אור ברסלב

אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר

סימן נו

סימן נה

בעזרת השם יתברך להרב המאור הגדול וכו' מהור"ר דוד יהודא אבדק"ק ס"פ יע"א:

אשר נועץ מעכ"ת ני' עמנו אודות איש אחד שהוא עתים חלים ועתים שוטה אם אפשר לו בעת שהוא חלים לכתוב וליתן גט ליד השליח שימסור לאשתו במקום שהיא שם כי א"א לה לבוא למקום הבעל או ניחוש כי אולי בשעת נתינה יהיה שוטה. ורצה מעכ"ת ני' לומר כיון דלדעת הרמב"ם אף אם וודאי שוטה בשעת נתינה אינו אלא פסול מדרבנן יש להתיר בספק אם הוא שוטה אע"ג דאתחזק איסורא דעת הרמב"ם כי אזלינן לקולא אף באיתחזק איסורא בדרבנן. ולפ"ז אף כאן יכול הבעל בעת חלימתו לכתוב ולמסור הגט ליד שלוחו לגרש את אשתו במקום שהוא כיון דספיקא דרבנן:

הנה כבר ראה מעכ"ת ני' כי לדעת הרשב"א והש"ך בסימן ק"י פסקינן כר"י דאף בדרבנן כל היכא דאתחזק איסורא אזלינן לחומרא ואפילו להרמב"ם אינו מוכרח בדבר שיש לו עיקר מן התורה והאריך בדבר הזה בשעה"מ בהלכות מקואות בראש ההלכה והביא שם להקת הפוסקים הסוברים דלחומרא אזלינן בדרבנן היכא דאתחזק איסורא וגם פלפל בחכמה בהך דיש לו עיקר מן התורה ואין כאן מקומו והרי הב"ח בסימן קכ"א מרא דשמעתתא דלהרמב"ם גם אם אין סמיא בידן אם צוה כשהוא פקח וכתבו ונתנו כשהוא שוטה לא הוי רק מדרבנן ושעיקר כדברי הרמב"ם ואפ"ה כתב בתשובה סימן ק"א שאין תקנה לעתים חלים ועתים שוטה רק שתעשה האשה שליח לקבלה וביאר שם אופן עשייתו לדידן יעו"ש וכתב שא"א לעשות ע"י שליח להולכה פן יחזור הבעל לשטותו והביאו הב"ש בסימן קמ"א סעיף קטן מ' ואם היה חלימותו זמן מועט מ"מ עכ"פ היה כדי לכתוב וליתן הגט ומכ"ש שיכול להיות אח"כ כדי נתינה ואפ"ה לא הקיל משום ספק דרבנן:

וזה לדעת הרשב"ם אין ראויה לעשות כן כאמור כ"ש שהריא"ז בש"ג כתב דאפילו ריח הגט אין בו והרא"ש בתשובה הביאו הפר"ח באה"ע סימן קכ"א גם הוא כתב דאם אינו שפוי בשעת נתינה אינו גט וזקוקה ליבם וכן הטור ס"ל כן ולהב"י עכ"פ באין סמיא בידן אינו גט וחלילה להתיר א"א ע"י גט שהוא בטל לדעת גדולי הפוסקים האלה ולסמוך על דעת הרמב"ם לבדו:

והרשב"א כתב מדאמרינן באומר מעת שאני בעולם משמע שאינו צריך להיות שפוי בשעה שחל הגט דכיון דרגע האחרון וודאי דאין דעתו עליו. ומזה הכרח לדעת הסוברים דאין צריך שיהא בדעתו בשעת הנתינה. ומזה יהיה גם כן קצת ראיה לדעת הרמב"ם דעיקר הקפידא שיהא בדעתו בשעת ציוויו אף שאינו דומה כ"כ הרי הירושלמי שהביא הרשב"א מדמי להו להדדי והפר"ת דוחה קושית הרשב"א כי כוונתו באומר מעת שאני בעולם וראוי ליתן גט:

וכבר עלה ברעיוני לומר דאף החולקין על הרמב"ם אפשר דס"ל דאם מינה הבעל שליח במת שהיה חלים אף כי אח"כ נשתטה מ"מ ראוי לומר דכיון דנעשה השליח בעא חלימותו ידו כיד הבעל והיה ראוי לגרש והא דפסלי הגדולים החולקים על הרמב"ם ואמרו דאינו גט היינו על פי מה שכתב הרמב"ם בפרק י' מהלכות גירושין בקטנה אף ע"ג שחצרה קונה לה [ופירש הה"מ שם דחצר משום שליחות הוא ואולי אפשר בגוונא דזכות הוא לה דלא בעי עומדת בצד חצירה וכמ"ש הר"ן ריש פרק הזורק בשם הרשב"א יעו"ש] מ"מ אינה עושה לקבלה שכיח מפני ששליח לקבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן. וכבר היטב לראות הפ"י בגיטין דף ס"ד עמוד ב' ולפרש דברי הרמב"ם שהוצרך לכך מפני שהוא ז"ל סובר דאין למעט מאתם אם גם אתם רק במידי דליתא בדנפשיה וכמ"ש התוס' שם בסוף העמוד אבל במידי דאיתי' אין למעטו לקטן לכך הוצרך הרמב"ם לומר הטעם מפני שאין מעידין על הקטן ומה שהקשה שם הפ"י בדף ס"ה דא"כ קטנה האיך מתגרשת הא בעינן עדים או ע"ח או ע"מ בעניות לא ידעתי מאי קשיא ליה דדווקא היכא דהקטן עושה מעשה הצריך עדים בזה קאמר הרמב"ם ז"ל דאין מעידין עליו לקיים את מעשהו ולכך אין קטנה עושה שליח לקבלה דאין מעידין עליה. אבל בגירושין אין האשה עושה שום דבר רק הבעל הוא העושה הוא המגרש ואפי' זרקה לתוך חצרה מגורשת ולא בעינן דעתה כלל ואין העדים מעידין על מעשיה רק מעשה הבעל והיא מגורשת ממילא:

והנה אם אין מעידין על הקטן מפני שאין בו דעת גמורה כמ"ש הרמב"ם פ"ו הנ"ל מכ"ש על השוטה שאין בו דעת כלל מעתה גם אם נאמר שאם עשה שליח כשהוא חלים אין שליחותו בטל כשנשתטה אח"כ עכ"פ המגרש הוא ומכוחו היא נתרת לעלמא בגירושין אלו והרי אם מת הבעל וודאי אין השכיח יכול לגרש כמו ששנינו בפ"ק דלא יתנו לאחר מיתה ובדף כ"ט ע"ב אילו מת הבעל מידי מששא אית ביה וא"כ ע"כ באם נאמר בעושה שליח כשהוא חלים אין שליחותו בטל מדאורייתא היינו רק לענין שיהיה להבעל יד השליח תחת ידו אבל הגירושין עתה בנתינה ליד האשה חלין אבל כיון שצריך ע"ח או ע"מ איך אפשר להעיד על השוטה לא יהיה כח הבעל שעשה שליח כשהוא חלים ואח"כ נעשה שוטה כוחו גדול מקטנה שיש לה יד לקבל גיטה וגם יכולה לעשות שליח במידי דשייך בה ואפ"ה אין לה לעשות שליח לקבלה אף זה אע"ג שיש לו יד דהיינו יד השליח שעשה בעודו חלים מ"ע הגירושין עתה נגמרו ובעינן דווקא עדים ואין מעידין על הקטן ועל השוטה שאין לו דעת:

ולפענ"ד צ"ע על הרמב"ם בזה דכיון דדעתו ז"ל דאין מעידין על הקטן ולכאורה ברור דכ"ש על השוטה ואם כן אמאי כתב כאן דהוא רק פסול מדרבנן כי רחוק בעיני לומר דכיון דיש עדים שעשה שליח בעודו חלים לא מקרי עדות על השוטה רק על הפקח. אם לא שנאמר כיון שאמר בהם בעודו פקח כתבו ותנו דקי"ל אחד כותב ושנים חותמין ובחתימתן נעשה זה ספר כריתות והרי לדעת הרמב"ם וסיעתו עידי חתימה וגם עידי מסירה כרתי וס"ל דעידי חתימה בחתימתן נגמר זה להיות ספר כריתות (ולא מתורת עדי מסירה כמ"ש הר"ן בפרק המגרש רק בחתימתן) והרי בכל הגיטין כיון שאמר להם הבעל כתבו וחתמו אין להעדים עוד עסק עם הבעל ולזה אע"פ שנשתטה אח"כ מן התורה כשר הוא ולא שייך לומר אין מעידין על הקטן (וכמו שרצה לומר הפ"י בדף ס"ה) ולא על השוטה דחתימתן על הספר בציווי הבעל כאשר היה פקח משוי ליה ספר כריתות ובנתינה אח"כ א"צ עדים לדעת הרמב"ם ולפ"ז לדעת ר"ת וסיעתו דס"ל דאפילו לר"מ דאמר עידי חתימה כרתי אפ"ה בעינן שני עדים אצל המסירה וכמבואר בתוס' ריש גיטין א"כ גם כי נאמר דהשליח שנעשה בעודו חלים קם תחת הבעל מ"מ הרי אין מעידין על הקטן וכן לדעת הר"ן סוף פרק המגרש גם להרי"ף דס"ל דאף ע"ח כרתי לר"א מ"מ כיון דמטעם מסירה מהני עדות על השוטה מקרי וממילא בהך דמעת שאני בעולם לא קשיא כיון דאז א"צ עדים שהרי כבר קיבלה הגט ונהי דהוא דלא כהירושלמי שהביא הרשב"א אבל אינו ענין להיכא דהמסירה הוא בעת שטותו וזה שאמרנו הוא יתכן לדעת הריא"ז אבל הרא"ש בתשובה דאפילו היה שפוי בעת הנתינה ושוטה בשעת הכתיבה אינו גט וזקוקה ליבם וודאי ל"ל שיהיה שליחות השליח קיים בעת שטותו מפני שנעשה בהיותו חלים דא"כ על כל פנים בשעת כתיבה לא יגרום שטותו להיות בטל מן התורה:

ועכ"פ עוד לא מצאנו חבר לדעת הרמב"ם ויש לעין לדעת הסוברים דהגט בטל באחזו קורדייקוס אם כתבו ונתנו בעודו קורדייקוס עדיין יש ספק בעתים חלים ועתים שוטה אשר ידענו בו שכן דרכו אם אמר כתבו ותנו כשהוא חלים וכתבו ונתנו כשהוא שוטה אם יהיה הגט בטל מ"ה דלכאורה י"ל לדעת החולקים על הב"י ואמרו דלר"י אין חילוק בין סמיא בידן לאין סמיא בידן הכל תלוי במחוסר מעשה דאם אינו מחוסר מעשה כישן דמי הרי זה שידענו שהוא עתים חלים עתים שוטה ממילא הוא שב לבוריה ואינו מחוסר מעשה והתוס' וכן הרא"ש קצת ביותר ביאור כתבו דצריך ליזהר בשכ"מ דחולה פעמים שדעתו מטורפת עליו ועתים חלים ועתים שוטה ואפילו לר"ל דמדמי קורדייקוס לישן היינו משום דסמיא בידן או שמא אפילו לר"י כישן דמי משום דלא מחוסר מעשה כי רגיל להתיישב ממילא וטוב ליזהר עכ"ל הרי משמע להדי' דבעתים חלים ועתים שוטה שידענו שדרכו לשוב מאליו לבוריו אין ראוי לפסול לר"י וכמ"ש הר"י לענין שכב"מ ובזה היה מקום לפרש דברי הירושלמי שהביאו הרשב"א והר"ן שכתבו הם ז"ל כי בהירושלמי החליפו ר"י ור"ל שיטתן ולהנ"ל יחדיו יהיו תמים התלמודים בעיקר הסברא לר"י ור"ל והנה כבר התעורר השואל בתשובת הרשב"א שהביא הב"י בסימן קכ"א לומר דהירושלמי פוסל ר"י בעתים חלים וכו' אלא שנראה מדברי השואל דפליגי בעת חלימותו והרשב"א חולק עליו (ולא מצאתי התשובה שלימה בתשובת הרשב"א אשר בידי כי קצרה המעתיק) ולולי דברי הראשונים היה נראה כך לומר דהנה בלא"ה דברי הירושלמי לפי פשוטן אין מובן להם במה שהקשה אהדדי פלוגתא דר"י ור"ל כאן במאי דפליגי בהפריש חטאתו ונשתטה אם נדחית חטאתו או לא דהרי משמע וודאי בעודו שוטה אין שוחטין וזורקין עליו ולכך פליגי אם נדחית חטאתו אח"כ וכן נמי בהמיר דפליגי אם נדחית חטאתו היינו אם שב אח"כ ולהדיא מוכרח בר"פ אין בין המודר בסוגיא דכהנים שלוחא דרחמנא דאין מקריבין על השוטה רק קרבנות מחוסרי כפרה אבל שאר חטאות ואשמות צריכין דעת וא"כ מאי ענין פלוגתתן בחטאתו דמיירי לכאורה דווקא להקריבו אחרי שנתכפר לכאן דמיירי בעודן בשטותן לכך היה נראה לומר כי יש לכאורה הפרש בין התלמודים במהת אחזו קורדייקוס דלפי תלמודן סמיא בידן בישרא אגומרא וכו' אבל בירושלמי איתא לפני מחלוקת ר"י ור"ל אתא עובדא קוני דר' יוסי בחד טרסיי דהוי יהבין לה סומק גו אכים והוי לעי אכים גו סומק והוי לעי (ופירש הפ"מ כי הרפואות של חולי הזה לא הועילו לו) זהו קורדייקוס שאמרו חכמים ואח"כ הביא הירושלמי ברייתא דעתים חלים וכו' כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו דאיתא בר"ה בתלמודן ואח"כ מייתי פלוגתא דר"י ור"ל עכ"פ הרי לפנינו לפי הירושלמי מתני' מיירי במי שלא הועילו לו רפואות של חולי ההוא הנאמרות בתלמודן וא"ל דמיירי שעומד לעולם בשטותו דאם כן מאי שנא שאחזו קורדייקוס דנקט במתני' ולא קתני שוטה אע"כ דלפי הירושלמי אחזו קורדייקוס עתים יש לו שהוא שפיי וכמ"ש הרמב"ם בפירושו למתני' שהוא ממין חולי הנכפה וידוע שיש לו עתים לחולה ההוא אבל לפי תלמודן קורדייקוס סמיא בידן אבל לא ראינו שיהיו לו עתים שהוא שפוי ופליגי ר"י ור"ל דלר"י הכל תלוי במחוסר מעשה וכיון דקורדייקוס מחוסר נעשה ולא ישוב מאליו לדעתו כשוטה יחשב בין סמיא בידן בין אין סמיא בידן וממילא אם ידענו שהוא עתים חלים עתים שוטה ראויה לכתוב וליתן גט כשהוא שוטה והיינו דאמרינן בירושלמי דלר"י כותבין לאלתר כיון דלהירושלמי קורדייקוס גם לו עתים שהוא חלים כידוע ולר"ל אמרינן בבבלי כיון דסמיא בידן אינו חשוב כשוטה ולדידיה תלוי הכל דאם סמיא בידן כישן דמי וא"א סמי' בידן חשוב כשוטה אע"ג דאין מחוסר דלדידי' הכל תלוי בסמיא בידן ולא במחוסר מעשה ולכך אמרו בירושלמי כיון דמיירי שם בקורדייקוס שאין רפואות מועילות לו ולכך אין כותבין בעודו קורדייקוס כיון דאין סמיא בידן והיינו דמדמי בירושלמי פלוגתתן למחלוקתן בהפריש חטאתו ונשתטה אם נדחית חטאתו דהיינו וודאי כשחזר ונתפקח מאליו דלר"י היה ראוי לומר דאין נדחית חטאתו כיון דמאליו שב לדעתו אגלי מילתא למפרע דאף בעודו שוטה כישן דמי כיון דלא מחוסר מעשה וחזר לדעתו מאליו ולר"ל היה ראוי לומר דנדחת חטאתו ולזה קאמר דבאמת צריך להפך מחלוקתן בהא דהפריש קרבן ונשתטה ומייתי ראייה מדאר"י דגוסס מזין דם חטאתו ואשמו והיינו כמ"ש דגוסס גם הוא עתים חלים ועתים מטורף ותליא לדברינו בפלוגתא דר"י ור"ל ושוב אמרו בירושלמי דצלוב ומגוייד כיון דא"א שלא תטרף דעתו שעה אחת ואפ"ה תנן דכותבין בחזקתן ומשמע דאין צריך אפילו בדיקה א"כ מוכרח דאע"ג דאין סמי' בידן כיון דלא מחוסר מעשה כישן דמי וזה תיובתא לר"ל ובדברים האלו החילוק בין התלמודים רק מה דמבואר להדיא בירושלמי דהיינו במהות הקורדייקוס לפי הירושלמי אין לו רפואה כמבואר שם להדיא ויש לו עתים שהוא חלים ולבבלי יש לו רפואה ומבלי רפואה הוא לעולם בשטות אבל בעיקר הסברות שווין התלמודן לר"י וראיתי שגם הפ"מ כתב שם דמשמע בירושלמי דדין עתים חלים ועתים שוטה שוה לדין אחזו קורדייקוס יע"ש ולפענ"ד לפי פירושו שכתב שם דיהבינן לי' סומק בגו אכים לעי וכ' ופירוש הוא עצמו שלא הועילו רפואות וקאמר עלה זהו אחזו קורדייקוס ששנינו א"א לומר דרך אחר רק דהוא עתים חלים ועתים שוטה מדלא קתני שוטה סתם כאשר תנן בכל מקום כיון דאין לו רפואה וכדאמרן אבל הראשוני' לא פירשו כן:

ומ"מ נראה לע"ד דהרמב"ם שכתב והי' רוח רעה מבעתו נוטה לזה דקורדייקוס דתנן עתים חלים ועתים שוטה וכן הוא לשון דרוח רעה מבעתו וכמו שאמרו לשאול המלך ע"ה רוח אלדים רעה מבעתך והרי הוא הי' חכם ודעתו עליו ברוב ימים וידוע שהרמב"ם ז"ל דרכו לנעות ביותר אחרי הירושלמי וכמ"ש מהרי"ק ז"ל בשורש ק' דאפילו במקום שאין תלמוד בבלי מוכיח כדברי הירושלמי אם לפי הבבלי פירוש במשנה או הבריית' בשינויא דחיקא ולפי הירושלמי אתי כפשוטו תופס לו שיטת הירושלמי וכ"ש לזה דאפשר גם לפי הבבלי קורדייקוס עתים שוטה ור"ל מדמי לי' לישן ואע"ג דישן אפשר להקיצו האי נמי סמי' בידן (ובזה חלוק מן הירושלמי) ור"י מדמה לי' לשוטה כיון דמחוסר מעשה אע"ג שהוא עתים חלים מ"מ אינו דומה לישן שאפשר להקיצו בכל עת מבלי מעשה והאי מחוסר מעשה דאם אין מאכילין אותו בשרא אגומרא וחמרא מרקא א"א להשיבו לדעתו בכל עת ולפ"ז גם להרמב"ם מי שהי' שפוי ואמר כתבו גט ותנו לאשתי ואח"כ נשתטה מדאורייתא אינו גט ולא אמר הרמב"ם דהוא מדרבנן פסול בלבד רק ברוח רעה מבעתו שדרכו להיות עתים חלים עתים שוטה ולפי"ז אפשר דהריא"ז דאמר דאפילו ריח הגט אין בו ואינו פוסל מן הכהונה רק באחזו קורדייקוס לפי שהוא ז"ל סובר שאין לו עתים חלים אבל בעתים חלים אפשר דמודה להרמב"ם דאם אמר כשהוא חלים וכתבו כשהוא שוטה דפסול רק מדרבנן:

אבל תשובת הרא"ש שהביא הפרי חדש שם כ' בפירוש דאם הי' דעתו מטורפת בשעת כתיבה ואפילו חזר דעתו עליו בשעת נתינה אינו גט וזקוקה לובם מבואר דאפילו חזר מאליו לדעתו אפ"ה אינו גט ובאמת צ"ע לפענ"ד כיון שהרא"ש בתשובה ההוא וכן בפסקיו הביא בשם הר"י דאולי אף לר' יוחנן כיון דמאליו שב לדעתו לאו מחוסר מעשה וכישן דמי וטוב ליזהר בכ"ל הנה שהוא זהירות אבל איך אפשר שאינו גט. אמת שכתב הרא"ש שם באותה תשובה וזה הש"מ נראה שתקיף עליו החולי תרבה והי' נטוי למות הלכך אפי' הי' שפוי בשעת נתינה כיון דבשעת כתיבה וחתימה הי' מטורף אינו גט וזקוקה ליבם משמע קצת משוה דתקיף לי' עלמא טובא אבל לא ידעתי הפרש לסברת הר"י אליבא דר' יוחנן דכל ששב מאליו כישן דמי בין תקיף לי' או לא סוף סוף חזר הוא מאליו וכישן דמי לר"י ואולי לחומרא קאמר הרא"ש דאינו גט לענין זה שזקוקה ליבם ובעי חליצה אבל להתיבם אסורה אבל הפר"ח לא הבין כך ולכך שם הקשה על הרא"ש שכ' שיש עוד פסול בגט ההוא חתם סופר ועד והקשה הפר"ח איך כלל הרא"ש שני הפסולין דמפני חתם סופר ועד חולצת ואינה מתיבמת ולדידי' דברי הרא"ש צל"ע:

עכ"פ כיון דפשטות דברי הרא"ש בתשובה משמע וודאי דגם בעתים חלים ועתים שיטה ואמר כשהוא חלים וכתבו כשהוא שוטה אינו גט וגם רבותינו האחרונים לא חלקו בזה אף בעתים חלים ועתים שוטה היא ספק מגורשת וכמ"ש הפר"ח ופשט' דמלתא דהך כשהיא חלים הרי הוא פקח לכל דבריו וכשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו משמע כן דאין הפרש בינו לשוטה גמור בשום ענין ובתוס' משמע דעיקר ספיקו של הר"י בשכ"מ משום דדילמא תונבא בעלמא הוא דנקיט לי' אבל ברא"ש בפסקיו ובתשובה אינו רק כמו שכתבתי והנה אם אפשר שימסור הבעל הגט ליד השליח בעת חלימותו והשליח ימסרנו ליד האשה ויזהירו האשה לבלתי תנשא עד שיתברר לה בב"ד כי הי' הבעל ביום הנתינה וודאי דעתו עליו בזה יש להסתפק אבל ודלא מצא הב"ח בתשובה הנ"ל תקנה כ"א ע"י שליח לקבלה משמע דאף זה לא יוכשר כי אולי ח"ו תצא תקלה ע"י כך שתסמוך עי"ז האשה ותנשא אחר קבלת הגט מבלי בירור וכתב הב"ח בתשובה ההוא כי הלבוש כתב לחשש זה לאסור שליח קבלה בזה"ז ואע"ג שהוא ז"ל השיג עליו מ"מ נראה דבזה מודה ויעויין בסי' קמ"א סעיף ח' בהגהה שם ובב"ש שם:

דברי ידידו. הק' מאיר א"ש:

(שנית להרב הנ"ל על ענין הנ"ל).

יום ג' העבר הגיעוני אמרותיו השניות. והנה אם למעשה אנו דנין כבר גליתי דעתי כי בעיני ספק גירושין המה והמתיר כיוצא בזה שאנו דנין עליו מתיר ספק ערוה וכי גם לדעת הרמב"ם עכ"פ הא אתחזק איסורא ורבו הפוסקים כר' יוסי באתחזק אף בספק דרבנן אזלינן להחמיר אבל גם להפוסקים כר' יוסי כאן הוי ספק דאורייתא וכמ"ש הרא"ש בתשובה דאם אינו דעתו בשעת נתינה אינו גט וכבר העלו כן הפר"ח והג"פ בכל ענין הוי ספק גירושין ואף בשעת נתינת אין חילוק ומה אוסיף עוד לדינא:

ולמשא ומתן של הלכה אין פנאי ומעכ"ת ני' כ' תורה היא וללמוד אני צריך ידעתי שאינו כן ומ"מ לעצור במילין לגמרי א"א הנה עיקר מגמתי בתשובת הרא"ש היתה כלפי מה שכתב הפר"ח שם דהרא"ש מתירו להתיבם יעו"ש וע"ז כתבתי דא"ל כן דהרא"ש מתיר ליבם כי נראה מדברי הרא"ש כי עיקר ספיקו של הר"י כיון דלא התיר אף ר"ל רק משום דסמיא בידן אבל זה אין סמיא בידן לכ"ע פסול או דלמא כיון דרגיל דמאליו תשוב דעתו עליו כישן דמי וטוב ליזהר. והנה גם אם נאמר דטוב ליזהר על הסתם קאי אבל בידוע מודה הרא"ש דפסול מ"מ היינו מספק וכמ"ש דלמא כישן דמי וא"כ איך אפשר שיתירהי הרא"ש ליבם ומה ענין ספק דאורייתא לחומרא לכאן וע"ז כתבתי שדוחק לומר כיון דתקיף לי' עלמא טובא מגרע גרע דזה וודא רחוק כין דעכ"פ שב אח"כ לדעתו ובגמ' לא מצינן רק הפרש בין שוטה וישן רק או משום דאינו מחוסר מעשה או משום דסמי' בידן הא כל שאין סמי' בידן ראוי לדמותו לשוטה אף אם לא יהי' תקיף לי' עלמא טובא ואם מפני שאינו מחוסר מעשה נקל אף אם תקיף לי' עלמא ראוי להקל ונראה דגם התוס' שכתב תונבא בעלמא היינו משום דזה דרכו לשוב דעתו אליו ואחר:

שכן דרך החולים אולי א"צ ליזהר מטעם שכ' הרא"ש בשם הר"י אבל כל שידענו ששב לו לדעתו איננו רוא' לדעת הר"י שכ' הרא"ש חומר יותר בתקיף לי' עלמא כיון דאינו מחוסר מעשה ופירש"י דמאליו הוא שב:

ויש סעד לזה ג"כ מסנהדרין דד מ"ז ע"א דאיתא שם דאמר ר"י בהמיר דנדחה הוצרך לומר בנשתט' וחזר ונשתפה דנדחה משום דה"א כיון דממילא הוא כישן דמי וכתב שם רבינו יונה זצלה"ה בחידושיו דאע"ג דתנן השולח חטאתו וכו' מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים אולי גם שם מקריבין בשעה שאין דרך ב"א לישן ואף התוס' שם שכתב דלא ס"ד לדמותו לישן רק לאחר שנשתפה היינו משום דדחיקא לה לפרושי הכי וס"ל דבשטותו וודאי דאין מקריבין דמי יודע אם ישוב אליו לדעתו וה"ט לפי האמת דאמרינן דלר"י דנדחה כיון דלא היה אפשר להקריבו בעודו שוטה מטעם זה (ובזה חלוק תלמודן לפי פירושי עם הירושלמי) אבל כל שידענו שדרכו כן אפשר דמודה ר"י דכישן דמי זהו ספיקו של הר"י:

ובזה רציתי לומר למעט המחלוקת דאף הרמב"ם דס"ל דפסול רק מדרבנן היינו בידענו דדרכו בכך וכמ"ש רוח רעה מבעתו ובזה כתב דהוי פסול מדרבנן אבל פקח שאמר כתבו ותנו גט ונשתטה מודה הרמב"ם להריא"ז והרא"ש דאינו גט ולא מהני מה שצוה בעודו בריא כמ"ש האחרונים לדעתו ולפענ"ד זה קרוב מאוד לדעת הרמב"ם ומ"ש מעכ"ת ני' דממקומו הוא מוכרע ונ' שאין כאן הכרע כמלא נימא כיון דלדעת המתרץ פשוט דדעתא צילותא יש לו וכמ"ש הכי השתא וכו' איך יאמר שאינו לדעתו ובפרט אם נאמר דהי' צריך בדיקה:

(חסר סוף התשובה.)

תוכן העניינים

אמרי אש חלק אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה