אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר
סימן קב
בעזרת הש"י שנית בסוגיא הנ"ל
יבמות דף ל"ב ע"א תנו רבנן בא עליה וכו' ל"ק כאן בנשא מת ואח"כ נשא חי וכו' ולכאורה יש לדקדק אמאי לא מוקי האי ברייתא דאינו חייב אלא משום אשת אח בבת אחת וטעמא דר"ש כסברת התוס' לקמן בד"ה באיסור בת אחת ולא הוצרך רבא לאוקמי לקמן לענין לקוברו אלא דלהכי חייב שתים לר"י משום דהוי בת אחת ואין לומר דס"ד דבב"א חייב שתים לכ"ע וא"כ מאי טעמא דר"ש מ"מ מנ"ל להקשות דלמא ס"ל ר"ש כהאי מ"ד בחולין דף ק"א ע"ב דשבת ויה"כ אינו חייב אלא אחת משום דלא ס"ל ב"א. ונ"ל דהנה לסברת התוס' לקמן שזכרנו דלכך לר"ש אינו חייב אלא משום אשת אח אע"ג דב"א משום דאין לה היתר והוי חמור יש להבין מאי קא מקשה רבא התם בשבת ויה"כ סוף סוף תרווייהו בהדי הדדי קא אתי הא שבת הוא חמור דבסקילה ולכך אינו חייב אלא משום שבת אע"ג דבהדי הדדי קא אתי ואף דתוס' התם בד"ה הזיד בשבת כתב דיה"כ הוי חמור לפי שהוא יום כפרה ומחילה היינו דוקא לענין דלהוי שב מידיעה דלגביה הוי חמור אבל מצד עצמו וודאי שבת חמור אלא דצ"ל דעד כאן לא כתבו התוס' הכא דבב"א קל בהדי חמור לא חל אלא כיון דאמרינן בעלמא איסור חל על איסור בבת אחת אלא דהכא לא חל משום דהוי הותרה בהדי דלא הותרה והאיך נוכל לחייבו על הותרה אבל בעלמא וודאי ס"ל להתוס' דאי אמרינן איסור חל על איסור בבת אחת חייב שתיים ואי אמרינן אין איסור חל על איסור בכ"מ אין שייך לחלק באיסורין ובהכי ניחא דהשתא ס"ד דבכ"מ אית ליה לר"ש דאין איסור חל על איסור אפילו היכא דשווין ואין לחלק באיסורין ומש"ה ליכא לאוקמי בבת אחת א"כ מאי קאמר ר"ש דאינו חייב אלא משום אשת אח ודו"ק:
תוספות ד"ה שנשא מת ואח"כ וכו' אע"ג דבכה"ג שרי ב"ש צרה וכו' ר"ש לית ליה האי סברא דמ"מ הרי הוא אשת אחיו עכ"ל והוא לכאורה מלתא בלא טעמא וי"ל דבהא פליגי דב"ש סבר כיון דאין אחע"א גם לקוברו אינו חייב א"כ הוי שפיר שלא במקום מצוה אבל ר"ש איכא למימר אע"ג דסבר אין איסור חל על איסור היינו דווקא לענין לחייבו שתים ממש אבל לקוברו חייב א"כ ל"ל דהוי שלא במקום מצוה דהא חזינין דמחייבינן ליה שתים לקוברו אך אליבא דרבא ור"י דקסברי אליבא דר"י דבכולל אינו חייב אלא לקוברו א"כ לר"ש גם לקוברו אינו חל קושית התוס' במקומה עומדת. ונראה דר"ש לשיטתיה דסבר דצרות ערוה אסירא ידעינן מולקח ולקחה א"ש דבאמת מקשי התוס' לעיל דף י"ג עמוד ב' ד"ה מאי טעמא דב"ש וא"ת מאי קבעי ליה דלמא מוקמי ליה לצרור לכדר"ש ותירץ משום דמסתבר ליה לדרוש לצרור לצרות אי לאו כו' וחזינן דעיקר קושית הגמ' לא הוי אלא כל כמה דלא ידעינן צרה הוה לן לאוקמי לצרור לצרה ועל זה קא מתרץ רבא דיותר מסתבר לאוקמי לצרור לכדר"ש משום דקסברי אין איסור חל על איסור אבל לר"ש אע"ג דאין איסור חל על איסור מ"מ ידעינן דצרה אסיר מולקח ולקחה דליכא למימר ביה דאי בעי נסיב האי וכו' אלא דלפ"ז מאן דדריש צרה אסירא מלצרור ע"כ דס"ל איסור חל על איסור וא"כ קשה על ר' יוחנן דכתבו התוספות בחולין דף ק"ג ד"ה מר סבר דר"י לית ליה כולל ומוסיף א"כ מנ"ל דצרה אסירא ודוחק לומר דס"ל כר"ש דנפקא ליה מולקח ולקחה דא"כ גם לצרור מוכרח לאוקמי לכדר"ש ואנן לא קי"ל כוותיה בהא אלא צ"ל גם לר"י אע"ג דלית ליה כולל מכל מקום לקוברו חייב כנזכר לעיל וא"כ הוי שפיר במקום מצוה ודו"ק:
מהרימ"ט כתב גבי כהן גדול שבא על אחותו אלמנה אע"ג דאין איסור אלמנה חל על אחותו מ"מ אי לא התרו בו משום אחותו אלא משום אלמנה חייב מלקות משום אלמנה. והקשה עליו השער המלך מתוס' דשמעתין ד"ה ותו חמותו וכו' ובקונטרס לא גרס ליה ול"ל דמשמע ליה נידון וכו' עכ"ל ואם כן לפי סברת מהרימ"ט האיך אפשר לומר כן דמש"ה לא חייב על א"א משום דלית ליה מוסיף דאפילו אם תמצי לומר דלית ליה מוסיף מ"מ אם לא התרו בו אלא משום א"א יהא חייב לפי סברתו וע"ש שהקשה עליו כמה קושיות ואפשר לומר דע"כ לא קאמר מהרימ"ט דינו אלא אי אמרי' דאף דאין איסור חל על איסור מ"מ חייב שתים לקוברו וא"כ האסור כאן אלא דלא מחייבינן ליה שתים והואיל ולא אתרו בו משום ראשון חייב משום שני אבל אי אמרינן דאם אין איסור חל על איסור גם לקוברו אינו חל מודה אע"ג דלא התרו בו משום ראשון והתרו בו משום שני דאינו חייב דהא חזינן דאף לקוברו אינו חל וא"כ א"ש דאיכא למימד דהמקשה ס"ד דאם אמרינן אין איסור חל איסור אף לקוברו אינו חייב ושפיר מקשה דע"כ לית ליה מוסיף ומש"ה אף אם התרו בו משום אשת איש לחוד לא דיינינן ליה ודו"ק:
גמרא א"ר אבהו מודה וכו' והקשה השעה"מ לשיטת רש"י בחולין דף ק"א ע"ב דשבת על יה"כ הוי מוסיף דיה"כ הוי כרת ושבת סקילה א"כ גם חמותו דבשריפה להוי מוסיף לגבי אשת איש דבחנק ותירץ מה שתירץ. ונראה דהנה רש"י שם בד"ה איסור וכו' מורה לנו הדרך דאיסור הנאה הוי מוסיף משום דנתחדש על החתיכה מה שלא היה מעיקרא דמעיקרא לא היה אסור בהנאה ועכשיו מגו דחל ע"כ לענין הכאה חל כמי לענין אכילה דאין איסור שהיה אסור באכילה משום גיד יכול לעכב איסור הנאה יש להבין אמאי הוי באמת שבת לגבי יה"כ מוסיף מה דבר חדש נתחדש לנו עתה שנוכל לומר מגו דחל על הא חייל נמי אהא אבל אי סבר רש"י כסברת מהרימ"ט שכתבנו לעיל ניחא דגם כאן שייך לומר מגו דאי הוי משכחת שיבא יה"כ קודם שבת לא יכלינן לאתריה ליה משום שכת ועכשיו שבא שבת מגו דחל איסור שבת לענין התראה אם לא התרו בו משום יה"כ חל כמי בשוגג לענין חטאת ולפ"ז ניחא דהכא גם לשיטת רש"י לא הוי מוסיף דבשלמא גבי שבת ויהכ"פ איירי לענין שוגג ושייך שפיר לומר מגו דחל לענין התרא' במזיד דחייב סקילה חל אשוגג אבל הכא אמזיד גופ' אנו דכין לא שייך לומר מגו. ואפי' אם נאמר דרש"י לא ס"ל כסברת מהרימ"ט ניחא דבשלמא התם גבי שבת ויהכ"פ הוי דומיא דהנאה דכמו דאמרינן גבי הכאה דמש"ה חל דאין איסור אכילה יכול לעכב על איסור הנאה ה"נ יכילנא למימר גבי שבת דאין איסור מלקות יכול לעכב על איסור מיתה דיכול להיות שיהיה לוקה ואח"כ נסקל ולא אתינן עלה מכח אחע"א דעד עתה לא היה כלל עליו איסור מיתה אבל הכא בא"א שפיר יכול לעכב חנק על סקילה וצריך לאתויי עלה מכח אחע"א והלכך לא הוי אלא חמיר. אבל קשה לשיטת רש"י אמאי אמרינן לקמן דזר ששימש בשבת הוי כולל דהא גם התם הוי דומיא דשבת ויה"כ אלא אי אמרינן כר' אשי לקמן דזר ששימש מיירי בהקטרה וא"כ לא חייב משום שבת אלא מלקות ולא הוי מוסיף ולפ"ז כראה לומר דרש"י ותוס' אזלי לשיטתייהו לקמן דרש"י פירש דאם אמרינן דפליגי באיסור כולל ואליבא דר"י צ"ל דהאי ברייתא דאינו חייב אלא משום אשת אח דאיירי בכולל בר קפרא לא תני לה ותוס' פירש דתני לה ולקוברו דהנה מהרש"ל הוכיח לשיטת התוספות צ"כ דסוגיא אזלי אליבא דרב אחא בר יעקב עיין שם. ולפי שיטת רש"י אנו מוכרחין לומר דאזלי אליבא דרב אשי כמו שזכרנו ולפיכך נאיד רש"י ז"ל מפירש התוס' ודו"ק:
תוספות ד"ה איסור כולל הוא וא"ת ודלמא וכו' ואומר ר"י קסבר א"א ונעשית חמותו כמי כולל הוא וכו' והקשה מו"ח הגאון זצ"ל בספרו אהל דוד לשיטת הרמב"ם פרק ד' מהלכות שגגות שכתב שכל אלו שתאסר הערוה עליהן באיסור מוסיף צריך האנשים האחרים מצויין בעולם וא"כ דלמא הך ברייתא דא"א ונעשית חמותו איירי שאין לא קרובים ונראה דליכא למימר דמיירי באין לה קרובים דא"כ מאי טעמא דת"ק ואי משום דהוי חמור הא לא קיי"ל כר' יהודא דאית ליה חמור ועיין בשעה"מ דהוכיח מכח זה דת"ק ע"כ אית ליה כולל משני שמות אמנם להרמב"ן דפירש דר"ח דאית ליה כולל אליבא דר"י מוקים הא דחמותו ונעשית א"א באין לה קרובים הקושי' במקומה עומדת. ונראה ליישב דהנה הרמב"ם בפי' המשנה בהנשרפין כתב וז"ל לענין זיקה ראשונה הוא כגון שתהיה חמותו אשת אב ויבא עלי' וכו' ואין הלכה כר"י עכ"ל ולכאורה הוא תמוה ממ"נ אי דאית ליה לאב בנים הוה מוסיף וגם ר"י מודה כדמוכח בכריתות דף י"ד גבי אם עבר זקן כו' וא"כ אמאי קאמר נידון בזיקה הראשונה ואי דל"ל קרובין אמאי קאמר דאין הלכה כר"י כיון דל"ל קרובין לא הוי אלא חמור וקיי"ל דבחמור לחודיה בלא כולל ומוסיף לא חל אלא די"ל כך דתוס' מחלק הכא בין כולל כמוסיף דבכולל לא אמרינן משתי שעות ובמוסיף אמרינן והוא לכאורה נגד רבא בשבועות דף כ"ד ע"ב דקאמר מאן דאית ליה כולל וכו' אלא וודאי דאין לחלק ומאן דאית ליה מוסיף משתי שמות ה"ה בכולל ואיכא למימר הכי דבכריתות דף י"ד במשנה אמר ר"י אם עבר זקן ונשאה חייב משום אשת אב ומקשה בגמ' מאי איסור מוסיף איכא הכא כגון דאית ליה ברא והרמב"ם יש לו גירסא אחרת כגון דאיתיליד בן קטן לזקן וכתב התוס' יו"ט ותמהני דכי נמי לית ליה ברא ואית ליה אחי איכא מגו וכו' ועוד הקשה על דברי הרמב"ם הנ"ל דהנאסרים צריכין שיהא בעולם וכתב הכ"מ שנלמוד מדתירצו בגמרא כגון דאיכא ברא לסבא הא הרמב"ם דחאו לפירוש זה שם בחיבורו דאם אין כאן אלא אחין הוי כמי מוסיף ותירץ דאף דדחאו וכו' מ"מ הואיל ונפק מפומא דרבנן סבוראי וכו' עכ"ל וזה דוחק אלא כראה לומר דהגמרא מוכרח כומר כגון דאיכא ברא ומכאן נלמוד דינו של הרמב"ם דהנאסרין צריכין שיהא בעולם ואפ"ה קאמר שפיר בחיבורו דאם אין כאן אלא אחין הוי נמי מוסיף דרמב"ם גרס במשנה אחות אשה ותנא מוסיף והולך מעיקרא תני שש והדר תני שבע והתוס' ישנים כתבו הא דקאמר ר"י אם עבר זקן וכו' לא קאי אלא אבת בתו וכלתו ואף שדוחק הוא מ"מ לכל הפחות נוכל לומר דאכלתו לא קאי והכי קאמר לא משכחת שבע אלא אם עבר זקן אבל בלא אשת אב לא משכחת דכלתו לא חשבינן משום דהוי משתי שמות דר"י לשיטתיה דסבר דלא אמרינן כולל משתי שמות וה"ה מוסיף כמו שכתבנו לעיל והלכך פריך בגמרא שפיר והיכי משכחת שיהיה אשת אב מוסיף משם אחד ותירץ כגון דאיכא ברא זעירא אבל הרמב"ם לשיטתיה דפסק כת"ק דר' יוסי גבי א"א ונעשית חמותו דנידון בחמורה והשער המלך כתב דת"ק ור"י פליגי אי אמרינן כולל משתי שמות וכיון דאמרי' כולל משתי שמות ה"ה וכ"ש מוסיף וא"כ שפיר קאמר הרמב"ם אף דליכא אלא אחין הוי נוסיף וא"כ גם הרמב"ם בפי' המשנה מתורץ שפיר דהתם ג"כ מיירי דאית ליה אחין ול"ל בן ולא הוי אלא משתי שמות והלכך ר"י דל"ל מוסיף משתי שונות קאמר שפיר דנידון בזיקה הראשונה אבל הרמב"ם לשיטתיה דקסבר מוסיף משתי שמות קאמר שפיר דאין הלכה כר"י. והנה המהרש"א הקשה לקמן בתוס' ד"ה אר"י הבערה בסה"ד וא"ת דאמר לקמן ומאן האי תנא כו' וי"ל דאיסור א"א קיל והקשה המהרש"א אכתי קשה איך יחול איסור אחות אשה אאשת אח דחמור מיניה כמו שכתבו התוס' לעיל עכ"ל הא דלא הקשה אברייתא דלעיל דמחייב ר"י שתים בנשא מת וכו' אע"ג דהוי קל על חמור דאיכא למימר דהא דקתני חייב שתים לא הוי אלא לקוברו וכיון דמדלעיל ל"ק גם כאן ל"ק דכאן איכא למימר דמיירי באחין מן האם ותוס' כתבו לעיל בדף ב' ד"ה אשת אחיו מאמו דהא דאמעוט אשת אחיו מאמו לא אמעוט אלא מערירי אבל לא מכרת והשתא לא הוי אחות אשה קל על אשת אח כיון דבאחות אשה יש חומרא אחרת דאית בה ערירי מה שאין כן באשת אח מן האם אבל לעיל בפלוגתא דר"י ור"ש ע"כ איירי באשת אח מן האב דמיירי לענין יבום ואם כן הוי קל על חמור ולפ"ז נוכל לומר דגם רבא מחלק בין כולל משם אחד לשתי שמות וגם ר' יוסי מצי סבר כולל משם אחד ואפ"ה הוצרך רבא לאוקמי האי ברייתא דכולל לענין לקוברו כיון דהוי קל על חמור כמו שזכרנו. ובזה מתורץ קושית התוס' בחולין דף ק"א ד"ה איסור כולל דהקשה לשיטת הסוברים דאיסור הנאה הוי מוסיף אמאי לא מייתי ר' יוסי והשתא ל"ק דרבא לשיטתיה דסבר מאן דאית ליה כולל מידי דהוה אמוסיף וכיון דר"י לית ליה כולל משתי שמות ה"ה מוסיף. והנאה לא הוי מוסיף אלא אי ילפינן אכילה והנאה משני כתובים עיין בפסחים דף כ"א דאיכא למימר מגו דחל לענין הכאה חל כמי לענין אכילה אבל אי ילפינן הנאה מדכתיב לא תאכלו אחד איסור אכילה והנאה במשמע וודאי לא הוי מוסיף וכיון דבא משני כתובים הוי כמו שני דברים והוי מוסיף משתי שמות ומש"ה לא מצי לאתויי ר"י דלית ליה מוסיף משתי שמות וגם בכולל נוכל לומר איפכא דבהאי כולל מודה ר' יוסי כיון דהוי שווין. והנה התוס' ישנים שזכרנו לעיל הוא תמוה דכתב דר' יוסי לית ליה מוסיף אלא בשווין אבל לא בקל על חמור ואם כן מאי פריך ר' אדא בהנשרפין דף פ"א ולידון נמי כו' כראיית התוס' לקמן בד"ה אמר ר' יוסי ונראה ליישב דתוס' ישנים נמי גרס הכא ותו חמותו מוסיף כר"ת ומיאן במה שפירש ר"ת דגמר' לא חש לתרץ אלא באמת הסוגיות מחולקין דכאן כיון דהגמרא מתרץ לקוברו בין כו' באמת סבר ר"י דאף את התרו בו משום אשת איש ולא משום חמותו לא דיינינן ליה באשת איש כיון דהוי קל על חמור ושפיר מתורץ קושי' האהל דוד דגמ' מקשה הכי האי איסור אחות אשה הוי כולל בקל על חמור ואם תאמר דר"י אית ליה כמי כולל בקל על חמור ותו חמותו כו' וכיון דלית ליה מוסיף בקל על חמור כ"ש כולל ודו"ק:
ועוד יש להביא ראיה לשיטת התוספות ישנים משמעתין דלקמן דמקשה הגמרא והאר"י הבערה ללאו יצאת וקשה קושית התוס' דאטו מי לא מני לאוי גרידא ומוכרחין אנו לומר כתירץ התוספת דקושית הגמ' משום דהוי קל על חמור ותוספות ישנים לית ליה חילוק בין כולל למוסיף כשיטת התוס' אלא כמו שכתבנו לעיל דכולל ומוסיף שווין וכיון דר"י לית ליה כולל בקל על חמור ה"ה במוסיף והתם בסנהדרין איכא למימר דהגמ' סבר דר"י אית ליה קל על חמור אפילו בכולל וכ"ש במוסיף והלכך פריך הגמ' שפיר דהא אמר ר' אבהו כו' ודו"ק:
תוספות ד"ה אלא אמר רבא כפי המסקנא כו' ולפי מה שכתב הרמב"ן ז"ל בשמעתין דמש"ה ליכא למימר דבהאי אוקימתא דפליגי ר' חייא ובר קפרא באיסור כולל ואליבא דר' יוסי דיהא מחולקין לענין לקוברו כיון דאין איסור חל על איסור ואפ"ה חייב לקוברו אין חילוק בין כולל לשאר איסורין ואפילו היכא דליכא כולל אמרינן דחייב לקוברו לא מצי לאוקמי גם האי ברייתא דמוסיף לענין לקוברו דא"כ אפלוני בתרתי ל"ל אלא ע"כ דמודה ר"י באיסור מוסיף דחייב שתים ממש ומש"ה צריך למתני תרווייהו בנשא חי ואח"כ נשא מת להודיע כחו דר"ש דלית ליה איסור מוסיף ובנשא מת אשמועינן אף דלית ליה כר"י כולל מ"מ חייב לקוברו ודו"ק:
תוספות ד"ה אלא מליקה בבת אחת וי"ל דגם איסור נבלה לא חייל אאיסור מעילה דחמור מיניה ויש להבין הא אי נמי איסור נבלה חמור לא חייל דהא ליכא לא כולל ולא מוסיף וחמור לחודיה קיי"ל דלא חל ואיכא למימר דתוס' ס"ל כדעת הראב"ד דס"ל גבי שבועה שלא אוכל כבר זה היום ואח"כ נשבע שלא יאכלנה דחל השבועה שניה משום דכולל הזמנים וא"כ ה"נ דאי איסור מעילה לא הוי חמור שפיר חל נבלה ע"י כולל דהא משום מעילה לא אסור אלא עד אחר הזריקה ומשום נבלה אסור לעולם והוי כולל בזמנים אבל השתא דנבלה קל לא חייל אפילו ע"י כולל דבקל על חמור ליכא למ"ד כמש"כ התוס' לקמן ודו"ק:
בא"ד ועי"ל דר"ש לטעמיה וכתב התוספ' רא"ש אע"ג דשמעתין אליבא דר"י כו' ע"ש. ונראה דכוונתם בזה הוא דלכאורה מאי קא מקשה אע"ג דבר קפרא סבר כו' הא לבר קפרא באמת ס"ל דאינו חייב אלא אחת אלא ע"כ צ"ל דקושייתם הוא לפי האמת דמסקינן דפליגי בבת אחת ואליבא דר"ש דבר קפרא סבר דר"ש לית ליה בת אחת אבל מכל מקום בת אחת הוא ולבר קפרא דס"ל היתר זריקה היכי משכחת בבת אחת ועל זה שפיר מתרצי דר"ש לטעמיה:
הרשב"א הביא בשם הראב"ד דזר שאכל מליקה הוי בת אחת דמיד כשהביא שתי שערות כו' והקשה עליו הרמב"ן מהאי דחמותו ונעשית אשת איש דחייב משום חמותו אע"ג דאשת איש קדים חל עליו משעה שהביא שתי שערות ותירץ הרשב"א דכיון דכשנשא זה בתה וכו' דאם כן איסור דוחה איסור עכ"ל ע"ש. וגם הריטב"א למסכתא קידושין הביא ג"כ סברת הראבד ליישב פירש"י שפירש דלר"ש דס"ל דאוכל נבלה ביה"כ פטור אף בנתנבלה ביה"כ דאין איסור יה"כ חל על איסור אמ"ה והקשו עליו הא מ"מ כשנתנבלה פקע מינה איסור אמ"ה וא"כ איסור נבלה ויה"כ באים כאחת ולדברי הראב"ד ניחא דלעולם איסור נבלה קדים דכשהביא שתי שערות חל עליו איסור נבלה והקשה עליו דא"כ חמותו ונעשית א"א אמאי נידון משום חמותו הא איסור אשת איש קדים ואם כן מצינו איסור דוחה איסור עכ"ל ויש להבין מאי מקשה דא"כ מצינו איסור דוחה איסור דהא מצי למימר דמשום זה באמת נידון בחמותו דלא נימא איסור דוחה איסור כתירוץ הרשב"א ונראה לומר דלפי מה שהביא הוא סברת הראב"ד מקשה שפיר דע"כ מצינו איסור דוחה איסור דלמ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת וא"כ כשנתנבלה ביה"כ לא היה עליה שום איסור מעיקר' אלא יה"כ דומיא דחמותו ונעשית אשת איש ואפ"ה דיינינן ליה משום נבלה וא"כ איסור נבלה דוחה איסור יה"כ ומש"ה מקשה דגבי חמותו גם כן ימא הכי:
והשעה"מ הקשה לפי סברה הראב"ד מאי קאי מקשה רבא בחולין דף ק"א ע"ב סוף סוף תרווייהו בהדי הדדי קא אתי והא כיון דשבת קדים חל עליה אע"ג דהשתא בהדי הדדי אתיין הוי שבת קדים לפי סברהו כגון דאייתי שתי שערות כבר קודם יה"כ ושבת קדים ול"ל דמיירי דאייתי שתי שערוה ביה"כ שחל להיות בשבת מ"מ מנ"ל להקשות. ונראה לומר דרבא הוכיח דע"כ איירי בכה"ג דאייתי שתי שערות ביה"כ שחל להיות בשבת דאל"כ אמאי קאמר הזיד בשבת ושגג ביה"כ פטור הא משכחת כמי איפכא דהביא שתי שערות ביה"כ דיה"כ קדים אלא וודאי שהביא שתי שערות בשבת והוא יה"כ ואפ"ה קאמר דחייב משום שבת משום דקביעא וקיימא ומש"ה פריך שפיר סוף סוף כו' והשתא פריך הגמ' שפיר בפשיטות וריה"ג לית ליה כולל דהא הכא ע"כ חד מינייהו קדים או שבת או יה"כ ואפ"ה מחייב ריה"ג שתים. ובזה מיושב קושית התוס' דהקשו כיון דס"ד השתא דשבת קדים אמאי איצטריך שבת הוא והשתא ניחא דהא גם משכחת דיה"כ קדים אם הביא שתי שערות ביה"כ ודו"ק:
אלא דצ"ע לפי סברת הראב"ד מאי קא מקשה הגמר' בחולין דף קי"ג ע"ב וסבר שמואל כו' והא' שמואל מכין כו' מש"ה חייב בבי"ח שתים דהוי בת אחת דהא מיד שהביא שתי שערות חל עליי איסור בו"ח ואיסור נבלה וגבי טומאה לא הוי אלא כולל דהא מחוסר מעשה דטומאה וכולל לית ליה וצ"ע:
תוספות ד"ה ובר קפרא כו' וקשה לר"י דהכא משמע כו' ולפי סברת הראב"ד יש ליישב קושית התוס' דלעולם איסור מוסיף עדיף והא דקאמר ר' חייא במסקנא דר"ש לית ליה בת אחת ה"ה במוסיף והא דקתני אינו אלא משום אחות אשה מיירי בכה"ג דנשא א' תחל' אשה ונאסרה עליו אחותה משום אחות אשה ואח"כ עשו שליח לקדש שתי אחיות מש"ה אינו חייב אלא על אחות אשה לפי סברת הראב"ד אבל היכא דנשא חי ואח"כ נשא מת דהוי מוסיף איכא למימר דמודה ר"ש:
ובאופן אחר י"ל דהנה הריטב"א כתב דהיכא שני איסורין באין לפנינו לחול ואחד מהן הוי מוסיף אע"ג דשני אין בה לא כולל ולא מוסיף אפ"ה חייל דמגו דחל האי חל נמי האי והשתא י"ל דמודה ר"ש באיסור מוסיף והא דלא מחייב אלא משום אחות אשה דאיירי דלית ליה אחין ואפ"ה לר"י חייב שתים משום דר"י ס"ל בת אחת וכאן מתחלה היה איסור אחות אשה ואח"כ באו איסור אשת אח וא"א בבת אחת ובאיסור א"א איכא מוסיף והוא וודאי חייל ואיכא למימר מגו דחל א"א חייל נמי אשת אח אבל ר"ש דלית ליה בת אחת לא חייל אשת אח בהדי א"א דחמור בחנק. ולשיטת הרמב"ם דלא ס"ל כסברת הריטב"א דמפרש מתניתין דכריתות דהבא על בת בתו כו' דבעינן שיהא הנאסרין בעולם ואע"ג דאיכא בהו איסור אשת איש דהוא מוסיף אפ"ה בעינן שיהיו הנאסרים בעולם יש לומר גם כן דאיירי דלית ליה אחין והא דחייב ר' יוסי שתים היינו לקוברו ודו"ק:
המהרש"א הקשה על קושית התוספות דהא לשיטת הקונטרס כו' דר' חייא תני לה ולא עכ"ל ונראה דהוכחת התוס' כך היא דע"כ מוסיף לא עדיף מבת אחת דאל"כ אמאי נקטי פלוגתייהו באיסור בת אחת ליפלגי באיסור מוסיף ולרבותא דאפילו מוסיף ל"ל והא דאיצטריך התוספות לאוכיחו מהא דקתני לעיל אינו חייב כו' היינו משום דבלאו האי ברייתא נוכל לומר דגם ב"ק סבר דר"ש אית ליה מוסיף ודו"ק:
בא"ד וכן משמע לקמן דאיסור בת אחת עדיף מדפריך כו' ולכאורה יש להבין היכא הביאו ראיה מהמסקנא הא התוס' צריכין להביא ראיה אפילו בלא קושיא זאת אנו מוכרחין לומר דאיסור בת אחת עדיף ועל זה ל"ל ראיה מלקמן דבמסקנא סבר הכי אבל לעולם איכא למימר דבה"א סברי דמוסיף עדיף. ונראה לומר דהוכחת התוס' כך הוא דע"כ אין סברא כלל לומר דמוסיף יהא עדיף מבת אחת דא"כ מאי מקשה הגמ' לבר קפרא דלמא סבר כס"ד דמוסיף עדיף וא"כ גם כולל עדיף ושייר לר"י דבבת אחת מודה דאינו חייב אלא אחת ואין לומר דקושית הגמ' הוה דא"כ ר' חייא שקורי משקר ואליבא דמאן אתניי' חייב שתים בבת אחת הוה ליה לגמ' לאקשויי הכי בהדיא:
גמרא אלא לבר קפרא ר' חייא שקורי כו' והקשה התוס' רא"ש דלמא אליבא דר"מ אתניי' ותירץ דאי אליבא דר"מ אתניי' הוה ליה למתני' חידוש יותר דאפילו בכולל חייב שתים ולכאורה אכתי קשה דלמא אתניי' אליבא דר"ע דרמ"ע כתב דמסוגיא דחולין משמע דר"ע ל"ל אלא בת אחת. לכך כראה לומר דע"כ ס"ל לר"ע ולר"מ בת אחת היינו היכא דליכא הותרה בהדי דלא הותרה אבל הכא דהוי חד מינייהו הותרה איכא למימר דלית להו בת אחת. ולפ"ז נוכל לומר דגם ר"ש אית ליה בת אחת בעלמא אליבא דכ"ע ואפילו בר קפרא מודה והא דקאמר כאן דאינו חייב אלא אחת היינו משום דהוי הותרה ובזה מיושב קושית התוס' בזבחים דף ע"ה ע"ב בד"ה אבל עצים ולבונה וא"ת מאי ארי' כו' ותירצו דמשכחת לה בבת אחת מיהו למאי דבעי למימר בפ"ד אחין דר"ש גם ב"א ל"ל קשה עכ"ל אבל למאי דקאמרינן הכא ניחא. ובאופן אחר נראה ליישב קושית התוס' דהנה הרמב"ם בפרק א' מהלכות מעילה הלכה ג' כתב כל המועל בזדון לוקה שנאמר לא תוכל לאכול וכו' ותמה המ"ל דשיעור זה דש"פ למלקות ומנ"ל דהא סתם אכילה בכזית וכיון דהא מקרא דלא תוכל נפקא א"כ מנ"ל דלוקה על שוה פרוטה ותירץ כיון דאשכחן גבי שוגג דכתיב וכי תמעול מעל אפילו על שוה פרוטה חייב קרבן ה"נ במזיד לענין מלקות עכ"ל והשתא איכא למימר כי היכי דלרבנן ילפינן מזיד משוגג לענין חומרא שיהא חייב אפילו על שוה פרוטה אפילו דליכא כזית ואף דסתם אכילה בכזית ה"ה אליבא דר"ש נוכל לומר איפכא דלדידיה בכל שאר איסורין כל שהוא למלקות אפ"ה גבי מעילה ילפינן מזיד משוגג לקולא שלא יהא חייב עד שיהא שוה פרוטה והשתא א"ש לא מבעיא לשיטת הרמב"ם דסבר דאף דחצי שיעור אסור מן התורה אפ"ה חל עליו שאר איסור וודאי דצריך ר"ש לומר דמש"ה לית בהם טומאה משום דאין נאכלין דמכח אין איסור חל איסור ל"ל דאין בהם טומאה דהא הטומאה יכול לחול על ח"ש היכא דליכא שוה פרוטה דמשום מעילה לא חייב ללא אפילו לשיטת הסוברים דאם חצי שיעור אסור מן התורה אין שאר איסור יכול לחול עליו מ"מ ר"ש לשיטתיה מצי סבר דהיכא דבעי שיעור דח"ש מותר דהר"ן בשבועות כתב דמאן דסבר דח"ש אסור מן התורה צריך טעמא דחזי לאצטרופי וגם קרא דכל חלב עיין שם וא"כ ר"ש דסובר דכל שהוא למלקות לא שייך לומר דחזי לאצטרופי וא"כ ע"כ סבר דח"ש מותר ושפיר יכול האיסור טומאה דבכל שהוא כחול על חצי שיעור מעילה ומשום הכי הוצרך לומר דטומאה לא שייך בהן הואיל ואין נאכלין ודו"ק:
גמרא זר ששימש כגון דאייתי שתי שערות בשבת ולכאורה קשה אליבא דר' אשי דמוקי לה בהקטרה היכי הוי איסור בת אחת הא על הבערה חייב בכל שהוא ובהקטרה קיי"ל דאינו בפחות מכזית כמ"ש מהר"ם ברבי ע"ש ונראה לומר דר"י ור"ש לשיטתייהו דסברי מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה הכי נמי איכא למימר כיון דאינו הקטרה בפחות מכזית הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו חייב עד שיקטיר כזית והוי שפיר בת אחת ודו"ק:
בתוספות ד"ה איסור כולל אתניי' כו' אבל לר"י חייב שתים בכולל דא"כ לא הוי טעי בר קפרא הקשה במהדורא בתרא הא כשערבינהו הוי סבר דמליקה משכחת בכולל וכו' ע"ש. ונראה כוונת התוס' דבהא וודאי כא טעי בר קפרא שיטעה דגם זר שאכל מליקה יהא משכחת ע"י כולל דא"כ קשה קושית התוס' רא"ש מאי מקשה הגמ' לעיל לבר קפרא ר' חייא שקורי משקר והא איכא למימר דאתניי' אליבא דר"מ ואין לומר כתירוצו דהוה ליה לאתנוייה חידוש יותר אפילו בכולל חייב שתיים דלמא באמת אתניי' אלא דהוא טעי וסבר דבבת אחת אתניי' כי היכי דטעי מדר"מ לר' יוסי. אלא וודאי דאי אפשר לטעות בהכי ועל כן פירשו התוס' דהכי טעי דרבי אתניי' סתם זר ששימש ובעל מום ששימש אינו חייב אלא אחת ורבי לא הוי בדעתיה אלא אי אתרמי ע"י כולל אלא דבר קפרא טעי שיסבור רבי אפילו בבת אחת כיון דאתניי' סתם והלכך עירב מליקה בהדייהו ומוכח שפיר דאליבא דר' שמעון אתניי' דאי אליבא דר' יוסי לא הוי טעי שרבי יסבור בבת אחת דבבת אחת וודאי ר' יוסי מחייב שתים ודו"ק:
גמרא אלא מליקה למאן שיירי' וקשה דלמא לעולם שיירי' משום דר' יוסי מודה דאינו חייב אלא אחת משום דלא הוי לא כולל ולא בת אחת דהא בר קפרא סבר דהיתר זריקה שנינו ולתירץ השני שכתבו התוס' לעיל דנוכל לומר דאם אין כאן אלא איסור מעילה שפיר יכול לחול האיסור נבלה וא"כ נבלה קדים מאי אמרת כיון דר"ש לטעמיה הוי בת אחת וחייב שתים ה"ה לר"י כפירוש התוס' רא"ש בתירץ התוס' לעיל הא השתא דפליגי בבת אחת ואליבא דר"ש סבר בר קפרא דלא מחייב ר"ש אלא אחת ואפשר לומר כיון דשם זרות הוי כולל שאסור מצד זרות על כמה דברים שפיר חייל ואף דמעיקרא נמי הוה עליה זרות ועיין ברמ"ע שכתב דוגמא זאת וצ"ע:
תוספות ד"ה אמרינן הבערה תימא אטו וכו' וי"ל דאף על גב במוסיף וכו' מ"מ באיסור כולל ס"ל דלא חייל קל על חמור עכ"ל ולכאורה לפי דברי התוס' דהכא קושית התוס' בסוף נדרים במקומה עומדת דהקשו אמאי אמרי' נטולה אני מן היהודים יפר חלקו וכו' האיך חל איסור נדר על איסור אשת איש ותירצו דהוי כולל וכו' עיין שם ולפי דברי התוס' דהכא אף דהוי כולל היכא חל הא הוי קל על חמור. ונראה ליישב דהנה מו"ח הגאון זצ"ל בספרו אהל דוד הקשה מאי מקשים התוס' היאך חייל איסור נדר הא איכא למימר דמתלא תלוי כמו גבי אחות אשה. ונראה דגבי נדר וודאי לא שייך לומר מתלי תלי כיון דבשעה שנדרה לא חייל האיך יכול אח"כ דהא השתא לא נדרה ואין הנדר חל אלא בשעת הדיבור אלא איכא למימר דתליא בהא דאי אמרינן אין איסור חל על איסור אפילו לקוברו אינו חל וא"כ בשעת הנדר לא הוה חל כלל והאיך יחול אח"כ אבל אי אמרינן דאף דאין איסור חל על איסור מ"מ לקוברו חל וא"כ הנדר חל מיד לענין לקוברו איכא למימר כיון דפקע איסור אשת איש חל הנדר ממש לענין לחייבו ואין כאן איסור חל על איסור. ולפי"ז מיושב קושית התוס' דהתם א"ל דאף דקב על חמור לא חל עכ"פ לענין לקוברו חל ושייך לומר מתלי תלי כקושית הגאון מו"ח אהל דוד זצ"ל ודו"ק:
הרמב"ן הקשה על פירוש התוס' הא מ"מ יהא חל כיון דשם שבת חמור שבשאר מלאכות חייב סקילה. ונראה לומר דלכאורה קשה אמאי לא תירצו תוס' דהכי פריך האיך יחול איסור שבת הא הוי כולל משני שמות לשיטת הריב"א בפסחים דף ה' לר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאת אינו חייב בי"ט משום הבערה דלא הוי בכלל לא תעשה כל מלאכה וא"כ הוי הבערה ושאר מלאכות שני שמות אבל לאו מלתא היא דהכא לא צריכנא לאתויי עלה מכח שאר מלאכות דהבערה עצמה הוי כולל דקודם שבת לא הוי אסור אלא בהבערת גבוה אתי שבת מגו דנאסר בהבערת הדיוט נאסר נמי בהבערת גבוה. ולפ"ז מיושב קושית הרמב"ן דמשאר מלאכות לא נוכל לומר כולל דהוי משתי שנות וע"כ צריך לאתויי עלה מכח הבערה והוי קל על חמור ודו"ק:
בא"ד וא"ת דאמר בחולין התורה אמרה וכו' והקשה השער המלך הא הוי ונוסיף דמשום נבלה נאסר לגבוה כונו שכתבו התוס' בחולין דף ק"א ובזבחים דף כ'. ונראה לומר דתלי' בשני תירוצי הגמ' בחולין דף ל"ז ע"ב ע"ש דלתירוץ קמא דאי אפשר שלא תהיה מסוכנת פורתא וודאי דאיסור נבלה לא הוי מוסיף דמקמי הכי נמי הוי אסור לגבוה אבל אי אמרינן דאפשר שלא תהיה מסוכנת איכא למימר דהוי מוסיף והשתא א"ש דאיכא למימר דתוס' פריך הכא אליבא דהאי תירוץ דאי אפשר שלא תהיה מסוכנת וא"כ לא הוי אלא כולל ואשכחן כולל בקל על חמור והתם בחולין נמי מקשי התוספות שפיר להאי תירוץ דאפשר אמאי סברי רבנן דנבלה לא חל הא הוי מוסיף. ובזה ניחא מה שתירצו דנבלה הוי חמור משום דמטמא דלכאורה קשה דאיך יחול טריפה על איסור חלב דהא בטריפה ליכא חומרא זו דלא מטמא. ובזה ניחא דבטריפה איכא למימר דהוי מוסיף אפילו להאי תירוצא דבנבלה אי אפשר דלא הוי מסוכנת פורת' בטרפה אפשר ודו"ק:
אלא דלכאורה קשה מאי מקשה התוס' מנבלה דלמא שאני נבלה דגלי קרא כונו שכתבו התוס' במעילה דף ט"ז ללוי דאף דס"ל בעלמא דאין איסור חל על איסור אפ"ה חל איסור נבלה אאיסור טמאה משום דגלי קרא דחל אחלב ה"ה אטמאה א"כ הכא כמי נימא הכי אלא כראה לומר דלכאורה לריה"ג קושית התוס' במקומה עומדת דס"ל דאפילו כולל בשווין לא חל אלא דווקא חמור על קל ואמאי חל נבילה על חלב הא הוי קל על חמור לחד תירוצא דגמרא בפסחים דף כ"ג ע"ב דחלב לא הוי הותר מכללה דבבהמה מיהא לא אשתרי ואזילו אי נימא דהותרה לא הוי אלא שווין וריה"ג לית ליה שווין אלא דלריה"ג באמת איכא למימר שאני הכא דגלי קרא ואין לומר דנילף מהכא דהוא סבר דילפינן מומתו בו כי יחללוהו דאין איסור חל על איסור אבל לר' יוסי מקשה התוס' שפיר כיון דחזינן דהתורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על חלב נילף מיניה וליכא למימר דיליף מומתו כי יחללהו כמו ריה"ג דא"כ אמאי קאמר דבשווין חל ועיקר קושית התוס' לא הוה אלא הואיל ור"י אית ליה כולל בשווין ודו"ק:
תוספות ד"ה אלא לקוברו וכו' מ"מ פריך שפיר לבר שם קפרא וכו' כיון דר' חייא אית ליה כולל ומהרש"ל גרס בר קפרא כיון דגמ' מקשה הכא אליבא דבר קפרא ונראה לקיים גירסת התוס' דהנה לכאורה קשה מאי מקשה הגמ' דלמא לעולם שיירי' לר' יוסי דלא חשיב אלא הני דלקוברו. אבל זר שאכל מליקה דחייב שתים ממש לר' יוסי לא חשיב כקושית התוס' לעיל אע"ג דר' חייא מוכרח לומר דר' יוסי אית ליה כולל משום דאי לא"ה לא הוי טעי בר קפרא אבל עכ"פ לבר קפרא דהוא סבר דלא טעי איכא למימר דסבר דר"י לית ליה כולל אלא דצ"ל כיון דר"ח סבר דר' יוסי אית ליה כולל ע"כ בר קפרא נמי הכי ס"ל דאם לא כן אמאי פליגי בבת אחת ואליבא דר' שמעון לפלגי בכולל ואליבא דר"י וא"כ מכא ידעינן דבר קפרא סבר כולל אליבא דר' יוסי כיון דר' חייא סבר הכי וא"כ שפיר גרסי' ר' חייא ובזה מיושב כמי מה שיש להקשות על הגמ' דלמ' לעולם לר"י שייר' דבזר ששימש ובעל מום ששימש אינו חייב לר"י אלא לקוברו הואיל והוי קל על חמור דב"ק מצי סבר דהאי ברייתא אליבא דרבי אתי' כמ"ש התוס' בדבור שלפני זה דאליב' דרבי הוי ג"כ בעל מום ששימש בטומאה קל על חמור הואיל ובעל מום במיתה אבל השתא ניחא דליכא למימר לבר קפרא יהא משכחת דבעל מום ששימש אינו חייב שתים אליבא דר' יוסי כיון דלר' חייא חייב שתים ממש לפלגי בהכי כמו שכתבנו לעיל ודו"ק: