אור ברסלב

אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר

סימן מד

סימן מג

בעזרת הש"י בסוגיא דתנאי כפול קידושין דף ס"א

הרמב"ם והרא"ש וסיעתם פסקו כר"נ דבעינן תנאי כפול ויתר משפטי התנאים ואם לאו התנאי בטל ומעשה קיים. וראיתי בספר מכתב מאליהו שתמה על רבינו ירוחם שכ' וז"ל כל תנאי שאינו כתנאי ב"ג וכו' אינו תנאי ואם לא התנם כך התנאי בטל והמעש' קיי' וכו' ואם לא כפל והוא בענין שבעבור שלא כפל יהיו קידושיו בטלין כתבו התוס' לא שיהיו בטלין לגמרי אלא מקודשת מספק וכו' וכתב עליו דלכאורה דבריו תמוהים דאיך הוא במציאות דבעבור שלא כפל יהיו הקידושין בטלין דהרי התנאי בטל והמעש' קיי' וכתב הרב בעל מכתב הנ"ל דהפירוש דקידושין שקבלה מאחר יהיו בטלין ואין הלשון משמע כן ושם בדף קל"ז ע"ב תמה על מהרי"ט שכ' לפרש דברי רש"י במתני' שכ' דרחב"ג לא פליג רק על תנאי כפול ולא על שאר משפטי התנאים והוא לכאו' אינו מובן כי איך אפשר לומר דבעינן שיהי' ההן קודם ללאו כיון דלא בעי תנאי כפול כלל וכ' מהרי"ט דהכוונה דאם אמר אם לא תתן לי מאתי' זוז לא יהי' גט בזה גם רחב"ג מודה דלא חשיב תנאי כיון שהן נשמע רק מכלל הלאו הרי הלאו קודם להן ויליף לה מדלא אמר מרע"ה רק אם לא יעברו ונאחזו בתוככם וכתב הרב מכתב מאלי' דלפ"ד מהרי"ט עולה לפי שיטת רש"י לרחב"ג אם אמר והתנ' בלאו התנאי בטל והמעש' קיים וכתב עליו שדבריו תמוהים דאיך יתכן לומר שאם נתן גט ואמר אם לא תתן לי מאתים זוז לא יהי' גט שיהי' מגורשת אף אם לא תתן שהרי לא אמר כלל לגרשה אלא מכלל דבריו נשמע שאם תתנו תהי' מגורשת ואיך אפשר שיהי המכלל מבטל מה שאמר בפירוש ולפענ"ד נראה דלא כן כוונת מהרי"ט ולא עלה על דעתו כלל לומר שאם אמר לא תתני לא יהי' גט שתהי' מגורשת אף בלא נתנה ולהיפך הוא דלעולם התנאי הוא מה שמזכיר בלשון אם יהי' כן או תעשה כך ותשובת התנאי הוא מה שאמר אח"כ בין שיאמר תהי' מגורשת או אמר לא תהיה מגורשת נמצאת דלר"מ דבעינן תנאי כפול האומר אם לא תתן ר' זוז לא תהיה מגורשת כיון דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן גם אם תתן לא תהי' מגורשת דהרי לא נשמע מכלל. לאו הן וממילא אם נאמר לרחב"ג כמ"ש רש"י דלא פליג רק אתנאי כפול ולא בשאר משפטי התנאים א"כ אף לרחב"ג אם התנה אם לא תתני ר' זוז לא תהי' מגורשת כיון דהלאו קודם להן כמ"ש מהרי"ט התנאי בעל גם לדידי' אף אם תתן אינו מגורשת. וזה ברור בכוונת מהרי"ט אליבא דרש"י דהא לר"מ וודאי אם אמר אם לא תתני ר' זוז לא תהי' מגורשת כיון דל"ל מכלל לאו אתה שומע הן א"כ וודאי אינו מגורשת וממילא כיון דרחב"ג פליג רק על תנאי כפול אבל בשאר דיני תנאים שווין א"כ וודאי גם לרחב"ג אף אם תתן אינה מגורשת ולפ"ז לשיטת התוס' דרחב"ג אכולי' דיני תנאי פליג יחלקו ר"מ ורחב"ג אם אמר אם לא תתן או לו תעשה דבר זה לא תהי' מגורשת או מקודשת ולא אמר ההן לר"מ דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן אף אם תתן לא יהי' המעשה קיים ולרחב"ג דפליג אם תתן המעשה קיים וזה כוונת רבינו ירוחם שכתב דאם התנה ולא כפל באופן שבעבור שלא כפל יהיו קדושיו בטלין והיינו שאמר רק הלאו בלבד ולא אמר ההן דאז לר"מ קידושין בטלים גם אם תתן ע"ז כ' דאזלינן לחומרא:

והנה באה"ע סימן קמ"ו סעיף ד' העתיק המחבר דין זה והוא מדברי הרה"מ בפ"ט מה"ל גירושין דאם נתן גט ביד אשתו ואמר אם לא תתן מאתים זוז לא תהי' מגורשת הר"ז לא גירש כלל וכ' הב"ש לשון הה"מ אע"ג דמכלל לאו אתה שומע הן מ"מ כיון שלא הזכיר גירושין בפירוש אינה מגורשת וצ"ע מאין הוציא זה הה"מ ולפמ"ש אליבא דמהרי"ו לדעת רש"י אינו כן כמובן:

וזה מיושב קושית התוס' על רש"י שכ' דרחב"ג לא פליג רק אתנאי כפול והקשו התוס' דהרי בב"מ מבואר דפליגי חכמים גם על שאר דיני תנאים גם מה שהקשה הפנ"ו דאמאי לא פריך בשבועות כדמשני כי לית לי' לר"מ בממונא אבל באיסור' לא פליג מהך מתני' וכן בברייתא ששנו מחלוקת רבנן ור"מ בגטין ולהנ"ל י"ל דכיון דרחב"ג לא אמר רק צריך הי' הדבר לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו וקשה דא"כ אמאי אמר מרע"ה אם יעברו וגו' לא הי' צריך לומר רק אם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען (כ"כ רש"י בנדרים דף ט' ע"א) ממילא משמע דאם יעברו יתנו להם ארץ גלעד אע"כ להכי כתבי' משום דבעינן הן קודם ללאו וממילא ה"ה לשאר דיני תנאי ורבנן דפליגי ס"ל דהוי שני כתובים ולא ילפינן כלום אבל רחב"ג ע"כ לא פליג אכולהו והיינו דפריך בשבועות והא לית לי' לר"ע מכלל לאו אתה שומע הן דאין לומר דדוק' לענין שיהי' התנאי מבטל מעשה ולא התם שאין שם מעשה בשבועות העדות כי הניחא באומר הרי את מגורשת אם תתן לי מאתים זוז בזה י"ל שאם לא כפל אין התנאי מבטל מעשה אבל באומר אם לא תתן לא תהי מגורשת דאמרינן לר"מ דהתנאי בטל ואף אם תתן אינה מגורשת והתם ע"כ אין הטעם משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה דהרי אדרבה אמרינן דאין המעשה קיים כלל וע"כ משום דל"ל מכלל לאו אתה שומע הן ולפ"ז לא מצי פריך מברייתא דגטין. ובזה נכון מ"ש הרמב"ן בחידושיו דלר"מ א"צ הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה רק בתנאים ולא בשבועה ואלה. ולכך לא קפדינן בסוטה על תנאי קודם למעשה ולא על הן קודם ללאו ולא קפדינן רק על הכפל משום דלית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן ומנ"ל הא לר"ע ואי משום מתני' דהמוציא אשתו משום איילונית הא לשמואל דמשני התם איפוך וכן לאביי לא מוכח משם כלום ולהנ"ל ניחא דכיון דלר"מ לא מהני אם יאמר הלאו בלבד ושם ליכא למימר הטעם משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה דאדרבה אמרינן דהתנאי בטל ואף אם תקיים תנאה אינה מגורשת וע"כ משום דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן גם בדליכא מעשה כלל:

ובזה פליגי הרמב"ם והרא"ש דלדעת הרמב"ם וכ"ה דעת הרי"ף והגאונים דבע"מ ומעכשיו לא בעינן ממשפט התנאים כלל ורק באם פליגי ר"מ ורבנן והקשו ע"ז הראשונים מדתקון שמואל בגט ש"מ כל משפטי תנאים והתם ע"כ איירי מעכשיו והה"מ כתב דדעת הרמב"ם דהא דאמרי' דאם מתי לאחר מית' היינו אם לא כפל התנאי אז אמרי' דלא הי' כוונתו לתנאי רק לאחר מיתה דאם דעתו לתנאי הי' אומר כמשפטו בכפל אבל אם כפל לתנאי איננו כלאחר מיתה והקשה הלח"מ דא"כ אף באם תצא חמה נאמר כן ואמאי פסק הרמב"ם דאם מת בלילה הוי גט לאחר מיתה ואינה מגורשת ולפענ"ד יתכן לומר עפ"י דרכו של הה"מ באופן אחד דהרי כבר כתבו הראשונים לתרץ להסוברים דבעינן ת"כ מכמה מקומות דאזלי' בתר אומדנא וכתב בעל המאור וכ"ה במגיד דעדיף אומדנא מן תנאי שלא כמשפטו ומבואר במאור הטעם משום דאיכא למימר אם הוציא התנאי בפיו הי' מוציאו כמשפטו מה שא"ל באומרו שלא כמשפט אבל התוס' כתבו דהכל לפני הענין ויש ענין שידוע לכל כי איננו עושה רק ע"ד זה ובזה א"צ אפי' לגילוי דעת ויש דצריך ג"ד ויש מקום דבעינן ת"כ והנ"מ אם התנה תנאי שלא כמשפטו בענין שא"צ רק גילוי דעת לדעת המאור התנאי בטיל כיון שלא אמרו כמשפט ולדעת התוס' אמרינן סליק את התנאי הא איכא גילוי הדעת והאמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ואמרי רבה ורבא לא ס"ל הא דרב הונא גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה ופירש"י דכיון דאם עמד אחר אתי למימר דלא גירש רק לאחר מיתה ואפ"ה אם ימות מתירין אותה יאמרו דאם גירש לאחר מיתה מהני ולא ידעו דכיון דלא פריש מידי להכי יהיב לה שיהי' הגט מעכשיו ע"מ שימות ועיין קרבן נתנאל שכ' דגם דעת הרמב"ם דתנאי דסותר המעשה לא הוי תנאי ולפ"ז ניחא דעיקר תקנת שמואל ורבא היינו שיהי' תנאי בדיבורו דכל שלא אמר כמשפט התנאי אמרי' דכוונתו הי' לקבוע הזמן לאחר מיתה אבל אחרי שתיקנו שיאמר ש"מ התנאי כמשפטו הרי הוא תנאי והרי הוא סותר המעשה וראוי שיהיה התנאי בטל והמעשה קיים וממילא יהי' גט אף אם לא ימות רק הרי כל גט ש"מ אף בסתם מעיקר הדין אזלינן בתר אומדנא ורק משום גזירה שמא וכו' וכיון שפירש אם לא מתי לא יהי גט ליכא למגזר שיאמרו כן דמאן דלא ידע וחזי דאם לא מת אינו גט יאמר דמשום שפירש אם לא מת וכו' ולא יאמר משום דיש גט לאחר מיתה ומאן דידע יודע דתנאי בטל ויודע מה שמקיימה אם לא מת משום אומדנא הוא:

ואולם הרא"ש והר"ן הקשו עוד מירושלמי דקידושין דאמרי' פליגי ר"מ ורבנן בע"מ שירדו גשמים דלרבנן אם ירדו מקודשת ולר"מ בין ירדו בין לא ירדו מקודשת ואמר הכל מודים בלאחר שירדו גשמים דאם לא ירדו דאינה מקודשת ופריך והאי אם לאו כלאחר ומשני שני' הוא שהיתה הארץ לפניהם והוא בא להוציא וכו' הרי דלירושלמי דווקא בע"מ פליגי ולא באם ונהי דגמרא דילן פליג וס"ל דבאם פליגי אבל לא נאמר לפלוג להיפך מסברת הירושלמי:

והנה לפמ"ש הרמב"ן במלחמות בפ"ב דביצה לפרש את הירושלמי אין כאן היפוך סברה כי כתב הרמב"ן שם שיש ראי' להראב"ד שאומר כל שאין שם מעשה א"צ למשפטי התנאים וקאמר דהיינו דמקשה הירושלמי כי הי' סובר שלא החזיקום מרע"ה כלל בארץ רק צוה שאם יעברו אז יתנו כפשטי' דקרא ולכך מקשי הירושלמי דכלאחר דמי כיון שלא נעשה מעשה אבל כל שהוא עושה מעשה ורוצה בתנאיו לפעול שלא יחול המעשה רק כשיתקיים התנאי גם לירושלמי פליגו ויש להפליא על הר"ן בזה שלא הביא דברי הרמב"ן אלו. ולפענ"ד נראה לפרש את קושי' הירוש' ותירוצו שאינם מהיפך סברת הגאונים רק דכלפי דאמרינן למ"ד צריך תנאי כפול לכשיהי' התנאי קיים ואם לאו התנאי בטל ומעשה קיים אבל בלאחר הרי אמרו בירושלמי דלכ"ע לא צריך משפטי תנאים וביאר הרמב"ם ז"ל שא"צ דיני תנאי רק בתנאי אבל לאחר אינו תנאי רק קובע זמן והנ"מ לדברי הרמב"ם שם בפ"ט בלאחר ל' יום צריך שיהי' הגט בסוף ל' יום ברשות' מקום הראוי לקנות ובמתנה באם אין צריך שיהי' הגט בשעת קיום התנאי ברשותה דווקא אם הוא קיים ולא נקרע אף שאינו ברשות' מגורשת גם לענין אם נשאת קודם קיום התנאי להרמב"ם בלאחר ל' יום תצא ובאם לכתחלה לא תנשא אבל בדיעבד אם נשאת לא תצא רק מקיימת התנאי ואזלה. ואולם זה שאמרנו דבתנאי אם איננו כמשפטו שיהי' התנאי בטל והמעשה קיים ואם אמר אם תתנו מאתים זוז הרי את מגורשת אעפ"י שלא נתקיים התנאי אפ"ה מגורשת ונמצא אומר תנאו לבטלה ס"ל להירושלמי דהיינו וודאי לדידן דלא קיי"ל כר"ע אבל לר"מ דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה ראוי לומר דאם התנה באם דלאחר קיום התנאי קאמר ויחול המעשה מכיון שאינו רק קביעת זמן א"צ למשפטי תנאים ולזה הקשה הירושלמי דלר"מ ראוי לומר בכל אם דלאחר הוא שלא לבטל דבריו שאמר אם יעברו וכו' וא"כ למה הי' מרע"ה כופל תנאו הלא גם מבלי כפל הי' הדין שאם לא יעברו לא יתנו להם ומשני שניא היא שהית' הארץ מוחזקת ביום ולא שייך לו' לאחר קאמר ונמצא עיקר החילוק בין ע"מ ומעכ"שיו וא"ם להירושלמי אינו משום דמעכשיו צריך יותר למשפטי התנאים כמ"ש הר"ן רק דלכ"ע כל שהוא תנאי צריך להיות כפול להיות התנאי קיים אבל עיקר הטעם דמודה ר"מ באם להירושלמי היינו משום דס"ל לר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואמרינן דלאחר קאמר וקובע זמן הוא ואינו תנאי כלל אבל בע"מ דהוא כאומר מעכשיו א"א לו' דלא"חר קאמר וע"כ תנאי הוא ולכך צריך לכפול ונמצא דלכ"ע אף להירושלמי אם כוונתו בבירור לתנאי צריך לעשות במשפטי תנאים רק לר"מ דס"ל אאמ"ד ראוי לו' באם דלאחר קאמ' ואינו תנאי כלל ואפשר אף לפום תלמודן הכי הוא ואין הפרש לדעת הגאוני' בין התלמודי' רק דלהירושלמי פליג ר"מ בע"מ ולתלמודן באם פליג ולית הלכתא כוותי':

והנה בעל מחנה אפרים ייחס דעת הגאונים גם לרש"י שכתב בסוף פרק השוכר את הפועלים על הא דמשני התם דלכך נתנה ש"ח להיות כשואל דלא הוי מתנה עמשכ"ב משום דמעיקרא לא שעבוד נפשיה ופירוש רש"י דכיון דאתנו קודם שמשך אדעתיה דהכי משיך שלא יתחייב רק כש"ח אבל באומר הרי את מקודשת ע"מ שאין לך עלי שאר וכו' כיון דאמר הרי את מקודשת מיד היא מקודשת ויש לה שאר כסות וכו' דאין אישות לחצאין ואינו יכול להתנות עמש"ב והתוס' בפרק אף על פי תמהו דהרי בכל תנאי צ"ל תנאי קודם למעשה וכתב המח"א דרש"י סובר כדעת הגאונים דבע"מ ומעכשיו לא צריך דיני תנאי ודחה השעה"מ את דבריו דהרי לדעת הגאונים הקשו מהך דאמר ר"מ בע"מ שתשמשי את אבא בגטין דבעינן ת"כ ועכצ"ל דהגאונים סברי דלא קי"ל כר"מ אבל עכ"פ לר"מ עצמו אפילו בע"מ בעינן ת"כ והנה וודאי לפמ"ש המח"א ליישב דברי רש"י דס"ל כדעת הגאונים וכו' דבע"מ לא בעי משפטי תנאים יפה הקשה השעה"מ דהא עכ"פ לר"מ עצמו בהדיא קאמר ר"מ בע"מ דבעינן. אבל אפשר לומר דרש"י ס"ל סברת הגאונים דכל שאמר מעכשיו דאין התנאי בא לעקור את המעשה מהיות חל עכשיו רק יחול עכשיו על תנאי שהתנה לא בעינן ת"כ וזה אף לר"ע ולא פליג ר"מ רק בע"מ משום דס"ל ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי וכמו שכתב השעה"מ עצמו דאיכא למימר. ומה שהביא הרמב"ן מן התוספתא דמשמע מדלא פליג בסיפא מכלל דגם ר"מ סובר כן כתב הוא ז"ל דליכא למימר פליג ברישא וה"ה בסיפא ולפ"ז ניחא דרש"י שפיר קאמר דדווקא משום מתנה עמש"ב תנאו בטל אבל אם לא היה מתנה עמש"ב היה תנאו קיים דאע"ג דהמעשה קודם לתנאי ור"ע ס"ל דע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי מ"מ ע"כ שייך לומר דלא כאומר מעכשיו ה"ד במתנה על דבר שעתיד להתקיים אבל זה שמתנה שמקדשה ע"מ שלא יהיה לה עליו שאר וכו' וודאי היינו שלא יחול עליו חיוב כלל ולא שתמחול לו חיובו דהרי רש"י כ' מצד אין אישות לחצאין אתי עלה. א"כ משמע שאינו מקבל עליו חיוב זה כלל וכן נוטין דברי התוס' בפרק אף על פי שם. ולפ"ז אם לא היה מתנה עמש"ב או אם אמרינן דבדבר שבממון תנאו קיים אע"ג דע"מ לאו כמעכשיו מ"מ בזה היו הקידושין חלין מעכשיו וכיון דעכ"פ במעכשיו אף לר"מ א"צ דיני תנאי קם תירוץ המח"א על רש"י דאע"ג דתנאי אחר המעשה אפ"ה היה א אם לאו משום דמתנה עמש"ב תנאו בטל:

ולפ"ז נסתר פירושינו בירושלמי דהרי לפ"ז ע"ו לאו כאומר מעכשיו אין חילוק בין אם לע"מ שיהיה אם יותר כלאחר מאשר יהיה ע"מ. והנה יש ליישב דברי רש"י הנ"ל באופן אחר עפ"י מה שתירץ הרמב"ן והרשב"א בסוגיין קושיות התוספות דהא בסוטה הוי לאו קודם להן ותנאי אחר המעשה לרש"י דאמר דחנקי קאי אבתרא ותירצו דדינים אלו הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה לא הצריכו אלא בתנאים בין אדם לחבירו אבל בשבועה ואלה אין להם ענין ולא פריך רק ומכפילא דכיון דל"ל לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן בכל מקום רק באיסור א"כ בכל מקום ראוי לומר כן ולפ"ז לא קשיא על רש"י דנהי דדעת הגאונים דבע"מ ומעכשיו לא בעי אפילו כפילא היינו משום דלא קי"ל בהא כר"מ דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ורק בתנאים שבאים לעקור המעשה צריך כפל וכל דיני תנאים אבל מעכשיו דהמעשה חל על תנאי א"צ כלום אפי' כפל אבל ר"מ דלא ס"ל דאמרינן מכלל לאו אתה שומע הן וודאי אף במעכשיו אע"ג דשאר דיני תנאים לא בעי מ"מ כפילא בעי כמו בשבועה ואלה דא"צ הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה פ"ה בעי כפילא ולזה שפיר קאמר רש"י אף לר"מ לא בעי תנאי קודם למעשה כיון שהוא חל מעכשיו ועוד דע"מ כאומר מעכשיו ולא בעי ר"מ בע"מ ובמעכשיו רק תנאי כפול אבל משום דל"ל מכלל לאו אתה שומע הן אבל יתר משפטי התנאים לא בעי וזה כראה נכון לפרש"י אך רש"י במתניתין בקידושין צייר רש"י דברי ר"מ במקדש ע"מ וכ' כל דיני תנאי ואמנם המהרש"א כ' ריש פ"ב דרש"י מחליף שיטתו לפעמים ועכ"פ יש לפרש בב"מ שם כפירש"י לדעת הגאונים ויהי' זה סיוע לדעתם אך לפ"ז נסתר לכאורה גם פירוש הרמב"ן בפירוש הירושלמי דא"כ אמאי פריך הירושלמי והא אם כלאחר הוא ופירש הרמב"ן דהיינו כיון שאין המעשה מעכשיו מיד רק מצוה לאחר זמן לא יהי צריך לת"כ ואמאי נימא הכי דס"ל לר"מ דבאין בו מעשה אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ובשלמא הראב"ד בהך דהבו לי ארבע מאה זוזי ולנסוב לברתי שכתב שם דא"א לפרש כפירש הרז"ה שם דכיון דאין בו מעשה א"צ למשפטי תנאים כלל איכא למימר דלדינא קאמר דכאן לא קי"ל כר"מ בהא אבל הרמב"ן שפירש כן אליבא דהירושלמי דמקשה לר"מ קשה אלא א"כ נדחוק דקושיות הירושלמי ג"כ אליבא דהלכתא וזה רחוק:

ואם הפירוש הירושלמי כמ"ש הרא"ש והר"ן דס"ל דר"מ לא פליג רק בע"מ ס"ל דבעי ת"כ אבל באם מודה עכצ"ל דהגאונים ס"ל להלכה להיפך מן הירושלמי.

ולכאורה יש להוכיח דבמעכשיו ג"כ בעינן ת"כ דהנה הריטב"א הקשה בסוף הסוגיא דאמאי בעינן לר"מ ת"כ משום דיליף אתנאי ב"ג וב"ר והיא גופא קשי' אמאי לא נימא דהוי ב' כתובין ומה שתירוץ דהא שפיר מצריך להו הרי אם על תירוצו הגמ' כי פריך לרחב"ג מקראי מכוון הריטב"א (ועיין מהרש"א ופירש"י בגיטין על הא דאמר רחב"ג לחד לישנא דלא הוי ב' כתובין) א"כ יהי' מזה קושי' על דברי הר"ן שכתב שם דלכך מחייב ר"ע ביברכך וייטיב לך משום דמכלל ברכה נשמע קללה דדוקא לרחב"ג משני תלמודן הכי אבל לר"מ הטעם משום כפילא ואכ"ק אמאי לא הוי ב' כתובין. ואולם הרי באמת הדבר תמוה איך קא זה שני כתובין דאין מלמדין דבעלמא שפיר אמרינן דאין מלמדין בב"כ דאם ללמד באו ל"ל תרתי וע"כ דווקא בהני דגלי הוי הכי אבל כאן אם נאמר דבעינן ת"כ א"כ כל היכא דבא תנאי בענין הלא צריך לכפלו שלא יהי' התנאי בטל וראיתי שעמד השעה"מ בזה ותירץ דעיקר היתור הוא בתנאי דב"ג וב"ר דכיון דכתיב ונאחזו בתוככם דלר"מ כל היכא דאית לכו במשמע ומייתר בארץ כנען והוי ב' כתובין והרי להירושלמי פליגי ר"ו ורבנן רק במעכשיו או ע"מ וצריך לומר דתנאי ב"ג וב"ר הוי כמעכשיו וכמו שמתרץ בירושלמי שהארץ היתה לפניה וא"כ אין כאן ב' כתובים דכולהו כתובין הא לית בהו יתור כדאמרן דאחרי שיש שם תנאי הרי הוצרך לכפלו כמשפט ורק בתנאי ב"ג וב"ר יש יתור אבל אם אמרינן דהארץ היתה מוחזקת בה והוי כמו מעכשיו הרי למדנו מכאן דאף במעכשיו בעינן ת"כ מה שלא שמענו משאר הכתובים:

ובזה י"ל פרפרת אחת דהירושלמי לשיטתו כי סוף כתובות נחלקו רבנן ורשב"ג בנשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא"י דת"ק סובר נותן לה ממעות א"י ורשב"ג אמר דנותן לה ממעות קפוטקיא ופירש"י בתלמודן דת"ק סובר כתובה דרבנן והקילו לשלם במעות א"י דקלין משל קפוטקיא ורשב"ג סובר כתיבה דאו' ובירושלמי הוא להיפך דרבנן סברי כתובה דאוריית' (וע"כ מעות א"י טובים יותר) ורשב"ג סובר כתובה דרבנן וצריך עיון במאי פליגי ובפרט דבכתובות דף יו"ד איכא ברייתא דרשב"ג ס"ל כתובה דאו'. ולהנ"ל י"ל עד"ז הנה על קושי' זו איך איגר לחד לישנא דהוי שני כתובין ואין מלמדין שהרי אין כאן יתור אחרי שיש תנאי צריך הוא לכפול. י"ל עפמ"ש ההפלאה דהא דאמרינן דסוטה הוי איסורא דאית בי' ממונא (ולא חשוב יש בו ממון מפני שאר כסות אולי מפני שכל יום ויום הוא חיוב בפני עצמו אף אם אינה משקה אותה ולא גירשה עדיין אין מחייבין אותה ליתן לה שאר וכסות כיון שהיא גרמה לעצמה שנסתרה אחר שקינא לה ואף את"ל דמחייבין אותה לגרשה מ"מ חיוב ממון אין כאן רק הכתובה חייב אם אין רוצה להשקותה ואם כתובה דרבנן אין עוד חוב ממון כנלפע"ד לדעתם ז"ל) ואכ"ק למאי כתב רחמנא חנקי אע"כ לב"כ כי בזה נודע דבכל מקום שהי' הרצון לכפול לכפלו כתבו כתבו רחמנא ואין ללמוד ממנו למקום אחר בסוגיה איסו' גרידא וכפלו רחמנ' ולפ"ז ניחא דהירושלמי לשיטתו דס"ל דתנאי ב"ג וב"ר הוי מעכשיו וא"כ א"א לומר דרשב"ג ס"ל דהוי שני כתובים מכח קראי דב"ג וב"ר דהא צריכי. וע"כ מפני סוטה הוי שני כתובים ואם הי' ס"ל לרשב"ג דכתובה דאו' שיב ליכא יתור ג"כ בסוטה דלגופא הוצרך לכפלו. וע"כ סובר כתובה דרבנן ותלמודן סובר אחד משני אלו או דרשב"ג לרבנן קאמר ול"ל כלל דהוי שני כתובין או דס"ל דהוי ב' כתובין ולא מסוטה רק מקראי דב"ג וב"ר וא"כ אין הכרח כלל לומר לרשב"ג דסבירי לי' כתובה דרבנן וכיון דאשכחן ברייתא דס"ל לרשב"ג כתיבה דאו' וודאי הכי ס"ל מתני'.

ולדעת הרמב"ם וסיעתו דפוסק דבע"מ ומעכשיו א"צ לשום משפטי תנאי וא"כ ע"כ מה שהתנה מרע"ה עם ב"ג וב"ר לא הוי מעכשיו וקמה לה קושי' הריטב"א דהא הוי ב' כתובין דאין מלמדין ותירוצינו לעיל נסתר לדעתו ז"ל ויתכן דמזה יש להוכיח כדעתו ז"ל דמעשה קודם לתנאי לא מיקרי אלא אם עשה מעשה בפועל ונתן הגט או מעות הקדושין לידה קודם התנאי דהרי ממה ששנינו הרי את מקודשת ע"מ שאתן לך מאתים זוז ואינך וכן לענין גט אין ראיה דבדיבור א"צ להיות התנאי קודם למעשה דהא ס"ל דבע"מ אין צריך להיות תנאי קודם למעשה ואפי' לר"י דס"ל דע"מ לאו כאומר מעכשיו מ"מ אין הכרח דהרי הה"מ כ' דזה שאמרו הגאונים דבע"מ ומעכשיו א"צ לדיני תנאי הכריחם לזה ממה ששנו בכ"מ במשנתינו תנאים בע"מ ולא הזכירו כפילת התנאי ואם זה הוא הכרח א"כ תקשי לר"י דאית לי' דע"מ לאו כמעכשיו וע"כ ר"י מוקי למתני' כרבי (וכמ"ש הפ"י לדרכו בקידושין דף נ"ט על הא דר"י) או דמוקי ר"י מתני' כרבנן דלא בעי ת"כ. וא"כ אין ראי' לתנאי קודם כמעשה שיהי' בפועל בלבד כי ראוי לפום פשטא דתלמודן בגיטין שגם בדיבור צריך להיות התנאי קודם למעשה ואולם יש הוכחה לכאורה ממתני' דגיטין דף ע' דפליגי ר' יוסי בכתבו ותני אם לא באתי דהתם ע"כ בדווקא שנו לשון אמירתו ואפ"ה התנאי קיים רק הלא כבר דחה הר"ן כי ע"י שליח א"צ למשפטי תנאים והביאו שגם השאלתות כתב לחלק בין שליח לבע"ד ובוודאי לא הי' דברי שאלתות נעלמים מן הרמב"ם ז"ל והא דפליג עלי' נרא' משום דלשיטתו דבמעכשיו א"צ לדיני תנאי וע"כ מה שאמר מרע"ה לאלעזר ויהושע וכו' אם יעברו ונתנו דאנהו יתנו ולא שהיו ב"ג מוחזקין מעכשיו וא"כ הרי התם הוי ע"י שליח וכמ"ש רש"י בכתובות דף ע' על הא דקאמר שם דבעינן שיהי' אפשר לקיימו ע"י שליח יע"ש (ובבית מאיר ואבני מילואים) ואפ"ה הי' התנאי כפול. לפ"ז מיושב קושי' הריטב"א כי לא הוי ב' כתובין דכיון דעיקר היתור הוא רק קראי דב"ג וב"ר ולהנ"ל הא צריך להורות דגם ע"י שליח צריך תנאי כפול.

ולפ"ז עכצ"ל דאף במעשה ממש אין סברא שלא יועיל תנאי גמור לבטלו. דאל"כ מנ"ל לומר דבמקום שיש מעשה דתנאי מועיל כלל כיון דתנאי ב"ג וב"ר לא הי' שם רק ע"י שליח והוי דיבור בלבד וכמ"ש מהרי"ו בחידושיו לה"ל קידושין וזה דלא כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ל"ה ומ"ה הביאו ב"י סוף סימן ל"ח באה"ע כי שם כתב הרא"ש דהמגרש על תנאי אם יב בתוך למ"ד יום לא יהי' גט שיכול לבטל התנאי ויהי' גט תל אף אם יבוא והביאו ראי' מדאמר אביי בכתובות דף ע"ה לא תימא טעמי' דרב משום דכיון דכנס סתם אחולי אחלי' לתנאי', וכו' הרי דיכול למחול התנאי ויהי' הקידושין חלין (נראה דהרא"ש אינו סובר כדעת הרשב"א ולא כדעת הר"ן שם בסוגין דקדשה על תנאי ודעתו לכאו' דכיון דלא ידע עדיין לא שייך לומר דלא קפיד ורק מטעם מחילה אתינן עלה) וכ' הרא"ש הטעם משום דהתנאי דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור וכ' הרא"ש דא"ל דהמעש' חל על אופן התנאי ואין התנאי דיבור בלבד רק מעשה נקרא דהרי חזינן דבעינן כל. משפטי התנאים שהי' בב"ג וב"ר צריכין בהיות בכל תנאי וע"כ היינו משום דתנאי חידוש הוא דלא אתי דיבור דתנאי ומבטל המעשה מצד הסברא רק דגלי רחמנא דמהני תנאי ואין לך בו אבא חדושו ואם כדברינו דלעיל דתנאי ב"ג וב"ר מקרי ע"י שליח א"כ מנ"ל דתנאי מועיל אם אינו ע"י שליח ורחוק לומר דילפינן משאר תנאים דכתיבן דעל כל קראי דמייתי בתלמודן לא מצינו באחד מעשה גמור שנעשה עתה והתנאי מועיל לבטלו והנראה דהרא"ש בזה לשיטתו דסבירי לי' דגם בע"מ ומעכשיו בעינן משפטי התנאים וא"כ ס"ל כתירוץ הירושלמי דמיד החזיקו בארץ גלעד ולפ"ז שפיר איכא למימר דהוי ונעשה ג"כ:

בעזרת הש"י בסוגיא הנ"ל מאת בן המחבר הרב מוהר"ר מנחם ני':

קידושין דף ס"א ע"א מתני' ד"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי וכו' רחב"ג אומר צריך הדבר לאומרו וכו' ופרש"י דרחב"ג לא פליג אלא את"כ לחודיה והתוס' שם הקשו מב"מ דף צ"ד יעויי"ש. והנה הפנ"י תירץ דדווקא רחב"ג לא פליג רק את"כ אמנם ר"י פליג אכולהי והנה עדיין צריך הדבר יישוב דלמא מתני' אתיא כרחב"ג ונראה לפע"ד דהנה הפנ"י הקשה וז"ל איכא למידק דלמאי דלא סליק אדעתא ס"פ שבועות העדות דסוטה הוי איסורא דאית ביה ממונא וקא ס"ד דהוי איסורא גרידא ואם כן גם גיטין וקידושין הוי איסורא גרידא ולפ"ז מאי מהדר לאקשויי מסוטה הוי ליה לאקשויי מגיטין וקידושין דמיירי ביה ר"מ להדיא. ונראה לפענ"ד דהנה הראב"ד בהשגותיו פרק ג' מהלכות זכיה ומתנה ע"ז שכתבו הראשונים דבממון אין אנו צריכין למשפטי התנאים כתב וז"ל וטעם גדול יש לדבר ואיך יתכן שזה מוכר או נותן קרקע ואומר איני נותנו אלא ע"ת זה איך נוציא מידו ולא עשה כמו שהתנה אבל גיטין וקידושין אומדן דעתא הוא כיון שכחן דעתו לקדש או לגרש אינו אלא כמפליגה בדברים ובין תבין נחלת בני גד ובני ראובן לא היתה אלא מוחזקת ביד ישראל וכו' יעויי"ש. והנה לפי דבריו קשה לפענ"ד מאי הקשה הגמרא ס"פ שבועות העדות דר"מ אדר"מ דס"ל גבי שבועה מכלל לאו אתה שומע הן. והקשה הגמרא הא שמעינן לר"ע דל"ל מכלל לאו אתה שומע הן דלמא שאני התם גבי גיטין וקידושין משום דלא הוי אלא כמפליגה בדברים ולכך לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן מה שאין כן גבי שבועה דלא שייך דאינו אלא מפליג בדברים אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן. והנה אף אם לכאורה מוכח מכח קושית הגמרא דלא כהראב"ד מ"מ יקשה מנ"ל לגמרא להקשות דלמא באמת אמרינן כסברת הראב"ד ולא יקשה דר"מ אדר"מ. אמנם נראה דהגמרא הוכיח מהא דאיתא בב"מ וכל תנאי שקדמו מעשה אינו תנאי והתם איירי בממון וכמו שכתבו הראשונים דגם בממון בעינן תנאי קודם למעשה והגמרא בכאן סובר דאם נאמר דצריך בממון משפט תנאי זה הוא הדין לשאר משפטי התנאים (ובאמת צריך להבין אליבא דהראב"ד משנה זו ובפרט למאי דמסיק הגמרא דלכך לא הוי מתנה ע"מ ש"ב משום דאדעתא דהכי לא שעבוד נפשיה ואם כן למאי צריך למשפטי התנאים) וא"כ שפיר הקשה הגמרא דהרי מוכיח מהתם דלר"מ גם בממון צריך למשפטי התנאים וא"כ גם בשבועות אמאי לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ועל זה הירץ הגמרא דבממון דווקא לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן. והנה לכך לא יכול הגמרא להקשות מקדושין וגיטין דהיינו יכולין לומר דדווקא בקידושין וגיטין משום דאמרי' כיון שנתן עיניו לקדש או לגרש אינה אלא כמפליגה בדברים וגמרינן מבני גד ובני ראובן וכן בממון דווקא בממון שאינו מוחזק וכמ"ש הל"מ שם בהלכות זכיה ולכך הקשה מסוטה דג"כ הוי שבועה וממ"כ אם שם לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן כונו כן גבי שבועה למה אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ועל זה תירץ הגמרא דדווקא באיסורא גרידא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ולא באיסורי דאית ביה ממונא:

ולפי"ז מיושב קושית התוס' על רש"י דהנה רש"י הוכיח מדאמר רחב"ג צריך הדבר לאומרו ממילא אינו מחולק רק על ת"כ אמנם אינו מוכח רק גבי קידושין דבזה מיירי המתניתין שם אמנם גבי ממון לא אשכחן לרחב"ג דצריך למשפטי התנאים ונוכל לומר כסברת הראב"ד ולכך הביא הגמרא ברייתא דאבא חלפתא משום ר"מ דמיירי גבי ממון:

הרמב"ם פ"ו מהלכות אישות כתב וז"ל אבל אם אמר הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן לה הדינר ואח"כ השלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתים זוז וכו' הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח"כ השלים התנאי יעויי"ש והקשה הלח"מ מסוגיא דפרק מי שאחזו דף ס"ה דאיתא התם הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת על מנת שתחזירי לי הנייר הרי זה מגורשת דבעי למימר דהיינו טעמא דמגורשת משום דלא כפלי לתנאי ואתקיף לה רבא טעמא דלא כפלה לתנאי הא כפלה לתנאי מגורשת מכדי כל תנאו כו' מה התם תנאי קודם למעשה אף כל וכו' לאפוקי הכי דמעשה קודם לתנאי ואם כדברי הרמב"ם דבעינן מעשה בפועל קודם התנאי ואז התנאי בטל מהיכן הוכיח רבא דהברייתא מיירי דהיה המעשה בפועל קודם דהרי לא הוזכר בברייתא רק שאמר התנאי קודם עכ"ל לח"מ. וכנראה לפע"ד דרבא הוכיח דאביי דאמר משום דלא כפליה לתנאי ס"ל ע"כ דבפועל היה המעשה קודם כתנאי ולא רק הדיבור דהנה הקצות החושן סימן רמ"א סעיף י"ב הביא דברי הרמב"ן והרשב"א ביבמות גבי אין תנאי בחליצה דאם התנה ע"מ שתתן לי מאתים זוז דאין התנאי מבטל המעשה מ"מ מחויב הוא ליתן לו מצד שכירות וכתב הקצ"הח דגם גבי אתרוג אם אמר אתרוג זה נתון לך במתנה על מכת להחזיר ולא כפליה לתנאי אף שאינו מחוייב להחזיר מצד התנאי מ"מ מחוייב הוא להחזיר מצד שכירות. ובזה יישב דברי הגה"מ דבנותן אתרוג לחבירו במתנה על מנת להחזיר צריך ליזהר בהד' דברים שהתנאי נתקיים בהם שהקשה הב"י דהרי אדרבה אם לא אמר הד' תנאים הרי התנאי בטל והמעשה קיים דלפי דבריו ניחא דגם אם לא אמר מחוייב הוא להחזיר מצד שכירות וכיון דגבי אתרוג צריך להחזיר לו האתרוג בעיני' ולא הדמים והתוס' פרק השולח כתבו דבדבר החוזר בעין אמרינן גם לרבא למפרע הוא גובה ואם כן אם כא אמר משפטי התנאים דמחוייב הוא להחזיר האתרוג בעין וא"כ למפרע כשבירך על האתרוג לא היה שלו את"ד יעויי"ש. והנה קשה על דבריו מסוגיא דידן דאמרינן דאם לא כפליה לתנאי הרי היא מגורשת והנה הרי גם כאן דצריכה להחזיר לי' הנייר ולא הדמים וכמו שהקשה אביי לרב חסדא וא"כ גם כאן הרי הנייר כשתחזיר לו מצד שכירות הוא גובה למפרע וא"כ הרי לא נתן לה מאומה דהכיר לא היה שכה מעולם ומצאתי כי הרגיש הגאון ז"ל בעצמו באבני מלואים סימן ל"ט סעיף קטן י"ד יעויי"ש והנראה דכיון דאם לא אמר משפטי התנאים דמחוייבת היא להחזיר מצד חוב וא"כ אם נתן לה הגט ואמר הרי זה גיטך ונתן הגט בידה ואח"כ אמר ע"מ שתחזירי לי את הנייר אף שצריכה להחזיר לי' את הנייר מצד שכירות מ"מ מאימת מתחיל החוב משעה שאמר לה על מנת שתחזירי לי הנייר ובאותה שעה כבר היה הגט בידה וא"כ אף אם נאמר למפרע הוא גובה מ"מ החוב אינו מתחיל רק בשעה שאמר ע"מ שתחזיר לי הנייר והיא כבר מגורשת מקודם בשעה שנתן הגט כידה נמצא לפי"ז ע"כ מיירי שנתן הגט לידה קודם התנאי וא"כ שפיר הקשה רבא דכיון דאביי אמר משום דלא כפליה לתנאו ולכך התנאי בטל והמעשה קיים ות"ל דצריך להחזיר מצד שכירות וא"כ למפרע אין הגט שלה ועל כרחך צריך לומר דנתן לה הגט בידה ואח"כ אמר התנאי ואם כן שפיר הקשה דהרי בלאו הכי התנאי בטל משום דהמעשה היה קודם:

תוכן העניינים

אמרי אש חלק אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה