אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר
סימן לח
תשובה
שלום וכל טוב לכבוד ידיד עליון וי"נ הרב המאור הגדול סיני ועוקר הרים. נודע בשערים דובר משרים. אהובים וברורים כקש"ת מוה' שבתי כ"י האבד"קק פנ"ד יע"א:
מכתבו היקר עם אשר העמיק והרחיב לדבר בענין אשר בגליל שלי הגיעוני בעתם יעד כה לא שמתי הדברים בכור המבחן אם מפני מונעים שונים וסיבות רבות מטרידות. ואם מפני כי לא הי' מעכת"ר ני' בביתו ותאמר כבדות ידי לי לטמנה בצלחת עד כי יתן ה' להשיבו בשובה ונחת ועתה כי אחשוב כי כבר שב מעכת"ר לביתו כי כתבו לי ששבת בש"ק פרשת חיי שרה שם בפעסט אמרתי לשום לב על הדין ההוא אשר כבודו הרמה דן בו ואשר ישים ה' בפי ובלבבי דבר מה יראנו אציע לפניו אי"ה:
אודות אשר נהי' בגלילות אשר תחת דגלו כי בתולה אחת אמרה לנער אחד הראני הטבעת אשר באצבעך ויען הנער אני אנסה לך וישים הטבעת על אצבעה ויאמר לה הרי את מקודשת לי מיין כפרה ביזט דיא פיר מיין באבענס קוה. וטרם כלה להכניס הטבעת עד כף היד שלף הטבעת מאצבעה והנה שני נערים אחרים היו עמו האחד עמד סמוך להם והנער והנערה ראו אותו והוא ראה אותם והשני עמד ברחוב להלאה גם הוא ראה אותם אבל אמר כי יוכל להיות שלא ראתה הבתולה אותו וכולם אמרו שהיו הדברים רק לשחוק הנער בעל הטבעת והבתולה אף היא אמרה שלא עלה על דעתה לעולם לשם קידושין וכן הנערים המעידין אמרו שהי' הכל דרך שחוק לפי הנראה. בלכתו אמר הרי קדשתיך עתה והיא ענתה איין פראס. הנה כת"ר כבר כל יקר ראתה עינו בדברי הפוסקים בכל הצדדים שיש לצדד בזה ואציע לפני מעלת כת"ר ני' את אשר עלה ברעיוני הנה אם נחליט דהוי רק דין מקדש לפני ע"א אע"ג דאין חוששין לדעת הסמ"ג וסיעתו דס"ל דחוששין הי' נקל להקל בנידון זה מצד הטעמים שכ' כת"ר ני' אבל יש לדון הרבה לפע"ד בזה אחרי שיש כאן שני עדים שראו הקידושין רק שהבתולה אומרת שלא ראתהו והעד אומר שיוכלו להיות כדברים שלא ראתה אותו צ"ע אם נאמין לה כיון שהוא העד ראה אותם ומן הסתם היינו אומרים כשם שהוא ראה אותם כך הם ראו אותו והנה בנוב"י קמא סימן נ"ט כ' בפשיטות דהא הרמ"א בסימן ע"ב דאם אומרות לשחוק נתכוונתי אף שיש אומדנות מוכיחות אפ"ה מקודשת אין הטעם משום דאין נאמנות דוודאי יש להאמינה כיון דלא אתחזיק איסור' דא"א אדרבה יש כאן חזקת פנוי' וכו' תפס הוא ז"ל בפשיטות דדווקא היכא דאתחזק איסורא אמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים ואף שהמהרי"ק כ"כ בשורש ע"ב רבים החולקים. והרמב"ן ריש גיטין בחידושיו כ' על הא דאיתא שם אבל הכא דאתחזיק איסורא דא"א הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות מב'. כ' וז"ל דהרי דבר שבערוה אפי' לא אתחזיק אין פחות משנים דאפי' לאיסור אין פחות מב'. גם הר"ן בפ' האומר הקשה על הרמב"ן דס"ל באומר לשלוחו קדש וכו' דאסור בכל הנשים וס"ל להרמב"ן דמדינא אסור ומ"מ כ' דאם תבואנה כל קרובות אשה אחת ותאמרנה שלא נתקדשו מעולם מותר באשה ההיא והקשה הר"ן דאיך נאמנות הא אין דבר שבערוה פחות מב' אפילו לא אתחזיק איסורא דהא אפילו לאיסור אמרינן דאין פחות מב' גבי אשתך זינתה בע"א ולכאורה דבריו תמוהים דדלמא התם ה"ט דאתחזק היתרא דהא היא בחזקת היתר לבעלה עומדת. ונראה דהר"ן אזיל שם בשיטת הסוברים דע"א אמר אכלת חלב והלה שותק דנאמן היינו אף בשותק מפני שאינו יודע וכ"כ הר"ן בגטין בהנזקין להדיא "אע"ג שכ' בקידושין ליישב דעת ר"ת דדווקא שתיקה מחמת הודאה נאמן" וכזה כיון הר"ן דוודאי אם היינו אומרים דאין דבשב"ע פחות משנים הוא רק דאין מקילין פחות מב' באיסור היה מקום לומר דרק באתחזק איסורא מחמרינן בדבר שבערוה אע"ג דבשאר איסורין נאמן ע"א אף באיתחזיק איסורא בדבר שבערוה מחמרינן שבא נתיר חזקת א"א וכדומה עפי' ע"א ובלא אתחזק לא מחמרינן אבל כיון דאף לאיסור אין ע"א נאמן אע"ג דבשאר איסורין מהימן ע"א אם הבעלים אומרים אינו יודע בדבר שבערוה אינו נאמן לאסור וע"כ גזה"כ הוא בדבר שבערוה הוא מבלי להאמין מה שבאיסור אחר נאמן א"כ מנין לנו להקל בדבר שבערוה בלא אתחזק להאמין להתיר דהא בשאר איסורין גם באתחזק ע"א נאמן לאסור אפ"ה בדבר שבערו' אינו נאמן לאיסור מגזה"כ מנין כנו בלא אתחזק להאמין להיתר. ומ"ש הר"ן בקידושין דף ס"ג דלכך לר"א נאמן אף לכנוס דדווקא להוציא מחזקתה אין ע"א נאמן אבל זה מעמידה על חזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נראה דהר"ן ז"ל את גמר דבריו הוא תופס עיקר דלעולם גם בקידושין ס"ל דכל שיש בדבר ענין אשר לולא עדות העד לא היינו מתירין או אוסרין אין אחד כלום הן לאיסור והן להיתר דכלל מלא אין דבר שבערוה פחות מב' ואין ע"א מועיל כלום לסלק הספק. אבל זה שאמר אני הוא שקדשתי' לא מחדש בה שום דבר ערוה כי בתחילה היתה אסור באיסור ערוה וגם עתה נשארת כן וגם בתחלה היינו יודעים שהיא מותרת לא' וגם עתה כן הוא ואינו רק מברר האיסור וההיתר. ולכך הוא נאמן לכנוס וכל דברי הר"ן ז"ל אחד הן דכל שיש ספק בלא העדות אין ע"א נאמן בדבר שבערוה ורק לברר נאמן וכיוצא בזה כתב הנימוקי יוסף בריש האשה רבה לפרש דברי רש"י שכ' דאיתחזק איסורא בהאי חתיכה דלברר נאמן לכ"ע אף את"ל דע"א אינו נאמן באתחזיק איסורא לכאורה לדעת הפוסקים דאין ע"א נאמן בשאר איסורין באתחזק איסור' א"כ הא דאיתא סוף דף ג' ע"ב דילפינן דבר דבר ממון דאין דבר שבערוה פחות מב' היינו בדלא אתחזק דבר אתחזק מאי ארי' דבר שבערוה הרי גם בשאר איסורין אין עד אחד נאמן נגד החזקה ולא משמע דעיקר ג"ש אתי רק למקדש בע"א אע"פ ששניהם מודים דאין חוששין דפשטות לשון התלמוד בגיטין ובפרט בסוטה שם דף ג' משמע דלענין נאמנות אתי עיקר הג"ש אף לדעת הפוסקים דע"א נאמן אף באתחזק איסורא דאין הכרח מצד זה מ"מ הרי הקשו התוספות דא"כ ל"ל קרא דוספרה לה לעצמה ותירצו ביבמות וגטין משום דהוי ס"ד דהוי כדבר שבערוה והרי כתבו התוס' שם בגטין דנדה הוי כא אתחזק איסורא ודוחק לומר דילפינן מנדה דבאמת אין נדה דבר שבערוה כיון דתפסי בה קידושין ואין הולד ממזר וכן מורה לשון התוס' דהוי ס"ד וכו' מכ"ש לפמ"ש הרמב"ן בגטין דאין ללמוד מן וספרה לה משום דא"א בענין אחר באופן שנראה מדברי התוס' ג"כ דגם בלא אתחזק אין דבר שבערוה פחות מב' לסלק הספק מעתה בנידון זה שידענו שהיה שם שנים וראו המעשה ורק מסופקים אם היא ראתה את האחד מן העדים אין להאמינה לדעת הפוסקים הנ"ל ולשיטת ר"ח והרי"ף והרמב"ם דחוששין לסבלונות אפילו רובא מסבלי והדר מקדשי חוששין למיעוט ואפי' הוא והיא אומרים שכא היו שם קידושין בתחלה כמו שדקדק הת"ה בסימן ת"ו מלשון הטור דדווקא אם העדים מעידין שלא היו שם קידו' לפני סבלינות מהני ולא הודאתם משמע ג"כ דס"ל דכל שיש ספק אין להאמינ' וממילא ג"כ דבריהם אינו מועיל בדבר שבערוה דבכל הטעמים שכתבו הרמב"ן במלחמות והר"ן דחוששין לסבלונות למיעוט אין מספיק רק להחשיב המיעוט כמו למחצה אבל וודאי לא לחשוב המיעוט יותר מן הרוב א"כ אמאי יועיל אמירתן שאין כאן קידושין בתחילה אע"כ דאין סומכין על אמירתן כשיש ספק לולא אמירתן וה"ה בנידון זה:
עוד יש לדון בזה דהנה במה שלמדנו הרשב"א דאפילו ראו העדים הקידושין אם המקדש והמתקדשות לא ראו את העדים אין כאן קידושין יש בדברי רבותינו האחרונים שלש שיטות. מדברי הרמ"א בסימן מ"ב נראה דאם אמרו שכיוונו לשם קידושין אע"פ שלא ראו העדים הוי קידושין דהרי כתב דאפילו מכחישין העדים דהוי קידושין. ונראה וודאי דכ"ש אם מודים דכוונו לשם קידושין ולדעת הח"מ דאפילו אומרים דלשם קידושין אפ"ה אינה מקודשת דכיון שלא ראו העדים אנן סהדי דלא כוונו לקידושין וממילא הוי כקידושין בלא עדים אחרי דאין העדים יכולים להעיד דהיו קידושין וכתב הב"ש דלפ"ז אם ראו האיש והאשה עדים שלא היה נודע פסולם בשעת הקידושין כגון שהוזמו אח"כ על העדות שהעידו קודם הקידושין והוזמו אחר הקידושין ועדים כשרים ראו אותם מרחוק הוי קידושין. ולדעת מהרי"ט אף בכה"ג לא הוי קידושין דבעינן שידעו העדים שהם ראו אותם ונתכוונו להם וע"ש במהרי"ט שלא החליט הדבר לגמרי ויתכן מ"ש מהרי"ט בסוף וצ"ע על מה שכתב לפני זה אף על מה שאמר ומסתברא וכו' והנה דעת הח"מ היא דעת ממוצע בין דעת הרמ"א ובין דעת מהרי"ט והכה זה שכתב הח"מ דאף שאמרה בפירוש דמקבלה לשם קידושין אמרינן דלבה של עמה ואך דבר שפתים הוא ואין עדים על הקידושין ופשוט שאין בזה סתירה למה שכתב לעיל סעיף קטן ד' דאף באומרת משטה הייתי בך הוי דברים שבלב ואינם דברים דהתם כיון דאזיל למ"ד דמקדש בעד אחד חוששין ולזה שהוא מודה שקיבלה קידושין רק שאומרת דלהשטות כיוונה בזה אמרינן דברים שבלב אינם דברים אבל בלא ראו העדים כיון דהכל יודעים שאין קדושין בלא עדים לא הוי דברים שבלבה בלבד רק בלב כל אדם וסברא זו כתבה התוס' בכמה מקומות לענין אומדנא וכן לענין נדרי אונסין. ואולם לפ"ז במקדש לפני שני עדים וראו ע"א ואת השני לא ראו כיון דוודאי קידש אותה דכיון דאין לומר הכל יודעין שאין קידושין בלא עדים דהא ראו עד אחד. והרי ראשונים ואחרונים דס"ל דחוששין לקידושין בעד אחד ממילא כיון דשני עדים ראו המעשה ואין שייך לומר הכל יודעין הוי דברים שבלב דאינם דברים וכמו שאין יכולה לומר בראתה שניהם להשטות נתכוונה משום דהוי דברים שבלב כמ"ש הח"מ בס"ק ד' וכן הנו"בי בתשובה ממילא אין בשני עדים הרואין אותם והם לא ראו רק אחד קולא מפני דעת הסוברים דקדושין בעד אחד אין חוששין להם דכיון דראו אחד מן העדים והכל יודעין אין כאן אין הולכין אחר מה שבלבם אם אין הדברים מוכיחין מצד עצמם בבירור ויעויין בתשובת חכם צבי סימן קל"ה בענין אומדנא אם הולכין אחרי אומדנות:
וראיתי בנודע ביהודה תנינא חאה"ע סימן ע"ג שהקשה לו מו"ח הגאון מו"ה דוד ז"ל על מה שכתב בקמא בסימן ס' דלמ"ד אין חוששין לקידושין בעד אחד המעות מתנה ומו"ח רצה לומר דעתה כיון שיש חולקים וסוברים דמקדש בע"א חוששין לקידושין לא שייך לומר אדם יודע דאין קידושין בע"א וגמר ונתן לשם מתנה. ודווקא בימי אביי דלא היו חולקין כלל בעד אחד. והביא ראיה ממה שכתבו התוס' בגטין דף ע"ה יעיי"ש והנו"בי השיב לו דאע"ג דלא היה בימיו חולקים עליו מ"מ כא היה שייך לומר אדם יודע כיון דעכ"פ יש מקום לומר איפכא וכמו דבאמת ר"פ שסובר חוששין לקידושין שוב אין שייך לומר אדם יודע אע"פ שעדיין לא נחלקו יע"ש. וכתב הוא ז"ל שכוונת התוס' דטעמו של אביי דאינו חושש לקידושין לפני ע"א דכיון דעיקר הקידושין ראוי להיות בפני שני עדים וזה של חשש להביא שני עדים מסתמא לא היה דעתו לשם קידושין רק לשם מתנה ור"פ חולק וסובר דאף על פי כן חוששין שלשם קידושין נתן לה יע"ש. והנה זה דבר חדש בפלוגתת אביי ור"פ במקדש לפני עד אחד וכדבריו אם אמרו שניהם האיש והאשה דלשם קידושין נתן לה וודאי היה ראוי לחוש ולא מקשי כלום ממתניתין. ועוד אם אחד מן העדים פסול שכתב הרמ"א דדינו כמקדש לפני עד אחד ומסתימת לשונו מבואר דאפילו לא ידעו בפסולתם ודימו ששניהם כשרים אפ"ה למ"ד אין חוששין ה"ה בנמצא פסול דאין חוששין ולדעת נו"בי היה ראוי לחוש. אלא וודאי הטעם למ"ד חוששין לקידושין בע"א משום כיון דעד אחד מביא לשבועה בממון (ולדעת הרא"ש וסיעתו הוי חיוב שבועה כחיוב ממון ומכ"ש למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי) לכן עכ"פ במודים שניהם יש לחוש רש"י בקידושין למ"ד אין חוששין אפילו שניהם מודים ס"ל דדבר שבערוה חשוב ממון עצמו כפשטות הסוגיא והתוס' הוקשה להם לאביי דאמר באשתך זינתה בע"א דנאמן מטעם שתיקה כהודאה דמי ותירצו דדווקא לענין זכות שאם זינתה וודאי אסורה לבעלה אפילו אין שם עדים דאין איסורה מפני הודאות העדים א"כ יש לאסור אפילו בע"א מצד שתיקה כהודאה אבל במקדש בע"א אע"פ שהמעשה אמת שנתן לה הכסף קידושין הרי אין המעשה אוסר דאולי לשם מתנה נתן (וה"ה כי י"ל דלשם פקדון נתן והתוס' לא נחתי לזה כלל) דעיקר דבריהם רק לחלק מפני מה ס"ל לאביי לענין ע"א בזנות בשתק אסורה לבעלה ובקידושין נאמר דצריך דווקא שנים אעפ"י ששניהם מודים ושניהם למדים דבר דבר ממון ולזה כתבו דלאביי לא ילפינן מממון רק היכא דאין הדבר מצד עצמו אוסר כמו בקדושין דאין נתינת הכסף לאשה עושה אותה אשת איש דהא אפשר שנותן לה לשם ונתנה ומפני אמירתו הרי אמק"ל יחול עליה איסור לזה צריך שני עדים שתעשה ערוה. אבל היכא דהמעשה עצמו איסור אפינו בלא עדים כמו דבשאר איסורין דיינינן שתיקה כהודאה. ולפע"ד וודאי זה כוונת התוס' דהרי משמע בדבריהם שם בדיבור שאחריו דלאביי הוי שתיקה כהודאה ממש א"כ הרי החילוק ברור ובוודאי לזה כיוונו עכ"פ כיון דזה שאין חוששין לקדושין היכא דהאיש והאשה לא ראו העדים היינו לדעת הח"מ משום דאע"ג דאמרו בפירוש לשם קידושין אנן סהדי דלא כיוונו וממילא אעפ"י שכיוונו הרי אין העדים יכולים להעיד והוי כמקדש בלא עדים וזה שייך בלא ראו לשום אחד מן העדים אבל בראו אחד מהם כיון דלא שייך אנן סהדי דהא איכא ר"פ דס"ל דחיישי' לקדושין בע"א ולדברי הנוב"י כיון דאיכא מקום לומר כן שוב לא שייך לומר הכל יודעין ממילא ראוי לחוש לכ"ע היכא דראו שנים הקדושין והמתקדשת ראתה אחד מהם גם אם בלבד לא היתה רק משטה בו דברים שבלב אינם דברים ואין כאן קולא מפני דעת רוב הפוסקים דאין חוששין לקדושין בע"א דלדעת הח"מ חוששין בכה"ג לכ"ע וכן לדעת הרמ"א יתכן כן:
ואולם לכאורה דעת רבינו הב"י אינו כן כי הוא ז"ל חקר בח"מ סי' ל'. בעדות מיוחדת דקי"ל בדיני כפשות דפסול וכשר בדיני ממונות אם בדיני אישות דאלו הוי דיינינן דיני נפשות הוי עדות מיוחדת פסול מה דינן עתה שאין לנו דיני נפשות איך נדין אותו אם כד"מ או כד"נ. וכתב שמדברי הרי"ף שהביאו בגטין התוספתא ראו שנים שנתייחדו עמו צריכה גט שני. אחד שחרית ואחד בערב וכו' זה היה מעשה ואמרו אין מצטרפין וכתב הר"ן דאע"ג דבד"מ קיי"ל דמצטרפין לגבי אישות דשייך בד"כ בב"א בעינן. מבואר דס"ל דהוי כד"נ ושוב הביא הב"י דעת המרדכי דאע"ג דכיעור דחזי האי לא חזי האי מצטרפין והביא ראיה מן הירושלמי משמע להדיא דס"ל דכד"מ דמי וכתב הב"י דיש סיוע למרדכי מתלמודן גבי מעלין לכהונה ע"פ ע"א. ולהמרדכי צ"ל דהא דאיתא בהתוספתא דאין מצטרפין היינו משום כיון דהבעל והאשה לא ראו רק ע"א לא כוונו לשם קדושין יע"ש שהאריך עוד בירושלמי דסוטה ולפ"ז מוכרח דאע"ג דאיכא שני עדים אמרינן אדם יודע אמרינן כל שלא ראו רק ע"א וודאי לא כיוונו לשם קידושין דהא לדעתו של הב"י אליבא דהמרדכי היו מצטרפין אם לאו משום דלא כוונו לשם קדושין ולפמ"ש הנוב"י דלעולם שייך לומר אדם יודע אע"ג דעדיין לא נחלק אדם בזה א"כ מוכרח דלא כדברינו אלא אם כאמר כדברי מו"ח הגאון ז"ל דכל שעדיין לא נחלקו שייך לומר אדם יודע ויש לי להביא קצת סמיכות לדבריו אלא שאין להאריך בזה:
והנה זה שכתב הב"י בפירוש התוספתא שצריך לומר אליבא דהמרדכי כמ"ש הרשב"א אינו מבואר בדברי הרשב"א רק שכתב בחידושיו והביאו הר"ן ג"כ דהא דתנא ברישא ראו שנים שנתייחדו צריכה גט שני דהיינו שהם ג"כ ראו עדים. אבל על הסיפא לא כתב כלום והרי הר"ן כתב ג"כ דברי הרשב"א על הרישא ואפ"ה כתב הטעם בסיפא משום דאישות כדיני נפשות דמי וא"כ משמע דהר"ן ס"ל דאם לא הי' כד"נ לא הוי אמרי' דלא כוונו לשם קידושין משום שראו רק ע"א ומטעם שאמרנו דאם היו מצטרפין אע"ג דלא ראו רק אחד לא אמרינן דלא כוונו לשם קידושין אלא שהב"י הוכרח כן לפרש לדעת המרדכי דס"ל בעידי כיעור דמצטרפין א"כ אמאי אמרו בראו אחד בשחרית וכו' אמאי אין מצטרפין ולפע"ד פליאה בעיני דעת רבינו ב"י דאיך יעלה על הדעת למ"ד אין חוששין לקידושין בע"א והיינו משום דאין מעשה מתקיים רק לפני שני עדים איך נאמר דאם בעל בתחלה לפני ע"א וממילא לא הי' כאן קידושין ומותרת בלא גט ואם אחר זמן יבעול שנית יצטרף לעד הראשון ויקץ כישן האיסור א"א עליו אחר שכבר בטל ועבר וכן אם מסר לה גט היום לפני ע"א דאין דבר שבערוה פחות מב' לדעת ר"ת ואפי' לר"מ צריך שני עדי מסירה ואם מסר לה גט לפני ע"א ודאי לאו כלום ואם זינתה חייבת מיתה ואם אחר זמן יגרשנה שנית לפני ע"א יחולו הגירושין למפרע או מכאן ולהבא. ולדעתי ברור דכל כה"ג אף להמרדכי לא מצטרפי וע"כ לא קאמר המרדכי רק דומיא דעדי כיעור דשניהם מעידים שזינתה וכן לענין דיני ממונות דכל שלוה ממנו חייב לשלם וכן לענין בן גרושה וכו' דתני' בכתובות איכא למימר דמצטרפין דכל שהדבר אמת הוא פסול מן הכהונה ואפי' לא היו עדים כלל אם הי' הדבר ידוע לנו שהוא בן גרושה הוא פסול וכן לענין חיוב ממון שייך לומר דמצטרפים וכן לענין כיעור שייך לומר דמצטרפי. ולפענ"ד אף הר"ן ג"כ כיון לזה במ"ש באישות דינו כד"נ היינו ג"כ מפני דהמעשה בטל אם אין שני עדים ולכך אין מצטרפין. אבל לענין כיעור אפשר דמודה הר"ן לדעת המרדכי ואם את"ל דלשון הר"ן מורה דפליג על המרדכי וס"ל דכיון דשייך לד"נ. כד"נ דמיא. א"כ ה"ט דלא כתב לפרש הטעם דאין מצטרפין כמ"ש משום דס"ל באמת דאף בשאר דיני אישות אין מצטרפין אבל מ"מ מודה הר"ן די"ל אליבא דהמרדכי דהטעם דלכך אין מצטרפין בא' שחרית וכו' מטעם האמור דכיון דקידושין אין מתקיימין אלא לפני ב' עדים כל שלא נתייחד רק לפני ע"א ובעל בשחרית הוי כמאן דליתא והספק רק בכיעור וכן לענין עדי קינוי וסתירה אבל מעשה שנתבטל מפני שלא היה רק לפני ע"א אינו חוזר וניעור אם ישוב לעשות המעשה ההוא לפני עד שני. והירושלמי בסוטה לא נסתפק אלא בעדי קינוי וסתירה ובזה יש לתרץ תמיהת הרשב"א בגטין דף ל"ג ע"ב ולדברי הב"י י"ל דרב אשי כהר"ן ס"ל דדיני אישות כד"נ דמיא. וצ"ע דתקשי הך תוספתא למ"ד חוששין לקדושין בע"א וע"ד הפלפול רציתי לחלק בין ביאה לשאר קדושין ולא נהירא. ואולי לא מתני בי' ר"ח ור"א אע"ג דהובא בירושלמי בסוטה וכיוצא בזה כתבו על התוס' שהובא בירושלמי ריש ב"מ ולא הובא בסוגין דהמקדש בע"א:
ולענין מה שהיה הנער משים הטבעת באצבע העלמה ואמר לה האמק"ל וטרם כלה להשים הטבעת על האצבע כולו עודנה מחזיק בהטבעת שלף הטבעת מן אצבעה ראיתי בתשובת בית אפרים להגאון מהר"ז ז"ל בחאה"ע סימן ונ"ה כי גאון אחד כתב דלהרמב"ם דס"ל דאם יכול לנתקו קנה ה"ה ה"נ הוי קדושין (ואין מפורש שם בתשובה באיזה אופן היה החפץ בין האיש והאשה) והגאון מהר"ז ז"ל השיב לו דאע"ג דאין כומר בקדושין כמו בגט דבעינן כריתות וליכא מ"מ למהרי"ל בתשובה דס"ל דטלי קידושיך מעג"ק לא הוי קדו' ה"ה כאן שאינה מקודשת מטעם שיכול לנתק. דעכ"פ הרי בעינן ונתן וליכא יע"ש שהאריך וכתב בתוך דבריו דכיון דלענין קידושין נמי בעינן ונתן בידה דלענין זה מקשינן הויה ליציאה אליבא דמהרי"ל והרי הוא רוצה לקדשה בכל החפץ ולא מהני אף להרמב"ם הואיל ויכולה לנתקו דבעינן ונתן בידה. והנה גם לפ"ד הגאון הרי רבו החולקים על מהרי"ל כמו שהביא הגאון באבני מילואים סימן ל' ס"ק א' ולפע"ד נראה דכל שבא מכחו לרשותה מודה מהרי"ל דכל שקונה במקום אחר מהני כמי בקדושין וכמו שהביא מהרי"ל שם בתשובה ממחילת מלוה וע"מ שאדבר עליך לשלטון ואינך דמקודשת אע"ג דטלי מעג"ק לא מהני דהתם מכחו באה הנאתה אלי' ה"ה כאן כיון שהוא נתן לידה עד שיכולה לנתקו מודה מהרי"ל דמקודשת ואף לדברי מהר"ז ז"ל נראה דהיינו אם אומר שמקדש בכל החפץ כגון שאומר בטבעת זו או בחפץ זה אבל באומר סתם הרי את מקודשת לי ולא אמר בטבעת זו כמ"ש בעדות של ריבה זו. הנה לדברי התוס' בכתובות דף ל' ע"ב ד"ה דאי מצי וכו' בסוף הדיבור דעכ"פ קנה מחצה ה"ה כאן דעכ"פ קנתה מכחו שוה פרוטה והוי קידושין לכ"ע וראיתי בתשובת הגאון מפוזנן מהרע"א ז"ל שהרבה לתמוה על התוס' הנ"ל שלא הביאו הסוגיא דב"מ דף ז' ע"א ולפמש"כ הש"ך בח"מ סי' קצ"ה ס"ק ו' אין משם הכרע כל כך:
ובתשובת בית אפרים הנ"ל עמדו הגאון השואל והגאון מהר"ז ז"ל לתת טעם לחילוק שכתב הש"ך בתחלה בין ק"ס משום דהוי קני ע"מ להקנות מהני שיכול לנתקו אצלו אבל לענין לקנות כל הכלי לא מהני מה שיכול לנתקו. ויעויין שם מה שכתבו בזה ולפע"ד נראה בקיצור דק"ס כיון שאין צריך רק קנין קלוש דהרי קונין בפחות משוה פרוטה ולכך מהני גם אם יכול לנתקו אצלו אלא דקשה על זה א"כ מאי מקשה מ"ש מדר' חסדא דאמר גט בידה ומשיחה בידה וכו' הא התם בעינן נתינה גמורה גם על החילוקים שכתבו הגדולים הנ"ל יש עיון בזה. וחשבתי לומר דגם בגט אין צריך קנין אלים דהרי בלאו הכי היא מתגרשת בע"כ. ובזה מיישב הגאון בעל הפלא"ה דברי הש"ך שכתב דחצר אינו קונה רק אם קונה החצר תחלה ואח"כ בא החפץ לתוכו. אבל בב"א לא וקשיא עליה מהך דגטין דף כ' ומישב הגאון בכתובות דאין לדמות שאר קנינים לנתינת הגט כיון שמגרשה בע"כ ואם גם בקידושין שייך ללמוד דסגי בקנין קלוש צ"ע כיון דקידושין ליתיה בע"כ ומהא דאמרינן דאשה לא מקני בחליפין משום דפחות משוה פרוטה לא מקניה נפשה אין הכרע כמובן. ואולם לכאורה לפי הנראה מדברי התוס' בכתובות בהא דתחב לו לבית הבליעה מבואר מדבריהם כיון שנתן לו בבית הבליעה ממילא קנה הלה ונסתפקו אם תתוחב יכול לנתקו גורם שלא יקנה כולו רק מחצה. או קונה כולו. א"כ בנידון זה שנתן הטבעת באצבעה אין אנו דנין אם היא יכולה לנתק הטבעת רק כיון שהטבעת באצבעה אם נתן לה לקדשה קנתה הטבעת ואם באנו לבטל קנינה מכח שהנער היה יכול לנתק הרי בזה כתבו התוס' בפירוש דעכ"פ קנתה מחצה וכיון שלא אמר בטבעת זו איכא למימר דרק בש"פ מן הטבעת קדשה ובזה סגי:
וגם להקל מפני שאין כאן גילוי דעת מצד העלמה. כיון שלא אמר בלשון שאלה כלל רק האמק"ל אם לא רצתה היה לה לשלוף אצבעה מיד והרי גם דברי ההיתול שאמר ועוד לא שלפה האצבע. ואי הי' מקום לדון אם שלפה אצבעה תוך כד"ד אבל זה אמר ושהה יותר מכ"ד ועוד לא שלפה האצבע והרי אם שלפה האצבע נשאר הטבעת בידו וליכא למימר דאם שלפה סברה דמחייב לו לשלומי ולפי מה שנתבאר בסוף סי' כ"ט דכל שלא אמר בלשון שאלה רק סתם האמק"ל אף שלא ביקשה ממנו אלא דרך מתנה ה"ז מקודשת. ויעויין במהרי"ט ח"ב ס' ל"ה שכ' ג"כ דכל שאוחז הוא ג"כ לא שייך לומר דסברה להתחייב. אלא שדבריו ז"ל במ"ש דכל שלא סילק ידו לא הוי נתינה כמו בגט ובמשיחה בידו וכו' תמוהים מאוד דגט שאני דבעינן כריתות וליכ' וראיתי שכבר עמד בזה הגאון מו"ה עקיבא איגר בסימן צ"ז והניח בתימא ועם כל זה כ' בתוך דבריו שכל ששניהם אוחזין לא נגמרו הקידושין. ומדי עיונא בתשו' מהרי"ט ראיתי ג"כ בתשוב' ההיא בפשיטות על התוס' שהביאו הרי"ף והרא"ש בגטין אחד שחרית וכו' דכל שנתייחדה רק לפני ע"א בשחרית וא' בין הערבים לא שייך לומר שיהיו קידושין כיון דבכל פעם א' לא הי' רק ע"א וכ' לפרש דברי הר"ן בגטין שכ' הטעם מפני דהוי כד"נ (ולא ניחא לי' לומר דהר"ן ג"כ כיון לזה כמ"ש לעיל) דהר"ן דייק לישנא דמצטרפין. לכן פי' הר"ן דמייתי התוס' בענין דע"א אמר שהי' בשחרית עוד אחר עמו וכן זה שבערבית. והוא ז"ל לא הביא דברי הב"י בח"מ סימן ל' ושקטה דעתי כי מצאתי דברי הגאון שכתב בפשיטות נ"כ כדברינו כי היה קשה עלי לומר שלא כדברי רבינו הב"י והנה דברי ההיתול שאמר הוי רק קצת אומדנא ואינו דומה לדברי הנודע ביהודה שמהפך מלת לי' ללשון לע"ז פיהם שפוך וכאן הוי גמר דבריו באמרו האמ"ל ואחר החל בדברי ההיתול:
עד כה דברתי את העולה על רעיוני בקראי צדדי ההיתר שכ' מעכת"ר ברוח מבינתו ושקידת עיונו ואין הזמן מספיק לירד לעומק העיון בכל דבריו. וראיתי שכ' מעכת"ר ני' דרוב הפוסקים ס"ל דלא אמרינן אין דבשב"ע פחות מב' והביא דברי הר"ן בשליש גם הגאון מו' עקיבא איגר לא כ' רק דברי הר"ן ולא דברי הרמב"ן בריש גטין ולא דברי התוס'. גם הנו"בי אף שכ' בסי' נ"ט דבלא אתחזק נאמן הבע"ד וכן ע"א בסי' נ"ד נסתפק ונוטה דאף דלא איתחזיק אין ע"א נאמן ומו"ח הגאון ז"ל כ' על הגליון דגם בתשובת מהראנ"ח חולק וגם בס' דברי אמת מביא חולקים על כן. גם כי דברי מעכ"ת נאמנים ונאמרו בדעת והשכל מ"מ למעשה אין בידי להקל בלא גט לחומר האיסור והנער אם יש בידינו ליסרו בשוטים יש ליסרו ולא יורה זיקי מות ויאמר הלא משחק אני וה' יצילנו משגיאות. ויראנו במהרה לטובה אות. דברי ידידו אוה"נ הקטן מאיר א"ש