אור ברסלב

אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר

סימן פט

סימן פח

בעזה"י בסוגי' הנ"ל בשם בן המחבר

הרב מוהר"מ ני'

הרמב"ם פרק מהל' גו"א פסק וז"ל מצא גיטי נשים בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה וכו' והשיג הראב"ד וז"ל א"א תמה אני היכי פסקא למילתא דהא עי לאלתר אי כמי שלא הוחזקו ב' יב"ש ומקום שהשיירות מצויות עכ"ל ונ"ל דהנה הרשב"א הקשה על הך לישנא דר"ז דס"ל דבעינן תרתי לטיבותא לא הוחזקו ולא שכיחא שיירתא דכיון דר"ז אמר בהך לישנא גופא דרבה מנ"ל דפליגי יעויין שם דאכתי תקשי במאי פליגי הני תרי לישנא:

ונלפע"ד דהנה הש"מ בב"מ הקשה מאי הקשה ר"ז מברייתא דקתני בה בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה דהרי איכא תרתי ספיקא להתירא ספק שמא כבר גירשה ויחזיר לה אפילו אינו שלה ואפילו לא גרשה כבר שמא זהו הגט שאבד ותתגרש עתה בחזרה זו. והכה המהרמ"ש בגיטין הקשה גם כן קושיא זו ותירץ לדעת התוס' אין זה ספק שמא כבר גירשה דהא אין מאמינים במה שאמר שכבר גירשה וכמ"ש התוס' בגיטין והנה הש"מ בתירץ השני תירץ דזה לא הוי ספק שמא גירשה דהעמד אשה בחזקת א"א והנה לכאורה זה תליא אם הך חששא דשני יוסף בן שמעון הוי חששא דאורייתא או לא דאם הוא חשש תורה אזי שפיר תירץ הש"מ דכיון דהאשה בחזקת אשת איש עומדת לא הוי ס"ס אמנם אם החשש דשני וב"ש אינו אלא חששא דרבנן ובחשש דרבנן לדעת כמה פוסקים דאף באתחזק איסורא אמרינן סד"ר להקל וא"כ הדרא הקושיא דהא הוי ס"ס וצ"ל כתירוץ המהרמ"ש. והנה אי אמרינן דבעינן תרתי לטיבותא לא הוחזקו ולא ש"ש אז דווקא מחזירין או בדאיכא רק חדא לטיבותא מחזירין כראה לכאורה ג"כ אי הך חששא דשני יב"ש אם הוא חשש תורה או לא דאם הוא חשש תורה אזי אין החששא מסתלקת עד דאיכא תרתי לטיבתא. אמכם אם אין אלא רק חששא דרבנן אזי כראה מסברא כי גם בחדא לטיבותא מסתלק החשש והנה י"ל דבזה פליגי הני תרי לישנא דהך לישנא דאמר דר"ז היינו דדבה ס"ל דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן אף דאיכא גט בירה ולא קשה קושית הש"מ דהרי לא הוי ס"ס ואם כן אין אנו צריכים לומר דהוה חשש תורה. אמנם הל"ב ס"ל דהבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן ולכה"פ כשהגט בידה וכדברי התורת חיים. יעויין שם. ואם כן קשה מאי הקשה ר"ז מברייתא דהא הוי ס"ס וצ"ל כתירוץ הש"מ דהעמד אשה על חזקת אשת איש וע"כ דהוי חשש תורה ואם כן על כרחך פליגי אדרבה ודווקא לא הוחזקו ולא ש"ש אז מחזירין דחשש תורה אינו מסתלק רק בדאיכא תרתי לטיבותא:

עוד תירוץ הש"מ דבאיסור אשת איש אין הולכין אחר הרוב כמו במים שאין להם סוף וזה כדעת הפ"י בקו"א דחולק על חכמי הספרדיים המתירים גבי גירושין וגבי עגונה היכא דאיכא ס"ס והנה כראה דגם זה תליא אם החשש דשני יב"ש הוא חשש תורה או לא דאם הוא חשש תורה לא מהני ס"ס אמנם אם הוא חשש דרבנן מהני ס"ס וכמו דאיתא בתשובת האחרונים לענין סימנים והנה הנוב"י תנינא סי' ס' חידש דזה תליא אי סמנים דאורייתא או דרבנן דאי אמרינן סימנים דאורייתא ולא חיישינן מהתורה דילמא אתרמי עוד אחד בסימנים כאלו ה"ה כמי לא חיישינן דלמא אתרמי עוד אחר בשם כזה אמנם אם סימנים דרבנן ומדאורייתא חיישינן דלמא אתרמי עוד אחד בסימנים כאלו הכא נמי חיישינן מדאורייתא דילמא איכא עוד אחר ששמו כשם הזה יעויין שם בסוף התשובה. והנה הגאון נוב"י הביא בתשובה הנ"ל בשם חתנו הגאון זצ"ל כי גם הוא הקשה גבי גיטין שנאבדו דלחזור משום ס"ס יעויי"ש והנה הש"מ דלא הקשה רק על הברייתא דקתני בזמן שהבעל מודה ולא תיכף על המשנה וצ"ל דס"ל דבגט שנאבד לא שייך ס"ס ורק אם הבעל מודה בזה יש להקשות דיחזיר משום ס"ס וטעמא י"ל דבגט הנאבד מן השליח דהס"ס הוא שמא לא כתב יב"ש האחר גט כלל ואת"ל כתב גט שמא לא נאבד כדאיתא בנוב"י יעויי"ש וא"כ אין הספק אחד מתיר יותר מחבירו והוי שם אונס חד דלא הוי ס"ס אמנם בהברייתא דקתני בזמן שהבעל מודה דהוי ס"ס שמא כבר גרשה הבעל ויוחזר לה הגט אף אם אינו שלה דהרי כבר היא מגורשת ואת"ל דלא גירשה מכבר דילמא זהו הגט שלה ותתגרש עתה בקבלה זו דיש כמה ענינים להקל ולהחמיר בין אם היא מגורשת מכבר או כי עתה תתגרש והוי ס"ס. והכה ר"ז יש לומר דסובר סימנים דרבנן ואם כן החשש דשני יב"ש הוא חשש תורה וא"כ אין להתיר מכח ס"ס ולכך הקשה מהברייתא הגם דקתני בברייתא בזמן שהבעל מודה והוי ספק ספיקא מ"מ קשה אמאי יחזיר דבחשש תורה לא מהני ספק ספיקא ולכך הוצרך לתרץ תירוצו אמנם הרמב"ם דלפי דעת הרבה אחרונים סובר סימכים דאורייתא (ויעויין באמרי אש לאאמ"ו הגאון זצ"ל הכ"מ חא"ח סימן מ"ו) ורק גבי א"א אין סומכים על הסימנים והכה למאן דסובר סימנים דאורייתא זה החשש דשני יב"ש הוא דרבנן ואם כן היכא דאיכא ספק ספיקא מותר. ולכן פסק שפיר בזמן שהבעל מודה דיחזור לאשה משום דהוי ספק ספיקא. אמנם בשליח שאבד הגט דאין כאן ספק ספיקא וכמו שכתבנו ולכך פסק דבהוחזקו או ש"ש אין מחזירין:

והנה לפי הדברים האלו צריך לומר דאף אי החשש דשני יוסף בן שמעון הוא דרבנן מכל מקום צריך תרתי לטיבותא לסלק החשש ולא יתכנו הדברים אשר אמרנו ליישב קושית הרשב"א ונראה לומר עוד בישוב קושית הרשב"א דהנה התוס' ד"ה הא הקשו אמאי לא פריך אמתניתין וניחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי כדפריך אברייתא לקמן בב"מ ונ"ל לפמ"ש התורת גיטין לתרץ קושית הפני דהקשה אמאי לא ניחוש שמא גט זה מוקדם לגט שלה ותבא לטרוף לקוחות שלא כדין ותירץ הגאון הנ"ל דמשום זה לא היינו יכולין להחזיר בהוחזקו שני יב"ש דהרי שני יב"ש בעיר אחת אינם יכולים להוציא שטר חוב על אחרים והנה לפי"ז לרבה אין קושיא דהרי הוא ס"ל דבלא שכיחא שיירתא לבד מחזירין ויכולין לומר דהמשנה איירי בהוחזקו ולא שכיחא שיירתא ואם כן אין חשש טריפת לקוחות ולר"ז דהמתניתין איירי לאלתר בוודאי יכולין כומר דמיירי בהוחזקו. אמנם קושית הגמ' הוא לכ"ב דר"ז דהברייתא איירי בלא הוחזקו גם כן ושפיר הקשה הגמרא דיש חשש טריפת לקוחות. והנה התוס' הקשו לפי' קמא אמאי לא אמר ר"ז דהברייתא אתי להשמיענו למ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה דלא חיישינן לשמא כתב ליתן בכיסן וכו' ותירצו דאם איירי הברייתא לאלתר איירי גם בו ביום ובאותו יום אין חשש טריפת לקוחות וקשה לכאורה לפי מה שפירש רש"י דלכך אין מחזירין לבעל משום דיפסיד אותה הכתובה שיאמר דניתן לו הגט לראיה שפרע הכתובה והקשה המהרמ"ש דהרי כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ותירץ דאם יקדים הזמן לא יחתמו העדים ואם יכתוב באותו יום יכירו עדי המסירה שאין זה הגט את"ד יעויין שם. והכה מזה מוכח לכאורה דלא מיירי בו ביום דאי מיירי בו ביום הדרא הקושיא לדוכתא דאמאי לא יחזיר להבעל דהרי כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו דהרי עדי חתימה יכתבו לו הגט בזמן אותו יום והעדי מסירה לא ידעו כיון שהזמן נכתב כמו שהיה בגט הראשון:

ויש לומר דבאמת מחמת זה פירש"י בב"מ דלכך לא מוקי ר"ז הבריותא דמיירי דמצאו לאלתר דא"כ הו"ל לפלוגי בין מצאו לאלתר למצאו לזמן מרובה. והנה בגיטין פירש"י דלכך לא מוקי הברייתא במצאו לאלתר דא"כ פשיטא ולזה י"ל דרש"י בגיטין דפירש דא"כ פשיטא ולא יקשה קושית התוס' דלמא אתי להשמיענו דלא ניחוש שמא כתב ליתן בניסן די"ל דבאמת ר"ז סובר כמ"ד משעה שנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות וכמו שתירצו התוס' בב"מ. אמנם שם בב"מ דהגמרא הקשה שם הקושי' על הך ברייתא ולפי מה שכתבנו הקושיא הוא לר"ז וא"כ רצה הגמרא לתרץ אף אם ר"ז סובר יש לבעל פירות עד שעת נתינה ואם כן אין לומר פשיטא דיקשה דלמא אתי להשמיענו דאין חוששין לשמא כתב כו' ולכך כתב רש"י דא"כ הו"ל לאפלוגי:

אמנם על תירוץ זה של רש"י דהו"ל לאפלוגי בדידה הקשה המהרמ"ש דא"כ לפי תירוץ ר"ז ג"כ יקשה דהו"ל לאפלוגי בדידה בין שיירות מצוייות לשאין שיירות מצוייות והנ"ל לפי שיטת הרמב"ן ביבמות גבי יצחק ריש גלותא דלכך אמר רבא דלא חיישינן לתרי יצחק משום דאמרינן כאן נמצא וכאן היה וכן גבי גט אם נמצא בהעיר שנכתב בה הגט אמרינן כנכ"ה והקשה הפנ"י א"כ מאי מקשה ר"ז מתני' אברייתא דהרי במתני' קתני המביא גט דמיירי באבדו בדרך. אמנם בברייתא דקתני מצא בשוק דלמא מיירי במצאו במקום שנכתב. והנה לרמב"ן באמת צריך לומר דמצאו בשוק לאו דווקא אמנם דנאמר דנמצא דווקא במקום שלא נכתב זה וודאי אין לומר ודיינו אם נאמר דנמצא בין במקום שנכתב ובין במקים שלא נכתב. והנה לפי"ז יש לומר דלא מצי הברייתא לאפלוגי בין שיירות מצוייות לאין שיירות מצוייות דכיון דקתני נמצא בשוק ומיירי גם אם נמצא בשוק ומיירי גם אם נמצא במקום שנכתב ואם נמצא במקום שנכתב אף בשיירות מצוייות מחזירין:

עוד יש לתרץ קושית המהרמ"ש הנ"ל דהנה התוס' בגיטין כתבו דהך סוגיא אתיא דלא כר"מ דלר"מ אינו יכול לגרשה אפילו הוא שלו כיון דהוחזקו ולא הוי מוכח מתוכו. הנה לפי דברי התוס' אלו דלמאן דבעי הוחזקו ושיירות מצוייות ובחדא לטיבותא מחזירין וא"כ לר"מ דלא משכחת הוחזקו בכל ענין מחזירין דהרי שיירות מצוייות לחודא לא הוי ריעותא והוחזקו לא משכחת לה דאם יש כאן שני יב"ש אין הגט כשר אף אם הוא שלו ואם הוא גט כשר על כרחך לא הוחזקו וא"כ קשה לכאורה להך ברייתא דתני איזהו לאלתר אחרים אומרים כדי לכתוב את הגט ואחרים היינו ר"מ (ועיין תוס' סוטה דף י"ב ד"ה אחרים) ואם כן לר"מ מאי נ"מ בין לאלתר או שלא לאלתר דממ"נ אם הוחזקו הרי אף אם מצאו לאלתר פסול דהרי אינו מוכח מתוכו ואם לא הוחזקו אף שלא לאלתר מחזירין דהרי שיירות מצוייות לחודא אין ריעותא. והנה אם נאמר כדברי התוס' בב"מ דכתבו וז"ל על מאי דאמר ר"ה חיישינן לשני שוירי וא"ת א"כ לר"ה האיך יגרש אדם את אשתו לר"מ דאינו מוכיח מתוכו כיון דחיישינן לשני שוירי וי"ל כיון דלא הוחזקו הוי שפיר מוכח מתוכו ומ"מ כשנפל חיישינן ואם כך לפי"ז י"ל לרבה ולל"ק דר"ז דבלא הוחזקו מהדרינן אף דש"ש היינו לדידן דלא בעי מוכח מתוכו. אמנם לר"מ דבעי מוכח מתוכו ואם כן כי לא הוחזקו הוי מוכח מתוכו והיינו דווקא כשלא כפל אמנם כשנפל ואתרע שוב לא הוי מוכח מתוכו והיינו כשנפל במקום דשיירות מצוויות ואם כן לר' מאיר בשיירות מצוייות לחודא אין מחזירין והיינו דכיון שנפל במקום שהשיירות מצוייות ממילא לא הוי מוכח מתוכו ומיושב בזה קושית הראשונים שהקשו אמאי תירצו כאן בשיירות מצוייות וכאן בשאין שיירות מצוייות לשני כאן שהוחזקו וכאן שלא הוחזקו ולזה יש' לומר דאם המתניתין איידי בשהשיירות מצויית אזי גם לר"מ משכחת לה להאי דינא וכמ"ש אמנם אם המשנה איירי בהוחזקו:

אם כן מתניתין דלא כר"מ ויקשה האיך יפרש ר"א המשנה מה' דלא שייך אליביה כלל. והנה אם לא נאמר כסברא הנ"ל י"ל:

דבאמת רבה ור"ז סוברים דגם לר"מ לא בעינן מוכח מתוכו וכדעת הר"ן ריש פרק כל הגט ואם כן אין קשיא כלל מאחרים ובזה י"ל דפליגי הני תרי לישנא דל"ק דר"ז סובר דלא בעינן מוכח מתוכו וא"כ לא קשיא מאחרים ולכך סובר בחדא לגריעותא מחזירין. אמנם ל"ב דר"ז י"ל דס"ל דבעינן מוכח מתוכו אליבא דר"מ וא"כ על כרחך בחדא לגריעותא גם כן אין מחזירין דהיינו או בהוחזקו או בשיירות מצוייות וא"כ גם לר"מ אף דלא שייך הוחזקו מ"מ משכחת לה דאין מחזירין משום ריעותא דשיירות מצוייות:

והנה אם נאמר דלכ"ע במינן לר"מ מוכח מתוכו וסוגין דלא כר"מ וכדעת התוס' ואחרים ג"כ לא הוי ר"מ (ודלא כתוס' סוטה דאם יש הוכחה דר"מ לא ס"ל כאחרים אין צ"ל דאחרים הוי ר"מ) יתיישב קושית המהרמ"ש הנ"ל ויתיישב גם כן קושית השעה"מ שהקשה על הל"מ דמפרש דברי הרמב"ם דלא מהדרינן במקום שהשיירות מצוייות ומכ"ש היכא דהוחזקו והיה קשה להרמב"ם קושית הרשב"א אמאי לא משני ר"ז כאן שהוחזקו כאן שלא הוחזקו לכך מפרש הרמב"ם מתניתין לאלתר דמתניתין בשלא שהה אדם שם ובהוחזקו אבל לאלתר דלא עבר אדם שם אין מחזירין ולכך לא היה יכול לאוקמי מתניתין בשהוחזקו דאם כן לאלתר אמאי כשר והקשה השעה"מ דאכתי יקשה לל"ק דר"ז אמאי לא מתרץ כאן בשהוחזקו וכאן בשלא הוחזקו ונ"ל דהנה כבר התעורר המהרמ"ש ותירץ דלדעת התוס' דסוגין אתי דלא כר"מ ולכך לא תירצו דהמתניתין איירי בהוחזקו דאם כן אתי מתניתין דלא כר"ע וא"כ י"ל דר"ז בעי לאוקמי גם הברייתא אליבא דכ"ע. והנה אם מוקינן באין שיירות מצוייות א"כ לכ"ע מחזירין דלר"מ הרי לא שייך לדידיה הוחזקו ולרבנן אף דהוחזקו מכל מקום מחזירין דהרי אין שיירות מצוייות וא"כ בהקושיא דעדיין לא ידענו שום חילוק רק בין לאלתר ובין לזמן מרובה ושפיר הקשה הגמרא דאין לומר דמיירי לאלתר דא"כ הו"ל לאפלוגי בין לאלתר ובין לזמן מרובה, אמנם בהתירוץ לא שייך להקשות דהו"ל לאפלוגי בין שיירות מצוייות לאין שיירות מצוייות דהרי רוצה לאוקמי הברייתא גם כר"ע ולר"מ בהוחזקו אין מחזירין ובשיירות מצוייות לחודא לכ"ע מחזירין. ומיושב קושית המהרמ"ש וממילא מיושב גם כן קושית שעה"מ דאם יאמר דהברייתא איירי בלא הוחזקו ובהוחזקו בוודאי לר"מ אין מחזירין א"כ הדרא הקושיא לדוכתא דליפלוג בדידה בין הוחזקו ללא הוחזקו:

עוד יש ליישב במאי פליגי הני תרי לישנא דהנה הרשב"א כתב. דלישנא דרבה בעצמו הוקשה לל"ב דר"ז דאטו מי איכא טעמא משום דלתרי יב"ש לא חיישינן ואפילו הוחזק אחד במקום שאין השיירות מצוייות משום דלנפילה דיחיד לא חיישינן וכו' אלא הכל תלוי בנפילה דרבים וכל שכן כל שנמצא במקום שהשיירות מצוייות אנו חוששין ליב"ש טובא והקשה הרשב"א אם כן מאי טעמא דרבה ונלפע"ד ליישב על פי דרכו דהנה הגאון בעל בית אפרים בתשובותיו הביא מחלוקת האחרונים אם יש להתיר גבי עגונה מצד קורבה דמוכח דעת הגאון נודע ביהודה ז"ל סובר דאין סומכים על היתר מצד קורבה דמוכח ובשם הגאון פנ"י ז"ל הביא דסומכין גם בעגונה היכא דאיכא קורבה דמוכח והנה האריך הגאון בית אפרים בתשובת אה"ע סימן ל"א דלמה לא נתיר כאן אם העיר הזאת הכתובה בגט היא קרובה ומעיר אחרת אין ידוע לנו למה ניחוש לרובא דעלמא כיון דידענו דבעיר הזאת נכתב הגט ולמה לא נתיר מצד קורבה דמוכח דעדיף מרובא שאינו מוכח. אמנם אם בעיר שאנו מסופקים עליה הוחזקו בה שני יב"ש. הנה הקורבה גם כן אינו מוכח וקורבה דאינו מוכח ורובא דאינו מוכח בוודאי רובא עדיף. ולזה י"ל כמו שתירץ הרשב"א ז"ל דאף דלנפילה דיחיד לא חיישינן מ"מ כיון דהוחזקו ואנו רואין שיש אחד ששמו כך אנו חוששין שיש אחרים הרבה ומהם נפל עכ"ל. והנה יש לנו לומר דאם אין בעיר זאת עוד אחר ששמו כך והוי קורבא דמוכח והרוב אינו מוכח ואין קפידא בשיירות. מצוייות. אמנם אם הוחזקו והוי ג"כ קורבא דלא מוכח וממילא אזלינן בתר רובא דעלמא אם השיירות מצוייות. והנה בב"ב דף כ' אמר ר' חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב מתקיף לה ר' זירא והיה העיר הקרובה אל החלל אף על גב דאיכא רובא דעלמא ומשני ביושבת בין ההרים והנה הרמב"ם לא הביא הך דיושבת בין ההרים וכתבו האחרונים דהרמב"ם ס"ל דבקורב' דמוכח אזלינן בתר קורבא (ויעויין בפלתי סימן ס"ג שהאריך בזה) הנה ר"ז דהקשה לכאורה אינו מחלק בין קורבה דמוכח או לא אמנם אם ר"ז לא הקשה קושיא השניה וליזול בתר רובא דעלמא י"ל דגם ר"ז מחלק בון קורבה דמוכח דבאיכא אחריתא דנפישא מינה לא הוי קורבה דמוכח אמנם לגבי רובא דעלמא הוי קורבא דמוכח והנה יש לומר דבזה פליגי הני תרי לישנא דלישנא קעא דר' זירא סובר דר"ז אזיל בתר קורבה דמוכח ואם כן היינו דרבה די"ל הסברא שאמרנו כיון דאין בעיר מי ששמו כשם הנכתב בהגט ואם כן אף דש"ש מ"מ אזלינן בתר קורבה דהוי קורבה דמוכח. אמנם אם הוחזקו דהוי קורבה דלא מוכח וממילא בשכיחא שיירות לא מהדרינן דאימא מרובא דעלמא נפל אמנם כ"ב דר"ז י"ל דסובר הר"ז לא אזיל בתר קורבה כלל וא"כ אף דלא הוחזקו לא והדרינן דכיון דשכיחא שיירות לא אזלינן בתר קורבא אף בקורבא דמוכח מ"מ רובא דעלמא עדיף:

והנה הך ברייתא דאיתא בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה כתב הש"מ בשם הראב"ד דבוודאי מיירי הנמצא במקום שנכתב הגט. והנה בגט הבא על ידי שליח לא שייך כלל הך סברא דקורבא וא"כ לא קשה מתני' אברייתא דמתניתין מיירי בגט הבא על ידי שליח ולכך לא יחזיר. אמנם הברייתא דאיירי שנמצא במקום שנכתב ולכך יחזיר משום דהוי קורבא דמוכח. אמנם ר' זירא יש לומר דסבירא ליה כמ"ש דלית ליה כלל דאזלינן בתר קורבא אפילו בקורבא דמוכח ולכך שפיר הקשה מתניתין וברייתא אהדדי. אמנם הרמב"ם דסובר דאזלינן בתר קורבה דמוכח. והנה לכך במצא גט אשה בשוק דבזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אף דהוחזק ושיירות מצויית משום דאחרי דנמצא במקום שנכתב אם כן הוי קורבה דמוכח והך סברא דכיון דהוחזקו הוי קורבא דלא מוכח ל"ל וגם סברת הרשב"א לא סבירא ליה להרמב"ם ולכך אף בהוחזקו ושיירות מצוייות מ"מ מחזירין כשנמצא בשוק בזמן שהבעל מודה. והנה אף דרומיא דמתניתין וברייתא לא קשה מ"מ רומיא דתרתי מתניתין קשה ופסק כל"ב דר"ז דבשליח המביא הגט דבהוחזקו או בשיירות מצוייות אין מחזירין:

תוכן העניינים

אמרי אש חלק אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה