אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר
סימן סד
אלהי הרוחות. ישביע בצחצחות. ובשובע שמחות. ורב ברכות. לראש צדיק נשגב ה"ה הרב המאור הגדול הגאון המפורסים ונודע בשערים. סיני ועוקר הרים. אמרותיו טהורים. אהובים וברורים. כקש"ת מוהר"ר שלמה קלוגיר ני' ראב"ד ומ"צ דק"ק בראדי יע"א:
גבר חכם בעוז מכתב קדשו הגיעני לפני ש"ק העבר ואז לא היה הזמן מספיק לקרוא אותו אף כי לירד לעומקו עד מש"ק ברכתי לאורו שמח לבי ותעלוזנה כליותי בתבונתו ודבר שפתיו משרים. והנה פקד עלי מעכ"ת ני' למהר ולהחיש תשובתו ואף כי אין הזמן עתה לצאת ידי חובת עיון כראוי מפני טרדת החג וזולתו עם כל זאת לא אעבור על מצותו אציג לפני הדרת גאונו מאשר הביא אלהים בידי ולו משפט הבחירה ואשר יבחר יקרב:
ראשית דברי קדשו חרץ משפט גט אחד אשר נשלח למקום משכן כבודו ומפני טלטול הדרך בתיבת די תצבייין (כ"ה בתחלת תשובתו הרמה ואולם בתוך מו"מ נראה כי אירע כן בתיבת די תיהוייין) נפסק ראש נו"ן הפשוטה מן הרגל והחזיר הדר"ג ני' את הגט כי לא היה מקום עיגון. ואיך יהיה במקום עיגון ע"ז הרחיב הדיבור כיד ה' הטובה עליו ויצו עלי לחוות דעתי העניה בזה. והכה אין הוראותיו צריכין סעד מאחרים ורק לעשות רצון צדיק אשא ואתן בדברי קדשו בהלכה זו. הנה הביא מעכ"ת ני' דעת הר"ן בפרק המגרש דאף על גב שכתוב בגט הרי את מותרת לכל אדם אף ע"פי כן צריך לכתוב למהך להתנסבא דאם לא נכתב יש לומר שלא התירה רק בזכות ולא להנשא ולאסור נפשה על הכל רק לאיש אחד. ומצאתי בחידושי הריטב"א לגיטין דף פ"ה ע"א שהוא דעת הרמב"ן ג"כ ונראה שכן הוא דעת הרשב"א וכתב הדר"ג דלפ"ז הוי תורף ואפילו במקום עיגון יש לפסול אלא דקשיא ליה למר דאם כן בכותב טופסי גיטין דאמרינן שצריך לשייר גם הרי את מותרת לכל אדם ולהר"ן היה צריך לשייר גם למהך להתנסבא וכתב שכ"ה בפר"ח. וראיתי בתשובת הרשב"א סימן אל"ף קס"ג שהביא ראיה זו להוכיח דלא מעכב אם לא כתוב להתנסבא וכקושית הדר"ג ני' וליישב זה חידש כת"ר נ"י דאע"ג דחוץ מזנותיך בעיא דלא אפשטא ולחומרא היינו משום בנשואין איתתא לבי תרי לא חזיא ולזנות דחזיא הרי אסרה לכך איכא למימר דהוי שיור בגט. אבל אם התירה לכל אדם בזכות כיון דמותרת לכל איסור נשואין לא הוי שיור ואע"ג דאיתא להדיא בסוגיא דעל מנת שלא תנשאי הוי שיור אף על גב דמותרת אצלו בזכות כתב כת"ר ני' דהיינו דמדרבנן ביאת פנויה אסורה ומדרבנן אינה מותרת לכל אדם לכך פסול מדרבנן. ולכך הקילו בכותב טופסי גיטין שא"צ לשייר למהך להתנסבא דכיון דהיא רק מדרבנן הם אמרו להחמיר והם אמרו להקל מפני תקנות סופרים את"ד והנה כבר כתבתי שהרשב"א בגיטין כתב דגם דעת הרמב"ן כן ולהרמב"ן אין בפלגש איסור אפילו מדרבנן כמבואר בסוף תשובות להרמב"ן (ויעוין במיוחסת סוף הספר) ולדברי מר הא צ"ע הלא לר"נ ולר"ע שהקשו לר"א בע"מ לר"ט משום דעוקר דבר מן התורה וכתב הרשב"א שזה שסיים ר"ט הא למדת שאין זה כריתות דלאו מכריתות יליף דטעם משום דעוקר דבר מן התורה ולא קאמר רק דאין זה גט שאמרה תורה וכיון דבחוץ אין כאן עוקר דבר מן התורה דהא משרי שרי א"כ יהיה חוץ מנשואין לר"ט ולר"ע רק מדרבנן פסול וע"מ שלא תנשאי דעוקר דבר מן התורה מדאורייתא פסול כלשון אין זה כריתות וכולה סוגיא רהישין דע"מ חמיר מחוץ והרי לקמן בדף פ"ה ע"א מבעי חוץ מקדוטא בשטר ולא אפשטא וחון מהפרת נדרים ואינך. ולדברי מעכ"ת ני' יהיה כל אלה רק מדרבנן ולא משמע כן דעת כל הפוסקים
ואולם נראה לפע"ד דאם אינה מתירה רק לזכות וצא בנשואין כגוונא דהר"ן מפרש לשון הרי את מותרת ככל אדם דאינו גנו מטעם אחר מלבד חששא דשיור שהרי הרמב"ם בפ"ה מהלכות גירושין הלכה י"ב כתב דאם אמר ע"מ שלא תנשאי לפלוני דאינו גט וביארו הר"ן והמגיד טעמו משום דאסרו על פלוני לעולם והוי כמו אל תשתי יין או לא תלכי לבית אביך לעולם וביארו שם מהיכן למד וחלקו עליו הרמב"ן וסיעתו ז"ל דכיון דאחרי מות פלוני ליתא לתנאה הוי כמו ע"מ שכא תשתי יין כל ימי פלוני ול"ד לע"מ שלא תשתי יין לעולם דאגודא בבעל כל ימיה דאסורה לעולם לשתות יין ע"י אבל בעל מנת שלא תנשאי לפלוני אע"ג דאם מת א"א לה להנשא לו ולא הותרה בו לעולם מ"מ אחרי מות פלוני אינה אגידא עוד בבעל והוי גט כשר. וזה יתכן בע"מ שלא תנשאי לפלוני. אבל אם אינה מתירה רק בזכות ובנשואין אסורה לכל אדם לעולם וא"א כה כבוא לשעת היתר לעולם וודאי הוי כע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי דאין זה כריתות לכ"ע אף להחולקים. והרי"ף וסיעתו דפוסקים דע"מ תנאה הוי ולא שיור היינו על מנת שלא תנשאי לפלוני אבל ע"מ שלא תנשא לשום אדם וודאי לא הוי כריתות ולא משום שיור רק משום דבעינן דבר הכורת בינו לבינה ובתנאי זה אגידא בבעל כל ימי חייה כע"מ שלא תשתי יין לעולם וראה הדרת גאונו בעין שכלו וישפוט אם לא כן היא:
והנה הראב"ן וסייעתו דחו דברי הרמב"ם בעל מנת שלא תנשאי לפלוני דהוי גט והוכיחו הרמב"ן והרשב"א דעתם דהרי ע"מ דמודו רבנן הוי דומיא דחוץ דאוסרה לעולם ה"ה בע"מ כה"ג לתנא דידן שרי והרמב"ם דחה דלאו בחד גוונא נינהו וצריך להבין אמאי לא הקשו על מחוץ עצמו דהא בסוף דף פ"ג ע"ב פריך ורבנן האי כריתות מאי עביד ליה ומשני למעט ע"מ שלא תשתי יין לעולם מכרת כריתות משמע דכ"ע בעי למדרש קרא דכריתות וכן לכ"ע אית להו הך דרשה דע"מ שלא תשתי יין ואם כן קשה לר"א איך מתיר בחוץ הא אגידא בבעל ואסורה לפלוני מחמתו אבל באמת לק"מ דגם לר"א ס"ל דע"מ שכא תשתי יין לעולם אינו כריתות ולא פליגי בזה ושאני חוץ מפלוני דהרי אם נשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה מותרת לזה שנאסרה עליו נמצא דהוי רק כימי חיי פלוני ובזה תלוי המחלוקת הרמב"ם על הרמב"ן דהרמב"ם ס"ל דאין להתיר בע"נ רק בע"מ שלא תנשאי עד זמן פלוני ואף על גב דדומיא דחוץ קתני הרי חוץ ג"כ יש לה שעת היתר והרמב"ן ס"ל דע"מ ראוי להיות דומה לחוץ בלשון התנאי ג"כ:
ובזה יש ליישב מה דאיתא דף פ"ג ע"ב השיב רשב"א תשובה, לדברי ר"א היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר דהלשון קשה שאין זה תשובה רק למה שמודה אל רבנן לא על דינו ומחלקותו והגאון מהר"ן אדלער ישב על פי דברי חידושי הר"ן בשם הרא"ה שהוכיח מדאמר אביי שם דף פ"ג ע"ב דקדושי דשמעון לא אהני משמע שאם גירשה ראובן מותרת ואין צריכה גט משמעון כיון דלא אהני קידושיו מעתה לר"א דיליף דינו מר' ינאי מיצאה והיתה לאיש אחר אפילו לא התירה רק לאיש אחד נמצא אם נשאת לאיש ההוא הרי כא אהני קידושין שלו כלום ואם כן איך הוי אסורה משום מחזיר גרושתו אבל באמת ליתא דהא אהני קידושין להפקיע זיקת הראשון לגמרי דאם ימות או יגרשנה הרי היא מותרת לכל אדם וממילא לרשב"א דס"ל דאין זה מתיר מה שזה אוסר ממילא א"א לפרש קרא דהיתה לאיש שלא התירה רק לאיש אחד ומוכח דלא כר"א אלה דבריו דפח"ח כתבתים מפני חיבת הקודש:
ואולם לדברינו הנ"ל אליבא דהרמב"ם ניחא גסאם יליף ר"א מלאיש דכיון דס"ל לרשב"א דלכ"ע אם גרשה ע"מ שכא תשתי יין לעולם אינו כריתות וא"כ איך אפשר להתיר בחוץ הא אגידא בו בבעל רק דר"א סובר דבחוץ אם נשאת לאחר מותרת כזה שנאסרה עליו והוי רק כע"מ שלא תשתי יין כל ימי היי פלוני וכיון דלרשב"א א"א לזה להתיר מה שזה אוסר ממילא יש פירכא לדברי ר"א עצמו ובזה יש ליישב קושית הרשב"א למ"ד דרק בחדא פליגי ממילא את"ל דבע"מ פליגי מודה ר"א בחוץ דאינו גט וא"כ ע"כ לא אמר ר"א מעולם הך ומודה דאם נשאת לאחר ונתארמלה וכו'. ולפ"ז קשה כי פריך לר"א ובמאי אי בחוץ משרי שרי ר"א אלא בע"מ דלמא לעולם בחוץ ולית ליה לר"ט הך ומודה דהרי גם השיב ר"ט על ע"מ ג"כ לית ליה דאמר ר"א הך ומודה וא"ל דמצד סברא וודאי אית ליה הך ומודה דהרי לאו סברא פסוקה היא דהרי רשב"א פליג ולהנ"ל ניחא דאם בחוץ ולית ליה הך ומודה בלא"ה מפריך דיני דר"א ולא הוצרך לבוא מטעם עוקר דבר מן התורה כמובן. ויש עוד ליישב קושיא זו דהרשב"א ז"ל ברעיוני אבל לא צרפתיו עוד לכן לא הצגתי פה לפני הדרת גאונו ני'. עכ"פ נראה לפענ"ד דלדעת הרמב"ן והר"ן דהרי את מותרת לכל אדם לא משמע להתירה לנשואין ולכך צריך לכתוב למהך להתנסבא אם כן מעוכבת היא להנשא לכל אדם לעולם והוי כע"מ שלא תשתה יין כל ימי חייכי דאינו גט ובין אם נחשוב אותו כאומר חוץ או כאומר ע"מ לעולם אסורה להנשא לשום אדם ואין גט כזה דבר הכורת בינו לבינה והיה ראוי א"כ לכותב טופסי גיטין לשייר למהך להתנסבא:
ומ"ש הדר"ג עוד ליישב דמשום הכי אין צריך לשייר כיון שכותב הרי את מותרת לכל אדם לשמה אמרינן הוכיח סופו על תחלתו והביא ראיה מריש זבחים דבעי למימר דאע"ג דסתמא פסול אפ"ה דו קא אם שחט שלא לשמה ולשמה הוא דפסול אבל אם שחט סתמא ושלא לשמה כשר משום דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו ומדברי הרמ"א בסימן קל"א בסופו דאם חתם העד מקצת שמו ולא אמר לשמה ואחר כך בקצתו אמר לשמה דכשר. וסובר מעכ"ת ני' דהיינו משום די"ל הוכיח סופו על תחילתו והוצרך לחלק בין להתנסבא דהוי ענין אחד עם הרי את מותרת לכל אדם ובין שמו ושמה ואינך דצריך לשייר הכותב טופסי גיטין ולא ירדתי לסוף דעתו דאיך יתכן לומר בסופר הכותב טופסי גיטין ולא ידע עדיין מי המגרש ומי אשתו שיוכיח סופו על תחילתו וכל היכא דאמרינן הוכיח סופר על תחילתו היינו דמעיקרא היה דעתו לכך וסופו הוכיח עליו ואיך שייך זה לומר כאן בכותב טופסי גיטין והבעל והאשה עדיין בשלום יחד לומר הוכיח סופו על תחילתו ובזבחים שם שפיר קאמרי דאף את"ל דמסתמא פסול מ"מ הוצרך לשנות שלא לשמה ולשמה דאם שחט סתמא ולשמה היה כשר דאמרינן מן הסתם חשב גם בתחלה לשמה דסופו יוכיח עליו ואפשר דאפילו אמר השוחט דבתחלה שחט סתמא אינו נאמן ואפילו הוא בידו וכ"ש אם שחט ישראל סתמא ולשמה דאין בידו דמקבלה ואילך מצות כהונה אזי לאביי בהנזקין ואפשר דאפילו לרבא איכו נאמן כיון דאמר בסופו לשמה אבל בכותב זה שוודאי לא היה כותב לשונו ולשמה דלא ידע כלל שמותיהם מה יוכיח סופו על תחילתו ועוד הרי אפילו כתב הסופר לשמה אינו גט עד שישמעו את קולו כו' כדאיתא בפרק מי שאחזו ובדברי הרמ"א בסוף סימן קל"א אין הטעם כלל משום דהוכיח סופו על תחלתו דהרי הגה"ה זו הוא מדברי התה"ד ושם קאי לא בלבד לענין לשמו כי גם לענין חק תוכות ושאר פסולים מפלפל שם כן ועיקר טעמו משום דעדים שכתבו רק איש פלוני עד או בן איש פלוני עד כשר. ועוד שהיא דרבנן דאין העדים חותמין על הגט רק מפני תיקון העולם וכמ"ש הרמ"א בסימן ק"ל סעיף י"א ובב"ש שם ומ"ש בב"ש בסימן קל"א סעיף קטן י' צ"ע קצת ומשמע מדברי תה"ד להדיא דאם היה דאורייתא היה פסול ולא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו:
ורציתי לומר דמ"ש הר"ן וסיעתו דצריך לכתוב להתנסבא דהרי את מותרת לכל אדם לא משמע רק בזכות אין כוונתו דוודאי משמע הכי והלשון מוכיח כן דאדרבא יותר יש במשמע בלשון הרי את מותרת לכל אדם שהוא סתירה לגמרי ולא קאמר הר"ן הכי רק למאי דקי"ל ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים ובעינן ודן וכן מינאי ה"ה ג"כ לכתוב למהך להתנסבא (אבל לרבנן דאמרי) שיהיה מוכיח שהוא מתירה לנשואין והרי ר"י הוי דקאמר לה במתניתן דת"ק קאמר גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ור"י אומר ודן כו' למהך להתנסבא אבל לרבנן דאמרי דלא צריך ודן ולא מנאי לפום סוגיא דגיטין פ"ה דלמהך להתנסבא נמי לא צריך דכיון דידים שאינן מוכיחות לדידהו הוי ידים. ולפ"ז ממילא מיושב הא דלא קאמר בכותב טופסי גיטין שצריך לשייר למהך להתנסבא אע"ג דצריך וע"כ משום דפלוגתא לא קמיירי ואם כן מהאי טעמא נמי למהך להתנסבא רק שקשה לחדש מחלוקת אחרות בין ת"ק לר"י מה שלא הוזכר בגמרא ולומר דהר"ן יסבור כן.
עוד עלה ברעיוני לומר דזה שכתב הרמב"ן והר"ן דהרי את מותרת לכל אדם לא סגי דאיכא למימר דלא התירה רק בזנות היינו משום דאינהו ס"ל דאין בפנויה איסור תורה ולהרמב"ן אפילו מדרבנן שריא וא"כ שפיר איכא למימר דהרי את מותרת דכתב לביאת פנויה אבל לר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה וכתב הרי"ף דלדידיה וודאי איכא איסור תורה בפנויה א"כ איך נאמר דהרי את מותרת בזנות קאמר דאסורה מן התורה וא"כ לר"א וודאי מפרשינן דהרי את מותרת לנשואין קאמר והרי מתני' דהתם את"ל דצריך שיניח הרי את מותרת לכל אדם ר"א היא ולדידיה א"צ להניח למהך להתנסבא כאמור:
ולפמ"ש בנודע ביהודה קמא סימן פ"ה ותנינא סימן קי"ג דהא דקאמר הרמב"ן דאם לא כתב הרי את מותרת הגט פסול היינו אם הבעל כתבו או סופר מפיו וזה דווקא אם הבעל מערער ואומר דלכך לא כתב הרי את מותרת לכל אדם שכיון לשייר זנות. אבל זולת אלה לא פסול הרמב"ן והכריח כן דאל"כ אמאי החמיר הרמב"ן לומר דגם אם ניסת תצא הא איכא ספק ספיקא אולי כיוון הבעל להתירה לגמרי ואת"ל שלא התירה רק לנשואין ולא לזנות דלמא זנות לא הוי שיור דהא אבעי' דלא אפשטא אע"כ דהרמב"ן לא פסיל רק בדאתי בעל ומערער. ולדבריו ז"ל הא דאמרינן דצריך לשייר הרי את מותרת לכל אדם בכותב טופסי גיטין כיון דאם שתק הבעל ולא מערער כשר הגט ומהי תיתי יהיה צריך לכתבו לשנה רק הא ליתא דכיון דלא שיור וכתב למהך להתנסבא לשמה כמשפט מה שאין כן בכותב טופסי גיטין שפיר קאמר שמואל דצריך שיניח מלבד מה שהוזכר במתני' עוד יניח גם כן הרי את מותרת לכל אדם מעתה כיון דהנו"בי אומר להרמב"ן לענין הרי את מותרת לכל אדם דלא פסיל רק בבעל מערער אף אנו כאמר כן לענין למהך להתנסבא להר"ן שכתב דאע"ג דכתב בגט הרי את מותרת לכל אדם מ"מ צריך לכתוב ג"כ למהך להתנסבא היינו דאם לא כתיב אם הבעל מערער ואמר שלא התירה רק בזנות יש לחוש לערעורו וכמ"ש הנו"בי וכיון שאינו רק מחמת ערעור הבעל לא צריך לשיירו כיון ששייר הרי את מותרת לכל אדם ואי לא אתי בעל ומערער הרי הוא כשר גם אם כתוב למהך אף כתבו שלא לשמה כשר וכ"ש דהרי לא יבא הבעל לערער כיון דבאמת כתוב בו למהך להתנסבא איך יערער. אכן מ"מ לבי מגמגם בראיית הרב נב"י שכתב דאיכא ס"ס אולי כיוון להתירה לגמרי וגם אם כיון לשייר זנות הא הוי אבעי דנראה לכאורה את"ל דלמהך להתנסבא לא משמע רק נישואין ולא זנות גם אם כוונת הבעל לגמרי מ"מ אינו מועיל כיון דבלשון שבגט מורה רק נשואין מה יועיל רצונו וכוונתו וכי בדיבורא יגרש אם כדברי הנודע ביהודה למה הוצרך הרמב"ן לכתוב הרי את מותרת לכל אדם יאמר כן בשעת המסירה לפני עדי מסירה ואולי יאמר הגאון נודע ביהודה דאה"נ אם נותנו לפני עדי מסירה לא צריך אלא זמנין דמייתי עדי מסירה או אזלי למ"ה כדאיתא בהשולח. ועוד להרי"ף וסיעתו אם יש ע"ח א"צ לעדי מסירה גם על הספק השני אולי שיור זנות אינו פוסל מאחר דהוי אבעי' דלא אפשיטא יש לדין לפמ"ש למעלה לחלק לדעת הראב"ן בין ע"מ שלא תנשאי לפלוני ובין שלא תנשאי כלל דגרע משום דאגידא ביה לעולם א"כ יש לעיין בחוץ מזנותיך ראוי ג"כ להיות דוקא לפלוני אבל זנות לגמרי הוי שוה לעל מנת שלא תשתי יין לעולם אבל הא ליתא דאת"ל דחוץ מזנותיך שיור לא הוי א"א לפסלו משום דבר הכורת בינו לבינה דהרי אם תנשא לאחד ותתאלמן או תתגרש תהיה מותרת בזנות גם כן דקידושי שני מנתק ממנה זיקת בעלה ראשון ועכ"פ אם דברי הנו"בי אמת לדעת הרמב"ן בהרי את מותרת לכל אדם יתכן לומר כן להר"ן בלמהך להתנסבא דלא צריך רק לבטל ערעור הבעל ולא קשיא מהך דכותב טופסי גיטין כן נלפע"ד וזה נוטה לדעת הפר"ח שהביא הדר"ג ני':
ולפ"ז למהך להתנסבא הוי רק טופס ואולם את"ל דהוי תורף מ"מ מלת די תצבייין וודאי לא הוי תורף ואדרבה יש לתמוה למה הוצרך כלל להכתב אפי' לשופרא דשטרי ומ"ש מהרי את מותרת לכל אדם ולא נכתב ונאמר שתרצי (ואולי תקנו כן שלא נצרך להפקיע קידושין אם יקדשנה איש בע"כ כדאיתא בפח"ה ולכן לא הוצרך להכתב בהרי את מותרת לכל אדם דאינו רק משום זנות) ואולי תקנו כן משום חייבי לאוין כגון אלמנה לכה"ג דלא נאמר שלא התירה רק לכשרים לה ולא לחייבי לאוין וכמ"ש לענין התירוה להנשא. אבל ראיתי בחידושי הרמב"ן שכתב לסתור דעת י"א שא"צ הרי את מותרת לכל אדם משום דזנות בכלל להתנסבא כמו בהוראת ב"ד וכתב הרמב"ן דא"כ נימא ששייר אלמנה לכה"ג ואע"פ שכתב לה לכל גבר די תצבייין התם נמי הרי התירה להנשא לכל מי שתרצה עכ"ל הרי להדיא לענין אלמנה לכה"ג אם היה חשוב שיור לא הועילו בלשון די תיצבייין ואחרי כי נראה די תיצבייין אינה מעכבת אם לא נכתבה ואפ"ה אמרינן דצריך לכתוב תלתא יודין מוכרח כדברי הב"ש דגם בדבר שא"צ לכתבו עכ"פ צריך לדקדק בה שלא יגרום השינוי למשמעות הגורם שינוי ענין הגט מיהא בלא"ה דקדקו כן רבותינו הרמב"ן והר"ן והריטב"א בחידושיהם מראשית דברי אביי דקאמר דצריך למכתב ודן בלא יו"ד אע"ג דלאביי ס"ל ידים שאין מוכיחות הויין ידים וא"צ למכתב ודן אפ"ה אם כתבו צריך לדקדק לכתבו בלא יו"ד דלא לשתמע ודין וזה כדברי ב"ש בסימן סכ"ו. ונראה לפענ"ד דאף להסוברים דבעינן למהך להתנסבא מ"מ די תיהווייין אם חסר אפ"ה כשר כיון שכותב תרוכית יתיכי ליכי די רשאה ושלטאה וכו' הרי כותב שהוא מגרש אותה אשר רשות וממשלה בידה להנשא ולמה יפסול ואע"ג דאם כתב די תיהווייין בשני שיטות יש פוסלין כבר כתב הט"ז דהיינו בשלא ניתן הגט עדיין. ונראה מדבריו במקום עיגון אף לדידהו נותנין אותו. ולכך סתם הב"ש וכתב דיתהוייין הוי טופס. ואולם הדר"ג כתב כיון דאפי' במקום דחסר כשר השינוי פוסל. וכאן הוי שינוי שחסר הנו"ן כי תהוי בלשון ארמי הוי לשון נסתר וכמו שתרגום אונקלוס אם היו תהיה לאיש תהוי כמ"ש בחידושי אנשי שם במרדכי (והוא ט"ס שצ"ל כן בתשובת ריצב"א שבמרדכי שם) ואולם הרי הרשב"א והר"ן הביאם הב"י בסי' קכ"ו בשם בעל עיטור דאם כותב די תהווי את רשאה כשר ועדיף טפי ואם תהוי לשון נסתר או לשון זכר אמאי יהיה עדיף טפי האמנם בנביאים נמצא כמה פעמים עתיד לנקבה נמצאת תהיה מ"מ הרי מדברי העיטור מוכח דשייך גם לנקבה נמצאת תהוי ואף דהעיטור כתב תהוי את אם היה לשון נסתר או לשון זכר דווקא לא היה העיטור אומר דעדיף טפי וכ"ש בזה שהנו"ן היא כתיבה כתקנה אלא שנפסק אח"כ ולזה נראה דוודאי שלא במקום עיגון אין ליתן גט כזה. אבל במקום עיגון היה נלפענ"ד לעשות כדברי נודע ביהודה תנינא בסימן קי"ג שיתנו השליח לאשה תחילה ואח"כ מהיות טוב ולתקנו ולמסרו שנית ליד האשה ומה שתמה על זה הדרת גאונו דאיך אפשר כן בגט שע"י שליח דהבעל והסופר אינם לפנינו ואיך יתקננו אחר ובלי צווי'. הנה זה סברת הריב"ש שהביא הב"י בסימן קכ"ו אבל הרי הטור בסוף סימן קכ"ו הביא תשובת הרא"ש שאם יש מקום עיגון כגון שהובא ממקום רחוק יאריכו הווין כי מסתמא הבעל צוה לכתוב כתקנת חכמים ואם לא כתב הסופר כראוי ניחא ליה שיתקנוהו על זה יש לסמוך בשעת הדחק וא"כ העושה כדברי הרא"ש ז"ל ובנו הטור ז"ל שהביאו בדבר שמצד הדין כשר לא הפסיד זהו דעת הנודע ביהודה ז"ל וכן אפשר להורות בזה במקום עיגון כן נראה לפע"ד להלכה ולא למעשה:
ובדבר הספק אשר נסתפקתי אם מהני תביעה להנשא שתוכל לספור שבעה נקיים אע"פ שהכלה לא ראתה מעולם את החתן דאולי עיקר החימוד כשתראה אותו ומורי הגאון בספר חתם סופר האריך להתיר וכתב הדר"ג דנעלם ממנו סוגיא פשוטה דיומא דקאמר דרבנן שליחא משדרא ואם היה הדין שצריך לראותו אולי לא הכיר האשה ולא ראתה אותו מעולם תמה אני איך החליט שנעלם מן מורי הגאון זצ"ל דנהירין ליה שבילי התלמוד סוגיא זו ובפרט שהב"י בסימן קצ"ב פלפל בסוגיא זו והביא דעת הרמב"ם והרשב"א בפירוש יחודו מיחדי להו ואיך יתעלם סוגיא זו ממי שלמד הלכות נדה. ואולם פשוט שאין ראיה משם דגם אם אין הנשים יודעות דין זה מ"מ שלוחי דרבנן הגידו ושאלו לאשה שהזכירה עצמה להיות כיומא וכן לדעת הט"ז פשוט שאין ראיה משם. יזכהו ה' להראות לפני ה' אשר משכן כבודו שם כאות נפשו הקדושה ואות נפש אוה"נ:
הקטן מאיר א"ש: