אור ברסלב

אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר

סימן סג

סימן סב

בעזה"י יום ג' אסרו חג השבועות תו"ר לפ"ק אונגוואר יע"א:

ושלח ה' עזרו מקודש. לקנקן חדש ומישן מלא וגדוש. ה"ה ידיד ה' וי"נ הרב המאוה"ג צדיק מושל ביראת אלהים ואהבתו. זרע קודש מצבתו כקש"ת מוה' שמעון אבדק"ק מט"ד יע"א כעת הגאון אבדק"ק קראקא יע"א:

נעימות ימינו הגיעני לפני החג וחשתי לכתוב אל הדרתו ני' כרצונו. אודות אשר נועץ בענות לבבו הטהור בגט אשר נסדר בב"ד ולא הי' להסופר דיו כרצונו ויבקש מרעהו לתת לו ויבא ויתן לו והסופר הקנה הכל להבעל כמשפט. וכאשר נגמר הגט והבעל בא רק לגרש בו הכיר הרב הדיין זצ"ל את הכלי שהדיו בתוכו כי שלו הוא וישאלו את המביא הדיו והוא ב"א של הדיין והודה כי לקח הכלי עם הדיו מבית הדיין. יען לא היה לו דיו מוכן לפי שעה וחשב להחזיר לבעליו דיו אחר. והנה הדיין אמר שאם הי' שואל ממנו באמת לא היה מקפיד וכ"ש לצורך הגט ההוא אבל לנגד אחר ובמקום אחר הי' מקפיד. והיה דעת מעכ"ת ני' שהדיין יאמר בפירוש שהוא מקנה להבעל את הדיו שנכתב בו הגט והבעל יקבלנו והי' קנוי לו (רק שבחפזון נותן סתם) ואז לא הי' לנו לדון רק משום דמחוסר קנין ובזה כתב הר"ן במתני' דהאשה כותבת גיטה שאין בחסרון קנין פסול משום וכ' ונתן כמו דממעטין מחוסר קציצה דאין זה חסרון מעשה בגופי וכ' מעכ"ת ני' כי מרן הגאון זצ"ל בחידושיו לגיטין הביא קושי' בשם גדול אחד שהקשה מהא דמעטינן ר"פ כסוי דם מן ושפך וכסה קדשים דמחוסרין שפיכה פדיי' וכסוי ורבינו זצ"ל חלק מהא דאמרינן בריש תמורה דמימר חשיב מעשה משום דבדיבורא אתעביד מעשה וה"ה פדיי' חשיב מעשה. ומעכ"ת כתב לחלק דפדיון שצריך פרוע' לחלל עלי' חשיב חסרון מעשה מה שא"כ קנין דבלא"ה יבוא הגט לידו של בעל ולא חסר רק מחשבת קנין והדברים ישרים. רק דלפענ"ד נראה דאין עיקר כוונת הר"ן לומר דהקנין לא חשיב מעשה כמו קציצה רק עיקר חלוקו שאין זה מעשה בגופו והיינו דלא מעטינן מן וכתב ספר וגו' ונתן בידה שלא יהי' בספר חסרון לאחר הכתיבה רק הנתינה ולא דבר אחר ויש למעט קרן של פרה וכי"ב דהוי חסרון בגופו לאפוקי קנין אין חסרון בגוף הגט רק חסרון בבעלים ולא מקרי חסרון אבל עופות קדשים גופן קדוש ומפני קדושתן אין צריכין כיסוי משום דלא אפשר ואם באני לחייבו בכיסוי משום דפדאוי אחר השחיטה [או מצד דעומד לפדות] הרי הוי חסרון בגופו ויש למעטו מן ושפך ונמצא הן קנין והן פדיי' חשובין מעשה רק דקנין לא מחשב מעשה בגופו אין חילוק בגט עצמו של מי הוא והקדש חשוב פדיונו מעשה בגופו ויעויין בנה שכתב בעל המאור בסוגי' דהואיל דערלות מקרי חסרון בבעלים עקירה וכן הגרלה מקרי חסרון בגופו יעש"ה בפסחי' ס"ב ע"ב:

ולא אכחד ממעכ"ת ני כי אם הי' בא מעשה כזה לידי הייתי מתאמץ לכתוב נט אחר אם אפשר ועדיין לא ניתן דאחר נתינה וודאי יש כסמוך על דברי הר"ן ז"ל אבל קודם נתינה הי' לבי מהסס דהרי הר"ן חידש זה משום דקשי' לי' איך האשה כותבת ונותנת להבעל הא מחוסר קנין בין כתיבה לנתינה וכ' דמתוך הדוחק י"ל מבואר דדחיקא לי' להר"ן ז"ל סברה זו רק דמוכרח לומר כן מפני דוחק קושייתו והרי הוא ז"ל כתב דאין לומר שהקנתה לו הקלף מעיקרא דא"כ איך פשיט רב אשי מינה בעין דהיו מוחזקין בטבלא שהוא שלה וגם לפירוש המפרשים שפירשו דרב אשי פשיט ממתני' דהאשה כותבת גיטה דאשה ידעה לאקנויי דאע"ג דאקני לי' רבנן פשיטי דספרא שהיא נותנת מ"מ טבלא שלה לא קני' לו רבנן אבל לדעת הרשב"א בחידושיו ולדעת רש"ך גם הרמב"ם סובר כן כמו שהביא הב"ש וג"פ ואף על פי שהב"ש בסימן קכ"ד סעיף קטן י"ט כ' פקפק על דברי רש"ך הג"פ הביאו דבריו בשני מקומות בסי' קכ"ג סק"ג ובסי' קכ"ד ס"ק מ"ב ונראה מדבריו שמסכים לדברי רש"ך דדעת הרשב"א והרמב"ם שווים גם בעל תורת גיטין דחה מה שפקפק הב"ש בס"ק כ' על דברי רש"ך א"כ לא פשיט רב אשי ממתני' דהאשה כותבת גיטה רק דגט כשר ויהי' באמת הטעם משום דאקנויי אקני לי' רבנן וכתב דלפ"ז אף בטבלא שלה לא צריך להקנות להבעל כיון דאקני לי' רבנן וכמ"ש הב"ש בשם רש"ך בסי' הנ"ל ולפ"ז וודאי לא מחוסר קנין דאף את"ל דבשל אחרים מקרי מחוסר קנין חסרון מעשה בגופו אפ"ה לא קשי' ממתני' דהא איכא למימר דאקנו לי' רבנן מיד קודם הכתיבה ואינו חסר כלום בין כתיבה לנתינה ואין הכרח לסברת הר"ן שלא חידש אלא מתוך הדוחק כמ"ש הוא ז"ל בעצמו ויתכן לכך כתוב בסדר הגיטין שיקנה הסופר הכל להבעל קודם הכתיבה שחששו שלא יהי' מחוסר כלום בין כתיבה לנתינה ולא כמ"ש הב"י הטעם שחששו שמא ישכח אח"כ להקנות רק הטעם משום מחוסר קנין דאם קלף של סופר והבעל נותן שכר דלא שייך לומר אקנויי וכן כ"ז שבא קבל הסופר שכרו לכאורה וודאי לא שייך אקנו לי' רבנן אם הי' נותן להבעל אחר הכתיבה יש בו משום מחוסר קנין וקצת תמה וש על הגאון בעל ג"פ שהביא בסימן קכ"ג דעת הרש"ך אליבא דהרשב"א והרמב"ם והביא באותו דיבור בסופו דעת הר"ן דלא מקרי מחוסר קנין מחוסר מעשה והרי לדעת הרשב"א אין הכרח וראיתי להגאון ג"פ שכ' בסי' ק"כ דאע"ג דהפקר ב"ד הפקר מ"מ לא מצינו בשום דוכתא שיש כח לב"ד לאוקמי ברשות אדם דבר שאינו שלו ולא החזיק בו עדיין יע"ש בס"ק ה' שהביא אח"כ דדעת הרמב"ם והרמב"ן דקני בעל אע"ג דלא משיך ולפי מה שרצה כומר בתחלה דאין כח לב"ד רק להפקיע ולא להקנות הי' מקום לומר דאף לדעת הרשב"א דרב אשי ס"ל דאף בטבלא שלה אקנויי אקנו כי' רבנן מ"מ יהי' דעת של הר"ן מוכרח דקנין לאו חסרון הוי דהרי כל זמן שלא משך הבעל לא זכה ואכתי מחוסר קנין הוא אע"כ דלא הוי חסרון אבל לפי מה שהעלה הג"פ אח"כ דלהרמב"ן והרמב"ם אפי' לא משיך כלום קני מכלל דיש כח בב"ד כם להקנות א"כ אין ראי' כלל לדברי הר"ן ממתני'. וראיתי ביש"ש ביבמות פרק עשירי סי' י"ט שכתב דר"א דיליף בהפקר ב"ד הפקר מן אלה הנחלות וגו' עדיף מדר"י דיליף מכל אשר לא יבוא דילפינן שיוכלו להפקיר ממון של חבירו ולהחליטו לאחר יע"ש (וקצת חידוש שלא הביא הג"פ מחלוקת רי"ו והב"י לענין קידושין במעמד שלשתן דאורייתא ויש בזה להאריך אלא שאכ"מ) עוד עלה על רעיוני שלכך כתבו מסדרי גטין להקנות הקלף והדיו משום דאם לא הי' של הבעל לא הי' צווי לכתוב עליו מועיל כלום והוי כשלא לשמו וחזרתי בי מפני שלא ראיתי לאחד מן המחברים שחששו לזה ושוב ראיתי בים של שלמה פרק ב' דגטין סי' כ"ב שכתב וז"ל ומ"מ נראה דאינו דומה כלל דלא שייך לומר אקנויי אקנו לי' רבנן מתורת הפקר ב"ד הפקר עד דמטי לידי' הלכך כ"ז שבא הקנהו הסופר להבעל הקלף וכו' הוי כשלא לשמו שהרי אינו ראוי לו מאחר שעדיין לא זכה בקלף יע"ש שהאריך קצת הנה מ"ש דאינו שייך לומר דאקני לי מדרבנן עד דמטי' בי' בידי' הוא שלא כדברי הרמב"ם והרמב"ן דלעיל וסותר קצת לדברי עצמו מ"ש ביבמות פ"י סי' י"ט דלעיל אבל מ"מ כתב הרש"ל כל שלא קנה הבעל הקלף קודם הכתיבה הוי כשלא לשמו שתרי' אינו ראוי לו מאחר שעדיין לא זכה בקלף וא"כ נכין אם אירע שלא הקנה להבעל קודם הכתיבה הקלף ראוי לחוש וככתוב אחר אבל אם כבר ניתן כיון דרבותינו האחרונים כתבו בסתם דיכול להקנות להבעל אחר הכתיבה קודם הנתינה מי יחלוק עליהם הארכתי בזה קצת אעפ"י שאיני צריך לנידון הזה שכבר הגט ניתן מ"מ אמרתי להעלות בכתב דעתי העני' בזה להשתשע עמו וגם אם יישרו הדברים בעיניו אולי ירצה לנהוג סלסול הזה להבא ויעשה כאות נפשו החכמה:

והנה בנידון הזה שלקח מבית הדיין הדיו עם הכלי שלא מדעתו והדיו וודאי לקח ע"מ שלא להחזיר בעיני' וא"כ כבר יצא הדיו מרשות בעליו כי המביא נעשה כגזלן עליו וא"כ א"א לבעל הדיו להקנות לאחרים כדין גזל ולא נתייאשו הבעלים וכו' וזה לפי שאינו ברשותו וכ"ש בזה שכבר נשתנה ומ"מ אם הי' הדיין והסופר שניהם מקנים להבעל לדעת הב"ש ריש סי' כ"ח מהני וכן אם היה הדיין לוקח הגט בידו יתכן דמהני אבל אחרי שניתן סתם ולא עשו כרצון מעכ"ת ני' א באנו לסמוך על מה שאמר הרב הדיין זצ"ל כי לנגד זה בן אחיו ולכתיבת הגט לא הי' מקפיד ולעומת אחרים הי' מקפיד ולכאו' עדיף זה ממ"ש הרמב"ם והמחבר הביאו באה"ע סי' כ"ה סעיף י"ז דאם קדשה בדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו דהוי קידושי ספק ולא וודאי דהתם הטעם דאולי היה מקפיד הוא וכמ"ש הב"ש שם בס"ק מ"ה בשם הב"ח והטו"ז וכ"ש לדעת פרישה שהביא שם דאם ש"פ וודאי מקודשת וכ"כ הטו"ז בשמו. ואפי' להתשב"ץ שהביא האבני מילואים שם דאם הוא ש"פ וודאי אינה מקודשת נראה דהיינו דווקא בסתמא דאמרינן דבשוה וודאי מקפיד אבל בזה הא קאמר בפירוש דאינו מקפיד וגם נראה דאין לחוש להא דחיישי' התם בקידושין דאולי שלא לבייש אמר כן דהרי הרב הדיין זצ"ל ידע חומר הענין ובלתי ספק כי כן האמת וכ"ש שהדעת נותן שלא היא מקפיד לעומת ב"א ובמקום הגט. אלא שבאנו למחלוקת שני גדולים. דהנוב"י קמא בחלק אה"ע סי' נ"ח פשיטא לי' דהא דפסק הרמב"ם והש"ע דבדבר שאין מקפיד עליו הוי קדושין מספק היינו בדבר שאינו מקפיד נגד שום ב"א אבל אם רק נגד זה אינו מקפיד אבל מקפיד הוא אצל אחרים וודאי אינה מקודשת דלא עדיף מהפקר דצריך שיהי' הפקר לכל. אבל הגאון בעל אבני מילואים בסי' כ"ח ס"ק י"ט חלק עליו ואומר דע"כ דבר שאינו מקפיד אינו שרי לאחרים מטעם הפקר דהרי הפקר אסור לחזור בו ואם חזר עובר בבל יחל ורק יכול לזכות מחדש כמו אחרים ולדברי נוב"י בכל דבר שאינו מקפיד עליו בעה"ב כשיחפוץ להשתמש בו יהי' צריך לזכות בו וזה דבר זר. לכך העלה דטעם דבר שאינו מקפיד דמותר הוי כמו מתנה דחונן ונותן דהוא חונן ונותן לכל מי שיטול דבר קל כזה אפי' שלא מדעתו ולזה אפילו מקפיד לאחרים אם אינו מקפיד לעומת מי שלקחו מהני יע"ש שהאריך קצת. ולפענ"ד נראה דאע"ג דאין לסמוך על סברת נוב"י ולומר דלא הוי קידושין כי יוכל להיות כמ"ש האבני מילואים אבל הכרע אין כאן לפענ"ד לסמוך להקל ג"כ דמ"ש דא"כ יהי' בעה"ב בדבר שאינו מקפיד צריך לזכות בו כשירצה להשתמש בו כמו הפקר לפענ"ד ל"ד דהפקר דווקא אסור לחזור בו וצריך דווקא לזכות בו היינו משום דכיון דאמר בפיו שיהי' הפקר ולדעת הרמב"ם הפקר מטעם נדר אבל אם לא אמר בפיו כלום רק דאמדינן דעתי' אין איסור לחזור בו כיון שלא הוציא בשפתיו כלום דנדר גופה אם לא ביטה בשפתיו אין נדר ומ"מ מהני ויוכל אחר לזכות כמו יאוש דמהני באבידה ותדע דאל"כ לדעת הטור בח"מ סי' רס"א דכל אבידה מדעת הפקר הוא ולזה הסכים הש"ך שם והביא ראיות לדבריו יע"ש א"כ בכל הני דאמרו חכמים דהוי אבידה מדעת יהי' צריך לזכות והרי שם רחוק לומר מטעם מתנ' וכן המוצא אבדתו לאחר היאוש האם צריך לזכות מחדש אלא כדאמרן כיון דלא הוציא מפיו שהוא מפקיר אין כאן נדר ואפילו אמר ווי לחסרון כיש ביאוש מ"מ נדר אין כאן על האבידה שיהי' מפקיר עד שנאמר שהוא אסור לחזור בו רק אומדן דעת שהוא מוציא מרשותו ואין דעתו עליו וא"כ אפשר להיות דה"ה שאין מקפיד עליו לא חשוב שהוא ברשותו ודעתו עליו ויתכן כדברי נוב"י דכל שהוא מקפיד עליו לעומת אחרים אעפ"י שאיננו מקפיד נגד זה לא מהני דהא חזינן דבהפקר כהאי גוונא לא מהני ה"ה דכאן לא מהני דהא אכתי לא נפיק מרשותו:

וגם לדעת האב"מ דהוי כמו מתנה ומהני אף לעומת אדם אחר מ"מ יש לעיין אם מהני למפרע כיון דקי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש יעויין בב"ש מש"כ בסי' כ"ח ס"ק מ"ג ומ"ש דסוגין מיירי וודאי מכאן ולהבא דהא קי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש צ"ע דהא התם כרבא קיימינן ואיהו ס"ל דישל"מ הוי יאוש ואולי ס"ל לב"ש דזה הוי כמו דבר שיש בו סימן דגם לרבא לא הוי יאוש ולא מהני למפרע אלא שלשונו אינו מורה כן ואפשר כוונת הב"ש דתלמודן לא הוי סתים אם לא הוי אליבא דהילכתא ועכ"פ לדידן דקי"ל יאשל"מ לא הוי יאוש צ"ע. ונראה דהיותר ראוי לסמוך בזה אחר שכבר ניתן הוא על השינוי מעשה דעל שינוי רשות שבא ליד הסופר מן המביא הדיו אין לסמוך דכיון דאז עדיין לא ידע בעל הדיו שנגזל ממנו לא הוי יאוש וא"כ לא הי' קונה הסופר בשעת נתינה וא"כ הוי שינוי רשות ואח"כ יאוש דלא קי"ל כהרמב"ם דקני. ואולם מפני שינוי המעשה דמעיקרא דיו בעלמא והשתא אותיות ואם אמכם גם יש לעיין כיון דבשעה שנתן הסופר להבעל הדיו עדיין לא נשתנה וא"כ לא קנה הבעל הדיו כלל ואח"כ כאשר כתב הסופר דימה שהוא כותב בדיו של הבעל ולא הי' מכוון לקנות לא לעצמו ולא לבעל. ויש לעיין אם נאמר לגבי קנין שינוי ג"כ בגזילה וגניבה ג"כ דאם חשב שהוא שלו דלא קני כמו בעודר בנכסי הגר וסבור שהם שלו דלא קני ולא קני הסופר הדיו לא לעצמו ולא להבעל אף כשנתנו להבעל אח"כ מלבד שהיה צריך ונכון להקנות לו בפירוש וגם בפירוש מי הוא המקנה לו כיון שהמביא הדיו כבר נסתלק מ"נ כראה כיון דאף שינוי דממילא קני דאפי' גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה וכ"כ הקצה"ח בסי' שנ"ד סעיף ד' בפשיטות יעש"ה שתמה על רש"י שכתב בב"ק דף ס"ו ע"א ד"ה שינוי קונה היכא דשני לי' בידים יע"ש והניח בצ"ע. ולפענ"ד כראה דקשי' לי' קושי' התוס' בדף ס"ה ע"ב ד"ה הן ולא שינוייה' וז"ל תימא דבסמוך נפקא לי' מוהשיב את הגזילה וכו' וניחא לי' להקצ"ח לתרץ עפי"מ שמקשה בתמורה דף וי"ו לרבא דאמר אי עביד לא מהני ממתני' דתנן הגוזל צמר ועשאן בגדים משלמין כשעת הגזילה ופירשו רש"י ותוס' דשינוי קונה אלמא מהכי ותיובתא דרבא ומשני שאני התם דכתיב והשיב את הגזילה. ונראה פשוטו דהא דפריך דנימא בשינוי אי עביד לא מהני דהיינו כיון דלא היה לו לשנות אלא להשיב ראוי שלא יקנהו בשינוי דאין לו' דמאי דאמר רחמנא לא תעבוד היינו שלא יגזול דהרי אין זה לענין שינוי שהוא משנהו עכשיו ועכ"פ א"א ללמוד זה מדכתיב באתנן הם ולא שינויהם דאם נשתנה כשר מכלל דאי עביד מהני בגזיל' דהתם אין השינוי איסור כלל ושפיר איכא למשרי כשנשתנה אבל בגזילה דאיכא לא תעבוד מנ"ל ולכך הוצרך והשיב את הגזילה. ולענ"ד יש לתמוה על התוס' בקושייתם אמאי לא תירצו כן. ולפ"ז י"ל דוודאי שינוי דממילא דלא עבר אמימרא דרחמנא עתה יש יותר סברה דקני ויש ללמדו מאתנן וכי איצטרך קרא בשינוי בידים דעבר אמימר' דרחמנא ולכך פירש"י שינוי בידים לא למענו שינוי דממילא רק דלא איצטריך והשיב את הגזילה רק להכי דשינוי דממילא מאתנן איכא ללמוד. ועכ"פ כיון דשינוי דממילא קונה דלא אמר רחמנא להשיב רק בדאית' בעיני' א"כ נראה אף שאין מתכוון לקנות מ"מ כיון שנשתנה אין כאן רק חיוב דמים ולא השבת הגוף וא"כ כיון שהבעל מסר הקלף שלו לכתוב לו הגט והסופר כתבו בשליחותו אין לבעל הדיו רק דמים על הסופר או על הבעל אבל חלק בגט אין לו שיהי' צריך להקנות לו בפירוש. והא, דכתב הב"ש בסי' ק"כ ק"כ ב' דבריו ג"כ יש קפידא בדיעבד אם לא הקנה לו היינו כשהדיו של סופר דאז וודאי אין כאן מקום לומר דקני בשינוי וכן אם הדיו של האשה ואינו מתכוון לגזול כלל כי הלא יתן לה הגט ולא שייך שינוי אבל בזה שהמביא לקח הדיו לכתוב בו ויצא הדיו עכ"פ מרשות בעבים מהני השינוי אעפ"י שאין מתכוון הבעל לקנות מחדש והרי הוא כונו שכתב שם בסעיף ב' ובב"ש סעיף קטן ג' כן יתכן לומר אם יסכים מעכ"ת כי' עם חכמי העיר הש"י ויסכים גם כן עמנו אחיו הגאבדק"ק פ"ב וב"ד הש"י ואם לאו גם דברי בטלים. דברי ידידו אוה"נ הק' מאיר א"ש:

תוכן העניינים

אמרי אש חלק אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה