אור ברסלב

אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר

סימן נה

סימן נד

בעזה"י בסוג' דחוששין ללעז סנהדרין דף ח'.

רש"י פירש כולה סוגין דהיינו לענין תביעת כתובה שרוצה הבעל להפסידה והקשו התוס' כונה קושיות והנה מה שהקשו מה תביעה שייך בכתובה כיון שרוצה להפסידה והיא תובעת וכן מה דאמר דוני לי מיהת הר"ן בחידושיו כ' דמיירי שהיא תופסת או שתובע שטר כתובה ואולם הקשו עוד אמאי בעי מומחין הרי מוכח כמה פעמים דדנו דין כתובה וכן מעשים בכל יום. והנה לפי פירש"י לקמן דמשום נעילת דלת אף בא"י הדיוטות כשרין להודאות והלוואות אבל שאר מילי דשכיחי בא"י דאיכא סמיכין אין דנין אלא מומחין אבל בבבל דליכא מומחין שליחותי' עבדינן ומ"כש האידנא וכמ"ש מהר"ם לובלין בריש מכלתין וודאי לא קשי' קושי' התוס' ממה שדנין בכל יום דיני כתובה דשכיחי כמובן אלא גם לשיטת התוס' דלא ס"ל הכי וכמ"ש מהרמ"ל מ"מ יש ליישב לפמ"ש על הא דאמרינן בגיטין דף י"ז דלר"ל לא תיקנו משום זנות זמן משום דזנות לא שכיחא והקשו תוס' דהרי תקכו בתולה נשאת ליום רביעי משום טענת בתולים ותי' התוס' דזנות בעדים ובהתראה לא שכיחא עוד תירצו דלעולם כל זנות לא שכיחא רק בכתובות חששו שלא יהי' באיסור כל ימי' עמה והנה עולא כראה בגיטין דף כ' דס"ל כר"ל דזכות לא שכיחא מדהוצרך לתרץ בארוסה דתקנו זונן משום תקנת וולד יע"ש. ולפ"ז מוכרח לכאורה לשיטת רש"י דפי' זנית לא שכיחא דשום זכות לא שכיחא דאל"כ יקשה כיון דס"ל לעולא דאין לתקן זמן משום דזנות בעדים והתראה לא שכיחי א"כ ניחוש ללעז מטעם שמא יבואו עדים ומוכח לקמן דאפי' באין הבעל בא לטעון בעדים כלל אפ"ה חוששין ללעז לרש"י מדלא מוקי הך דתבעו ממון בג' בטוען סתם מבלי עדים וכמ"ש רש"י ומהי תיתי ניחוש שיבואו עדים (ופירש הר"ן דלרש"י הכוונה דחוששין ללעז שיבואו עדים ולא יקיימו ובערת הרע) ואמאי ניחוש לזה הא לא שכיחי עדים והתראה אע"כ דלרש"י פירוש זנות לא שכיחי היינו שאין שכיח שום זכות ולכך לא הוצרכו לתקן זמן אבל כאן כיון שהוא טוען פתח פתוח ועכ"פ יש כאן חשש דזנות שהרי נאמן הבעל מטעם חזקה ולכך חוששין ללעז אולי יש עדים והתראה ולפ"ז ניחא דוודאי כל דיני כתובה כיון דשכיחי דנין אבל טענת פתח פתוח כיון דזנות לא שכיחי נהי אם אינה מוחזקת והוא טוען פ"פ מצאתי צריכין אנו לשמוע טענתו דאין זה מקרי דנין כיון שהוא מוחזק והיא באה להוציא ממנו הגע עצמך מי יהי' חייב להחזירו מלוה והוא טוען חבלת בי כדי החוב שאני חייב לך ויש לי עדים על זה וכי משום שאין דנין חבלות נאמר לזה שיפרע לו והלא אפי' תפס לא מפקינן מיני' לדעת הרא"ש אפי' אינו תופס המזיק אבל כאן דמיירי שהתפיס לה מטלטלין בכתובתה והוא חפץ להוציא ממנה בטענת זנות דלא שכיח וודאי איכא למימר לדעת רש"י שצריך מומתין:

והנה הקשו התוס' עוד דהרי לר"מ. דכתובה דאורייתא אין נאמן לטעון פתח פתוח להפסידה כתובתה והר"ן כ' דמיירי בשיש עדים אבל נראה דעיקר קושי' התוס' מדאמר לרבה הא דתבעו ממון בג' היינו שאין שם עדים נשמע דעכ"פ גם לר"ע משכחת האי תבעו ממון:

ויתכן לומר עפ"י מה שהקשה הרמב"ן הביאו הר"ן והש"מ דאמאי הוצרך לומר חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה כיון שהוא מוחזק וטוען ברי הגע עצמך הרי שהי' חייב לחבירו חוב בתנאי ידוע וטוען ברי שלא נתקיים התנאי האם חייב לשלם ותירץ הרמב"ן והרא"ה דכיון דטוענת ברי ויש לה מגו דמוכת עץ אני ולכך אי לאו חזקה לא הי' נאמן. ועוד תי' משום דרוב נשיה בתולות נשאת ויש לה חזקת הגוף ולכך לולא החזקה לא הי' נאמן והנה לשני התירוצים יש ליישב דעת רש"י בכתובות דף ט' ע"א ובתוס' שם דבוגרות ומוכח עץ יש להם דמים ופתחן פתוח מעתה תירץ הראשון דהיינו משום דיש לה מגו שייך רק בטוען פ"פ והיא מכחישות הי' ראוי להיות היא נאמנת משום מגו דאי בעיא הוי טענה מו"ע אני שלא היה מכחישה ואפ"ה נאמן ולכן על פ"פ מצאתי שפיר הוצרך שם בכתובות לומר חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה אבל כאן מיירי דטען טענת דמים ובזה כיון דאין לה מגו וודאי אף בלי חזקה נאמן כיון שאין לה מגו כאמור ותפיסתה בספק אין מועיל לנגד חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ואף לתירוץ השני דהטעם משום חזקת הגוף ג"כ י"ל דהרי בכתובות בסוגי' דמומין רמי רישא דתנן על האב להביא ראי' ובסיפא דנכנס' ברשות בעל קתני על הבעל להביא ראי' ומשני רבא רישא כאן נמצא וכאן הי' וכו' ופירש"י כיון דנמצאו המומין ברשותו איתרע רשות האב אבל היא אומרת משארסתני נאנסתי הא כבר נשאת ונכנסה כרשות הבעל וכתבו התוס' דע"כ מיירי שהי' זמן בין החופה ובעילת מצוה שיהי' במציאות שנאנסה אחר החופה אבל אם לא הי' זמן בין החופה וביאה בכדי שתאנס באופן דוודאי נאנס' ברשו' האב הא איתרע חזקת האב וא"כ לפ"ז הלא יכול לאוקמי' מתני' בשאין זמן בין חופה לביאה דכה"ג לא סמכינן אחזקה:

ואולם היותר נראה לתרץ גם קושי' התוס' שהקשו דאמאי קתני תבעו דתבעה מבעי' למתני'. וזה וודאי חידוש גדול והר"ן נדחק מאד בזה ואולם בכתובות דף מ' נחלקו דלר' יהודא אף השיאה ונתארמלה כתובה של אב וכדאמר רבה ור"י טעמא התם הואיל וברשותו נכתב ומעתה חכמים דהכא וודאי איכא למימר דר' יודא היא וא"כ אף אי כתובה דאו' הא מסיק רב אשי שם בסוגי' דמומין רישא מנה לאבא בידך ופירשו רש"י ותוס' כיון דהכתובה של אבי' אין חזקת גוף האשה מועיל לאב וכיון דכאן לא הוצרכנו לחזקת אין אדם טורח בסעודה רק משום דאיכא חזקת הגוף והרי חזקה זו אינה מועלת לאב מעתה אם נאמר דגם ר"מ הכי ס"ל כר"י דכתובה ראשונה של אבי' וודאי ניחא קושי' התוס' דאע"ג דמן הסתם ת"ק דר"י הוא ר"מ והתם לת"ק דר"י דמשהשיאה אין לאבי' רשות בה הא גם אביי דמוקי בדאתרו בה מיתה סתם מוקי דר"מ ס"ל כר"י ולא כת"ק דר"י ואף אם נאמר דר"מ ס"ל כת"ק דר"י וכדמשמע קצת בסוגי' דמומין דממתני' התם ר"מ קאמר לה מכל מקום הא איכא נתקדשה לדעת אבי' וניסת שלא לדעתה דאם בא אבי' ומיחה וודאי לא הוי נישואין לכ"ע כמבואר בקידושין דף ונ' ע"ב ובכה"ג הכתובה של אבי' ואין האב נאמן דאין חזקתה מועיל לה ואע"ג שהוא תפוס מ"מ הרי תפיסתו בספק וחזקה אי ואדטב"ס מסייע לבעל ולפ"ז ר"מ דקאמר מוציא ש"ר בג' היינו אם הנישואין גמורים צריך הבעל עדים ואם הנישואין שלא מדעת בא הבעל אפי' בלא עדי' ונאמן וע"ז השיבו רבנן תבעו ממון הבעל לאב שאין נשואין גמורי' בשלשה וכו' אך רש"י שפירש להדיא דלכך נאמן הבעל משום חכמים תקנו להם לבכות ישראל וכו' והם האמינוהו לכל התירוצי' מגומגם ויתכן לומר עפ"י מה שפירש רש"י במתני' דכתובות דף י"א במוכת עץ דאמר ר"מ יש כה כתובה מאתים פירש"י אם נשאת סתם ולא פירש לה כלום עכ"ל ודבריו ז"ל סתומים דהרי לר"מ אם פיחת לבתולה ממאתים הוי בעילת זנות נראה דס"ל לרש"י כיון דר"מ ס"ל כתובה דאו' ממוהר הבתולות מכלל דבתולה יש לה מוהר והרי ביבמות דף ס' ע"א אמרינן מ"ט דר"מ ולאחותו הבתולה פרט לאונס ולמפתה יכול שאני מוציא אף מוכת עץ ת"ל וכו' ופירשו התוס' שם ד"ה אליו לרבות הבוגרות דגם לר"מ ממעט מו"ע ממשמעות בתולה ולפ"ז הא דס"ל לר"מ דמ"ע יש לה כתובה מאתים היינו משום כיון דלא איתעביד בה מעשה בידי אדם ראו חכמים לתקן לה מאתים ככל הבתולות או דמן הסתם דעת כל אדם נוחה בזה לתת לה כתובה מאתים ולא לגרוע חוקה משאר הבתולות אבל אם פירש לה שאין נותן לה מאתים בזה לר"מ לא הוי בעילת זנות ולכך פרש"י שם בכתובות אם לא פי' וכו' והנה רש"י פי' בכתובות דף ט' האומר פתח פתוח מצאתי וטענת דמים אין לה כגון שהיא ממשפחת דורקטי או שנאבדה המפה וכו' והנה אם המפה לפנינו והוא טוען דרוסת איש את והיא אומרת מו"ע אני דאף לפי דברי' אין לה כתובה מן התור' ראוי הבעל להיות נאמן דהא דאמרינן במו"ע והוא אומר דרוסת איש לר"ג ור"א נאמנות היינו דווקא באינו מכחישה בברי אבל אם טוען טענת דמים לרש"י דמ"ע יש לה דמים או טוען פ"פ לר"ח דס"ל דמו"ע פתחה נעול הא וודאי דלא שייך לפלוגתא דר"ג ור"י וכיון דהיא גם היא אמרה דמו"ע היא ואין לה כתובה מדאורייתא לכך נאמן אף לר"מ וממילא מיושב מה שהקשה הפ"י בכתובות לדעת הסוברים דלר"מ אין נאמן לטעון מהא דאמר ר"מ ביבמות טענת בתולים כל ל' יום כמובן:

ונראה דרש"י לשיטתו לא הי' לו אפשר לפרש פירוש ר"ת לא משום דסובר דכל שאין העדים נהרגין אין הבעל משלם קנס דהא כתב לדברי אביי אליבא דר"מ בשלשה דכיון שהתרו לה סתם אין כאן מיתה ומפסדת כתובתה וכתב רש"י דכי נמי יוזמו משלם הבעל מאה סלע הרי אע"ג דאין כאן מיתה אפ"ה חייב מאה סלעים ולדברי רש"י אלה אין צריך לדחק לדעת מר"ן שכתב דהטעם שצריכים מומחים היינו משום דפירש חוששין ללעז הוי משום דאולי יבואו עדים שזינתה ותהי חייבת מיתה וצריך כ"ג ואם אלו השלשה מומחין אזי אף הם יוכלו להצטרף לדיני נפשות. אבל אם הם הדיוטות לא יוכלו להצטרף כלל ולכ"ע חיישינן ללעז אם הראשונים אינם יכולים כלל לדון בדינה אח"כ. ואולם לאביי הודה הר"ן דא"א לומר רק דסגי בשלשה הדיוטות כיון דאין כאן מיתה לר"מ כלל והיינו משום דהר"ן ס"ל אליבא דרש"י דכשאין עדים חייבים מיתה שלא רצה להמיתה כלל אין הבעל חייב לשלם מאה סלעים. אבל לפמ"ש רש"י להדיא דאיכא מאה סלעים לר"מ כשיוזמו אע"ג דלא היה היא. וכן עתה עדי הבעל חייבים מיתה אפ"ה חייב הבעל מאה סלעים וא"כ איכא למימר דלכך צריך מומחין משום דאולי יוזמו העדים והבעל חייב מאה סלעים ויהיה לעז כאשר יצטרכו לשבת ב"ד מומחין לגבות הקנס מן הבעל וכמ"ש התוס' לקמן דחיישינן שמא יוזמו העדים אליבא דר"ת וכן לפי מה שכתבנו למעלה טעם בעי מומחין היינו משום דזנות לא שכיח ואולם היינו לר"ל ועולא (ולפמ"ש הבעל עיטור ר"י סובר זנות לא שכיח ומפרש בגיטין דף י"ז איפוך היינו דר"י אמר משום פירות וכדאיתא בירושלמי) ולמ"ד דתקנו זמן משום שמא יחפה מכלל דזנות שכיחא א"כ אמאי צריך מומחין ולכך פירש רש"י דכי נמי יוזמו משלם מאה כסף ולפ"ז אוקימתא דאביי איכא לאוקמי ככ"ע למר בכתובה ולמר במאה כסף אם הוזמו דהא בירושלמי פליגי אמוראי בהא ולא נאיד רש"י לפרש סוגין במאה כסף רק מטעם שכתב דכל שלא הוזמו העדים דהיינו שלא נתברר דוודאי שקרו) אין כאן מאה כסף ובשהוזמו אין כאן לעז ובהוכחשו על פי שנים אחרים שאמרו לא זינתה ס"ל לרש"י דאמרינן מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ואינו משלם מאה כסף ואם הכחישו העדים את עצמן בחקירות דס"ל לר"ת דמשלם מאה סלע איכא למימר ג"כ דסובר רש"י שאינו חייב הבעל קנס כיון ששניהם אמרו שזיכתה ויש לרש"י הוכחה לשיטתו דא"א לומר כר"ת ופירושו דכל סוגין מיירי בשהוכחשו בחקירות זא"ז דהרי כתבו התוס' דיש להביא ראיה מדברי ר"ת דעדים הבאים לאסור אשה לבעלה צריכים דרישה וחקירה ויש לתמוה לפ"מ דפסק הרמב"ם והש"ע בח"מ סימן ל' דעדים שהוכחשו עצמם זה אומר ביום פלוני לוה וזה אומר לא כי אלא ביום פלוני עדותן בטל ואפ"ה כי אמרו איני יודע עדותן קיימת ולהש"ך עכ"פ א"צ לבודקן בדו"ח וא"כ וכדאיתא לקמן ר"פ אחד ד"מ ואם כן מאי ראיה מדמפרש ר"ת דבהוכחשו בחקירות עדותן בטלה להיות צריך לבדוק העדים בדרישה וחקירה דכל דיני ממונות יוכיחו שהכחשה מבטלת עדותן ואפ"ה א"צ לבודקן עוד קשה לקמן ט' ע"ב תוס' ד"ה ובפלוגתא שכתבו דצריך לומר לרש"י ור"ת מיירי דעדים אלו אומרים שאין שם עדים אחרים וטעמא דרבנן דאמרו בכ"ג וכו' משמע דלר"מ ניחא להו אף לפר"ת והרי לקונן אמרינן דר"י ס"ל עדים שהכחישו זה את זה בבדיקות כשרים לד"מ (ואף בקנס הכריח הנודע ביהודה דף פ' סימן ע"ב מלשון הרמב"ם דאין צריך לבדיקות ואם הכחישו זה את זה בבדיקות כשרים לקנס) ואם כן איך יאמר ר"מ דהבעל ישלם קנס בג' הלא כיון שאין מכחישין זה את זה רק בבדיקות וכשרים להוציאו קנס ומכ"ש שלא ישלם הבעל הקנס ע"י הכחשתן כיון ששניהם אומרים שזינתה. ועוד דוודאי אסורה לבעלה דלא בעי שנים רק משום דילפינן דבר דבר מממון ואם שני עדים מכחישין זא"ז בבדיקות כשרים להוציא מומן אפילו קנס וודאי דאף לאסור לבעל נאמנים ולא קרינן ביה ולו תהיה לאשה ואמאי ישלם קנס. ונראה ברור מכל זה דדעת התוס' דהא דאמר ר"י לקמן דאף דעדים המכחישים זא"ז בבדיקות כשרים לד"מ דרש"י פירש שם דדווקא בדיקות דהוי עדות שאתה יכול להזימה אבל חקירות דהוי עדות א"א יכול להזימה אין נאמנים. אבל הבעה"ת בשער כ"ו הביא בשם גדולי הראשונים דה"ה למכחישים זא"ז בחקירות כיון דבטלו דרישה וחקירה בד"מ אף שמכחישים זא"ז כשרים וכיוצא בזה כתב הרמב"ן רק שהוא ז"ל ס"ל דר"י וודאי מחלק בין חקירות לבדיקות אלא דאנן לא קימ"ל כוותיה אלא אפילו בחקירות כשרים ועכ"פ דעת התוס' כהך מ"ד שכתב הבעה"ת דר"י לאו דווקא חקירות קאמר וס"ל להתוס' דכיון דילפינן המשפט אחד להשוות דיני ממונות לדיני נפשות בחקירות ה"ה והוא הטעם לבדיקות ורבי יודא דאמר עדים המכחישים זא"ז בבדיקות כשרים לד"מ ה"ה לחקירות והיינו מטעם דבטלו לדו"ח בד"מ משים נעילת דלת אבל זנות כיון דלדעתם הוי כמי גזלות וחבלות צריך דרישה וחקירה וכיון שכן ממילא נמי אם הוכחשו בבדיקות עדותן בטלה כיון שלא תקנו חכמים כלום הוי כמו ד"נ ולכך ניחא להו שפיר לקונן לר"מ דהכחשה דבדיקות שמה שכחשה דמשלם קנס מפני שאין נאסרת על בעלה וכן כתבו שכיר כאן שיש ללמוד דעדי זנות צריכים דרישה וחקירה לר"מ כי הם סוברים דאם לא היה צריך דרישה לחקירה אף כי הכחישו זא"ז היתה אסורה מה שאין כן לרש"י שפירש הטעם בדר' יודא שמכשיר דווקא בהכחישו בבדיקות משום דהוי עדות שאאי"ל ובחקירות באמת פסול א"כ לא משכחת לקמן בהוכחשו בבדיקות קנס אם הוכחשו הכחשה גמורה הא וודאי איכא למימר תרי ותרי נינהו ואין משלם קנס וכ"כ הר"ן בפשיטות אפילו לדעת התוס' אלא שהתוס' שלפנינו אינם סוברים כן כדמוכח בתוס' ד"ה בפלוגתא אבל דעת רש"י כן הוא וא"א לפרש כדברי ר"ת:

ובזה יובן לדעת רש"י שכתב בדאביי דאמר דכ"ע חוששין ללעז ולכבודן של ראשונים שכתב רש"י מדחוששין ללעז חוששין לכבוד ראשונים דלכאורה קשה לרש"י כיון דחוששין ללעז מאי נ"מ יש בחוששין לכבוד הראשונים ומה שכתבו התוס' ד"ה חוששין ללעז דנ"מ בהוזמו ליתא לשיטת רש"י דכה"ג ליכא כבוד הראשונים משום דהוא דינא אחרינא. ולהנ"ל נ"מ כשהביא הבעל עדים שני כתות והכחישו עצמן בבדיקות דתו ליכא מיתה למאי דקי"ל דהוי הכחשה ואולם לאוסרה ולהפסידה כתובתה כיון דקי"ל עדים שהכחישו עצמן בבדיקות כשרים לד"מ וכתבנו דלדעת רש"י כראה דאפילו בקנסות כשרים וכ"כ הנודע ביהודה לדעת הרמב"ם דאין שום ענין לבדיקות בדיני קנסות ולזה אם איבדרו כשהכחישו עצמן בבדיקות ואמר הבעל דונו מיהא להפסידה כתובתה אע"ג דללעז ליכא למיחש דהא כל העדים שיבואו עוד אח"כ יהיה מוכחשים ממ"נ מאחד משני הכתות אבל יש כאן משום כבודן של הראשונים ולפ"ז יקשה מאי פריך לעולא מהא דתבעו ממון דלמא איירי בהוכחשו בבדיקות דתו ליכא לעז כיון דכל הכיתות הבאים אח"כ יהיו מוכחשים והמהרש"א הקשה כן לדברי מהרש"ל דס"ל דאחר הכחשה גמורה אין לחוש שיבואו עוד אחרים דא"כ אמאי הוצרך לומר שהוזמו יאמר שהכחישם הכחשה גמורה. ומלבד שאף לפי מה שכתב מהרש"א דאיכא הכחשה שיש אחריה לחוש ללעז וכמבואר בדברי מהרש"א מ"מ אם יאמרו המכחישים עמנו היתה האשה רחוק כמה ימים הא א"א לתרץ דבריהם כמ"ש מהרש"א והוי מצי לאוקמיה הכי. ועוד דעכ"פ בבדיקות הרי כתב מהרש"א דכל העדים שיבואו אח"כ יהיו מוכחשים ממ"נ וצריך לומר דכוונת המהרש"א דאם יש הכחשה שאין העדים הבאים אח"כ מוכחשים אין תימא אמאי לא מוקי הך דתבעו ממון בהוכחשו כיון דאיכא הכחשה דאכתי יש שם לעז. אבל לדברי מהרש"ל הקשה שפיר דלדידי' משמע וודאי בכל הכחשא ליכא חששא דלעז א"כ מ"ש הוזמו דנקט ומ"מ לרש"י לפמ"ש עדיין קשה למה נקט היזמו ומוקי לה לענין קנס דמאה סלע מה דלא איירי עד עתה וכן הך דתבעו נפשות שוב מיירי לעניין כתובה עדיפא הוי לינוקוני בהוכחשו בבדיקות ומיירי לענין כתובה ולעז ליכא וצ"ל דלא רצה לאוקמי הך דתבעו ממון ביש לו שני כתי עדים שזנתה רק שהכחישו עצמן בדדיקות דא"כ הרי באמת תבע הבעל נפשות רק שלא הי' עדים מועילים לנפשות אבל הוא על עסקי נפשות בא ולדברי הר"ן שכתב דהאי דצריך מומחין היינו משום דאם אלו אין ראוים אפי לו להצטרף לב"ד שידונו דיני נפשות וודאי ילעזו עליהם ואפיל' ר"מ כה"ג חייש ללעז א"כ ניחא דמשמע לתלמודן דרבנן דקאמרי תבעו ממון בשלשה היינו מומחין כדברי ר"מ ואי מיירי לענין כתובה ובכה"ג שא"א כלל לבא לד"נ שהכחישו עצמם בבדיקות א"כ לא היה צריך מומחין מיהא הר"ן כתב כן לדעת עצמו אבל לא לדעת רש"י:

ולדעת הר"ן מיושב עוד מאי דקשי' לי מא פריך לעולא מתבעו ממון הא איכא לאוקמי כגון שקדש ובעל. לאלתר וטוען פ"פ וכמו דמוקי רב שהביא בכתיבות דף י' ע"א ברייתא דהתם והכא ליכא למיחש ללעז כלל ואולם להר"ן ניחא א"כ לא הי' צריך מומחין ולדעת רש"י צ"ל דבעי לאוקמי תבע ממון עכ"פ באופן שהי' הבעל מוציא ש"ר דסתמא היינו בשבא לערער שזינתה תחתיו וכהך דכיצד הוצאות ש"ר בכתובות דף י' ע"ב שהביא הר"ן בחידושיו כאן לסייע לרש"י אבל אכתי הי' אפשר לאוקמי שהבעל טען פ"פ מבלי עדים וכמו שכ' רש"י אליבא דרבה:

רק שבאו עדים אח"כ שזינתה קודם הקידושין והוי מקח טעות ואין הקידושין חלין כלל וליכא למיחש ללעז כלל דא"א עתה אחרי העדאת עדים האלה עוד לבוא לידי נפשות ויש לדחות דבעי לאוקמי גם למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה ויש לה כתובה מנה דלפ"ז לא הוי מקח טעות וכן סובר רב חייא בר אבין התם שגם כרבא קודם החזרה איכא למימר הכי ואין להאריך ועכ"פ איכא גווני דאע"ג דחוששין ללעז מ"מ יש נ"מ לחוש לכבודן של הראשונים והיינו בדאכנוף כ"ג כי הביא הבעל עדים שזנתה לאחר הקידושין ושוב באו עדים שזינתה גם לפני הקידושי' דאין כאן עוד נפשות ואיבדור אין לדון דין כתובה אלא בכ"ג משום כבודן של ראשונים ולכאור' הוי מצי לאוקמי' הך דתבעו ממון לדעת רש"י ג"כ בהביא עדים שלא התרו בה כלל ורוצה להפסידה כתובה דליכא למיחש ללעז וכמ"ש התוס' וגם זה סיוע כהר"ן דלעיל ואפשר כיון דהוא בלבד נאמן להפסידה כתובתה אין לפרש תבעו ממון בהביא עדים שאין שם צד נפשות כלל כי למה יביאם לב"ד אבל אם אינו נאמן רק לעיקר כתובה ולא לתוספות כדעת הגאונים הי' צריך עדים אבל כיון שכ' רש"י דגם לר"מ דס"ל כתובה דאורייתא נאמן א"נ אף לתוספות נאמן.

ולדעת רש"י ניחא הא דמוקי לקמן בנמצא אחד מהם קרוב או פסול ובפלוגתא דרבי ור"י ולדעת הרשב"א בתוס' לקמן לר' יוסי אם לא התרה בו הקרוב אין העדים אחרי' בטלים בשביל הקרוב וקשי' לי' א"כ מה שייך כאן לומר בפלוגתא דרבי ור"י כיון דאף לר' יוסי צריך התראה ועדיפא מדרבי ונדחקו התוס' לומר לפי מה דמשמע ממתני' הלזו וזה וודאי צ"ע כיון דאין כאן מחלוקת כלל בין רבי ור"י ונראה דמזה ראי' לדעת הרי"ף וסיעתו שכ' דדווקא היכא שהכשרים יודעים מקורבתו ופסולתו הוא דבטלה עדותם אבל כשאינם יודעים מקורבתו ופסולתו לא בטלה עדות הכשרים והנה יש לי ראי' מסוגין לדעת הרשב"א והרמב"ן במכות כ' דהרי"ף הוכיח דינו דתני' ר' אומר אף בד"מ והוא לא ידע שיש קרוב ופסול תתקיים העדות בשאר עדים ופירושו דגם בד"מ שאין שם התראה אם לא הי' יודע עד הכשר מן פסולות העד כשרים ולא בטלה עדות הכשרים וכ' הרמב"ן דגמרינן מינה דהיינו טעמא דפסולים הכשרים בנמצא אחד מהם קרוב או פסול היינו טעמא משום שנטפלו לפסולים ולכך אם יהיו שוגגין כשרים. ובזה אמרתי לפרש מ"ש הרמ"א אפי' לא ידע זה מזה ותמה הסמ"ע בסי' ל"ו ס"ק ה' דמנין להרמ"א דהמחבר שהעתיק דעת הרמב"ם לא ס"ל כהרי"ף דבלא ידע כשר. ויתכן להנ"ל דטעם הרי"ף דמכשיר בלא ידעו משום דס"ל דפסול הכשרים וביטול עדותן הוא משום שנטפלו לפסולים כראה וודאי דאם לא כוונו שום עד אחד מהן לעדות לא הכשרים ולא הפסולים הרי לא שייך לפסול הכשרים משום שנטפלו לפסולים כי לא כוונו כלל לעדות לא שייך לומר דנטפלו והרי הש"ך בס"ק ג' הוכיח דלהרמב"ם אם לא כיון שום אחד לא הכשר ולא הפסול אפ"ה עדותן בטלה ממילא מוכח דל"ל הא דהרי"ף דבלא ידע כשר וכדברי הרמ"א ולפ"ז כ"ש דאם כר"י בראי' בעלמא נעשים עדים אפי' לא כוונו ועוד נראה כיון דר' יוסי מחלק בין דיני נפשות לד"מ ומטעם שכ' רש"י דכתיב והצילו העדה דמהדרינן אזכות מכלל דס"ל לר"י דגזה"כ הוא בד"נ משום והצילו העדה לא בד"מ ואין הטעם ומשום דנטפלו לפסולים והיינו דבתוספתא רבי היא דמהדר לי' לרבי יוסי אף בד"מ והוא לא ידע משום דלדידי' לאו גזה"כ הוא רק מטעם דנטפלו לפסולין ולכך אם לא ידע כשרים לרבי ולפ"ז יצא לנו דלר"י בד"נ אם לא ידעו הכשרים מן הפסולים אפ"ה עדותן בטלה וכמ"ש רש"י משום והצילו העדה ולרבי כיון דכא ידעו כשרים וכ' הרמב"ן שם להרי"ף נאמן הכשר לומר לא ידעתי בפסולתו יע"ש ולפ"ז איכא למימר דכי מוקמינן פלוגתי' דר"ע וחכמים בנמצא אחד מהם קרוב או פסול ובפלוגתא דר"י ודבי היינו בשהתרו כולם אף הקרוב דאל"כ אינו פוסל לכ"ע כיון שאין עדותו מועלת וכמ"ש הרשב"א בתוס' רק דמיירי דאין הפסולים יודעים בפסולת הקרוב ופסול (ופשטות לשון נמצא בתר הכי משמע וכדאמרי' בשבועות דף ס"ו) ובזה ברבי מאיר דס"ל כר"י עדותן בטל ולחכמים דס"ל כר"ע עדותן קיימת הנה לר"מ דס"ל דכולה סוגין מיירי לענין מוציא ש"ר דהאב תובע קנס הא דמשני הכא שנמצא אחד מהם קרוב או פסול אם כאמר דהכוונה דכל שנמצא אחד מהם קרוב או פסול דעדותו בטלה שוב חייב הבעל לשלם קנס אזי וודאי ליכא למימר כדברינו דלעיל דהא לפ"ד הנ"ל מאן דסובר כר"י לענין ביטול עדות סובר ג"כ כוותי' דבד"מ עדותן קיימת דהרי כל עיקר המחלוקת שבין ר' יוסי לרבי לענין אם אינם יודעים הכשרים מן הפסולים שאמרנו הוי משום דלר"י אינו הטעם משום דנטפל לפסולים רק מגזה"כ דכתיב והצילו העדה ולכך בד"מ כשרים וא"כ איך אפשר לחייב הבעל קנס דהרי אפי' להוציא מוציאין עפ"י עדים שנמצא א' מהם קרוב או פסול מכ"ש כאן דמסייעים להבעל שלא נוציא ממנו קנס (בלא דברינו הנ"ל י"ל דלא קאמרי' ר"ה סבר לה כר"י רק בענין זה כי בראי' בעלמא נתבטלה עדות הכשרים אבל לדברינו הנ"ל א"א לומר כן כמובן):

ואולם י"ל דלר"ת בנמצא אחד מהם קאפ"ס אינו משלם קנס רק דג"כ בתירוץ זה מיירי בלבד שנמצא אחד מהם קרוב או פסול הכשרים מכחישים זא"ז בחקירות דלר"מ דס"ל כר"י משלם הבעל קנס בג' דליכא למיחש ללעז דהא גם העדים יבואו אח"כ לא יועילו לר"י ורבנן דס"ל כרבי צריך כ"ג דחיישינן ללעז שיעידו עדים אחרים כאחד מהן ולא בטל עדותן לרבי בראיית הקרוב ואולם התוס' הקשו לקמן דף ל"א ע"א ד"ה שבש"א כיון דלב"ש בכת אחת נחלקו עדותן א"כ בשני כיתי עדים הוי ליה כנמצא אחד מהם קרוב או פסול ותירצו בשני תירוצים אחרונים דדווקא בתוך כ"ד פסול או קרוב מבטל עדות הכשרים וזה התירוץ וודאי א"א לומר לר"ת דאם כן אמאי לא חיישינן ללעז שיבואו עדים אחר כ"ד. עוד תירצו דכי אמרינן נמצא קרוב ופסול עדותן בטלה דווקא כשמסייעין אהדדי אבל היכא דמכחשי אהדדי לא. ולפ"ז אם אמרינן דלר"ת מיירי הכא דכשרים מכחישים להדדי בחקירות והרי הקרוב או פסול ע"כ אומר כאחד מהם א"כ לר"ע אמאי הוי בכ"ג ניחוש ללעז שיבואו עדים שיאמרו כדברי השני ולא הקרוב או הפסול את עדותן בשלמא אם אמרינן דלר"ת גם בשאינם מכחישין להדדי חייב הבעל קנס שפיר איכא למימר כתירוץ האחרון של התוס' ומיירי שאינם מכחישין זא"ז ולכך לר"מ סגי בג' אבל למה שכתבו אליבא דהרשב"א ממ"נ א"א לומר כפירושו של ר"ת מיהא גם בלא דברינו בדעת הרשב"א הא א"א לומר דמיירי באינם מכחישן זא"ז והבעל כל שיש בעדים קראפ"ס משלם קנס לר"ע בשלשה דא"כ כרבנן דס"ל כרבי דאין עדות קרוב מבטלו הכשרים תה ה האשה חייבת מיתה וכבר כתבו התוס' דזה א"א לומר דר"מ ואמר על תביעת האב קנס בשלשה ורבנן יאמרו על מיתת האשה בכ"ג וממילא כל שאינו אומרים כתירוץ האחרון שכתבו התוס' לקמן בדף ל"א יהיה מוכרח שלא כדעת ר"ת רק דאפשר לומר שמ"ש התוס' לתירוץ האחרון דאתכחש בבדיקות כתבו התוס' לרבנן מיירי שהאב הביא עדים שהכחישו עידי הבעל הכחשה גמורה (ואף על גב דתרי ותרי נינהו מ"מ משלם קנס) וטעמא דרבנן דחוששין אולי יוזמו עדי האב אם כן אף לתירוץ זה של התוס' לקמן דף ל"א י"ל גם כדמשני שנמצא אחד מהם קרוב או פסול מיירי שיש לאב עדים שמכחישין עדי הבעל הכחשה גמורה דלר"מ דס"ל כר"י ליכא למיחש ללעז דהא גם אם יוזמו עדים שב האב ליכא מיתה ולכך בג' סגי ורבנן חיישי ללעז מעתה מוכיח לתירוץ זה של התוס' לחכמים דבתרי ותרי משלם קנס והר"ן כתב דאין סברה כלל אם יש עדים המסייעים לבעל לחייב קנס ולדידי' מוכרח מתירוץ זה שלא כר"ת. ומיהא גם כאן י"ל כמ"ש לקמן דמיירי שעדי האב הזימום לעדי הבעל ורק מחלוקת ר"מ וחכמים משום כבוד הראשונים:

ולתירוץ מה שכתבו התוס' לקמן דף ל"א יש ליישב קושית התוספות דלקמן אליבא דרש"י היכא שהכחישו עצמן בבדיקות אמאי לא חיישינן ללעז דלפ"ז א איכא למימר הא דמשני באתכחש בבדיקות. ובפלוגתא דבן כאי ורבנן היינו משום דתירוץ הזה ג"כ קא מיירי שנמצא אחד מהם קרוב או פסול רק שהקרוב והפסול הכחיש להכשרים בבדיקות ולא בחקירות ולפ"ז פליגי איפכא דר"מ סובר כרבנן דהכחשה דבדיקות לא הוי הכחשה. ולכך הקרוב מבטל עדות הכשרים ואין כאן מיתה ומפסדת הכתובה בשלשה דהוא נאמן מבלי עדים ורבנן סברי כדקי"ל כבן זכאי דהכחשה דבדיקות הכחשה היא ואין הקרוב מסייע להכשרים ולכך הוי בכ"ג כי חייבת מיתה ואפילו אין הבעל תובע רק ממון מ"מ חוששין ללעז (כן י"ל לרש"י בכל הני תירוצים דמשני אביי ואינך אמוראי דלעולם אין הבעל תובע רק להפסידה כתובה כמו לר"ע ורק כיון דלרבנן איכא מיתה חוששין ללעז ואין דנין גם על הכתובה רק בכ"ג והיינו דנקט אביי חוששין ללעז כי לא רצה לומר דלרבנן מיירי לענין מיתה ממש דלא כר' מאיר דמיירי רק לענין כתובה):

ואף התירוץ דמשני תלמודן שהתרו בה אחרים ולא התרו בו עדיה אע"ג דלפ"ז וודאי איירי כפשוטו מ"מ אליבא דהרשב"א הנ"ל גם כן מצי לאוקמיה את מחלוקת ר"מ ורבנן בנמצא אחד מהם קרוב או פסול ונתכוון הקרוב לעדות רק שלא התרה בה ורבנן ס"ל כר"י דצריך פי עדים להתרות וכאן כיון שלא התרה בה לדעת הרשב"א אין הקרוב מבטל שהרי לא היה כדון עפ"י עדותו גם אם היה כשר ולכך צריך כ"ג ור"מ ס"ל כרבנן דלא צריך פי עדים להתרות וכיון שנתכוון הקרוב לעדות מבטל את הכשרים ולכך די בשלשה. אמנם תלמודן נקט שהתרו בה אחרים ולא עדי' משום דבכה"ג יש ג"כ לפרש מחלוקת ר"מ וחכמים כפשוטו בלא קרוב או פסול ועל כל פנים בנמצא אחד מהם קרוב או פסול יש לפרש כגוונא דאמרן וכן תירוץ האחרון דאיתכחש בבדיקות:

ולדעת ר"ת שמפרש כולה סוגין דפליגי ר"מ ורבנן לענין קנס שתובע האב מן הבעל כלשון מוציא ש"ר בכ"מ יש לעיין לעולא דפליגי בחוששין ללעז אולי יבואו עדים ותתחייב מיתה ויצטרך להוסיף כ"ג ויאמרו שהראשונים לא ידעו כדון לפיכך הוסיפו עליהם. ולפ"ז צריך ביאור אם הבעל מביא עדים שזינתה ולא הכחישו עצמם בחקירות ובא רק להפסידה כתובתה מה דינו לר"מ ולרבנן ואם נאמר דגם בזה פליגי ר"מ ורבנן א"כ יש לתמוה אמאי נקט פלוגתיה במוציא ש"ר ולענין קנס ולא פליגי לענין כתובה מיהא בזה י"ל דכיון דעכ"פ היא חייבת מיתה לא שייך כלל לומר לר"מ בג' דכיון שסופה ליהרג למה ידונו אותה להפסיד כתובתה אבל הרי משמע וודאי דאף לר"ת דווקא אם הכחישו עצמם בחקירות ולא כוונו עדותן בהא קאמר דמשלם קנס. אבל אם אמרו אין אנו יודעין דעדותן בטלה בחקירות ואינה חייבת מיתה ולפ"ש הנו"בי בחא"הע סימן ע"ב אע"ג דמדאורייתא בעינן דרישה וחקירה בד"מ מ"מ אם אמרו אין אנו יודעין עדותן קיימת משום דמדאורייתא לא צריך עדות שאתה יכול להזימה בד"מ ולפ"ז לכאורה ג"כ עכ"פ מפסדת כתובתה א"כ אמאי נקט תנאי פליגי בהוציא ש"ר והוכחשו עדיו והאב תובע קנס ולא פליגי בתביעות הבעל והעדים אינם יודעים בחקירות אם חיישינן שיבאו עדים אחרים ויכוונו עדותן ואיכא לעז על הראשונים שיאמרו עליהם מפני שלא ידעו לדון הוסיפו עליהם:

ולפמ"ש הנימוקי יוסף אליבא דר"ת דפירש חוששין ללעז היינו באם יבאו העדים אח"כ שזיכתה יאמרו על הראשונים שטעו בדין כי הם חייבו את הבעל קנס והרי היא חייבת מיתה ולא ידעו כו מפני שהביא הבעל עדים אחרים היא מתה ולדבריו איכא למימר דכל שאין חשש שיאמרו על הראשונים שטעו ליכא לעז כלל וממילא לא צריך לחלק בין הך דיוסיפו הדייני' לכאן דאין התוספות גנאי רק כשיאמרו עליה' שטעו בדין ולפ"ז בכה"ג שהבעל טוען לפסוד כתובתה ומביא עדים שאינם יודעים באיזה יום ובאיזה שעה א"צ אף לרבנן כ"ג דאף אם יבאו עדים היודעים באיזה יום כו' מ"מ אין לעז על הראשונים אבל לדעת התוס' צ"ע אמאי לא נחלקו בכה"ג בתביעת הבעל אם צריך כ"ג לרבנן ולר"מ לסגי בג' וכבר רציתי לומר דהא דפליג ר"מ אדרבנן ולא חייש ללעז היינו דווקא כשהוכחשו העדים בחקירות או בבדיקו' כיון דמחייבין לבעל במאה סלע וא"כ ע"כ חשבינן לדברי הבעל והעדים לשקר א"כ לא חייש ר"מ ללעז אבל היכא דאמרו איני יודע דמפסדת כתובתה רק שא"א לחייבה מיתה על פי עדותן בזה לכ"ע חייש ללעז. אבל א"א לומר כן לפמ"ש המהר"ם לובלין לפרש לדעת התוס' בד"ה רבה דכ"ע וכו' דכתבו דלדידי' דהבעל בתחלה לא בא רק לאוסרה עליו ולהפסידה כתובתה מכלל דכה"ג לא צריך כ"ג לכ"ע אליבא דרבה ואולי יש לדחוק דהיא גופא קמ"ל דחייב הבעל בכה"ג מאה סלע אף שהאב לא הביא עדי הזמה והעדים אין נהרגין ולא כמ"ד בירושלמי דאם אין עדים נהרגין אין הבעל משלם מאה סלע.

ובתוס' ד"ה והביא האב עדים והזימום פירשו דהיינו קודם גמר דין כתב הנוב"י קמא באה"ע סי' ע"ב דמדברי התוס' האלה מוכח דלא כהריב"ש דפסק דהא דאמרינן דאין מזימין את העדים אלא בפניו ה"ד לענין לעשות בעדים דין הזמה שהוא חוב העדים ולכך צריך להזימן בפניהם אבל לעשות אותם פסולים וכן לענין ביטול עדותן נאמנין המזימין אפי' לא בפניהם דאין זה רק חוב הבע"ד והרי הוא כאן וכ' הוא ז"ל דאם הי' התוס' סוברים כאן אמאי הוצרכו התוס' לו' דמיירי קודם שנגמר הדין הל"ל דמיירי שלא בפניהם אע"כ דלא הוי הכחשה ולפענ"ד בזה לכ"ע הוי חיישי' ללעז דהרי מצוה לעשו' בעדים דין הזמה וא"כ אף שעתה אין העדים כאן מ"מ הרי כשיבואו העדים ונעשה בהם דין הזמה כאשר יעידו העדים בפניהם ויהי' צריך כ"ג ואיכא לעז אם לא שנאמר דמתו העדי' לפני בוא המזימין ובזה וודאי עדיפא להו לומר בקיצור שהזימום לפני גמר דין אבל יש להוכיח כן מדברי התוס' לקמן דף יו"ד ע"ב ד"ה בפלוגתא שהקשו דאמי לא חיישי' שמא יבאו עדים אחרים ולדעת הריב"ש שהזמה שלא בפניהם מבטל עדותן לגמרי א"כ נוקי להאי שהזימו את העדים שלא בפניהם ואין כאן מיתה ומ"מ הי' ראו לחוש שיבאו העדים הניזומים ויעידו בפניהם ואיכא חיוב מיתה ויהי' ללעז ואם הכחשה דבדיקות הכחשה לא יהי' כאן לעולם דין מיתה ובהא פליגי ר"ע ורבנן אע"כ דלא סבירא להו כהריב"ש וגם זה אינו קושיא כ"כ משום די"ל דכיון דלמ"ד דהכחשה דבדיקות הוי הכחשה א"א לגמור את הדין ולא שייך לומר דלרבנן הוי בכ"ג משום דאיכא לעז כשיעידו עדים בפניהם דהא לא נגמר הדין ואע"ג דרבנן ס"ל דלא הוי הכחשה וגומרן את הדין מ"מ דומיא דר"מ דאמר בג' לא הוי אצרכו רבנן כ"ג:

תוס' ד"ה באשה חבירה כתבו וכגון דאמר בעל וחזר ובעל כו' הנה הנודע ביהודה כתב להכריח כדעת הסוברים דעידי כיעור אם מהני להוציא מן הבעל ה"ה להוציא מן הבועל ודלא כהרי"ף והרמב"ם דלהוציא מן הבעל צריך עדי טומאה דווקא דא"כ מאי מקשה בדף נ"א דנימא לאוסרה על בועל שני באנו וקשה דלמא ס"ל כרבי דלבועל אין צריך רק עדי כיעור וא"כ ע"כ להורגה באו דאם לאסור על הבועל לא היה להם להעיד רק מה שראו ממנו דבר מכוער אע"כ דאין חילוק בין בעל לבועל דגם על הבעל נאסרה לרבי בעדי כיעור וא"כ רב חנן דאמר עידי נערה מאורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולים לומר לאסרה על בעלה באנו ע"כ לא ס"ל כרבי דא"כ דס"ל כרבי הרי לא יוכלו למימר לאסור על בעלה באנו ולא להרגה דהיה להם להעיד רק בדבר מכוער ולא על זנות ממש ולדעת הרי"ף דלבעלה אף לרבי צריך עידי טומאה הדרא קושי' לדוכת' כמובן והנה לדבריו גם כאן לא צ"ל דר"פ מוקי דעדים אמרו בשבעל וחזר ובעל דאיכא למימר דר"פ מוקי למתני' כרבי דקי"ל כוותיה דאף לבעלה נאסרה בעידי כיעור לשאלתות וסיעתו וע"כ להורגה באו דאם לאסרה הרי היו יכולים להעיד על כיעור בלבד ולמה העידו על זנות רק לפ"ז יקשה א"כ הוי ר"פ מצי למימר דלכ"ע חבר א"צ התראה ופליגי בפלוגתא דרבי ורבנן אם עידי כיעור אוסרים דרבי מאיר סובר עידי כיעור אינם אוסרים ולכך אין כאן מיתה משום דיכולים לומר אסור על בעלה באנו וכיעור אין אוסר אותה ורבנן סברי כרבי דעידי כיעור ג"כ אוסרים על בעלה וא"כ יש כאן חיוב מיתה דלא יוכלו לומר לאסור על בעלה באנו דאם לאסור באו אמאי העידו זנות ממש ולא העידו רק על דבר מכוער ולפמ"ש המהר"ם שי"ף לקמן דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה עידי האב נהרגין שהקשו התוס' דאמאי נהרגין הא יוכלו לומר לא לחייב עדי' הבעל באנו אלא לחייב הבעל מאה סלע באנו כו' והקשה המהרמ"ש דא"כ אמאי הזימו אותם הי' להם להכחישם והי' ג"כ הבעל חייב מאה סלע לפמ"ש התוס' בדיבור שלפניו וכתב המהר"ם שי"ף משום דעדים יכולים לומר לא היינו יודעים כי ע"י הכחשה יחוייב הבעל מאה סלע דאמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני וא"כ אף כאן אין הכרח כלל מהך דדף מ"א לסתור דעת ר"ת והרי"ף דאף דבאמת הדין דנאסרה על הבעל וגם הבעל בעדי כיעור מ"מ אין שייך לומר דאם מעידין לזנות דוודאי להורגה באו דאל"כ היו מעידין על דבר מכוער בלבד דיכולים לומר סבורים היינו שלא תאסר בדבר מכוער בלבד דהרי רבנן הכי ס"ל דאין נאסרת על הבועל ג"כ אלא בעדי טומאה ובאמת הנוב"י כתב שם בתשובה ההיא דהתוס' שהקשו דיאמרו עידי האב לחייב הבעל קנס באנו אזלי בשיטתו של רש"י דאין הבעל משלם קנס בהכחשה בלבד רק בהזמה ולדבריו אפשר כל שהדין כן אין להם לטעון שטעו בדין אבל לפמ"ש מהרמ"ש הנ"ל הדבר ברור דאין כאן קושי' כלל וכדאמרן:

בעזה"י סוגיא דפתח פתוח כתובות

דף ט'.

(בשם בן המחבר מהר"מ ני')

תנן בריש פרקין בתולה נשאת ליום רביעי וכו' שאם הי' לו טענת בתולים הי' משכים לב"ד ופירש"י ומתוך כך יתברר הדבר כשיצא הקול ויבואו עדים והתוס' ד"ה שאם הביאו פירש"י בזה הלשון ומתוך כך יתברר הדבר ויבואו עדים שזינתה ברצון הוסיפו על דברי רש"י שהעדים יעידו שזינתה ברצון והנה לכאורה כיון דאין אנו מתירין אותה רק אם יש כאן ספק ספיקא והנה אם יאמרו העדים רק שזינתה תחתיו ואין יודעין אם זינתה ברצון או באונס גם כן היא אסורה לבעלה דלא נשאר רק ספק אונס או רצון והנה י"ל לדעת הפוסקים דעדות לאסור אשה על בעלה צריך דרישה וחקירה. והנה אם אין העדים יודעים מתי נעשה המעשה אין מקבלין עדותן והנה כיון שאומרין הזמן אזי ידענו אם באותו הזמן נתקדשה או לא וכיון דידעינן לפי עדות העדים שזינתה תחתיו שוב אין נפקותא לידע אם באונס אם ברצון דכיון דזינתה תחתיו לא נשאר רק ספק אחד אם היא באונס או ברצון אמנם התוס' ז"ל דס"ל דלאסור אשה על בעלה אין צריך דרישה וחקירה ואם העדים אומרים שאין יודעין מתי נעשה המעשה מקבלין עדותן והנה אם לאסרה על בעלה או כי צריכין להעיד כי היתה תחתיו אף דאינם יודעים שנעשו ברצון או אם אומרים שזינתה ברצון אף כי אינם יודעים שהיתה אז תחתיו באחד משני אלו אין כאן ס"ס והיא אסורה לבעלה והנה לזאת נקטו התוס' בדבריהם ויבואו עדים שזינתה ברצון להשמיענו הך דינא דאף אם לא ידעו העדים אם היא תחתיו או לא מ"מ כיון שהם מעידים שזינתה ברצון אוסרים אות' כי עדות לאסור אשה עב בעלה לא בעי דרישה וחקירה ועוד י"ל בדברי התוס' שנקטו בדבריהם שיבואו עדים שזינתה ברצון דהכה הגאון בעל חתם סופר זצ"ל הקשה לדעת הסוברים ביו"ד סימן ק"י דבס"ס אף אם יכולין לברר אינם צריכים לברר והנה לדעת רש"י דס"ל דעיקר התקנה שמא יבואו עדים ויתברר הדבר והנה כיון דאיכא כאן ספק ספיקא ואם לא הי' תקכה יבוא הבעל וישאל אם צריך לברר היינו אומרים לו דאינו צריך לברר ולמה לנו זאת התקנה כדי שיבורר הדבר הלא מצד הדין אינו צריך בירור והנה לכאורה מוכח מזה כדברי הרשב"א דגם בס"ס דכל היכא דאיכא לברורי צריך לברר והנה הנוב"י קמא חלק יו"ד דעתו דהא דאמרינן דצריך לברר היינו אם כל השני ספיקות יכולין להתברר אמנם אם אחר הבירור עדיין ישאר ספק אזי אין צריכים לברר והנה י"ל דלכך כתבו התוס' דיביאו עדים שזינתה ברצון ויבוררו כל השני ספיקות ולכך הוצרכו לתקן אמנם לא הי' באפשר שיבורר שזינתה ברצון לא הי' צריכין לתקן ולברר כלל.

והנה אם נאמר דבס"ס אין צריכין לברר כלל אזי בוודאי אין הפירוש כפירש"י דהרי היכא דאיכא ס"ס לא היו החכמים צריכים לתקן התקנה ועל כרחך התקנה משום אשת כהן או באשת ישראל ובפחותה מבת ג' שנים ובזה יש ליישב דברי הרי"ף דתירץ על הקושיא דאמאי אסרינן באשת כהן הלא איכא ס"ס דמוכת עץ ואולי אינה תחתיו ותירץ דמכ"ע פתחה סתום והקשו דא"כ מאי תירץ הגמ' לקמן לא דקטעין טענת דמים והלא אם אמרינן דמכ"מ פתחה סתום ע"כ צריך לומר דאין לה דמים וא"כ אכתי יקשה דאיכא ס"ס דמו"ע והנה הראשונים דתירצו על הקושיא דהא איכא ס"ס דילמא מ"ע כתבו דמ"ע לא שכיח והנה הרי"ף דלא ניחא לי' בהך תירוץ צריד לומר דס"ל דמוכת עץ שכיח והנה י"ל דגם הרי"ף ס"ל דמ"ע לא שכיח ורק דסובר כונו שדקדק הפנ"י דאף דצד אחד לא שכיח מ"מ כיון דהספק הראשון הוא ספק השקול ואח"כ מצטרפין לספק השני אף מידי דלא שכיח ולכך הוצרך הרי"ף לתירוץ אחר:

אמנם אם מצטרפין ספק דלא שכיח עם ספק השקול כ' הפנ"י דבין לדעת הרמב"ם דלכך מתירין ס"ס משום דספק הראשון מותר מן התורה ובין לדעת הרשב"א דסובר הטע' דמתירין ס"ס מטעם רובא לכל אחד מן הסברות אם רק הספק הראשון הוא ספק השקול מצרפין הספק השני אף דלא שכיח לדעת הרמב"ם שוב אין כאן אף איסור דרבנן ולדעת הרשב"א מצרפין המיעוט דלא שכיח עם הפלגא דספק השקול וממילא הוי רובא רק בקו"א כ' די"ל דמיעוט כמאן דליתא דמי ולא מצרפין לספק המיעוטא דלא שכיח והנראה מן דבריו דזהו לדעת הרשב"א דס"ל ספיקא דאורייתא ומן התורה לחומרא והנה להתיר ספק תורה צריך ג"כ הספק השני להיות ספק השקול אמנם לדעת רמב"ם דסובר סד"א לקולא מן התורה ורק אדרבנן מחמירין וא"כ כשהספק הראשון הוא ספק השקול לא כשאר רק איסור דרבנן וא"כ י"כ דגם דהספק השני הוא לא שכיח מ"מ ונצטרף להס"ס שיהי' מותר אף מדרבנן:

והנראה לפענ"ד לומר דאם הטעם דמתירין מ"ס מצד דהספק הא' ונותר מן התורה כראה דלפי"ז דצריכין לברר אם יכולין לברר דהנה המהרי"ט והפר"ח מתרצין מה שמקשין על הרמב"ם דס"ל דסד"א לקול' מן התורה מהך דפ"ק דחולין דגמרינן דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה ומשאר קרבנות דלמא התם הטעם משום דהוי ספק ואזלינן לקולא ותירצו דהתורה לא התיר' ספק רק היכא דאין בידינו לבררו אמנם היכא דבידנו לבררו ספק כזה לא התירה התורה בלי בירור והכה אחרי כי היכא דיכולין לברר אין הספק מותר מן התורה והנה גם בס"ס היכא דיכולין לברר צריכין לברר דהרי אין אנו יכולין לומר דהספק ראשון דמותר מן התורה דהרי בלי בירור אינו ונותר מן התורה אמנם אם נאמר דהטעם דמותר ס"ס מצד רובא יש לומר דאינו צריכין לברר כמו בכל דבר דאזלינן בתר רובא דאין צריכין לברר וכן כתב הפ"מ בספר גנת וורדים כלל ח' וז"ל או היכא דאיכא לברורי לא מהני ס"ס דבכל אלו מן התורה אסור ואלו לטעם הרשב"א מתירין בכל אלו מטעם רובא (והן אמת שדבריו צ"ע שכתב זאת לדברי הרשב"א והרי דעת הרשב"א דהיכ' דיכול לבדוק לא מהני ס"ס וע"כ להרשב"א לא תליא זה בזה אמנם לדידן י"ל דהטעם דאין צריך לברר היכא דאיכא ס"ס מטעם דהוי כמו רוב) והנה בוודאי גם לדעת הרמב"ם דהגם שיש לנו הטעם להתיר ס"ס משום דהספק הראשון מותר מן התורה מ"מ יש לנו לומר גם דס"ס הוי כמו רוב וממילא דגם להרמב"ם אין צריכין לברר היכא דאיכא ס"ס אמנם בגוונא דמצד רוב אין להתיר ורק מצד דהספק ראשון מותר מן התורה בזה וודאי צריכין לברר:

והנה לפי"ז יש לומר דוודאי אם הס"ס הוא ספק תחתיו ספק ברצון והנה התוס' כתבי דרובא דרצון לא הוי רוב גמור וא"כ הוי ס"ס גמור דיכולין להתיר מטעם רוב וא"כ אין לו' הטע' במשנתינו שמא יבואו עדים ויבורר הדבר דהרי ס"ס בכה"ג אינו צריך לברר כלל. אמנם אי מיירי בטענת דמים והוי הס"ס משום מו"ע ולפי מה שכתבנו אין להתיר ס"ס כמו זה דהספק השני הוא לא שכיח רק אם אמרינן דספק תורה לקולא וא"כ כיון דאין אנו מתירין רק מצד זה ממילא צריכין לברר והנה י"ל דהכי אזיל תירוץ הגמ' דקטעין טענת דמים ואף דאיכא ס"ס דמו"ע מ"מ י"ל דהתקנה היתה שיבואו עדים ויבורר הדבר:

נחלקו הראשונים בטוען פ"פ מצאתי ונמצא דם אי נאמן הנה רש"י פירש על הא דאמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן כתב רש"י וטענת דמים אין לו כגון שהיא ממשפחת דורקטי או שנאבדה המפה דמשמע מדבריו דבנמצא דם איכו נאמן בטענת פ"פ אבל דעת הרבה מהראשונים דגם בנמצא דם נאמן לאוסרה עליו דכיון דקים לי' בפ"פ אמרינן דהאי דם צפור הוא דהכניסה והביאו ראי' מן הירושלמי דאיתא דכשמצא דם נמי אינו רשאי לקיימה משום ספק סוטה. והנה כתבו דאין ראי' מהירושלמי דהרי הירושלמי מחמיר אף בס"ס וחולק על גמ' דידן וכתבו הראשונים דאין זו הוכחה דאף דגמ' דידן חולק על הירושלמי ומתיר בס"ס מ"מ בהך דמצא דם אין ראי' דיחלוק הגמ' דידן על הירושלמי ויעויין כל זה בש"מ והנלפענ"ד הוכחת הראשונים דתליא הך דס"ס בהך דמצא דם דהנה דעת הרשב"א דמאי דאמרינן שוויא אנפשיה חתיכה דאסורה גם אם יבואו עדים ויעידו היפך דבריו מ"מ אסור לו הדבר והנה לכאורה מדברי רש"י דסובר דאם נמצא דם דאינו נאמן לומר פ"פ מצאתי דאכן סהדי דמשקר והרי כיון דהטעם מצד שוויא אנפשי' חתיכה דאסור' מה יועיל אם יש הוכחה דמשקר הרי גם אם יש כאן עדים שלא כדבריו מ"מ אסור ומצאתי להגאון חת"ס זצ"ל חלק אה"ע כי הוכיח מדברי רש"י דלא ס"ל הך דרשב"א והנה לדעת הרשב"א דסובר דאמרינן שוויא אנפשי' חתיכה דאיסורא אף נגד עדים יש לנו לומר דאף אם מצא דם מ"מ נאמן. או אם נאמר לדעתו דאם מצא דם אינו נאמן על כרחך אין הטעם משום דשוויא אנפשי' חתיכא דאסורא רק הטעם משום דאמרינן דקים לי' וכיון דאיכא דם הרי יש הוכחה דלא קים לי' והנה בטעם הירושלמי דאוסר גם בס"ס ובגמ' דידן דמתיר בס"ס י"ל דבזה נחלקו דהנה דעת הפנ"י בסוגין דספק זנות אינו בכלל ספק סוטה דאם הי' בכלל ספק סוטה הי' לנו לאסור גם ס"ס כמו גבי טומאה דאמרינן כל ספיקות שאתה יכול לרבות והנוב"י תניינא חי"ד סי' ל"ח דעתו דספק זנות הוי כמו ספק סוטה (ולא יוקשה קושית הפנ"י דאמאי מותר ס"ס דגם גבי טומאה לא אסרינן ס"ס רק ספק מגע ולא ספק ביאה כמו דאיתא בתוס' ב"ב מחלוקת רש"י ור"ת יעויי"ש דף נ"ה ע"ב) והנה י"ל דהגמ' דידן סובר דספק זנות לא הוי כמו ספק סוטה ולכך ס"ס מותר אמנם הירושלמי סובר דספק זכות הוי כמו ספק סוטה וסובר הירושלמי דכל ס"ס אסור גבי טומאה וא"כ גם ספק זנות דהוא ספק סוטה ג"כ ס"ס אסור:

והנה הרא"ה בבדק הבית כתב על זה שהקשה הרשב"א על דעת הר"י דאין מתירין ס"ס רק הבאים מכח תערובות והקשה עליו הרשב"א מסוגיא דידן דמתירין ס"ס אף דאינו בא מכח תערובות וכתב הרא"ה בתירוץ השני וז"ל אי נמי כולהי תרי ספיקא בעלמא אינו אלא איסור דרבנן וכיון דכן הכא גבי אשה אין ראוי להאמינו על פיו לאוסרה עליו כיון דליכא אלא אסורא דרבנן עכ"ל. הנראה מדבריו דאם אינו אלא איסור דרבנן לא אמרינן שוויא אנפשי' חתיכה דאסורא והנה איך אמר ר"א דנאמן לאוסרה עליו מצד חתיכה דאסורא הלא אין האיסור רק מדרבנן (ויעויין בנוב"י שם) אמכם אם אמרינן דספק זנות הוי ספק סוטה ניחא דבספק סוטה הוי ספיקא לחומרא אמנם אם ספק זכות אינו ספק סוטה הנה אם נאמר דספק תורה מדרבנן רק לחומרא וגם לדעת הרא"ה דבאיסור דרבנן לא אמרינן שווי' אנפשי' חד' א ע"כ אין טעמו של ר"א מצד שוויא אנפשי' חד"א רק משום דקים לי' בפ"פ וממילא במצא דם אינו נאמן והנה הירושלמי דסובר דס"ס אסור וע"כ סובר דספקו הוי כמו ספק סוטה דאסורו מן התורה וממילא יכול לומר שוויא אנפשי' חתיכה דאסורה וא"כ גם בנמצא דם נאמן דאין לומר דהא יש לן הוכחה דמשקר דכיון דאמרינן שוויא אנפשי' חתיכה דאסורא נאמן הוא על עצמו יותר מעדים וכמו"ש הרשב"א. אמנם גמ' דידן דמתיר ס"ס וע"כ צריך לומר דספק זנות לא הוי כמו ספק סוטה וא"כ אין לומר מצד שוויא אנפשי' חד"א דכיון דהוא רק מדרבנן לא אמרינן שווי' חד"א ורק הטעם דנאמן משום דאמרינן דקים לי' בפ"פ ואינו משקר ולכך כי נמצא דם אינו נאמן דאיכא הוכחה דמשקר:

תוכן העניינים

אמרי אש חלק אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה