אור ברסלב

אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר

סימן פז - ב

סימן פז - א

הרב הגאון הגדול החריף ובקי כש"ת ומוהר"ר אברהם אולמאן:

אשר שאל ידידי בדברי התוס' גיטין דף כ"א ע"א ד"ה ואבעית אימא שכתבו דחצרה דמקודם לכן לא הוי בע"כ כמו שליחות דהרי יכולה להפקירו ולא תתגרש ע"י וק"ל דכיון דהסוגיא אזלי דחצר משום יד איתרבאי וקטנה מגורשת ע"י חצרה (ובאמת לכ"ע חצר דגט משום יד איתרבאי) אם כן אכתי משכחת לה חצרה בע"כ בחצר של קטנה ולא שייך דתוכל להפקירה דקטן לאו בר מקנה הוא וה"ה להפקרו וא"ל הלא בגדולה לא משכחת לה דז"א דהלא בתלמודן משכי גבי שליחות שכן אב מקבל גט לבתו קטנה:

יפה התעורר מכעת"ר ני' ורציתי לומר דכיון דבעי עכ"פ שיהיה החצר משתמר לדעתה והיכא דלאו בר אינטורי היא כלל אינה מגורשת כמו נתן בידה והיא ישנה. וכתבו הרשב"א והר"ן לקונן דאף אם נתן בחצרה כשהיא ישנה אינה מגורשת ואם כן נהי דקטנה אין הפקרה מהני מ"מ אם היא מפקרת את חצרה שוב אין מה שבתוך חצרה משתמר לדעתה ולא מתגרשה בחצר כזו:

מ"מ יתכן כומר דנהי דהאמת כדברי מעכ"ת דאם חצר משום יד איתרבאי קטנה מיגרשא עב ידי חצרה וכדאיתא בב"מ מ"מ היינו לפי האמת דשליחות לאו מידה איתרבאי אבל באיבעית אימא הרי כתבו התוס' דבעי לשנויי אף את"ל דשליחות משום יד איתרבאי והרי משנה שלימה שכינו בגיטין דף ס"ה דקטנה אינה עושה שליח לקבלה וע"כ היינו מאתם גם אתם וכמ"ש הראב"ד בפרק ו' מהלכות גירושין וא"כ שוב אין לומר דקטנה וודאי יש חצר דהרי מידה איתרבי ויד אית כה ה"ה חצר דהרי שליחות ג"כ מידה איתרבי ואפילו הכי אין לה יד:

ויותר נראה לומר דהכה ידוע מחלוקת הפוסקים אם קטן אית ליה זכייה מדאורייתא כשאחרים זוכין לו. ונראה מדברי הרשב"א ריש פרק האיש מקדש דאת"ל דקטן ליה ליה זכיה מה"ת אף כשדעת אחרת מקנה לו אין לו זכיה כי הוא ז"ל הקשה לדעת הסוברים דקטן מד"ת אין לו זכיה מהא דאיתא בפרק השולח דף מ' קם אקני לבנו קטן ואמרינן דמוקמינן אפוטרופא לינוקא ואמאי הוצרכו למיקם דהרי מד"ת אכתי של אב וא"כ לכפיה לאב דלשחרריה ושוב אתי שיחרור דאורייתא ומפיק דרבנן יע"ש הרי דס"ל להרשב"א ז"ל דאם אין זכין לקטן מד"ת אף זה דדעת אחרים מקנה לא מועיל מה"ת וראיתי בספר קצות החושן שמייחס דעה זו בסימן רל"ה גם לדעת הריב"ש יע"ש שהאריך בדברי טעם:

ולענין קושית הרשב"א לפענ"ד תליא במחלוקת הרשב"ם והתוס' בב"ב דף קל"ח דלדעת התוס' שם הקשה הרשב"א שפיר. אבל לדעת הרשב"ם שם דס"ל דהנותן מתנה לחברו וצווח המקבל מעיקרו ולא רצה לקבלו הוי הפקר וכל הקודם זכה דהרי הוא סילק עצמו ממנו ואם כן ה"ה בנותן מתנה לקטן דעכ"פ שוב אין העבד שלו דהרי הוא סילק עצמו ממנו. ואם כן לאמימר דאמר המפקיר עבדו אותו העבד אין לו תקנה דאיסורא לא מצי מקני ליה לא מהני שיחרורו של האב וא"כ אפשר דרב פפא בעי למיעבד ככ"ע ולשיטה זו צריך לומר גם בזה כדעת הרשב"ם שכתבו התוס' בגיטין דף מ' ע"ב ד"ה וכתב לי' יע"ש. עכ"פ למדנו מדברי הרשב"א דאת"ל דאין זכין לקטן ע"י אחרים ה"ה כשדעת אחרת מקנה לקטן עצמו לא מהני מד"ת וא"כ יצא לנו מזה דקטנה לא שייך הא דרבא כתב גט ונתנו בחצרה וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתהו ומתגרשת בי' דהך דינא לא שייך בקטנה מדאו' דאין לקטן זכיה אפילו כשדעת אחרת מקנה אותו. ואפילו אם יש זכיה לקטן מד"ת אם נחליט דהך דדעת אחרת תקנה הוא מטעם זכיה גופא והרי כל שיש בו צד חוב דעת הט"ז דאין זכין לו ומכ"ש בכאן שהיא מתגרשת בכך דהוי חוב גמור ואף שהיא רוצה בכך מ"מ קטן כשלא בפניו דמי וא"כ א"א לקטנה להתגרש ע"י חצר דמתנה:

מעתה אומר אני לפענ"ד הא דאמרינן דשליחות נמי אשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ אין הכוונה דמפני שיש שייכות בע"כ גבי קטנה (שאין יכולה לעשות שליח) לכך ומהני שליח לקבלה גבי גדולה אף שאז אין האב מקבל גט לפני' דזה לא יתכן דכיון דבזמן שיש מציאות לרליחות בע"כ אין מציאות למדעתה ובזמן שיש מציאות למדעתה אין מציאות לבע"כ לא הוי דומיא דידה אבל כלפי דאמר דמצינו שליחות בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ משמע דיד דידה עיקר ויד אביד יתירא דזכי לה רחמנא וכמ"ש הרמב"ן בגיטין דרבא הוי ס"ל הכי ולכך הוי ס"ל דנערה עושה שליח לקבל גיטה וא"כ שפיר אמרי' דאשכחן שליחות בע"כ ויש מציאות לשליחות בע"כ ומדעתה בזמן אחר דהיינו כשהיא נערה ועיין בחידושי הרמב"ן לגיטין ד' כ"א ושוב אף כשבגרה או נערה דאין לה אב עושה שליח. אבל בקטנה לענין חצר אף דמשכחת גבי חצר בע"כ בחצר דמעיקר' מ"מ לא משכחת אצלה חצר דמדעתה וכאשר שייך מדעתה לא משכחת חצר בע"כ גמור דאז יכולה להפקירו ואם כן לא הוי דומיא דידו. דברי ידידו דש"ת:

הקטן מאיר א"ש:

תוכן העניינים

אמרי אש חלק אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה