אור ברסלב

אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר

סימן מט

סימן מח

אשה אחת בת גדולים וגם בעלה ראשון היה נכבד מאד. והנה נשאת וחיתה עמו חיי צער בהכאות וגידופים זה עשר שנים עד כי מקרוב אמר כי א"א לפרנס את אשתו כלל מחמת חסרוני גופו ואשר באמת ישנם בו מימים כבירים גם טרם נשאו את האשה וילך ויפרע הקפותיו אשר בהם החי' ביתו והוא מתגולל אצל בנותיו. והנה יש לאיש בית אחד שוויו קרוב לערך אלף זהובים וכלי בית מועטים. ויש אשר חשדוהו כי הבריח ממונו וכן טוענת האשה. והאשה יש בידה תנאים אחרונים כתוב בהם שהכניסה לו בשנת תקע"ג סך שלש מאות זהובים ומפורש שם שיש לה תוספת כתובה אבל אין מפורש הסך. אך הבעל הודה שכתובתה עם תוספות סך חמש מאות זהובים ויש בידו עוד מבן אשתו הנ"ל סך ארבע מאות זהובים אך זמן הכתב ההוא מאוחר מהכתובה שני חדשים. עוד בא לפנינו שטר חוב אחד מסך שלש מאות זהובים וחתום בחתימת ידו ובעדים גם הוא ליתומים בעירנו וימצא כתוב בו הזמן משנת תקע"א הראהו אפטרופוס היתומים אך אחרי החקירה הודו האפוטרופס גם העדים כי נכתב מקרוב והקדימו הזמן אך אחד מהעדים אשר לא היה ניכר כתב ידו כל כך אמר כי לא ידע שהזמן מוקדם אבל השני כתב גם השטר אבל עין ראתה העדים והאפוטרופס תעידנו כי באמת כן הוא שהחוב אמת אבל הזמן מוקדם. ועתה האשה תובעת גט וכתובה כי א"א לה כלל עוד לדור עמו והבעל בתחלה אמר כנזכר לעיל שאי אפשר לו כלל לפרנס את אשתו וכמה פעמים אמר שאם יכריחוהו לפרנס ולזון הבד יתחייבו בנפשו וכהנה דברים אחר כך טען כי רצינו למכור חלק אחד הטוב והיפה מן הבית ולשלם להיתום בן אשתו את חובו והוא ואשתו יחיו ביותר לחם צר ואין בנותר מן הבית כדי שיעבוד כתובתה ומכ"ש כדי פרעון סך החוב אשר להיתום אחר ילמדינו רבינו מה משפטו ושכמ"ה:

והנה הרמ"א באה"ע סי' ע' כתב היה לו קרקעות הרשות ביד אשה ליקח משטח"ז מפירות הקרקעות או צריך למוכרן ועיין בח"מ שכתב דאין הברירה ביד האשה רק אם יספיקו הפירות כשניהם תזון אשתו עמנו מן הפירות ואם לא יספיקו צריכים ב"ד לכוף לבעל למכור למזון או יגבו לה מזונות מאותן קרקעות אף על פי שאין מספיקין לכתובתה והרשב"א שם בתשובה כתב בזה הלשון אע"פ שאין מספיקים הנכסים ליתר מכדי כתובתה אם הוא רוצה לזון מהם צריכין ב"ד לכוף לבעל למכור למזון או יגבו לה מזונות ולא נתבאר בדבריהם בפירוש אם כשמוכרים הקרקעות המשועבדים לכתובתה אם יש להבעל שייכות במעות ההוא ואם גם הוא ניזון מהם גם לא פירשו להיפך אם הבעל חפץ למכור והאשה מוחה מה דינו (אך לקמן סי' צ' כתב המחבר לענין מטלטלין שקנה לה דאפי' אין לו במה להתפרנס אינו יכול למכרן) ואולם בתשובות מיימוני השייכי' לה"ל אישות בסי' צ"א כתב בשם מהר"ם ב"ב שנשאל אם הבעל יכול לכופה שתרצה לו למכור קרקע והשיב כראה דוודאי דאינו יכול לכופה ואם יאמר שאין לו כלום לתת מזונות ימכרו ב"ד קרקע בעד מזונות דווקא ולא יתנו לו מן הדמים כלום ויתנו לה כדין משרה את אשתו ע"י שליש כו' ונראה וודאי דהרשב"א מודה לכל דברי מהר"ם הנ"ל דהא דכתב הרשב"א דהוא ניזון עמה היינו מן הפירות וכן אם יכול הבעל למכור הקרקע מבלי שתסלק אחריות כתובתה אמנם דבכה"ג וודאי כיון דאין צריך רצונו יש להבעל יד בדמי הקרקע ואין להאשה רק מזונות אבל אם הבעל אין רצונו למכור כלל או שאינו מוצא מי שיקנה אם יהיו אחריו' כתובת אשתו עליו וודאי מודה הוא שאם האשה מוכרת לכדי מזונותיה אין להבעל חלק בהם ומכ"ש דמודה הרשב"א שאין הבעל יכול לכופה למכור וספ"ח דפאה שכינו היו ממושכנות לב"ח או לכתובת אשתו ופירש הש"ך בשם הב"ח ביו"ד סי' רנ"ג וכן הט"ז שם דהיינו שהבעל ייחד לאשתו נשואה קודם החופה כלים כו' ושמים כך וכך וכתב שווים בכתובתה דקדק לשון ממושכנים וכן בעי לאוקמ' במטלטלין אך במתני' גופא אמאי נקט ממושכנים לפמ"ש אפי' רק משועבדים לכתובתה אין יכול למוכרם בלא דעתה רק דעתה עכ"פ יכול למוכרם סתם ותטרוף האשה כתובתה וזה יכול לעשות בלא רשותה מה שא"כ אם ממושכנים לאשה מטלטלין דאינו רשאי למכור כלל וקצת יש לתמוה על הר"ש שרצה לומר דמאתים זוז שאמרו שאינו רשאי ליטול היינו לו ולאשתו והמרדכי ריש ב"ב הביא סברתו ולא הביא דחייתו דא"כ משמע דאם אין לו אישה ובנים אינו רשאי ליטול אם יש לו רק מנה וא"כ אמאי אם ממושכנים לאשה בכתובתה נוטל ומשמע ודאי אף דיש לו מנה ואיך אוכלת ממתנות עניים תרשנו למכור את הממושכן לה ואם נאמר כלדעתו אפילו אם תרצה להרשותו אין צריך למכור כיון שהם משועבדים לכתובתה והיא אינה מוחלת את חובה רק שיעבוד על המשכון ומ"מ משועבד הוא לה וכתובתה אינו רשאי למחול א"כ שוב לא חייבו אותו שיאכל מה שמשועבד ולא יהי לו לפרוע כתובתה והתירו לו מתנות עניים.

ואולם לאשר האשה אין רצונה כלל למכור את הקרקע המשועבדת לכתובתה ותאכל ימי' מספר ואח"כ לא יהי' לה לא מזונות ולא כתובה רק תובעת כתובתה גם האיש אין דרך זה ישר לפניו רק חפצו למכור את החלק הטוב מן הבית ולשלם חוב היתום בנה ומאת הנותר בידו רוצה להחיות את אשתז בלחם צר כאשר יאתה לידו ובזה לא יהי' לאשה שיעבודו על כתובתה בזה יש לעיין אם הדין שוה לעני שאין לו כלל לתת אפילו לחם דלדעת הב"י שסתם כדעת הסוברים דכופין להוציא דהרי פסיק ואמר דכל שא"א לכפותו לזון כופין אותו להוציא.

והדעת נותן כן דהרי ע"כ טעם הסוברים דכופין באין לו לזון ותקשי להו הא דכ' רבינו ירוחם בשם ר"ת דמ"ש מב"ח עני כשאין לו לשלם וצ"ל דב"ח וודאי כשאין כו א"א לעשות לו דבר ולא ליסרו על חנם אבל האשה שנשאת לו על דעת שיתן שארה וכסות' כל שאינה משלי' חוקה חייב להוציא' כי לא על דעת כן נשאת לו מעתה הרי היא נשאת לו ע"ד שיהי' שיעבוד כתובתה קיימת ויזון אותו משלו לא שתאכל היא את שיעבוד כתובתה ומ"ש מעונה דאם הוא בעל פליפוס דא"א לה להתקרב אליו דיוציא ולא אמרינן הרו אנוס הוא ומ"ש חיוב דעונה מחויב דמזונות ואולם הרמב"ם פ' ט"ז מה"א ואם הוא עני ביותר ואין יכול ליתן לה לחם שהיא צריכה כופין אותו להוציא ויהי' כתובתה חוב עליו וצ"ע דלענין מה קאמר שיהא כתובתה חוב עליו דהרי אף כשיש לו נכסים כדי כתובתה ראוי שיהי' הדין כן לדעתו' כדאמרן ובאמת הב"י בש"ע סי' ע' לא העתיק דיהא כתובתה עליו חיב אך הרמ"א הוסיף סוף לשון הרמב"ם ובב"י בסימן קנ"ד כתב דיוציא ויתן כתובה והרמ"א לא הגי' שם כלום ואולי כוונתו ג"כ שיתן כתובה כשיהיה לו או דשם מיירי שאינו רוצה להרויח ולהשתכר דהתם וודאי יוציא ויתן כתובה אבל מכל מקום צריך ביאור דעת הרמב"ם כי רחוק הוא שיהיה לשונו הצח ל"ד ורק אורחא דמילתא נקט וגם לומר דלרבותא קאמר דל"מ כשיש שם שיעבוד על כתובתה דאם יוציאנה תתפרנס בכתובתה דיוציא ויתן כתובה אלא אפי' אין לו כלל וסד"א דלא תרוויח בגירושין קמ"ל דאפ"ה יוציא כל זה דחוק ואתי מרחוק:

ואולי דעת הרמב"ם דאחרי דכ"ע מודו דלרב באומר איני זן ואיני מפרנס כופין בשוטים להוציא כמבואר בתוס' ריש פרק המדיר ואפילו לדעת הירושלמי שכתבו התוספות דאין כופין רק במילי מ"מ באומר איני זן מודה דכופין וכמ"ש הר"ן ס"פ המדיר בשם הירושלמי אמת כי ברא"ש ביבמות פרק ו' סוף סימן י"א משמע דלתי' בתרא אף באומר איני זן אין כופין בשוטים אבל צ"ע מן הירושלמי שהביא הר"ן הנ"ל ויותר מבואר בירושלמי שהביאו התוספות בגיטין וכן הרא"ש שם ובב"ב בחזקת הבתים דנכרים שעשו מעשה כישראל באומר איני זן ואיני מפרנס כשר ונוכח דהיינו בשוטים דקאי על מתני' ובנכרים חובטין אותו וכמ"ש התוס' והרא"ש גם לא שייך כפי' במילי בנכרי ושיצטרך בית דין ישראל לקחת נכריים לכפי' זו. ואולי אף הרא"ש לא בא לומר דאין כופין בשוטים באמת באומר איני זן רק דכלפי שכתב בתחילה שסמכו לומר דכ"מ ששנו חכמים במשנתינו יוציא ויתן כתובה היינו ע"י שוטים מדקאמר רב יוציא כו' ושמואל השיב עד שכופין אותו להוציא יכפיהו לזון ואם לא היה במשמע יוציא ע"י כפייה מאין ידע שמואל דרב ע"י כפייה קאמר ועל זה אמר הרא"ש דבאמת לא פסיקא ליה לשמואל דרב סובר כופין בשוטים רק דאותו כפייה שיש לך עליו להוציא יש לך עליו על מזונות אבל מודה הרא"ש דמכח הירושלמי מוכח דרב ע"י כפייה קאמר והרי מפני הירושלמי הנ"ל פסק הרא"ש סוף פרק המדיר כרב אלא כדאמרן והיינו שפסק הטור בסימן קנ"ד בפשיטות דכופין באומר איני זן ואולם בכתובות בפרק אף על פי בסימן ל"ח כתב הרא"ש דאף במונע ממנה מזונות אין כופין אותו להוציא כדאיתא בירושלמי אין מעשין אלא לפסולות וזה צ"ע דהרי מוכח בירושלמי דבמזונות כופין ואולי ס"ל כרא"ש כר"ת דבאין לו אין כופין וס"ל דאפילו לרב אין כופין דהרי הרא"ש פסק כרב דזה גרע ביש לו ואינו רוצה לפרנס ראו לכפותו יותר שפושע לעומתה מה שאין כן באין לו דלא פשע דהו כב"ח דאין לו אך ראיתו מהך דאין מעשין אלא לפסולות צ"ע ועכ"פ דעת התוס' ומכ"ש לדעת הרמב"ם באומר איני זן כופין:

ויש לעיין להיפך לדעת התוס' בב"ב דאפילו לשמואל דאית ליה דאין כופין להוציא באומר איני זן רק כופין אותו לזון אם ראו ב"ד לכפות אין בו משום גט מעושה דהרי כתבו התוס' בב"ב דף מ"ח ע"ב ד"ה קדיש דלכך מחשב תלוהו וקדיש כמו תלוהו וזבין דכנגד גופו שקנוי לו מתחייב בשאר וכסות דאע"ג דגבי גט לא חשוב כמו זביני מפני שנפטר בשאר וכסות ה"מ בעל שהיה נותנים ברצון ולא היה מגרשה וזה יתכן בכל אותן שכופין שלא כדין אבל בזה האומר איני זן דאף על גב דלשמואל ראוי לכפות לזון מ"מ אם כפו אותו הבית דין להוציא שפיר הוי כונו תלוהו וזבין דהרי זה אינו רוצה לזון והרוויח בגיטו הרבה רק דא"א לומר כן דא"כ אף ע"י נכרים היה ראוי להיות כשר לפום סוגיא דגיטין לפמ"ש התוס' שם ע"א ד"ה ד"ת שכל עיקרו דפסול משום דהוי כמו מתנה שלא כדין ואם כן באומר איני זן כיון שמרוויח מזונות אמאי לא יכשר דהוי כמו תלוהו וזבין והרי כתבו בשם הירושלמי דישראל שעשה כמעשה נכרים פסול באומר איני זן כו' וגם מתלמודן בהמגרש ממקומו מוכרע דפסול מדאורייתא דאי ס"ד יש גט מעושה על ידי נכרים דכשר אם כן היה להם לגזור שכא כדין בנכרי שיפסול לכהונה וע"כ מוכרח דינשום הרווחת מזונות לא הוי כמו תלוה וזבין דלא הוי תה וזבין עד שיתן כל דמיו וזה אין דמי' ובקדושין דהוי כמו תלוה זבין הטעם כמ"ש הש"מ בשם הראשונים ודברי הפוס' צ"ע ובמקומו כתבתי בזה בעז"הי וממילא מוכרח דאף באומר איני זן לשמואל דדינו לכוף אותו לזון אם אירע שכפו אותו הוי גט מעושה כלא כדין דפסול ובזה יש ליישב הא דנקט הירושלמי אפילו באומר איני זן שכתבו תוס' דלרבותא דפסולא בנכרים נקטי ומ"ש איני זן דנקט יותר משאר דכופין להוציא ואמנם להנ"ל הנה נכון דרבותא גדולה ישנו בזה האומר איני זן דס"דא דהוי תלוהו וזבין:

והנה אחרי דאף באומר איני זן פסול הגט לשמואל והרי לרב פירושו בירושלמי דהטעם דכופין הוא מפני חיי נפש ולשמואל דפליג וס"ל דכופין לזון לדעת הרמב"ם וסייעתו היינו כל עוד שאפשר לכוף אותו לזון אבל אם אין לו דא"א לכפותו לזון ס"ל דכופין אותו להוציא וודאי היינו גם כן מטעם חיי נפש מעתה אולי ס"ל להרמב"ם דכל שיש כאן נכסים המשועבדים לכתובתה נהי דהיא אינה חייבת להתרצות למכור כדעת מהר"ם בתשובת מיימוני מ"מ אולי שוב לא סמך הרמב"ם לומר שיש בו מפני חיי נפש שנכוף הבעל להוציא בשוטים. ונראה דזה ג"כ טעמו של הרמב"ם במה שאמר דאין לו אפילו לחם לאכול ומניין להרמב"ם לומר כן שיכול לפחות לה מן שיעורא דמשרה אשתו ע"י שליש רק דס"ל כיון דיש לו ליתן לחם פי' שוב אין בו מפני חיי נפש. אבל לעולם מודה הרמב"ם דכל שאינו משלים חוקה יש עליו להוציא וליתן כתובה דלאו אדעתא דהכי נשאת לו רק דלענין לכוף בשוטים א"א כיון שלא אמרו רק מפני חיי נפש יש בו חשש גט מעושה שלא כדין מעתה אחרי דנראה גם להרמב"ם מצד הדין או יזון לפ"כ דהא כתב אנא כו' ואוקיר. או יוציא ויתן כתובה מעתה אף דלא יעלה הדעת בלא"ה לכוף אותו להוציא כיון דלר"ת אין כופין באין לו מכל מקום כיון דהרמב"ם והרשב"א וכן הר"ן והמגיד נראה שהסכימו דאינו דומה לב"ח שאין לו והב"י סתם כדעתם אם כן עכ"פ מה שהכניסה ושליש שהוסיף לה דכתב מהרי"ק הביאו הרמ"א סי' ק' דהוי כמו נדוניא ויש להוציא ממנו ומכ"ש בנידון דידן שיש חוב על היתומים שבע מאות זהובים ואם תגבה כתובתה היא קודמת אבל אם נאמר שתזון היתומים קודמים לגבות עכ"פ עד עת פרעון כתיבתה ונמצא אם תמכור למזונות אולי ימנעו היתומים לפרע ונמצא קרחת מכאן ומכאן ומכ"ש שהיא אינה רוצה להיות עמו עוד כי שבעה מרעות נפשה ע"כ לפענ"ד יש להוציא ממנו נדוניתה ושליש שהוסיף לה:

דברי הקטן מאיר א"ש:

תוכן העניינים

אמרי אש חלק אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה