והנה עוד בה שלישית דאף אם נתפוס כדברינו מ"מ הרי עומד לנגדינו דעת הב"י דאם אמרי' סימנים דרבנן אף בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה. והנה כבר האריכו הגאונים בתשובותיהם לתרץ קושית הב"ש. והנה באמת הב"י בעצמו הרגיש בקושיא זו ותירצה ובזה כל החדשות שהולידו מחמת קושיא זו אם באנו לחוש לדעת הב"י אין שום צד קולא אחר שהב"י בעצמו לא ניחא ליה בהנך תירוצים ורק את זה מצאתי בדברי מהרח"ש בתשובותיו לחלק אה"ע שאלה נ"ב כי הנהו מפרש דברי הב"י לא כדברי הב"ש דהנה הב"ש הביא דברי הב"י בזה הלשון דהא דאמרינן דבכלים אלו לא חיישינן לשאלה היינו דווקא אי סימנים דאורייתא אמנם אם סימנים דרבנן חיישינן לשאלה אף בכלים אלו דמשמע מדבריו דמצד שאלה אייתינן עלה דכיון דלפעמים מקרי ושאלו אף לכלים אלו אמנם מדברי מהרח"ש שכתב וז"ל ובר מן דין יראה דגם הרב ב"י זלה"ה יודה מטעמא אחרינא דאפילו לדברי הב"י ז"ל שכתב בסימן מובהק או ט"ע אין מעידין אע"ג דליכא למיחש לשאלה ע"כ היינו טעמא דחיישינן דהך חותם הוא של איש אחר הדומה לחותם של בעלה של זאת וזה שייך בחותם של עלמא אבל הכא שכתב שמו וכינויו אין לחוש שמא איש אחר עשה לו חותם כזה וכו' יע"ש וסיים וא"כ הכא יש להתיר כיון שלא הוחזק דניאל כולי אחר וגם לשאלה ליכא למיחש כדאיתא בגמ' עכ"ל יע"ש הנראה מדבריו דכיון דאיתא בגמ' דכלים אלו לא מושלי אינשי וכיון דלא מרגלו אינשי שיהיו שואלין כלים אלו לא חיישינן כלל לשאלה רק דיש לחוש דלמא הוא מאיש אחר והוא דומה מכל וכל לזה אשר מכירין כי היה לו כיס וארנקי כזה וכיון דכן בנ"ד ליכא למיחש דלמא הוא מאיש אחר אשר יהיה שמו וכינויו כזה כיון דידענו דאין עוד איש אחר אשר יהיה שמו וכינויו בכפר באטשאווע כזה ולבאטשאווע אחר אשר יהיה שמו ג"כ במדינה אחרת אשר יהיה תחת גלילה אשר יקרא אונגוואר לא חיישינן וכן כתב בחת"ס ולאחר אשר יקח פאס על שם האיש הזה ג"כ ליכא למיחש אחרי כי ידוע שהאיש הלזה לקח כו הפאס הזה אחרי חג הפסח בעת אשר נכתב הזמן בהפאס. והנה בר מן כל דין כבר העלו בתשובותיהם דבשעת הדחק אין לחוש לשאלה בכלים דלא מושלי. והנה לדעתי אם עוד נמתין עד שישתקע מכל וכל ובזה דעת הר"א מוורדין להתיר ואף כי אין לסמוך על זה כמ"ש הפוסקים בתשובותיהם מ"מ בכה"ג אולי יש לסמוך ולעשות גם כן סניף להתיר ומי שדעתו רחבה שכר הרבה יטול מן השנים אם יפתח חרצובות העגונה הרכה בשנים דברי גיסו הקטן מנחם בלאאמו"ה מאיר א"ש זללה"ה: