אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר
סימן צא
בעזרת הש"י יום ב' ג' שבט תר"א לפ"ק:
ישאו הרים שלום. חיים וברכה עד עולם. לכבוד הרבנים המופלאים חריפים ובקיאים מפז מסולאים. תמימי דעים. חכמה וענוה בלבותם יחד מתרועעים. שבתם יחד מה טוב ומה נעים. הנה הנם היקרים. מוהר"ר אנשיל כ"ץ ני' ומהו' יואל סג"ל ני' ומהו' משה ווינדען ני' דיינא דק"ק מ"ד:
מחמדי לב ועין. הגיעני נועם מכתבכם. ואבין בנועם אמרותיכם. וארא כי כל יקר ראתה עיניכם. ולמלאות רצון חכמי לב ויראי ד' כי"ב אשתשע באמרותיכם ומדברכם נאוה ה' יאיר עינינו בחסדו בתו"הק ולא נכשל בדבר ה' לעולם:
נשאתם ונתתם באמונה והשכל בדבר האחים אשר אחד מהם שבק לנו חיים והניח אשתו מעוברת וילדה לתשעה ויחי הילד כרבע שעה ויגוע אח"כ (ולפי דעת הרופא אפשר נהיה מפני שלא נקשר הטבור נגוע) ושני אחים הנשארים אחד מהם קטן והשני משודך ונקשר עם אחות האלמנה הזקוקה וחקרתם אם יש להתיר לכנוס את משודכתו. והנה העירותם במישור מל מ"ש המרדכי בשם ר"ג לאסור אחות ספק חליצתו והביא ראיה וימצינו לפעמים החמירו בספק דרבנן י ואמאי לא הביא ממתניתין דיבבמות דף כ"ג ע"ב במי שקידש אחת מב' אחיות דמוכח שם דאפילו בדיעבד יוצא וכמ"ש הנ"מ שם וכ"ש לכתחלה. ותירצו דבמתניתין ליכא חזקת היתר מה שאין כן בעובדא דמרדכי איכא חזקת היתר. והקשה הרב מהר"א ני' דאיכא לאוקמי להבעל בחזקת חי לפ"ד הגאון בעל ט"ז. ותירץ מעכ"ת בי' דהרי מת לפנינו וכדברי ט"ז והנה ידעתם כי רבו החולקים על הט"ז ובפרט בנהרג שכתב הט"ז גם כן לומר חזקת חי וכדמוכח מן הראיות שם שהביא וודאי תמוה וכמ"ש הנודע ביתודה דבשלמא על מיתה בידי שמים שייך כומר דאין זה חזקה גמורה באשר היא סוף כל האדם אבל בנהרג לא שייך לומר כן. ובעובדא דמרדכי נהרג הבעל אבל יש לקיים דבריכם ולומר דעובדא דמרדכי כיון דלא נודע איזה מהם מת תחלה מאי חזית ליתן חזקת חיים לבעל ולא לבן. ואם איתא לדברי הגאון בעל ט"ז הוא רק בידוע הזמן שמת הולד ואינו ידוע הזמן שמת הבעל ואנו דנין הזמן שמת בו הבעל שייך לומר העמידנו בחזקת חי באותה שאנו דנין עליו אבל אם אינו ידוע זמן שמת הולד כמו שהוא במרדכי שמת ביום א' ואינו יודע מי מהן מת תחלה (ואם נאמר כהט"ז במת ולא בנהרג אזי אף באינו יודע היה לבעל חזקת חיים ולא לולד אף בא"י) אין כאן חזקת חיים להבעל יותר מן הולד ושפיר שייך לומר אוקי חזקת היתר לשוק ואולי דעת מעלתכם ני' דהולד כיון שמת בעיר בין ישראל בין המתים ידוע הזמן שמת בו ושפיר איכא למימר דאוקי להבעל בחזקת חי אי לאו סברת הט"ז אבל אין זה מוכרח בדברי המרדכי:
ואולם אם עיקר הספק היה שם מפני חזקת היתר ולכך הוצרך שם ר"מ ב"ב להביא ממרחק לחמו א"כ ראויה היה שכל הראיות שהביא המרדכי יהיה באופן שיש חזקת היתר ואפ"ה החמירו חכמים ולא נמצא כן בכולם ובפרט בראיה שהביא מדאין טובלין בין השמשות עי"ט דהוא דרבנן והחמירו בספיקא. והרי בין השמשות לא איתחזיק היתירא כדמוכח מדברי הר"ן בביצה ריש פרק המביא גבי תוס' יוה"כ בערב יו"כ שכתב דמה שצוה הש"י על תוס' יוה"כ הוא מלבד מה שנזהר בו מן הספק. דאם לא כן לא הוצרכנו לאזהרה. וסיים וזה ע"ד מי שסובר דסד"א לחומרא מן התורה. ואם היה חזקת היתר. אם כן כ"ע מודו דלקולא עכ"פ מן התורה וכמ"ש הר"ן בעצמו ריש פרק קמא דקידושין והוא מבואר מאליו וביומא בסוגיא דתוס' יה"כ כתב הר"ן ז"ל דבין השמשות חייב אשם תלוי והעושה מלאכה בו ואפילו למאי דכתבו התוס' בכריתות דף י"ז ע"ב ד"ה מדסיפא. דכתבו דמשכחת לה שתי חתיכות בבי"הש שעשה מלאכה בבין השמשות קרוב למ"ש דאיקבע איסורא כל היום משמע מדבריהם בע"ש איקבע היתירא. מ"מ יש הפרש רב בין איקבע לחזקה. ואע"ג דבערב שבת לדברי התוספות לא מיקרי איקבע איסורא ולכאורה איקבע היתירא מקרי מ"מ לא מקרי חזקה. דאם היה מקרי חזקה ממש היה ראוי לחייב במ"ש חטאת כיון דאיקבע איסורא חייב חטאת כמבואר וכמ"ש התוס' בכתובות בסוגיא דתרי ותרי טל הא דאמרו התוס' באשם תלוי הקשה תוס' דבחטאת קאי כיון דאיכא חזקת א"א אלא ברור דאין בבין השמשות חזקה להתירא בע"ש ולא לאיסור במ"ש. ולכאורה פשוט הוא דאיזה חזקה שיהיה יום לעולם ובוודאי גרע מעשוי להשתנות. כי בוודאי ישתנה. והאחרונים דברו בזה ואין העת מסכים לעיין בדבריהם והעולה מדברי התוס' והר"ן הוא כמ"ש ואם כן אדמייתי המרדכי מטבילת כלים היה לו להביא ממתניתין דשתי אחיות דדמי ליה יותר גם בספק מוכן אין כאן ספק להיתר לכאורה מיהו בראיה זו בלא"ה יש לתמוה דהרי דבר שיש לו מתירין וודאי אסור בספק גם כן וכדר' אשי בפרק קמא דביצה אבל כבר תמהו בכיוצא בזה על הרשב"א בהלכות יו"ט ואולי דאסור לרבנן אפילו לקבלם מן הנכרי ולטלטלם דזה עיקר מחלוקת ר"ג וחכמים שם לרב. וזה לא עיקרי דשיל"מ לדעתו ז"ל ואין כאן מקומו:
ויתכן דאם כאמר דהיה ידוע עת מיתת הולד בהך עובדא דמרדכי ואז אוקי חזקה להדי חזקה להבעל חזקת חיים ולאשה חזקת היתר לשוק נמצא הספק שקול על הא דלא הביאו ראיה ממתניתין דארבע אחיות לפמ"ש הש"ך בכללי ס"ס דעת הרשב"א לפסוק כר' יוסי דבאתחזק איסורא אף בדבריהם לחומרא דלפ"ז אם נתערב חד בחד אסור לר"י אפי' מדרבנן ואפילו נאבד אחד מהן הנשאר אסור וכ"כ השעה"מ בהלכות מקואות והחזיק כל דברי הש"ך הן במ"ש לפסוק כר"י וכתב דהרמב"ם יחידאו הוא במ"ש כר"מ. והן במ"ש בכה"ג דשתי חתיכות שנתערבו ונאבד אחד דהנשאר אסור לר"י וא"כ בקידש אחת משתי אחיות ומת הרי אחת אסורה בבירור משום אחות זקוקתו וממילא שתיהן אסורות ואפילו אחר שחלץ לאחת מ"מ השניה אסורא משום דאיקבע איסורא מעיקרא כמו בשתי חתיכות ונאבדה אחת מהן ולא מבעיא לדעת רש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור ודאי כן הוא אלא אפילו לדעת התוס' וסיעתיה דס"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור מ"מ אחות זקוקתו ואחות חליצתו תרוויי' משום אחות אשתו נאסרה דאחות אשתו אסורה בין כשהיא תחתיו ובין שנתגרשה. ולכך חד שמא הוי ואיכא למימר דמחזיקין וא"כ אין ראיה משם לספק שקול. ולכך הוצרך לשם על עובדא דשם דאין כאן חזקה להביא ממקומות אחרים ואם יש במקצת מקומות חזקת היתר ואפ"ה החמירו כ"ש שהוסיף להחמיר בספק שקול. ולפ"ז לא היה לנו ראיה מדברי המרדכי בפי' להחמיר היכא דאיכא חזקת היתר באחות חליצתו משפק רק דיוק קצת מד"מ שם בדאורייתא לספק דרבנן ובהנך ראיות שהביא בס"ס יש מהן דאיכא חזקת היתר אבל מ"מ נראה דאמת הוא דספק אחות חליצתו וזקוקתו אפילו היכא דאיכא חזקת היתר לא שרינן מלבד דסתמת לשון רמ"א בסי' קנ"ט הכי משמע דבכל ספק אסור עוד הרי בסימן קע"ג סעיף ג' העתיקו הטור והש"ע דברי הרמב"ם ובמה שהוא ספק ערוה על הבעל או ספק ערוה על היבם הרי זה חולצת ולא מתייבמת. לפיכך מי שקידש אשה בספק קידושין ואח"כ מת אחיו שהיה נשוי אחותו וכו' ארוסתו אסורה מפני שהוא ספק קרובת חליצתו והנה בזה מיקרי איתחזיק איסורא כמובן:
ואולם בזה שכתב הרמב"ם או ספק ערוה על הבעל תמה הטור דהרי ממ"נ מותרת ליבם והב"י פי' דמיירי שהוא ספק ערוה על שניהן על היבם ועל הבעל ומחק א"ו והב"ש תמה על זה דא"כ למאי נ"מ נקיט כלל שהוא ספק ערוה על הבעל כיון שהוא ספק ערוה על היבם לכן פי' הב"ש דמיירי בספק ערוה על הבעל דומיא דיבם דמפרש התם והיינו שהבעל קידש אחת ספק קידושין ואח"כ נשא אחותה ואם מת היבם אסור בשתיהן משום דאסור לייבם הנשואה דלמא הראשונה קידושיה קידושין והוי אחות זקוקתו מספק והרי בכה"ג כיון דקידש את הראשונה קידושי ספק מדאוריי' מוקמינין לה בחזקת פנויה כדמוכח סוגיא דיבמות דף ל"א ואפ"ה אחותה אסורה ליבם מטעם אחות זקוקתו. ומוכרח דאפילו איכא חזקת היתר אסור אחות זקוקתו. וגם לפירוש הב"י בדברי הרמב"ם דמיירי שהיא ספק ערוה על היבם ועל הבעל (ומשכחת לה שנשא אביהם אשה בתוך שלשה חדשים למיתת בעלה וילדה לז' בת והיא ספק בת ט' לראשון או בת ז' לאחרון והיה לה גם בת מאיש אחר ונשאה אחד מן האחים והשני קידש את הספקה ומת ונמצאת ספק ערוה על הבעל ועל היבם) גם בזה ראוי לומר העמידנה לספקה זו על חזקת פנויה ואין קידושי אחיות הספק תופסין בה מספק (ויעויין בכ"מ פרק י' מהלכות גירושין ובפ"ח בכללי הספקות בראשיתן ומ"ש המגיד במל"מ בפרק ט' מהלכות א"ב) ואפ"ה אסורה אשתו עליו משום ספק אחות זקוקתו ואף על גב דאיכא חזקת היתר ובזה יש ליישב קושית הב"ש על פירוש הב"י בדברי הרמב"ם דלמאי נקט ספק ערוה על הבעל כיון דהיא ספק ערוה על היבם ולהנ"ל אשמעינן רבותא בכה"ג דאיכא חזקת היתר אפ"ה אסורה אשתו עליו משום ספק אחות זקוקתו או חליצתו מה שאין כשמע מספק ערוה על היבם בגווני דצייר הרמב"ם שהיבם קידש אשה בספק קידושין ואחיו נשא אחותה ומת בדין שתהיה אסורה עליו דמדאורייתא מותר לייבם את היבמה אחותה דהעמד זו שקידש בחזקת פנויה. והרמב"ם בפ"י מהלכות א"ב הלכה ז' כתב כהן שנשא ספק חליצה אין מוציאין אותה מתחתיו והיא כשרה וולדה כשר וכתב הה"מ שם דלמד דין זה מסוגיא דיבמות דאמרו ספק חליצה לא גזרו רבנן וצ"ע דמסוגיא זו לא מוכח רק היכא דאם קדמו וכנסו דאין מוציאין אזי אין מוציאין אפילו הן כהנים אבל היכא דמוציאין כונו בקידש אחת משתי אחיות ומת ולו אח אחד דחולץ לשתיהן ואם חולץ אחת וכנס אחת מוציאין אין לנו וצריך לומר דדוקא לענין אחות חליצתו וזקוקתו שייך לחלק בין אח אחד לשנים ומטעם שכתב נמוקי יוסף אבל לענין כהונה אין לחלק ולאסור אח אחד יותר מן שנים וז"פ. ואולם בגווני דלעיל היכא דהיא ספק ערוה לבעל בלבד דהיינו שקידש היבם אשה בספק קידושין ונפלה לפניו אחותה ליבם הרי מדאוריית' אינה מקודשת וצריכה חליצה מדין תורה מנין לנו דכה"ג אין מוציאין מן כהן דעלמא שנשאה לאחר חליצה. וזה נלפע"ד דעת הטור בסימן ז' שכתב דבספק חליצה הוולד ספק חלל ותמהו עליו והמל"מ מחקו מן הספרים. ורמ"א בסימן ז' סעיף כ' פסק כן והב"ש חילק בשם הב"ח בין זנות לנשואין ולהנ"ל יתכן דהטור מיירי בספק חליצה דאתחזק ונראה דהרמב"ם לשיטתו שפ' כר"מ דבדרבנן אפילו באתחזיק אזלינן לקולא בספק ולכך לא שני הכי ג"כ ופסק דספק חליצה אין מוציאין. והיא וולדה כשר אבל הטור פ' כר"י וכדעת התוס' והרא"ש וכמ"ש השעה"מ בהלכות מקוואות ולכן כתב בספק חליצה דוולד ספק חלל וה"ה דמוציאין דאם לא היה מוציאין היה הוולד כשר וכמ"ש המל"מ שם דלא מצינן ביאה מותרת וולד פסול והא דסתם הטור היינו משום דמייתי התוס' ספק גרושה דמסתמא היתה בחזקת אשת איש רק שאירע ספק בגט וה"ה ספק חליצתו מיירי בכה"ג דאתחזק:
ואחרי כי מוכח דספק אחות חליצתו אסורה אף על גב דאיכא חזקה להתירא וכדמוכח לפי' הב"י והב"ש בהך דספק ערוה להבעל שכתב הרמב"ם אם כן זה שאמרתם דיתכן דלא גזרו חז"ל על אחות זקוקתו רק בגוונא דאם היתה אחות אשתו אסורה מדאורייתא מה שאין כן בנידון זה דאף באחות אשתו כה"ג דאיכא רוב לא הוי רק איסור דרבנן הרי מעכת"ר רואים דליתא דהא אם קידש אשה בספק מדאורייתא מותר באחותה ואפ"ה אם קידש אחת מן האחיות בספק ואחיו נשא אחותה ומת בעל הספק אשתו אסורה עליו משום אחות זקוקתו בספק וכן הוא לפירש הב"י והספק הוא מתחלתו ולפי הציור שכתבנו למעלה הספק מן הלידה וליכא לברורי ואפ"ה אסור באשתו מספק ולא נשאר רק לומר דחז"ל לא אסרו רק בחזקת היתר ולא היכא דאיכא רובא דעדיף ומי ימלא לבור ולסמוך על זה אחרי דגם בחזקה מדאורייתא מותר ואפ"ה אסרו בספק מפני חומר ערוה ואע"ג דגבי ספק טומאה ברה"י והיכא דאיכא רוב גם ברה"י טהור כדמוכח מהך דתשעה צפרדעים וכו' ומשמע בנדה דף י"ח דאפילו ברובא דליתא קמן דינא הכי ומזמ אינ' ענין למה שגזרו חז"ל דגבי טומאה איכא למימר מה דגלי גלי והיינו בחזקה ולא ברוב אבל בגזרת חז"ל אשר החמירו ולאסור מה דמותר מדינא אין לנו לחלק מעצמנו אם לא חלקו הם בפירוש ועיין בפרק י"א מהלכות מעשר הלכה י"ג ובכ"מ שם:
והתוספות ביבמות והרא"ש שם ריש פרק החולץ כתבו דה"ט דהחמירו לחוש כאן למיעוט משום דהוי מיטוט המצוי לכך אסרו ביבמה וכן בבהמה אבל תוספות בחולין דף י"ב כתבו משום שלא יבואו להצריכה חליצה במת תוך שלשים ולא רצו לסמוך על הרוב ולהתירה וכתבו שלא יאמרו העולם שפיהק ומת ויבאו לידי קלקול ולכך גם לענין אבילות פטור שלא יבא להקל בערוה כו' ואסרו ג"כ בבהמה דגזרו בהמה אטו אדם דאי לא הא לא קיימו הא הרי לדעתם שם בחולין היה ראוי להתיר בבהמה ואפ"ה גזרו גזירה לגזירה וכו' לכאורה שאין להתיר אחותה דקרוב לטעות יותר והנה לדעת הגאונים דסברי אבילות דיום ראשון דאורייתא ולדעתם תימה כיון דרובן וולד מעליא ילדן אמאי פטרו מאבילות דאורייתא כיון דרובא ד"ת כודאי דמי וזה נראה דעת הרמ"ה שהביא הטור דאם קדם ויבם אין מוציאין ג"כ ותמה הטור עליו ולכאורה נראה שהכריח דמדאורייתא יש ספק ולכך פטרו מאבילות ולא אמרו באשת כהן דאינה חולצת ונשארת תחתיו משום דמצי למימר קים לי כרשב"ג וה"ה להיפך מצי למימר קים לי כרבנן וכמ"ש הב"ח לדעתו ז"ל אבל דעת כל הפוסקים אינו כן וכן הרמב"ם כתב דהוא רק מדרבנן להצריכה חליצה ואפ"ה משמע דלדעתו אפילו ביום הראשון אינו מתאבל וכ"כ התוס' בערובין דף נ"ו ע"א ד"ה דאמר שמואל וכ"כ בבכורות וכ"כ בהג"א בערובין שם והדבר תמוה מ"ט להקל בדאורייתא היכא דאיכא רוב. ואולם לדברי התוס' בחולין הקילו חז"ל ועקרו דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדי להעמיד דבריהם לענין חליצה וזה כוונתם שם בחולין דאלמוה רבנן להך גזירה טובא:
והרמב"ן בתורת אדם כתב דבר חדש לתרץ קושיא זו דאם יום ראשון דאורייתא למה הקילו בכפלים וכתב תחלה דלא מפני ספק של דבריהם הקלו בה אלא מפני שאין לבו של אדם עליו ולא מקיים ביה ואחריתו כיום מר וכתב עוד ותניא בסיפא יכול בבנו ובתו הנפלים ת"ל לאמו ולאביו מה הן בני קיימים יצאו בנו ובתו הנפלים ומינה לגמרי מיעטה רחמנה מה אביו ואמו בני קיימא יצאו נפלים ואין הולכים בהם אחר הרוב דנפלים לאו משום ספיקא מיעט רחמנא דהא בנו ובתו וודאי הן אלא גזה"כ הוא שלא יטמאו לנפלים ולמדו חז"ל אבלות מטומאה והאריך עוד ליישב הא דאמרינן לה יטמא ואינו מטמא על הספק וכתב דהתם היינו משום דאין ספק עשה דוחה לא תעשה אבל נפלים לאו משום ספק מיעוטין דבנו ובתו ודאי הן וכתב עוד דלה יטמא אסמכתא הוא דאין ספק מצוה מוציא מידי וודאי איסור. ולכאורה צ"ל דהא הראב"ן ז"ל סובר דספק דאורייתא לקולא מה"ת כמ"ש הר"ן בקידושין והרשב"א בת"ה בשמו וא"כ אמאי נימא דמיעט רחמנא היכא דאיכא רוב דהוי כוודאי למיתה ולכל ענינים ובטומאה גופא מרבי אביו חזקה דלמא לא ממעט רק היכא דליכא רוב ומ"ש דלאו משום ספק מיעטנהו רחמנא דבנו ובתו וודאי הן אינו מובן דאכתי מנין לנו למעט היכא דאיכא רוב דלמא דווקא בספק נפל אתי קרא למעט ואפילו וודאי נפל צריך קרא מה"ט גופא דאף ע"ג דבנו ובתו וודאי הן. אבל היכא דאיכא רוב מנ"ל ואולי ס"ל כיון דעכ"פ אפילו בספק אינו חייב לטמא לקבורתו מה"ט גופא דספיקא לקולא מן התורה וכיון שכן אסור לטמאות דלא התירה תורה טומאה רק היכא דאיכא מצוה. עליה ולא בספק והיינו שכתב אח"כ דאין ספק מצוה דוחה וודאי איסור ועדיין צ"ע ולדבריו יתכן דלכך החמירו חז"ל גם בשאר דברים לענין חליצה ושחיטה ולא סמכי לגמרי על הרוב משום דמצאנו להם מקום שהתורה לא עשאו לרוב זה כוודאי ועכ"פ לא עדיף מחזקה והיינו דאמרינן נמי באשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י לפ"ד הרי"ף והרמב"ם גם לדידן סמוך מיעוטא לחזקה משום דרוב בני קיימא עכ"פ לא אלים כוודאי דהרי לענין טומאה מרבינן אביו חזקה ומעטינן כל שאינו בן קיימא וודאי אף על גב דאיכא רוב ומינה לנידון שלנו דאין ליפות רוב דלאו כפלים יותר מחזקה לדעת הרמב"ן ז"ל:
ומעכ"ת ני' כתבו דגם להרמב"ן שכתב דטעם שהחמירו חז"ל בספק אחות חליצה וזקוקה מפני הפרסום ומעשה רב שנעשה בב"ד אפ"ה יש להתיר כאן דכיון דמדאוריי' א"ל כלום ל"ש שיהוי מצוה לא משהינן ואחות זקוקתו אינו אסור רק היכא דצריך חליצה מד"ת שייך שיהוי מצוה לא משהינן אבל כאן דלמא לא תבוא לידי חליצה לעולם. הנה כבר כתבתי דלפענ"ד נראה מדברי הפוסקים דאפילו היכא דיש חזקת היתר אפ"ה אסור ספק אחות זקוקתו ומלבד זה הנה מהר"א ששון בתשובה סימן כ"ז נשאל על מי שילדה וולד שגמרו שטרו וצפרניו ומת בתוך שלשים. והשיב דצריכה חליצה וכיון דאסורה לייבם כופין אותו לחלוץ והביא מדבר נ"י בפ' מ"ח על עובדא דר"ת ומדברי הה"מ בפ"ג בשם הרשב"א דכל היכא דאסורה לייבם כופין אותו לחלוץ. ומבואר דס"ל להרא"ש דטעמא לאו משום דשיהוי מצוה לא משהינן בלבד רק משום עיגון כופין אותו ולדעת הרשב"א כופין בשוטים. ולכאורה היה א"ל דדוקא באינו רוצה לחלוץ כלל דתתעגן לעולם. אבל אם תלה בקטן עד שיגדל לא כייפינן ליה. ויש קצת ראיה מדאמרינן בגמרא דתלה בקטן עד שיגדל משמע דשיהוי מצוה לא משהינן ולא קאמר משום עיגונא מיהו הנמוקי יוסף הוסיף על דברי רש"י במתניתין שכתב הטעם דאין שומעין לו משום שיהוי מצוה לא משהינן הוסיף הוא על דברי רש"י ומעגן לה משמע דס"ל דגם זה משום עיגונא מיהו אף לפי פשוטו דטעם משום שיהוי מצוה בלבד (וכמו דאיתא גבי גר בקידושין דף מ"ג ע"ב ויעויין בתה"ד סימן ל"ה דיליף מינה לענין קידוש לבנה) מ"מ יתכן משום דהתם אפשר כשיגדל הקטן או יבוא הגדול ממ"ה ירצה לייבם אבל היכא דאסורה לייבם לא מעגין לה כל השנים האלה עד שיגדל הקטן:
וכ"ש בנידון זה שלדברי המילדת שפיהק ומת ואפשר דמה שאמר הרופא אינו מוציא מידי וודאי של המילדת לא מבעיא אם היא ישראלית אלא אפילו נכרית כיון שאחרות מן הסתם עומדות עליה מן הסתם עשתה כמשפט דלא מרעא אומנתה ויעויין בי"ד סימן קכ"ד ובש"ך שם בשם הירושלמי ולדעת התוס' והרא"ש ביבמות ר"פ החולץ ודעת ר' יונה שהביא הר"ן בשבת כל שחלה ומת הרי זה בפיהק ומת ותימא על הטור שסתם וכתב דאם אשת כהן היא אינה חולצות ולא ביאר דהיינו דווקא בנפל מן הגג או אכלו ארי ועכ"פ דבר שאין זכר בראשונים להתיר אין בידינו כח להתיר וראיתי דדעת הפוסקים להחמיר גם בדרבנן בענין זה שהרי מהרי"ן לב ומהרשד"ם הצריכה לחזור על כל האחים והרח"ש בתשובת אה"ע סימן נ"ח והח"צ דפליגי עלה היינו משום דאין זה חליצה פסולה כיון דממ"נ מותרת ולא שיאמר דסמכינן על הרוב אע"ג דחיזור הוא רק מדרבנן ורק מהרח"ש צידד מתחלה כן משום דיש פוסקים שאין מצריכים חיזור כלל אבל מסקנתו מטעם ממ"נ והח"צ לא ראה תשובת מהרח"ש:
וידידי הרבני מוהר"ר דוב כ"ץ ני' כתב דיש סעד להתיר מהא דכתב הגהות מרדכי בכתובות דאם אחד מן הבנים שידך מותר לכנוס ואין בו משום חדר"ג מה"ג משום דחרם מפקע זיקה אבל הרב השואל שם בהגה"מ כתב להדיא רק לעומת חדר"ג מה"ג מפקע האי מהאי לא לעומת איסורא דאיכ"ל דבכה"ג לא גזור והרי אם שניהם החתן וכלה יכולים לנתק קישור השידוכין והרי כשם שהוא אסור באחות זקוקתו כן אחות זקוקתו אסורה בו ואיך שייך לומר דמפקע זיקה משום אחרים שקבלו והם צריכים ויכולים למחול זה לזה ואין כאן חרם דוגמא לזה אמרינן בכתובות גבי אונס דאי אמרינן כא בעינא מי איתא לעשה כלל ולא אמר הרב שם אלא גבי חרם דרג מה דלא מצינו רק על האיש ולא נמצא כלל דיש איסור על האשה ויש לדון בדברי התשובה ההיא הרבה אלא שאין להאריך:
ומ"מ לענין לכפות את הגדול לחלוץ אע"פ שכתב מהרא"ש בפשיטות דכופין הרי כתבו התוס' ביבמות דף קי"א ע"ב ד"ה לאחר שלשים יום כופין כל היכא דלדבריו א"צ מפני זילותא שתריק בפניו ואם כן היה א"ל דכאן דכיון לרבנן א"צ חליצה מצי למימר קים ליה כרבנן וכ"ש שיש פוסקים הסוברים דכל שנגמרו צפרניו ושערו והוא בן ט' דא"צ חליצה א"כ אמאי לא יכול לומר קים לי כוותיה ואינו דומה להך דנמוקי יוסף שהביא מהרא"ש דוודאי צריכה חליצה וצ"ל דס"ל דכיון דמשום עיגון דידה אמרינן דכופין כל שהיא מתעגנת מבלי פשיעתה אין חוסמין אותה לעולם. ואולם הנימוקי יוסף הביא בשם הריטב"א הטעם דאין כופין אותה משום דמצי למימר אע"ג שנתתי לה גנו לא ניחא לי לחלוץ שתהיה אסורה לחזור ולשאנה יע"ש ובקדושין דף ס"ה ע"א דאין כופין לגט לכ"ע באומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך ויעויין בכתובות דף ע"ג ע"א והתוס' שכתבו טעם אחר ביבמות היינו דווקא משום דלא ס"ל סברת הריטב"א והנימוקי יוסף הנ"ל כיון דכל קרובותיה בלא"ה אסורים לו ורק משום עצמה שאמר שאין חפץ לאסור אותה על עצמו משום זה אין ראוי לעגנה שהרי היא צועקת כי לעולם לא תחפוץ בו ויכולה ג"כ לידור הנאה ממנו אבל וודאי סברא אלימתא היא דלא ניחא ליה למיתסר בקרובותיה כדאיתא בקידושין מעתה מהרא"ש שכתב דכופין אותו לחלוץ ולא מצי למימר לא ניחא ליה כו' משום דאף עתה קרובותיה אסורות עליו משום אחות זקוקתו ולא מבעיא אם אין שם אח אלא הוא כיון דמתעגנא לעולם מבלי פשיעתה לא אמר כן ואפילו יש שם אחים אחרים כיון דעכ"פ אחד צריך לאסור עצמו בקרובותיה אין הגדול יכול לדחות אצל הקטנים מטעם לא ניחא לי אבל זה שאחותה משודכת לו נראה דאין כופין לחלוץ דכיון דיש אח אחר אין אוסרין משודכתו עליו בע"כ בכה"ג דרבנן ס"ל דאזלינן בתר רובא וגם בפוסקים נמצאו מתירין והרי כתבו התוס' ביבמות דף מ"ג בשם ר"ת בד"ה שאני וברא"ש שם שהתיר לכנוס משודכתו בתוך שלשים לאבילות שלה. יע"ש:
ועכ"ז עליכם החכמים היקרים האהובים להתאמץ ולדבר על לבו שיחלוץ לה ולא יעגן את האלמנה כל שנים הרבות ההמה כי מי יודע מתי יביא שערות שסומכים עליהם לחלוץ והנה הצער מן הפירוד הוא צער שעה וצער עיגון האלמנה ארוך כמעט אין לו שיעור כי אולי ח"ו יקרה מקרה שלא יוכל הקטן לחלוץ ותתעגן כל ימיה לעולם או יוצא זה הגדול את אשתו בגט גם יש לחוש פן יבואו לידי מכשול ח"ו ובפרט דגייס אהדדי כ"כ לזאת טוב וישר לפענ"ד לדבר על לבו שלא יעגן עצמו וגיסתו האלמנה. וד' יבנה לו בית נאמן. א"ד ידידכם שוחר טובתכם וחפץ ביקרכם:
דברי ידידו ודש"ת. הקטן מאיר א"ש: