אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר
סימן פ
שאלה להגאון חת"ס וע"ל:
ולמדנו רבינו מה משפט שליח אחד שהביא הגט לאשה שפירש בעלה ממנה זה שנתים ימים ובהיות השליח בדרך יצא קול שהאשה הרה לזנונים מן השליח ובבוא השליח עם הגט חקרוהו ב"ר על ככה ויען כי הרשיעה ממנו ואם יתן לו אבי האשה שני מאות זהובים יקח אותה לאשה. ויענו המסדרים ההמה אליו כי בהיות כן אסורה עליו עולמית וכשמע הנ"ל את דבריהם חזר בו ואמר שהכל שוא וכזב שהאשה אינה מעוברת ממנו ולא מעוברת כלל ורק למען הוציא ממון מן אבי האשה אמר כן ובדקו האשה על ידי מילדת אחת והעידה כדבריהם שאינה מעוברת כלל וכמשלש חדשים אחרי כן נגלה חרפתם והוכר עוברה ומענה בפי האשה כי אחרי שהגיע גט לידה זנתה עם השליח וכן הגיד הנבל ההוא גם כן ובא לקחת אותה לאשה ושאל השואל אם מותרת לו:
ולכאורה זה פשוט שאף אם לא היה קול ענות הנ"ל והודאת פי רשע שהיתה אסורה לו שהרי משנה שלימה שנינו המביא גט ממ"ה ואמר בפ"נ לא ישא את אשתו וכתב הב"ש בסימן י"ב דאף דמשמע דבא"י אף אם אמר בפ"נ מ"מ מותר לישאנה. והנראה שלא ראה הגאון ב"ש את דברי הרשב"א בחידושיו ביבמות שכתב להדיא דאסור אף בא"י כי לא נתפשטו בימיו. מ"מ האידנא דאף בא"י צריך לומר בפ"נ לא ישא את אשתו וממילא לדידן דאף אם הביא הרשאה מקויימת צריך לומר בפ"נ מטעמים שכתב הריב"ש בסימן שי"ח וכמ"ש הרמ"א בסימן קמ"ב שכן המנהג ממילא אסור לישא את הגרושה ולכך כתב בסדר הגט שמודיעים כשליח שאסור לישא את הגרושה:
ואולם גם אם יתקיים הגט אח"כ מדברי מהרש"ל ביש"ש יבמות פ"ב סימן כ' שמותר לישאנה לכאורה יש לאוסרה מפני הודאת פיו בפני המסדרים שבא עליה בעודה א"א ובדיקה זו לא ידעתי מה טיבה וכי ההריון אסורה ומאין ידע הבליעל אם היא הרה או לאו והגדתו אחרי כן כי שקר ענה בנפשו אינו כדאי להיות מבטל דבריו הראשונים. שהרי באומרת טמאה אני אף שמהני אמתלא מכל מקום לא מהכי אם אומרת טהורה אני ולשחוק אמרתי לך תחילה. וכמבואר בי"ד בסימן קפ"ה וע"כ היינו מפני שאין דרך בנות ישראל לשחק בכיוצא בזה וכן כאן וכי דרך בני ישראל שיאמר על עצמו שעבר ובעל אשת איש מפני נדן שני מאות זהובים והרי אם אמר שלא נאף עמה ועם כל זאת רוצה לישאנה כ"ש שיתן לו אביה נדן כרצונו. והצמח צדק בסימן י"ד הוסיף לומר שכל שיש לומר שהאמתלא אינה אמת ורק לסיבה מה אמר כן אינה אמתלא ולכך הורה באחד שבתחילה כיחש שלא נתעברה ממנו ואחרי שהוציאו אותו מבית האסורין והבטיחו לתת לו כדן חזר בו ונתן אמתלא כי ירא אם יודה יהיה מוכרח לקחתה באפס דמים והורה הגאן שאסור לישאנה תוך כ"ד חודש דהרי איכא למתלי שלכך חזר בו מפני בצע כסף ולדבריו ה"ה בנידון דידן שאף שחזר בו כיון שמפני כך חזר בו לפי ששמע שאסור לישאנה אין חזרתו כלום אף אם תהיה האמתלא טובה. ואולם ראיתי בזכרון יוסף חא"ה סימן ב' שתמה על דבריו דא"כ אף באומרת טהורה אני ונתנה אמתלא לדבריה וכן באמתלא דבני אדם שאינם מהוגנים כאמר דיצרא אלבשה. ולפענ"ד נראה דהצ"צ לא אמר רק היכא דאיכא למתלי שהאמתלא לסיבה ידועה אין כח בהאמתלא לאמת היפוך דבריו הראשונים כגון התם שאנו יודעים שהיא מעוברת ואסורה לכל העולם בתוך כ"ד חודש רק לבעלה ואנו באים להתירה לו מפני שהודה והרי מתחילה כיחש ומכח אמתלא נתירנו ולזה כיון שיש לומר שדבריו האחרונים הם לסיבה ידועה סליק את דבריו בין הראשונים ובין האחרונים כמי שאינו והרי היא מעוברת ואינו יודע ממי וממילא אסורה עליו אבל באשה שמן הסתם היא בחזקת טהרה ובחזקת פנויה ורק מכח דבריה שאמרה טמאה אני באים לאוסרה והרי נתנה אמתלא לדבריה ואף שיש לומר שהאמתלא לסיבא זה מ"מ סליק דבריה הראשונים והאחרונים והרי היא מותרת לפי זה לא היה דברי צ"צ לענין נידון זה ואולם לכאורה בלא"ה לפענ"ד אין זה האמתלא כלל להתירה עליו:
ואולם העיקר היתר האשה אני נבוך דכיון דקיי"ל כדברי הריב"ש דבעי קיום אף כשהרשאה בידו ומכ"ש אם אין ההרשאה מקויימת וכיון שצ"ל בפ"נ אם כן איך נאמין כזה שיצא עליו קול שחשוד על העריות דהרי לאפוקי לכ"ע אינו נאמן בין לר"נ ובין לר"ש דסנהדרין ופירש ר"ת דהיינו שיצא עליו קול וחשש בעלמא ואף לרש"י וסיעתו שכתב דבא על הערוה ממש מ"מ כתב הב"י בח"מ סימן ל"ד דמודה דפסול לעדות אשה לאפוקי למאן דפסק כר"מ דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. והחלקת מחוקק בסימן מ"ב רצה לומר בתחילה דהלשון משמע רק על הקידושין להיות עד על הקידושין ועל הגירושין ושוב הביא לשון הרש"י שכתב על לאפוקי היינו להעיד שמת בעלה ולדבריו עדיין לא שמענו אם נאמן להעיד בפ"נ בהכתב מוכיח. ואולם הרב המגיד בפ"ו מהלכות גירושין דקדק שאר פסולים מה"ת דאינם נאמנים להביא את הגט מן סוגיא דסנהדרין דחשוד על העריות פסול לאפוקי ולעיולי מכלל דפשיטא ליה דלשון לאפוקי בוודאי כולל הבאת הגט ולפי דברי הלח"מ שם יש מקום לפסלו יותר להבאת הגט משאר פסולי תורה ואף שיש לדחות זה שהרה"מ מפרש חשוד על עריות בא על הערוה ממש מ"מ שמענו דפשיטא ליה דלשון לאפוקי כולל הבאת הגט ומקל וחומר נמי יליף לה דאם אינו נאמן להעיד שמת בעלה כ"ש שאינו נאמן להבאת הגט ומה שתמה הלח"מ שם דבגמ' אמרינן ק"ו להיפוך דאשה נאמנת להביא גיטה ויש פירכא על ק"ו של הרה"מ דחמש נשים יוכיחו שאין נאמנות לומר מת בעלה ואפ"ה נאמנת להביא גיטה, נראה לפע"ד דהרב המגיד ה"ק אם בעדות אשה נאמן לומר מת בעלה שהכשירו בו כל הפסולים מגזירת הכתוב כגון אשה וקרוב אפילו הכי פסלו הפסולים מחמת רשעים דחשדינן להו דמשקרי אף על גב דהיא מלתא דעבידי לגלויי ואשה דייקא ומנסבא מפני חומר שהחמירו עליה בסופו מכל שכן הבאת הגט בח"ל דלא הוי מלתא דעבידי לגלויי וגם לא דייקא דליכא חומר דהרי אי אתי בעל ומערער לא משגיחינן ביה אינו דין שלא נסמוך על דיבורם מטעם דלמא משקרי ושוב לא שייך לומר חמש נשים יוכיחו דהתם כיון דליכא למימר לקלקולא מכוונא דהרי אי איתא בעל ומערער לא משגיחינן ביה אין טעם לפוסלן להבאת הגט מפני שנאמן יותר משאר נשים דעלמא ובתלמודן לענין אשה עצמה שפיר עבדינן ק"ו דהיכא דאין לחשוד שמשקרת נאמנת דאשה עצמה גם כן אין לחוש שמשקרת והרי להרמב"ם מותרת בלא קיום הגט כלל היכא שלא הותנה הוי שליח להולכה עד דמטית להתם. ועוד מבלי הקול אשר יצא עליו הרי האיש הזה לפי דבריו כחש וענה על עצמו שעשה נבלה כזו לבוא על א"א והיה כוונתו לישאנה אם כן איך נאמינהו לאמר בפ"נ הרי הוא נוגע בדבר ובאה"ע סימן ז' כתבו הח"מ וב"ש דאף על גב דכהן המעיד על השבוי' לא ישאנה מ"מ מותרת לכהן אחר ואין חוששין שמא העיד עליה מפני שהיה בדעתו לישאנה. אמנם שם מיירי שלא ראינו שהיה בדעתו לישא אותה ואף אם בתחילה היה בדעתו אם כאשר הגידו לו שאסור לישאנה הוא עומד בדבריו הרי הוא כמעיד עליה שטהורה היא. אבל כאן שראינו שמתחיל' ועד סוף הוא בדעתו לישאנה לכאורה הוא נוגע גמור מן התורה וא"א להאמינו מצד שאם ישמע עתה שאסור לישאנה ואינו חוזר מדבריו הראשונים שהרי צריך שיאמר דווקא בסמוך לנתינת הגט. ובדין נוגע בעדות ראיתי בנודע ביהודה תנינא שנחלקו בחא"ה סי' קכ"ח המהר"ם ברבי והרב המחבר דמהר"ם ברבי ס"ל דנוגע פסול לומר בפ"נ לדעת מהר"י בן לב והמשאת בנימין דפסלו נוגע בעדות להעיד שמת בעלה והרב המחבר שם דעתו דנוגע כשר לדעתו דהרי אשה עצמה והעבד עצמו מביא כו' ואין נוגע גדול מזה. וכן חמש נשים ששונאות זו את זו נאמנת להביא את גיטה ואחת מהן צרתה והרי היא נוגעת בדבר שהרי בגירושי צרתה נתרבה עונתה אע"כ דנוגע כשר:
והנה מדברי הרה"מ דלעיל משמע דכל היכא דאיכא למיחש דמשקר ולכך פוסלים אותו לומר מת בעלה כ"ש שאין נאמנות להביא גיטה לפ"ז ראויה לפסול נוגע. ומה שהביא ראיה מאשה ועבד נלפענ"ד דלדעת הרמב"ם בפרק ז' מהלכות גירושין ובפ"ו מהלכות עבדים דאשה ועבד בלא התנה עליהם הוי שליח להולכה אף שאין הגט מקויים מ"מ נאמנים. ולדבריו פירש הריב"ש בסימן שפ"ה דקושית הגמ' בגיטין סוף פ"ב אשה מכי מטא גיטא לידה איגרשה ובלא בפ"נ נאמנת ומשני דאמר הוי שליח להולכה כו'. וכתב הר"ן אע"ג דיש לה מיגו מ"מ שלא תחלוק בשליחות וכמ"ש הלח"מ בהלכות גירושין ואם כן כיון דיש לה מגו ואין לחשוד אותה כלל רק מפני שלא תחלוק שוב אין לפוסלה מפני נגיעה:
וכן מי שהביא ראיה מחמש נשים דחדא מינה צרתה דנוגעת דע"י גירושי' נתרבה עונתה נלפענ"ד דגם כן אין ראיה דהרי הרשב"א בחידושיו שם הקשה אמאי חמש נשים נאמנות בח"ל משום דאי אתי בעל ומערער לא משגיחינן ביה דמ"מ לא תהיינה נאמנות דאהני לה דאפקה מבעלה ודיה בכך ותי' דאיהו לא קפדה לאפוקי דמידע ידעה כשתצא זו תכנס אחרת תחתיה ולא נתכוונה זו אלא לקלקלה של חברתה. ולדברי הרשב"א אין כאן נגיעה משום ריבוי עונה. ומדברי הרשב"א משמע דנוגע פסול דעיקר קושותו רק מכח נגיעה לכאורה:
ובתשובת הרשב"א סימן תקס"א ראיתי שנשאל אם שכיר שהביא גט נאמן לומר בפ"נ וכתב וז"ל ואפילו רבה מודה אחר שלמדו ואין זה נאמן. אף על פי שהוא שכיר ואינו נוגע בדבר דתנן הכל כשרים לכתוב ב"ל להביא את הגט חוץ מחש"ו ולא הוציא שכיר ועוד דתנן אף כו' חמותה וצרתה כו' ומה בין גט למיתה שהכתב מוכיח הגאון ני' כתב על הגליון בשם ספר קול בן לוי שהגיה ואף זה נאמן והיא טעות דמוכח. ולכאורה דמית שגם מה שכתב ואינ"ו נוג"ע בדבר הוא טעות סופר. שהרי לכאורה הוא נוגע. ועוד דאם אינו נוגע מאי צריך ראיה דכשר. רק דא"כ לא היה הראיות מובנים דאם נוכיח מדלא תני שכיר בכל הפסולים מכלל דנוגע כשר אף דהוא חשוד מדאורייתא לשקר א"כ יקשה אמאי לא תני שאר פסולים דאורייתא דהרשב"א מודה בהו דפסולים להבאת הגט. וכמבואר בחידושיו ריש גיטין. וכן יקשה על הראיה השניה דהרי גם בפסולי דאורייתא הכתב מוכיח ואפ"ה פסולים. וחמש נשים לא נוגעות הן וכמ"ש למעלה בשמו אע"כ דדוקא שכיר הכשיר הרשב"א וכוונתו לפע"ד על פי מה שראית בתשובת רח"ש בקונטריס עגונות דף ד' ס"ב וז"ל דנוטל שכר להעיד לא הוי כשאר נוגעין בדבר דנוגע בדבר הוי כשיש לו הכאה בגוף העדות וכו' אבל בנוטל שכר להעיד דאין לו זכות בגוף של העדות אלא זכות הוא לבעל דין ונותן לו שכר מבחוץ כדי שיעיד לא הוי אלא כפועל שמשלמין לו שכר טרחו בשביל זה לא חיישינן דמשקר עכ"ל. ונמצא דנוטל שבר להעיד אינו נוגע ומ"מ מדרבנן פסול. ולכך נסתפק השואל אם כשר להביא את הגט. ולזה השיב לו הרשב"א דכיון שאינו נוגע בדבר וליכא למחשדי' דמשקר שאינו נוטל רק שכר טרחו אין לפסלו. והביא ראיה דאם נאמר דפסול מדרבנן כדין שאר נוטל שכר להעיד. א"כ אמאי לא תני במתניתין הכל כשרין להביא את הגט חוץ משכיר כמו דקתני חוץ מסומא ושכיר הוה רבותא טפי מסומא שזה אינו אומר כלל וזה אומר. דבשלמא שאר פסולי תורה לא קשיא אמאי לא תני להו דפשיטי דפסולים כיון דחשידי דמשקרי וסומא איצטרך ליה דסד"א כיון דשמע קן קולמסא וקן מגילתא ופתוח כה"ג מהני סד"א דאף בסומא מהני קמ"ל. אבל פסולי עדות מן התורה מטעם דמשקרי לא צריכא לאשמעינן אבל שכיר שאינו חשוד דמשקר אמאי לא תני אע"כ דבאמת מנהני. וק"ק דלמא משום הכי לא תני דלא שייך סיפא דקיבל הקטן כו' בנוטל שכר. וכן הראיה שהביא מדקתני חמש נשים נאמנות שהכתב מוכיח נמי אתי שפיר. דהרי חזינן דאף דפסולים בעדות כל שאין לחשוד לשקר נאמנים וה"ה שכיר. ולפ"ז יש ללמוד מדברי הרשב"א דכתב דשכיר כשר ואינו נוגע בדבר מכלל דאם היה נוגע היה פסול לומר בפ"נ. וראיתי בספר גט פשוט סימן ק"כ סעיף קטן ט' בכתב שמהרי"ן לב נשאל אם שליח הגט שנוטל שכר נאמן לומר בפ"נ והשיב דאין לחוש כיון שמתחלת שליחות התנה תנאי השכירות. מדבריו יש ללמוד דאם היה נוגע בעדות היה פסול לומר בפ"נ ובעל גט פשוט שם הקשה דאמאי לא חילק ואמר שאם נוטל שכר הרבה שאינו נאמן. ותירץ דכיון שיש בידו כתב הגט המוכיח ולדבריו צ"ע. אם כן אמאי פסול אם לא התנה מתחילה. וצריך לומר דאף בנוטל שכר הרבה ליכא למחשדיה. ואולם ספר רביעי הזה של מהרי"ן לב לבדו ישנו בידי וראיתי שכתב עוד טעם אחר דנאמן כיון דנוטל שכר להעיד אינו רק דרבנן ורות להשואל שיעיין בפסקיו וא"כ ע"כ לא מיירי בנוטל שכר הרבה דכה"ג הרי כתבו בשמו דפסול מד"ת ועכ"פ משמע מדברי כולם דנוגע ממש דיש לחוש שמשקר פסול:
והנה הנודע ביהודה שם בעצמו לא החליט להכשיר נוגע כשאין ההרשאה מקויימת. אבל אם ההרשאה מקויימת שכתב הריב"ש בסימן שי"ח דאפ"ה צריך לומר בפ"נ מטעם דחיישינן לנפילה בזה סמך על סברתו. דזה חשש רחוק דאם כן אף בכלים דלא מושלי אינשי ניחוש לנפילה. ובזה היה אפשר כומר דדעת הריב"ש דדווקא בגט מכשירין בכיס וארנקי דהוי נפילה דיחיד וכעין שכתב הח"צ בסימן קל"ד ובזה אפשר ליישב שלא הביא הש"ע דין כלים דלא מושלי אינשי בסימן י"ז דהתם הוי נפילה דרבים. ומ"מ הריב"ש בעצמו כבר כתב שם דאינו אלא חומרא וכ"כ הב"ח בתשובה סימן ק"ב מטעם דהרי קימ"ל דאפילו לנפילה דרבים לא חיישינן. וקשה היכא מדמה הגאון איסורא לממונא כדאיתא בפרק קמא דב"מ וכי"ב כתבו התוס' ביבמות במות בסוגיא דיצחק ריש גלותא. וכתב הב"ח שם דאף עפ"כ כיון שאין הגט מקויים לא בקיום הגט ולא בתקנת חכמים אם יבא הבעל ויערער היתה צריכה להביא עידי שליחות ועידי מסירה לפנינו והו"ל דבר ולא חצי דבר אם לא מסרו בפני עידי השליחות עצמם. וזה הוא דעת הרמ"ה שהביא הריב"ש שם ולא ידעתי מפני מה עזב הגאון בעל נב"י טעם זה וסיים הב"ח שם דאע"ג דמשמע דהמרדכי והרשב"א לא חשו לזה מ"מ יש להחמיר למעשה כדעת הרמ"ה כיון שהטור הביא דעתו ולא חלק עליו עכ"ל. ונראה דדעת המרדכי והרשב"א כדעת התוס' בב"ק דס"ל דאין צריך שיועיל עדותן לשום דבר רק אם ראו כל מה שיוכלו לראות לא הוי חצי דבר אבל לדעת הרי"ף וסיעתו דצריך שיועיל העדות לדבר זה דאל"כ הוי חצי דבר. דברי הרמ"ה אמת וכ"כ הב"ש דמחלוקותם תלויה בזה בסימן קמ"ב סעיף קטן ק"א. וצ"ע שלא העיר למעלה כלום ואדרבה כתב בסימן קמ"א סעיף קטן מ"ד דדין הריב"ש הוא חומרא בעלמא ואיך יהיה חומרא מה שלהרי"ף ותוס' והרמ"ה והטור הדין כן. ואולי מפני שהרמב"ם סובר גם הוא כהרי"ף דפסק פכ"א מהלכות עדות הלכה חי"ת שאע"פ שהוא תם משלם ח"נ שנדחק הכ"מ ליישבו ואפשר שכיון לומר דלכך לא הוי לענין יעודי תורא חצי דבר שהרי הועיל עדותם לענין חצי נזק דמשלם אף כשהוא תם. ואולי דעת ב"ש דלענין קיום הגט שיועיל אף חצי דבר ולכך כתב דאינו רק חומרא בעלמא. רק דלזה אין לו ראיה מדברי המרדכי והרשב"א כיון דאיכא למימר דסברי כתוס' בב"ק וכ"נ במרדכי סוף גיטין וברשב"א בסוגיא דשליש הביא סברת התוס' מעתה בנידון זה השליח אשר פי שנים ברעתו חשוד על העריות וגם נוגע בדבר וכמו שהעיד לעצמו צ"ע אם יועיל אף אם ההרשאה מקויימת והב"ח בתשובה שם החמיר עוד לחוש גם לדעת הרמב"ם דאפילו קיום הגט לא מהני כיון שהש"ע הוא כתב דעתו:
עוד נסתפקתי לדעת אביאסף שהביא המרדכי בב"ב סוגיא דנסכא דר' אבא דאף דקיי"ל אין אדם משים עצמו רשע מ"מ כשיש עד אחד עמו המעיד עליו כן הוא משים עצמו רשע וכן ראיתי בראב"ן בסימן ק' ודייק כן מדלא נקט רבא בעלתי. אלמא דווקא בנרבע שאין העד שעמו יכול לדעת אם הוא לאנסו אם לרצונו אבל היכא שהעד שעמו מעיד עליו שהוא רשע והוא מודה ליה פשיטא שהוא משים עצמו רשע. ואם כן ביצא עליו קול איך הוא הדין אם הוא מודה שהקול אמת דהרי לכמה דברים קול עדיף מעד אחד כגון לענין מיגו דאמרינן במקום ע"א היכא שאינו מחייבו שבועה ומגו במקום קול לא אמרינן. וכן הרא"ש בתשובה כלל צ"ח סימן ח' כתב דאם הלוקח טוען שקנינו קודם לשיעבוד המלוה וקול מפורסם בעיר שקנינו היה אחרי ההלואה המלוה גובה ממנו אף שפשוט דע"י עד אחד לא היה גובה מ"מ ע"י הקול המפורסם גובה. הביאו הגאון הסמ"ע ריש הלכות חזקת קרקעות ואם כן כשהוא מודה שהקול אמת כמו בנידון הלזה לדעת הראב"ן ואביאסף הוא משים עצמנו רשע:
[ויעויין חת"ס ח"ש אה"ע סימן נ"ב]