אור ברסלב

אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר

סימן פח

סימן פז - ב

בעזרת הש"י סוגיא דשיירות מצוייות

בגיטין וב"מ: תחילת החורף משנתקע"ח לפ"ק יארמוט יע"א:

יש לעיין בשינויי סוגיא דגיטין דף כ"ו מסוגיא דב"מ דף י"ח. הא' דבגיטין לא דייק טעמא דנמלך רק פריך סתמא הא אמר תכו נותנין. ובב"מ דייק וזאת שנית דבגיטין לא דייק במאי פליגי רבה ור' זירא לל"ב. ובב"מ דייק. ומפרש דפליגי בהא כל מעשה ב"ד אפ פירושו דאשתכח בב"ד. ורש"י פה בגיטין בהאי גיטא דאשתכח בב"ד דרב הונא לא פירש דהוה ע"י שליח. ובב"מ פירש רש"י דהוה ע"י שליח (ומה שפי' רש"י שם בב"מ דהוה מקויים אפשר הטעם דאם אינו מקויים לא היה שליח נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ. דהוא נאמן יחידי משום דמדאורייתא א"צ קיום והאי כיון דכפל איתרע וצ"ע):

הרשב"א הקשה כיון דר"ז ורבה בחדא לישנא שני כאן בשיירות מצוייות וכו' א"כ על מה פירש ל"ב דרבה ור"ז פליגי כיון דאיכא למימר דשוין. ותירץ הרשב"א דטעמא דרבה לא מסתבר להו כמבואר בדבריו. ויש לעיין אם כן אמאי קאמר ל"ק דר"ז בעי ג"כ שיירות מצוייות והוחזקו ובמאי פליגי הכי לישנא וי"ל קושיא זו בכמה אופנים:

הרי"ף והרמב"ם לפי מה שפי' המגיד והר"ן ז"ל דבהוחזקו ושיירות מצוייות אין מחזירין כל שלא עבר אדם שם ובהוחזקו בלחוד או שיירות מצוייות לבד בעינן דוקא ששהא אדם שם ופירש בטעמו משום דלא רצו למפסק תרי חומרא כמבואר במגיד. ולכאורה יש לומר דטעמם דא"א כלל להחמיר תרי חומרות הללו והוא ע"פ מה שהקשה הפ"י על דברי תוס' שכתבו בתחלה דרבה דייק מדקתני ונמלך מוכרח דאם אמר תנו נותנין קאי לאלתר פשיטא ור"ז ס"ל דנמלך אורחא דמילתא קתני ושוב תירצו עוד דרבה דייק דמסתמא מיירי דומיא דסיפא דשטרי חליצה ומיאונין ור"ז לא דייק ומשמע דלתירוץ האחרון איכא למימר גם לרבה דנמלך לא אשמעונין שום רבותא והרי א"א לומר כן דא"כ מנ"ל לרבה דבהוחזקו ואין שיירות מצוייות דמחזירין דאף דדייק מכל מעשה ב"ד דאישתכח בב"ד דמחזירין בשיירות מצוייות מ"מ מנ"ל דמחזירין בהוחזקו דגרע משיירות מצוייות כמ"ש הרא"ש (ולקמן יבואר בעזה"י) ותי' דהתוס' לכך נאדו מתירוץ הראשון משום דאיכא למימר דנהי דנמלך ע"כ קמ"ל שום חידוש מ"מ איכא למימר דקמ"ל דאף אם עבר אדם שם מ"מ מיקרי לאלתר ומחזירין לכך הוצרכו לפרש דדייק מסיפא. והנה המהרש"א עמד בתוס' בתירץ הראשון שכתבו דלר"ז נמלך אורח ז דמלתא דא"כ מאי קאמר לקמן דר"ז סבר דלמא הא אמר תנו נותנין וכדקי"ל לאלתר הרי אם ר"ז ס"ל דנמלך אורחא דמלתא אין הכרח כלל ממתניתין דאם אמר תכו נותנין וכקושית התוס' הראשונה ופירש המהרש"א דבאמת לאו ממתניתין דייק דאמר תכו נותנין וכו' רק דהאמת נקט ולכאורה אין הלשון משכים. ורציתי לומר על פי מה שכתב מהר"ם שי"ף על קוש' ראשונה שהקשו דלמא לעולם אף אמר תנו אין נותנין והא דקתני נמלך היינו משום דנמלך ולא נתן עדיין לכך א"א להחזיר אף אם אמר תנו שמא גט אחר אבל אם לא היה חיישינן לנמלך היה מחזירין הגט על כ"פ לראיה בעלמא. ונתעוררן המפורשים דאיך אפשר להחזירו לראיה דלמא זמן של זה הגטו הנמצא קדים לזמן הגט שהיה לה וכיון דאין מחזירין לה עתה בעדים אלא לראיה בעלמא מאין ידעו הלקוחות לומר אייתי ראיה וכתב המהרמ"ש דעכצ"ל דדעת התוס' דכיון דנפל לעולם אסקי הלקוחות אדעתיה לומר אייתי ראיה. והנה דברים אלו יתכנו דווקא למ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה שפיר שייך אייתי ראיה אימתי מטי גיטא לידך. אבל למ"ד דאין לבעל פירות משעת חתימה ואין הדבר תלוי כלל בנתינת הגט לידה לא שייך לומר אייתי ראיה רק דקושית התוס' דלמ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה והכי קי"ל לדידיה לא יקשה קושית התלמוד ודחיקא להו דכולא סוגין דלא כהלכתא ומעתה אין מן התמה דקאמר תלמודן לקמן לר"ז דלא דייק נמלך לדברי התוס' כאן בגיטין דלמא הא אמר תכו נותנין ולעולם כו' דה"ק דאפילו את"ל אין לבעל פירות משעת חתימה וא"א לומר דהפי' במתני' דאם אמר תנו אין נותנין וכדלעיל מ"מ לזמן מרובה אין הכרח דדילמא כדקי"ל לאלתר:

ואולם אם אמרינן דבממון לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון וכדברי פ"י נסתרו דברינו אלו כמובן מעתה י"ל דהרי"ף והר"ם ס"ל מדקאמר תלמודן דלמא הא אמר תנו וכו' גם לר"ז מכלל דפשיטא לן דלכ"ע דייקינן מדקתני ונמלך ולא קתני כתובין היו ולא נתנן דאתי לאשמועינן דאם אומר תנו נותנין ואם כן איך אפשר לומר דמיירי לאלתר קשה פשיטא וניחא להו משום דאיכא למימר דקמ"ל כל ששהא אדם שם דווקא וזה בין לרבה ובין לר"ז דבהא לא פליגי רק דרבה דייק מדומיא דסיפא דשטרי חליצה ומיאונין ור"ז לא דייק. ולפ"ז לכאורה מוכרח דכל ששהא אדם שם דווקא הוא לזמן מרובה אמנם באמת אין ראיה דאכן ה"ק דר"ז לא רצה להקשות ממתניתין משום דאיכא למימר לאלתר וקמ"ל כל ששהא וכו' אבל לבתר דדייק בברייתא דיש חילוק בין שיירות מצוייות שוב איכא למימר דכל שעבר אדם מקרי זמן מרובה ומתניתין איירי באין שיירות מצוייות רק דהא תינח לל"ק דר"ז דבעינן תרתי שפיר איכא למימר כל שלא עבר אדם שם מיקרי דווקא לאלתר ומתניתין ומיירי בהוחזקו ואין שיירות מצוייות אבל לל"ב דר"ז דבשיירות מצוייות בלבד אין מחזירין ואם כן אם מתניתין מיירי לזמן מרובה ע"כ דאיירי בשאין שיירות מצוייות ולא הוחזקו וקשה מאי קמ"ל בשלמא ברייתא דלא חיישינן שמא כתב ליתן בניסן כו' אבל במתני' א"א לומר (כמבואר בתוס' ד"ה הא אמר תנו השני) דקמ"ל הא וע"כ את"ל דבחדא לריעותא ג"כ א"ן מחזירין דמתניתין קמ"ל כל ששהא אדם שם דווקא מיקרי ז"מ ולכך פסקו שרי"ף וסיעתיה דבחדא לריעותא בעיין דווקא ששהא אדם דא"א לומר בחדא לריעותא שעבר אדם שם דא"כ הוה תרתי חומרי דסתרי אהדדי ודו"ק:

רק דלפ"ז קמה קושית הרשב"א שכתב לעיל דאמאי קאמר ל"ב דר"ז פליג על רבה ואי משום דסברת רבה קשיתיה כדברי הרשב"א אם כן אמאי לל"ק קאמר דהיינו דרבה ובמאי פליגי ורציתי לומר על פי דברי מרה"מ שכתב דר"ז לל"ב דווקא בשיירות מצויות פליג משום דתלינן ברובא אבל בהוחזקו מודה והרא"ש וסיעתו סוברים דהוחזקו גרע משיירות מצוייות וא"כ איכא למימר דבהא פליגי הני תרי לישנא דהרי הקשו תוספות לדבריהם שכתבו דר"ז דייק דברייתא איירי לזמן מרובה דאי לאלתר פשיטא והקשו דלמא קמ"ל דלא חיישינן לשמא כתב ליתן בניסן וכו' ותי' בב"מ דסובר ר"ז אין לבעל פירות משעת חתימה מעתה איכא למימר דל"ק סובר שהוחזקו גרע משיירות מצוייות וא"כ ר"ז כרבה ס"ל דהרי כל דקדוקו דהברייתא איירי לזמן מרובה דאל"כ פשיטא ומאי משני דמיירי באין שיירות מצוייות וע"כ ג"כ לא הוחוקו אם ל"ל דרבה דהרי הוחזקו חמיר משיירות מצוייות ואכתי מאי קמ"ל (וכמ"ש הרמב"ן דה"ט דר"י ור"א) אע"כ כרבה ס"ל ובעינן הוחזקו ושיירות מצוייות ומיירי הברייתא בהוחזקו ואפ"ה יחזיר ול"ב סובר דשיירות מצוייות חמיר מהוחזקו וא"כ איכא למימר דר"ז בשיירות מצוייות ל"ל דרבה וברייתא מיירי שאין שיירות מצוייות וקמ"ל דאף על גב דהוחזקו אפ"ה מחזירין ובזה יש ליישב מאי די"ל בהני תרי לישני דפליגי בהא דעבד רבה בעובדא כשמעתיה לל"ק היכא דתרו כיתנא ולל"ב היכא דמזבני כיתנא דמלבד דקשה במאי פליגי ומאי נ"מ. עוד צ"ע להרב המגיד דס"ל דשיירות מצוייות חמיר ול"ב דר"ז רק על שיירות מצוייות פליג לא על הוחזקו א"כ איך קאמר דעבד רבה עובדא כשמעתיה לחד לישנא משום דפסק דיחזיר בגיטא דאשתכח היכא דתרו כיתנא דהוחזקו והרי אף מאן דפליג מודה בהוחזקו. ולהנ"ל ניחא דהך לישנא גם הוא ס"ל דהוחזקו גרע משיירות מצוייות ואם כן כיון דפסק רבה בהוחזקו דיחזיר כ"ש בש"מ דקיל. אמנם לפ"ז נסתר תירוצינו על הרי"ף דהרי להרב המגיד איכא למימר דמתני' קמ"ל גם כן דיחזיר בהוחזקו ולעולם כל שעבר אדם שם אינו לאלתר:

והנה יש ליישב קושית הרשב"א הנ"ל באופן שני. דהנה התוס' כתבו בד"ה מעולם לא חתמנו. דאף על גב שאינם מעידים רק שמעולם לא חתמו כי אם על גט אהד של יב"ש בלבד. אע"ג דאינם מעידים שהוא יב"ש הזה שחתמו לו. אפ"ה מחזירין הגט. מטעם דהבעל אינו חשוד לקלקלה. דהרי בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן. ולא אמרינן דזייר אפשיטי דספרא. נראה כוונתם דאע"ג דקיי"ל דבעל שאומר גרשתי אינו נאמן. וכדאמר רבא חוש לה. היינו משום דגרע כח המגו משום דאם איתא דגירשה קלא אית ליה מילתא. אבל לענין שיהיה זה הגט אין לנו ראיה להכחישו מדאין לו קול. ואם כן אפשר דאף למ"ד לא פלגינן דיבורא הכא מודה דפלגינן ומהמנינן ליה במה אומר שזה גיטו ולא מהימנין במה שאמר שגירשה מכבר דהוי כתרי גופא. אבל רש"י פירש מעולם לא וכו' ואותו גט חתמנו ליוסף ב"ש זה. כראה מדבריו דס"ל דהבעל אינו נאמן. כיון דקי"ל בעל שאמר גירשתי את אשתי אינו נאמן. וכ"ה לדעת הר"ם שכתב בפרק י' מהלכות גירושין דהטעם דבעל שאמר גרשתי אינו נאמן דאולי גרשה בגט פסול ונתכוון לקלקלה. הרי להדיא דלא כדעת התוס'. ולכך יש לתמוה על הב"י סימן קל"ב שכתב דמשמע מדברי הר"ם כדעת התוס' והרי א"א לומר כן. ואם מפני שהר"ם כתב דאם אמרו העדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יב"ש מחזירין ולא הצריך שיאמרו ליב"ש זה. אפשר משום דמיירי בידענו שנפל ממנו גט שהיה חתומים עליו שמות עדים הללו. או בשהשליח עצמו מצאו. תדע דהרי הר"ם בשליח מיירי (וצ"ל להב"י דגם השליח ג"כ אינו חשוד) עכ"פ נראה דאף לרש"י שהוצרך לומר ליב"ש זה. היינו דווקא למאי דקיי"ל דבעל שאמר גרשתי כו' אינו נאמן. אבל למ"ד דנאמן לומר גרשתי מודה רש"י דאין צריך שיאמרו זה. והתוס' בד"ה כאן הקשו היכי דהוחזקו כו' איך מחזירין מנא ידענו דשל זה הוא. ותירץ כיון דידענו דמזה יב"ש נפל גט לא חיישינן דשמא גם מאחר נפל:

וכתב המהרש"א דהא דהצריכו התוס' שנדע היינו מקמי' דאסקי דהבעל נאמן. אבל באמת הבעל נאמן. תדע דאם כן ברייתא דמוקמינן לל"ק בהוחזקו איך ידענו דמזה יב"ש נפל. ולא מאחר. ולא שייך לומר דידענו. דא"א לומר כן דביד הבעל א"א שראינו דהא מודה דממנו נפל. וביד האשה ג"כ א"א דא"כ כחזיר לראיה וכמ"ש התוס'. אע"כ דהבעל נאמן. מעתה לפ"ז למאי דכתבנו לדעת רש"י ור"ם ע"כ ל"ק סובר דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן. ומצינן לומר דר"ז סובר כרבי ומוקים אידי ואידי בהוחזקו. וברייתא באין שיירות מצוייות. אבל ל"ב סובר דבעל שאמר שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן אם כן א"א למוקים הברייתא בהוחזקו. וא"כ ע"כ ר"ז דמוקי ברייתא באין שיירות מצוייות ל"ל דרבה דבעינן תרתי. דאם כן הוה ליה לאוקמי' הברייתא בשיירות מצוייות כיון דע"כ מיירי בלא הוחזקו וק"ל:

והנה יתכנו דברינו לעיל לפי דברי מהרש"א ז"ל. שלמד מדברי תוס' שתירצו לעיל דר"ז דייק מברייתא לזמן מרובה. משום דע"כ מיירי בלא ראינו בידה כו' מזה למד מהרש"א ז"ל לומר דע"כ הבעל נאמן אם הברייתא מיירי בהוחזקו. אלא דלפ"ז תמוה אם כן מעיקרא מאי ס"ל להתוס' בד"ה כאן דכתבו שידענו שממנו כפל. והרי ע"כ הבעל נאמן כדברי מהרש"א מכח הברייתא. אבל באמת י"ל לפי מה שהקשה הש"מ בשם גליון בב"מ דמאי הוכיחו התוס' דברייתא מיירי לזמן מרובה כיון שלא ראינו בידה ובידו א"א דהרי מודה שממנה כפל ודלמא לעולם מיירי שראינו בידו. רק שמודה שזה זמן מועט שעוד לא עבר אדם שם. נתן לה וממנה כפל. וכ"ה המהרמ"ש ותירץ דזה דוחק אי מיירי לאלתר. והגליון תירץ אם ראינו בידו א"כ בזמן שאין הבעל ויודה אמאי לא יחזיר לבעל. ואי ומשום כתובה הרי זמן מועט קודם הנפילה ראינו הגט בידו. ומסתם ממנו נפל עכ"ל. כל זה לפי מה שבאנו לומר דהברייתא ע"כ לא מיירי לאלתר ע"ז דחינו שפיר דע"כ לא מיירי בראינו ביד אחד מהם. אבל לפי מה שתי' ר"ז כאן בשאין השיירות מצוייות ולזמן מרובה. איכא למימר דהברייתא לעולם מיירי בהוחזקו והבעל אינו נאמן. וא"ל א"כ מנין ידענו שהגט נפל מיב"ש זה ולא מאחר דאיכא למימר דראינו ביד הבעל זמן מרובה קודם ויש לעיין ולקיים דברי מהרש"א:

ואולם לתרץ קושית הרשב"א הנ"ל אף מבלי דברי מהרש"א יש ליישב ע"ד הנ"ל באופן שלישי והוא על פי דברי התוס' שכתב דרבה הוכיח מדומיא דשטרי חליצה ומיאונין. וכן ר"ז מברייתא דע"כ מיירי בלא ראינו בידה ע"י מה שנמצא לאלתר לא ידעינן כלל שהוא שלה. וכתב הפ"י והמהר"ם שי"ף דא"ל דמיירי שזמן הגט בו ביום שנמצא. דמשום זה אכתי לא ידעינן כלל שהוא שלה ולכן כתבו התוס' ע"י מה שנמצא לאלתר לא ידענו כו ולא כתבו כיון דלא ראינו בידה לא ידענו אם הוא לאלתר או בזמן מרובה (כמ"ש בב"מ) רק משום דאפשר לידע שהוא לאלתר ע"י הזמן. רק דלא ידענו שהוא שלה ולכאורה לא יתכן זה רק לפי מה דלא אסיקנא דהבעל נאמן. אבל אם הבעל נאמן אין ראיה מברייתא דמצא גט אשה כו' דמיירי לזמן מרובה דדלמא לעולם לאלתר וידענו זה ע"י הזמן. ושהוא שלה ולא של אחר ידענו. דהבעל נאמן. ואפשר דאם גט מאוחר כשר אין מהזמן ראיה אבל אם גט מאוחר פסול כדעת הר"מ. לכאורה אם הזמן בו ביום ולא עבר אדם היום ממילא הוא לאלתר. מעתה אם בעל שאמר גרשתי כו' נאמן אין דיוקו של ר"ז דהברייתא מיירי לזמן מרובה. משום דלא ראינו בידה כמ"ש התוס' בתירוץ השני. דהרי איכא למימר דהזמן מוכיח. והבעל נאמן שהוא שלה. וע"כ דיוקו של ר"ז דאם לאלתר פשיטא. וקשה קושית התוס' דלמא קמ"ל דלא חיישינן לכתב ליתן בניסן כו' וצ"ל כתי' בב"מ דאין לבעל פירות משעת חתימה. ואם כן אם ר"ז ל"ל דרבה קשה מאי משני דהברייתא איירי באין השיירות מצוייות. ואכתי מאי קמ"ל אע"כ דמיירי בהוחזקו. וס"ל כרבה אבל ל"ב ס"ל דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן. ואם כן איכא למימר דלעולם ר"ז לא ס"ל כרבה משום דלא מסתבר טעמיה כמ"ש הרשב"א. והא דאוקמי' להברייתא בשאין השיירות מצוייות היינו גם ולא הוחזקו. וא"ל דא"כ פשיטא. דקמ"ל דלא אמרינן שמא כתב ליתן בניסן. וא"ל א"כ מנ"ל דהברייתא איירי לזמן מרובה. דלמא לאלתר וקמ"ל דלא חיישינן לשמא כתב ליתן בניסן כו' ז"א דכיון דבעל שאמר גרשתי כו' אינו נאמן. מוכח דאפילו לזמן מרובה דהרי ע"כ לא ראינו הגט ביד אחד מהם. וא"כ ממאי שנמצא לאלתר לא ידעינן כלל שהוא שלה:

אך כל זה לשיטת התוס' בב"מ שכתבו לתרץ קושייתם שהקשו על תירוץ הראשון דרבה ור"ז דייקו מכח דאי לאלתר פשיטא דלמא קמ"ל דלא חיישינן לשמא כתב ליתן בניסן כו' דר"ז סובר אין לבעל פירות משעת חתימה ניחא. אבל לפי מאי שתירצו התוס' בגיטין דכיון דמיירי לאלתר לא שייך כלל לומר דקמ"ל דלא חיישינן לשמא כתב דדלמא מיירי שנמצא בו ביום שנכתב ודווקא אי לזמן מרובה פריך דניחוש. נסתר תירוצינו דלעיל כמובן. ויש לתרץ קושית הרשב"א הנ"ל באופן רביעי. ויתיישבו ג"כ דברי הראב"ד בספר הזכות בגיטין שכתב להעמיד דברי הרי"ף שפסק כל"ב דר"ז דמ"ד שלא עבר אדם שם או שלא שהא אדם שם. ע"כ ס"ל דבהוחזקו בלבד גם כן אין מחזירין לזמן מרובה. דהרי משום שעבר או שהא אדם לא מיקרי שיירות מצוייות. ואפ"ה אין מחזירין עכ"ל ויש לעיין דאם כן מאי טעמא דרבה הכי כתנאי אמר לשמעתיה ותלמודן לא אמר לימא כתנאי. ובפרט לפי מה שכתבו התוספות והרא"ש דאביי ורבא ביצחק ר"ג פליגי בפלוגתא דרבה ור"ז. א"כ אמאי לא אייתי אביי ראיה מר"י אמר שמואל דפסק שלא שהה אדם שם גם כבר הערנו לעיל דצריך ישוב במאי פליגי הנך תרי לישנא אם ההוא גיטא דעבד ביה רבה כשמעתי' אשתכח היכא דתרו או היכא דמזבני כיתנא ומאי נ"מ. גם צריך להתיישב בדברי הראב"ד בהשגות שאחרי שהתלונן על הרמב"ם שכתב בתחלה בשמ"צ שלא שהה. ובהוחזקו שלא עבר וכתב שלא מצא חילוק בלאלתר וכתב עוד דהוחזקו היינו במקום שנכתב בו הגט וסיים וכמדומה שלא כיון לזה הפי'. והה"מ כתב ואני אומר כו' שאותו המקום שהזכיר רבינו היינו המקום שנכתב בו הגט. ומ"מ אפשר שאם אין כתוב בגט שם עירו ועירה הגט כשר עכ"ל ופי' ובזה מצינו לומר דהוחזקו שני יב"ש בעיר שנמצא הגט. ומ"מ צריך חקירה מה ראה הראב"ד לומר בדעת הרמב"ם שלא נתכוון לזה הפירוש וליישב כל זה באורח מישור וראה. דהנה לפום רהיטא אין דעת הפוסקים שווה. מה חמור יותר דלדעת הה"מ והר"ן וכ"ה ברמב"ן בחידושיו. שמ"צ דאיכא למיחש לרובא דעלמא חמיר יותר מהוחזקו. והרא"ש סובר דהוחזקו חמיר יותר. וכן כתב הפ"י בכולה סוגין ומכח זה פי' בדברי התוס' ד"ה כאן במקום. פירוש. שכמדומני אין הלשון בתוס' הולמתו. ולפענ"ד נראה דאפשר לכוון סברת הפוסקים. דזה לשון הרא"ש וא"ד אע"ג דהוחזקו לא נהדר ופליגא דרבה. ויראה דכ"ש אם הוחזקו אע"ג דאין שמ"צ. דיותר יש לחוש שאותו המצוי בעיר עבר דרך שם אפילו במקום שאין השמ"צ ממה שנחוש שבא אחר מעיר אחרת ועבר דרך שם ואפילו במקום שהשיירות מצוייות עכ"ל הרא"ש. הכה ומבואר מדבריו אלה דדווקא כשהוחזקו שני יב"ש באותו העיר שנאבד שם הגט וכגון שאין שם העיר בגט או שנכתב במקום שנאבד הוא דגרע וחמיר הוחזקו משמ"צ משום שיב"ש האחר מצוי בעיר הזאת אבל אם הוחזקו שני יב"ש בעיר שנכתב תגט מודה הרא"ש דחמיר שמ"ב מהוחזקו והוחזר דמדכרינן דבעינן לרבה כשהשיירות מצוייות היינו הוחזקו בעי שנכתב הגט וזה קיל יותר משיירות מצוייות דכיון דבין כך וב כך כשבאת לומר שנפל מאחר אתה צריך לומר שבא מעי אחרת לכאן שוב יש חומרא יותר בשיירות מצוייות דהוי רוב דעלמא מהוחזקו לחוד ומשום דפשטא דברייתא דמצא גנו אש בשוק בזמן שהבעל מודה לא משעע דהוה גט ע"י שליח וכמ"ש הש"מ בשם הראב"ד בב"מ (וכן נראה דאם כן בעל מנא ידע רק דהטענה בין בעל לאשתו ומן הסתם הוא בעיר שנכתב הגט לכך קאמר הרא"ש דאם בשיירות מצוייות מחמיר ר"ז מכל שכן בהוחזקו שני יב"ש בעיר שנמצא שם הגט וזה גם כן דעת הראב"ד דאיהו סובר דשיירות מצוייות חמיר נהוחזקו בעיר שנכתב הגט כסברת הה"מ ואם הוחזקו בעיר שנמצא הגט חמיר משיירות מצוייות כס' הרא"ש והוא סובר דדעת הר"ם שכתב בשמ"צ שלא שהה ואח"כ בהוחזקו שלא עבר דבהוחזקו בלחוד קאמר וכמו שהבין גם הרשב"א בדברי הר"ם ולכך מתחלה השיב על דינו ואח"כ כתב דהוחזקו דגמרתינו היינו בהוחזקו במקום שנכתב הגט לא במקום שנמצא וכתב דכמדומה שלא כיון הר"ם לזה דמדהחמיר בהוחזקו יותר משיירות מצוייות ואם הוחזק דהר"ם היינו במקום שנכתב הגט אין טעם להחמיר בהוחזק יותר מבשיירות מצוייות אע"כ בהוחזקו במקום שנמצא הגם קאמר הר"ם ואז יש לומר סברת הרא"ש ז"ל:

והנה אחרי שבררנו דשלש מעלות יש תחלה הקל שבכוו הוחזקו בעיר שנכתב שם. למעלה ממנו שמ"צ ולמעלה ממנו הוחזקו בעיר שנכתב שם. מעתה יש להסתפק לרבה דמוכח אליביה דבשמ"צ בלבד מהדרינן מדמהדר האם גיטא דאשתכח בב"ד דר"ה משום דלא הוחזקו. וממילא דאם הוחזקו בעיר שנכתב שם שני יב"ש ג"כ מחזירין אם משום דקיל יותר. ואם מכח דמוקי מתניתין דלזמן מרובה פסול בשמ"צ וע"כ עם הוחזקו. מכלל דבהחזקו בלחוד מהדרינן. אבל עדיין לא ידענו אם הוחזקו בעיר שנמצא שם הגט אם מחזירין לרבה והא דלא אוקי מתני' דפסיל לזמן מרובה בהוחזקו בעיר שנמצא היינו משום דמתני' מיירי בגט שבא על ידי שליח ושם עיר מעכב בגט מעתה סרה הקושיא מעל הה"מ שהקשינו לעיל וגם ידענו מאי נ"מ בין האי לישנא דאמר דהאי גיטא אשתכח היכא דתרו או היכא דמזבני כיתנא. דכ"ע ס"ל והוי ידעי דהאי גיטין בפומבדיתא. נכתב. נאבד ונמצא. ול"ק ס"ל דרבה אפילו בהוחזקו בעיר שנמצא הגט נמי מכשיר ולכך קא מר דעובדא הוא היכא דתרו כיתנא ומיושב קושין על המגיד כמובן ול"ב ס" דבהוחזקו בעיר שנמצא שם הגט גם לרבה פסול והאי גיטין היכא דמזבני כיתנא אשתכח ומשום דשמ"צ לחוד הוי ולא הוחזקו החזירו רבה כשמעתי' אבל אם הוחזקו אע"ג דלא הוי שיירות לא הוי מהדר ליה רבה דבהוחזקו בעיר שנאבד לא מהדר מעתה מיושב קושית הרשב"א על נכון דבהא פליג הני תר לישנא אליבא דר"ז דלכ"ע לישנא דברייתא דקתני מצא גט אשו בזמן שהבעל מודה כו' דהטענה בין בעל לאשתו משמע שהגם כאן ככתב ונאבד ונמצא וכמו שמשמע ברא"ש כמ"ש לעיל ובהכי פליגי דל"ק אליבא דר"ז ס"ל כל"ק אליבא דרבה. דרבה מכשיר אפילו בהוחזקו בעיר שנאבד ונמצא ולכך קאמרי' והוא דהוחזק דלא נהדר והיינו דרבה אבל ל"ב סובר כל"ב אליבא דרבה דבהוחזקו בעיר שנכתב ונאבד ונמצא גם לרבה לא מהדרינן א"כ א"א לומר דהא דאמר ר"ז כאן בשיירות מצוייות כאן בשאין שיירות מצוייות מיירי בהוחזקו וס"ל כרבה דאם כן ברייתו דמיירי בשנאבד במקום שנכתב ממ"נ איך מיירי אם בשהוחזק הא בכה"ג גם לרבא לא יחזיר וע"כ בשלא הוחזקו וקאמר דווקא בשאין שיירות מצוייות אם כן מוכרח דלא ס"ל כרבה ודו"ק:

ולפי"ז מיושב נמי מה שעמדנו בדברי הראב"ד בספר הזכור שכ' דלמ"ד שלא שהה או שלא עבר מוכח דבהוחזק בלבד נמי לא יחזיר דהרי משום ששהה או שעבר לא מיקרי שמ"צ והערנו דא"כ רבה כתנאי ואמאי לא קאמר תלמודן לימא כתנא ויתיישב ג"כ במאי פליגי הנהו לישני דאמרין דלרבה פליגי אם פוסל בהוחזקו בעיר שנאבד ונמצא דהנה דברי הראב"ד שכתב דלמ"ד שלא שהה או שכא עבר מוכח דכא בעינן רק הוחזקו בלבד ולא שיירות מצוייות וכו' ה"ד אם כל החשש מחמת השיירות שעברו אחר שאבד זה הגט אזי דברי הראב"ד שרירין וקיימין דמחמת ששהא אדם עדיין לא מקרי שמ"צ אבל הרשב"א בחידושיו סובר דהחשש הוא ג"כ מחמת השיירות שעברו לפניו רק דבעינן שלא שהה או שלא עבר דאל"כ גיטו של זה היכן הוא אבל אם שהה או עבר אמרי' אולי גט משיירות שעברו וגיטו של זה לקחו מי ששהה ועבר שם ולדבריו פשוט דאין הכרח ממ"ד שלא שהה דפליג ארבה אך הרשב"א בעצמו הביא דאיכא סברא בירושלמי דלא חייש לשיירות שעברו קודם שעבר השליח מדבעי לאכשורי נכרי שעבר אחרי השליח ולפ"ז להך סברא דברי הראב"ד אמיתים ומוכרח דלא כרבה אבל אם אמרי' דרבה מודה בהוחזקו בעיר שנאבד ונמצא איכא למימר דברייתא מיירי בהוחזקו במקום שנמצא הגט (ואפי' מיירי ברייתא ע"י שליח משכחת לה או שאין שם עיר בגט או ששם שתי העיירות שוות) מעתה בהא פליגי הנהו לישנא מאן דפוסל לרבה בהוחזקו ס"ל כמ"ד בירושלמי דלא חיישינן לשיירות שעברו קודם השליח וא"כ איך אפשר לו' דבעי' שמ"צ הרי פסקי' שלא שהה וכו' וכדברי הראב"ד וע"כ דרבה מודה בהוחזקו בעיר שנמצא ומוקי להו כה"ג אבל מאן דמכשיר ס"ל כמ"ד בירושלמי דהחשש בשמ"צ הוא ג"כ על השיירות שעברו לפני השליח וכדברי הרשב"א וא"כ איכא למימר דרבה מכשיר בהוחזקו בעיר נמצאו והא דפסלינן בשהה היינו מפני השיירות שעברו קודם שעבר השליח. ואולם לפ"ז נסתרו דברינו בישוב דברי הרי"ף והרמב"ם. דהרי לפ"ז אין הכרח לל"ב דר"ז דבשיירות מצוייות מקילין כל שלא עבר אדם שם דדלמא מתני' מיירי בהוחזקו שנכתב הגט ובא ע"י שליח לכאן ונאבד ועיין:

ויש לתרץ קושי' הרשבא הנ"ל עד"ז דהנה התוס' בפ' אלו מציאות הכריחו דרבנן פליגי על רשב"א דס"ל כלי אנפוריא אין חייב להכריז ורבנן פליגי דס"ל אפי' אנפוריא חייב להכריז חדא מדקאמר ומודה רשב"א וכו' ועוד משמעתין דאהדרו לרבה בב"ח גיטא וסתם גט לא שבעתו עין דלא משהי אינש גיטא. ותמה הלח"מ פי"ג מהל' אבידה על הר"ם שפסק כרשב"א ובאמת בהא דכתבו התוס' מדקאמר ומודה רשב"א מכלל דרבנן פליגי כבר כ' הש"מ בשם הריטב"א שאין זה הכרח ומצינו כי"ב מודה לנפשי' דלא פליגי רבנן עלי' (וכשאני לעצמי הייתי אומר דאף דלא משהי אינש גיטא היינו הבעל משום דלא מקדים אינש פורענותא לנפשי' אבל השליח משכחת לי' ששבעתו העין דמשהי גיטא בידי' אם הדרך רב. ועוד אם צריך שיאמר בפ"נ. ובזה יובן דברי רש"י שכ' דרבב"ח שליח הוה שעמד מהרמ"ש בדבריו. ולהנ"ל ניחא) ואפשר לומר דאין מדברי רבב"ח הכרח אף לדעת התוס' דנפסוק דלא כרשב"א או דפליג עלי' שום חכם דהרי הרמב"ם פסק דאם מצאו בחפיסה ומכירו להגט בטב"ע הר"ז יחזיר ותמהו פליו הרשב"א והר"ן בעצמם בפ' ג"ה דהא דאין מחזירין כלי אנפוריא אין הטעם משום דלא משקר רק משום דאמר בדדמי וסובר שמכיר ואינו מכיר ולפ"ז קשה לדעת התוס' שסוברים דסתם תגט לא שבעתו עין ומשמע מדברי' אפי' ע"י שליח. דאל"כ לא הוכיחו כלום וא"כ אמאי מהני במתני' מכירו אע"ג דאית לי' מגו כמ"ש התוס' הא הוי מגו בדדמי ומגו בדדמי לא אמרי' אמנם אין קושיא על התוס' דדילמא מתני' כרבנן דהרי לדידהו פסקי' כרבנן וא"ל א"כ אמאי לא הוכיחו ממתני' דאיכא תנא דפליג על רשב"א ז"א דהתוס' סוברים דאיכא למימר ומכירו לחפיסה וכמו שפי' לחד תי' בגיטין דף כ"ח ד"ה מצאו בחפיסה אבל הר"ם סובר דליכא מאן דפליג על רשב"א ולכ"ע כלי אנפוריא אינו חייב להכריז וס"ל דמכירו לא משמע אחפיסה רק על הגט ולכך באמת בהיכר הגט לחוד לא סגי דדלמא אמר בדדמי וסימן החפיסה ג"כ לא מהני דסימנין דרבנן אבל בצירוף שניהן סגי וכי"ב כתבו התוס' להדיא ביבמות וכן כתבו התוס' להדיא ביבמות דף קט"ו ע"ב ד"ה וקאמרי סימנים מעתה אין ראי' מרבב"ח דפסיק דלא כרשב"א דלעולם כרשב"א ס"ל וה"ק לא ידענא אם משום סימנא בלבד וס"ל סידא"ו או משום טביעות עינא ג"כ ודווקא צ"מ דלא משקר אבל ע"ה חשדינן לי' דמשקר ואין הט"ע ראי' וסימנים לבד אין לסמוך דסימנים דרבנן ובמתני' מיירי שהוא בעצמו מצאו ולכך כל אדם נאמן שמצאו בתביסה ומכירו אבל בעובדא דרבב"ח אחר מצאו ולכך אם סימנים דרבנן ובעי ט"ע ג"כ לא מהדרינן לע"ה ודו"ק:

אמנם אם הפי' במתני' דדוקא תרתי בעי דמכירו לחוד לא מהני רק בצירוף סימנים א"כ קשה תפשוט ממתני' דסימנים דרבנן דאם סימנים דאורייתא אמאי בעי מכירו לגט כיון שמצאו בחפיסה ובדלוסקמא ואין לומר דאו או קתני דהרי מכירו לחוד לא מהני ואפשר לומר דכמו שכתבו תוס' דאע"ג דסימני' דרבנן ולא סמכינין עליי' בלחוד מ"מ בצירוף ט"ע מהני אע"ג דעל הטביעות עין בלבד ג"כ לא הוה סמכינן מ"מ בצירוף תרווייהו סמכינן אף אנו נאמר (על צד הפלפול בלבד) דאע"ג דחיישי' לשאלה היינו שלא לסמוך על סימני כלי בלבד מ"מ עם צירוף ט"ע אע"ג דאינו ט"ע גמור' דאיכא למיחוש דאמר בדדמי מ"מ בצירוף תרווייהו מהני דהרי לענין ממון כתב הרא"ש בב"מ ספ"ק דלא חיישי' לשאלה ממיל' לא חמיר חשש שאלה מחשש דלמא אתרמי סימנין כסימנין למ"ד סימנין דרבנן והא קמן דכמה גדולים ס"ל לדינא דלא חיישי' לשאלה עיין ש"ך ח"מ סי' ס"ה א"כ אף הסובר דחיישינן לשאלה מ"מ איכא למימר דמודה דמצרפינן לט"ע שאינו גמור וא"כ לכך בעי מתני' תרווייהו כמובן:

רק דלפ"ז מוכח דלמ"ד סימנים דאורייתא הוחזקו לחוד ג"כ חיישי' דאם נאמר דלא חיישינן רק בדאיכא ג"כ שמ"צ קשה עדיין אמאי בעי מכירו ג"כ ואם משום דאם אינו מכירו איכא למיחש לשאלה זה אינו דכיון דבהוחזקו לחוד לא חיישינן משום דהוה נפילה דיחיד וכמ"ש הרשב"א רק בצירוף שיירות מצוייות דאז הוי נפילה דרבים וזה שייך בלא נמצא אלא הגט בלבד אבל זה שנמצא בחפיסה שבריא לכו שהוא של השליח כיון דסימנים דאורייתא ואין לכו לחוש רק לשמא השאילו לאחר וממנו כפל ואין ספק רק אם משליח נפל או מזה שהשאיל לו ושוב אע"ג דשיירות מצוייות מ"מ לא הוה אלא נפילה דיחיד אע"כ דבהוחזקו בלחוד לא יחזיר ולכך בעי מתני' מכירו וא"כ לפ"ז איכא למימר דבהא פליגי רבה ול"ק דר' זירא ס"ל סימנים דרבנן ואיכא למימר דדוקא בהוחזקו לחוד לא יחזיר ול"ב דר"ז ס"ל סימנין דאורייתא א"כ בהוחזקו לחוד לא יחזיר וממילא מוכח דבשמ"צ לבד ג"כ לא יחזיר כמובן ודו"ק:

ולדברינו אלה אין צורך לומר דרבה ול"ב דר"ז פליגי בדוקיא דמתני' אם כל מעשה ב"ד יחזיר פירושו דאשתכח בב"ד או דאשתכח חוץ לב"ד רק איכא למימר כמ"ש הש"מ בב"מ בשם שיטה דודאי רבה מודה דממתני' דכל מעשה ב"ד אין הכרח כלל לומר דאשתכח בב"ד רק מסברא אית לי' דלא חיישינן רק בדאיכא תרתי לריעותא והא דנפק דק ואשכח היינו משום דלא נאמר שמא כתב ליתן ולא נתן יע"ש מ"ש בשם השיטה ולדבריו ע"כ מוכרח דגיטא דאשתכח בב"ד דר"ה מקויים הי' ולא ע"י השליח בא רק האשה תובעתו. ול"ב דר"ז הוכיח דלא כסברת רבה דבעי תרתי לריעותא ממתני' דבעי מכירו וס"ל סימנים דאו' ומוכח דבחדא לריעותא ג"כ לא יחזיר והכי ס"ל סוגיא דגיטין ולכך לא דייק מלשון נמלך וגם לא קאמר דפליגי בלישנא דמתני' אם משמע דאשתכח בב"ד דלכ"ע לא משמע כן אבל סוגיא דב"מ ס"ל דמאי דנפק רבה ודק היינו משום דהוה בעי למשכח לאפוקי מחששא דר"ה דהוה חייש לשני שוירי וע"כ רבה לא מסברה קאמר דבעינן תרתי לריעותא רק מדוקיא דמתני' ולכך קאמר דרבה ור"ז ע"כ בדוקיא דמתני' ולכך קאמר דרבה ור"ז ע"כ בדוקיא דמתני' פליגי וצ"ל דרבה דייק ג"כ לשנא נמלך דאל"כ מנ"ל דבעינן תרתי דלמא דווקא בשמ"צ מחזירין אבל לא בהוחזקו וע"כ מיתורא דמתני' וכמ"ש הפ"י מעתה אין הכרח דאשה תבעה את הגט וזה שינו פירושו של רש"י מגיטין וב"מ דו"ק:

תוס' ד"ה הא אמר תנו תימא מנ"ל כו' וכבר הבאנו לעיל קושיות המהרמ"ש ושתירץ דבכל ענין כיון שנפל יאמרו לקוחות אייתי ראי' ואמנם יתכן זה לדעת הסמ"ע בח"מ סי' ס"ה סעיף י"ג אבל לדעת הש"ך שם ס"ק ל"ה דאם אביא ראי' שהי' השטר בידו קודם הנפילה שוב גובה מזמן הכתוב בו נסתר זה כמובן ולדעת הפ"י שכ' דבממון לא חיישי' לשני יב"ש ניחא ואולם מ"ש הפ"י דבזה מיושב קושי' הגליון בב"מ אם על הגליון שלפנינו קאמר לא ידעתי להולמו דהרי הגליון לא הקשה רק דאינו פשיטא דדלמא קמ"ל דלא חיישי' שאינו גנו שנאבד וזמנו קודם והטעם באמת משום דלא חיישינן בזמן לשני יב"ש אמנם קושי' מהרש"ל שם מיושב במישור כמובן:

בא"ד וא"ת מנ"ל אפי' לזמן מרובה כו' ואור"י וכו' ור"ז סבר דהא דקתני ונמלך אורחא דמלתא כו' ולא לדקדק הא אמר תכו וכו' ועיין מהרש"א דתוס' בב"מ כתבו בענין אחר ועל פי דבריהם בכאן מיושב קושי' התוס' בב"מ דף י"ט ע"ב ד"ה והא אידי ואידי ולפי דבריהם דדיוקא דנמלך במחלוקת שנוי דרבה דייק ור"ז לא דייק וקושי' רש"י ותוס' בב"מ שם ה"ד למאן דל"ל עדיו בחתומיו זכין דלמ"ד עבז"ל איכא למימר הא והא בברי' וכמבואר בש"מ בשם הראשונים וכ"כ המהרמ"ש והקושי' רק למאן דל"ל עבז"ל וע"ז תי' רש"י שפיר דלא דייק ונמלך והיינו כר"ז ולפ"ז רבה דדייק ונמלך ע"כ ס"ל עבז"ל וזה כדעת הרי"ף בב"מ בסוגי' דעבז"ל דגריס אמר רבא ש"מ איתא לדשמואל:

בא"ד ועוד אמר רי' דדייק כו' ור"ז לא מוקים לי' דומיא דסיפא כו' איכא למימר דאית לי' לפמ"ש הריב"ש בתשובה דלכך לא תקנו זמן בשטר חליצה משום דעל פירות אין לתקן כיון שהחליצה מתרת ולא השטר ומשום בת אחותו אין לתקן דאינ' חייבת עד שתתקדש ותבעל דכתיב לא יהי' וכו' ויתכן זה לשמואל אבל לרב דס"ל אין קידושין תופסין ביבמה לשוק באמת יש בו זמן וא"כ ממילא מאוחר פסול משום בת אחותו ואפי' לדעת הר"י בגיטין דף י"ז ע"ה ד"ה ור"ל סברתו לא שייך בחליצה א"כ איכא למימר משטר חליצה אין ראי' לר"ז דהזמן מוכיח שנכתב בו ביום ועדיין לא עברה שיירא מה שא"כ בגט אין הזמן ראי' דדלמא אחרוהו ודו"ק:

בד"ה הא אמר תנו השני בסופו וכי פריך לקמן מאי למימרא המ"ל כו' דעת התוס' כדעת הרשב"א אבל לפי מ"ש הרמב"ן וסיעתו דר"י ור"א ע"כ כל"ב דר"ז ס"ל דאל"כ לא הוה מדחקי לשנויי כאן בשאין השמ"צ אע"כ כר"ז ס"ל ולא מצי לשנויי שאין השמ"צ דא"כ מאי למימרא ופריך שפיר דאכתי מאי למימרא דאם אתי לא שמעונן דלא חיישי' לשמא כתב וכו' ה"ל לאוקמא בלא שמ"צ ולא הוחזקו וק"ל:

ובגוף קושי' התוס' שהקשו דאמאי לא פריך על מתני' י"ל קצת דעל ומתני' אין קושיא דדלמא לכך קאמר הטעם משום כתובים הי' דלא נהדר גם גט ארוסה דליכא למיחש לפירי ואפ"ה לא מהדרינן משום דחיישינן שמא לא נתנן עדיין אבל מברייתא פריך שפיר משום דמלבד דהתם בהדיא קתני יחזור לאשה ודוחק לאוקומי בארוסה דווקא מלבד זה לדעת רש"י א"א לומר כן דהרי פרש"י דהא דבסיפא לא יחזור לבעל משום הכתובה וארוסה לית לה כתובה לדעת הרי"ף והר"ם:

גם י"ל לפי מה שבארנו בסוגיא דנכתב ביום דהרשב"א לא גריס שם בב"מ הניחא למ"ד יש לבעל פירות עד שעת חתימה והוא הביא שם ראי' מדפריך סתם גמ' למ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה א"כ מוכח דהלכתא הכי. ולפענ"ד איכא למימר לפי מה שכתב הרשב"א שם בסוגיא דשמא פייס דהיינו דלמא ביטל את הגט ואע"ג דחוזר ומגרש בו מ"מ לא הפסיד הבעל פירות רק משעת נתינה וא"כ קושית הגמ' בב"מ וליחוש שמא כתבו ליתן בניסן בין כך פייס וביטל את הגט דכיון דנפל אתרע וחיישי' לשמא פייס אף לאחר חתימה ולא נתן עד תשרי ולא חש תלמודן לפרושי משום דלמ"ד יש לבעל פירות עד הנתינה אף מבלי ביטול הגט יש לחוש להכי אבל מ"מ קושי' הגמ' קשה למ"ד יש דבעל פירות עד החתימה:

ולפי"ז ממילא מיושב קושי' התוס' דממתני' לא קשיא רק למ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה אבל למ"ד דאין לבעל פירות משעת חתימה איכא למימר דה"נ קאמר דלכך אף אם אמר תכו אין נותנין משום דחיישי' שמא כתובין היו ונמלך שלא ליתנן ולזה כיון דנמלך וביטל הגט לא הפסיד הפירות עד שעת נתינה ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין ולכך קתני נמלך דווקא ודו"ק:

ובדברינו דלעיל מיושב מאי פריך בב"מ מברייתא דדלמא אתי כר"ש דס"ל כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לה פירות. ולהנ"ל ניחא דאף לר"ש קשה דליחוש שמא פייס וביטל הגט:

תוס' ד"ה כאן במקום הד"מ כתב בשם הרא"ש דאם כתב שם העיר אין לחוש לשמ"צ דלא חיישי' לשני שוירי וכן הוא בש"מ פ' כל הגט ע"כ וכ' הב"ש בסי' קל"ב ס"ק ד' וז"ל ודבריו תמוהים דהא אוקמי בסוגיא מה דקאמר רבה דלא חיישי' לשני שוירי משום דס"ל דדוקא בתרתי לריעותא אין מחזירין ובהוחזק ושכיח שיירות ולדידן דקי"ל בחדא לריעותא אין מחזירין חיישי' לשני שוירי אע"ג דלא הוחזק אם שכיח שיירוה עכ"ל ואני מצאתי לשיטה מקובצת שכ' בשם תוספות שאנץ דתירצו דאביי דחייש התם לתרי יצחק מוקי מתני' דכל שיש מעשה ב"ד הר"ז יחזיר בשבדקו כל העיר דלתרי יצחק בעיר אחת חייש אבל לשני שוירי לא חייש והקשו לעצמם דא"כ מאי קאמר דאי לא תימא הכי קשי' דרבה אדרבה דלמא לשני שוירא לא חיישי' ולשני יב"ש חיישי' אע"ג דלא הוחזקו. וי"ל דרבה ע"כ לא מפליג מדלא משני ההיא דאמר תנו נותבנין בשבדקו כל העיר כולה עכ"ל כוונתם דאיהו ס"ל דאם הוחזקו לחוד מחזירין ה"ה או כ"ש בשיירות מצוייות מעתה רבה דמשני באן במקום שהשמ"צ וכאן במקום שאין השיירות מצוייות לא ידענו אם משני אידי ואידי בהוחזקו וממילא ס"ל דבעינן תרתי לריעותא או אידי ואידי בלא הוחזקו וממילא כשהשמ"צ אע"ג דלא הוחזקו לשני שוירי חיישי' ע"כ דאל"כ אמאי לא מוקי הא דאמר תנו נותנין בשהשמ"צ ובדקו כל העיר והוה רבותא טפי ממאי דמוקי לה באין שמ"צ ולא הוחזקו ומדחזינן דרבה פשיט דלא חיישי' לשני שוירי אע"ג דשמ"צ א"כ שוב ליכא למימר דרבה ס"ל דהיכא דשמ"צ חיישי' לשני שוירי וא"כ ע"כ הא דמשני כאן במקום שהשמ"צ כאן במקום שאין השמ"צ היינו אידי ואידי בהוחזקו ובעי לאשמעונין חידוש דאפיי בהוחזקו מהדרי' כתי' התוס' וממילא מוכח דס"ל דבעי' תרתי לריעותא ובזה יש ליישב קצת הא דמסיים הד"מ כדאיתא בש"ס פ' כל הגט ולכאורה נהי דאין קושי' מש"ס מ"מ אין ראי' מכאן אמנם יש לומר דמסוגין מוכח סברא זו דבב"מ קאמר תלמודן דר"ז סב דכל מעשה ב"ד היינו דאשתכח אבראי ואמאי לא קאמר בסוגין דעיקר מסכתין מדיני גט דבהא פליגי רבה ור"ז אע"כ דסוגין סובר דאפי' לר"ז איכא לאוקמי כל מעשה ב"ד דאשתכח בב"ד משום דאע"ג דחייש לשני יב"ש אפי' לא הוחזקו היכא דשמ"צ ס"ל דאיכא לאוקמי' דבדקו כל העיר ולשני שוירי לא חייש:

ע"ב גמ' וא"ד אע"ג דלא הוחזקו לא ליהדר ע' מה שכתבתי לעיל באופן השני ליישב קושי' הרשב"א עפ"י דברי מהרש"א שכ' דאם הברייתא מיירי בהוחזקו ע"כ הבעל נאמן ואמרתי דלשיטת רש"י דס"ל דעדים צריכים שיאמרו לבעל זה חתמנו א"כ ע"כ ס"ל דאין הבעל נאמן ואמנם נראה דה"ד למ"ד בעל שאמר גרשתי את אשתי אין נאמן וא"כ איכא למימר דל"ק סבירא ליה בעל שאמר גרשתי נאמן ואיכא למימר דמיירי בהוחזקו ול"ב ס"ל דבעל שאמר גרשתי אינו נאמן ושוב אמרנו דדברי מהרש"א אינו מוכרחים דאיכא למימר דלפי האמת דברייתא מיירי לזמן מרובה מיירי' שפיר בראינו ביד הבעל כמבואר לעיל והנה יש לקיים תירוץ הנ"ל באופן זה דהרי יש להקשות לדעת הרהמ"ג דשמ"צ חמיר מהוחזקו א"כ אי סבר ר"ז דבעינן שמ"צ והוחזקו. אמאי ברייתא באין שיירות מצוייות והוחזקו עדיפא מיני' הו"ל לאוקמי בשמ"צ ולא הוחזקו ואפ"ה יחזיר לדידי' ונראה דע"כ לא קאמר הרהמ"ג דשמ"צ עדיף מהוחזקו רק אם ראינו הגט ביד השליח אזי אין ספק רק אם נאבד גם מאחר אזי יותר יש כחוש אם שמ"צ דאיכא רובא מהוחזקו אבל אם לא ידענו שהי' הגט בידו כלל דבכה"ג בשליח באמת אינו נאמן אזי הוי רבותא טפי אם הוחזקו וסמכינן על אמירת הבעל אע"ג דאיכא עוד יב"ש אחר ולא ידענו אם נאבד כלל גט זה ממנו אפ"ה מהימנין לבעל (והרי כתבנו דלדעת רש"י באמת למ"ד בעל שאמר גרשתי אינו נאמן אף כאן לא מהימן הבעל) זה רבותא טפי משמ"צ בלבד והא קמן דהתוס' לעיל סד"ה כאן במקום לא הקשו רק על הוחזקו ולפ"ז ניחא קושי' הרשב"א דבהא פליגי הני תרי לישני דל"ק ס"ל בעל שאמר גרשתי נאמן וא"כ איכא למימר דר"ז ס"ל כרבה דמהי תיתי לאפושי פלוגתא והא דמוקי ברייתא באין שמ"צ והוחזקו ולא מוקי בלא החזוקו ושמ"צ דהוה רבותא טפי דז"א דאיכא למימר בלא ראינו בידו הוי רבותא:

טפי הוחזקו משמ"צ אבל ל"ב ס"ל בעל שאמר גרשתי אינו א"כ אי הוה איירי ברייתא בהוחזקו ע"כ הוה אוקמינן לה בראינו בידה והוה קשה על ר"ז למה לא מוקי ברייתא בשמ"צ ולא הוחזקו דהוי רבוחא טפי אע"כ דפליג על רבה וזה נכון לפע"ד וכ"ז לדעת רש"י לקמן שכ' דבעינן שיעידו שמעולם לא חתמו אלא ליב"ש זה וא"ל דהיא גופא מנ"ל דהרי אמרנו דהא דצריך שיאמרו ליב"ש זה היינו אי בעל שאמר גרשתי אינו נאמן אבל למ"ד נאמן מנ"ל דאינו צריך זה וממילא לדברינו הנ"ל לא יקשה קושי' מאי למימרא דהיא גופא קמ"ל דנאמן. דזה אינו קושי' דכיון דקי"ל אינו נאמן רצה ליישב דברי ר"י לדינא וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה הא אמר תנו השני בסופו:

תוכן העניינים

אמרי אש חלק אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה