אור ברסלב

אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר

סימן לז

סימן לו

שאלה

ב"ה יום ה' יו"ד תמוז תרי"ל פה פעטשי ניידארף יע"א:

לאדוני מו"ר גאון עוזנו מחמד לבנו ומגן בעדנו ידיד נפש עבדי ה' ולו כל חמדת ישראל ה"כ הדרת קדושת כבוד הרב הגאון הגדול מופת הדור וחכמיו פאר הזמן וקדושיו כש"ת כמו"ה מאיר א"ש ני' יחי אדוני לעולם:

אשתחוה ואכרעה מרחוק מול הדרת גאון אמ"ו ני' יאר נא אדוני פניו אל עבדו ויורהו מה יעשה בדבר הקידושין המבוארים היטב בגביית העדות ופה אשאלה בקיצור כי נער אחד פה במקומנו בלכתו בש"ק לטייל תוך רחוב העיר ועמו עוד שני נערים נטה לצד הרחוב אשר עמדה שם נער' א' עם רעותיה ויאמר הנה יש לי טבעת יפה ותאמר הנערה הראני אותה ויאמר לא כי אנוכי אנסה אותה על ידך ותושט לו אצבעה וישת את הטבעת על אצבעה ויאמר "הרי את מקודשת לי בטבעת זו מיין כפרה ביסט דוא פיר מיין באבענס קוה." וככלותו לדבר שלף הטבעת מעל ידה וילך ויאמר בלכתו נו היצט האב איך דיך מקדש געוועזען ותאמר הנערה "איין געפראס" שני הנערים אשר התלוו עמו ראו אה המעשה אך חילוק ביניהם כי האחד ראה את הנער והנערה בשעת מעשה והם ראו אותו. אך השני אם אמנם גם הוא ראה אך אינו יודע האם הם ראו אותו כי הוא עמד מן הצד. והנערה מחלטת שלא ראתה אותו כלל ולא ידעה ממנו כל הנערים וגם הנערה הנ"ל הם כי"ד או ט"ו שנים. והנה לא עלה על לבם שיש כאן חשש קידושין אך אח"כ נתודע עפ"י סיבה והעירותים שיש כאן ש"ח ולא רצו להאמין כי כל הענין מראש עד סוף היה דרך שחוק ומעשה ליצים ועתה אשא עיני אל אדמ"ו הגנ"י ירא נא וישפוט יגזור אומר ויקם ולמען חסדו ואהבתו לתלמידיו תיקר נפשי בעיניו ויערב עליו שיחי אשר עוררתי בענין זה. ויסלח בטובו אם הרבתי טעמים וסניפים להתיר כי לא יבזו לשוחה בשטף מים כבירים אם יאחז בכל קנה רצון לחתור היבשה ולהמלט כן אנכי בעניני אישות הרבים והעעוקים. ולענ"ד יש לעמוד:

א והוא העיקר האם נחשב קי' אלה לקידושין בשני עדים או לקידושין בעד אחד. ושוב אם נאמר דהוי רק קי' בעד אחד אם נאמן להמקדש ולהמקודשת שהיה הכל דרך שחוק והיתול. והנה מבואר בכל הפוסקים ובאהע"ז סימן מ"ב סעיף דבעינן שהעדים יהיו נראים להם בשעת קידושין ובמעשה זה שלפנינו כא השגיח העד השני האם ראתה הנערה אותו. והיא אמרה והחליטה שלא ראתה. ולפי שיטת הפוסקים דבמקום דלא איתחזק נאמן עד אחד אף בדשב"ע וכן מסיק בנו"בי בכ"מ להלכה. א"כ היא נאמנת שלא ראתה את הנער השני והוי רק קי' ע"א. דנגד השני שלא ראתה אותו נאמנת דלשחוק כיוון ובין לטעמו של מהרמ"פ בין לח"מ ובין למהר"ימט אותו העד השני כמאן דליתי' כיון דטענו שניהם דהכל הי' לשחוק בעלמא והא עדיפא ממעשה שבתשו' מהרמ"פ סי' ל"ב דהא טוענות דלשחוק כיונו ושוב כשאר לדון אם נגד הע"א נאמנים דלשחוק כיונו דהיינו נגד אותו הנער אשר הי' רואם ונראה להם דלשיטת ב"ש ס"ק ו' אליבא דב"ח דלהשטות אינה טענה רק במיגו דלהד"מ ובנידון שלנו אינם יכולי' לטעון להד"ם דהא עב:

עיקר המעשה יש לנו ב' עדים ומכ"ש לשיטת ב"ש בעצמו דלעולם אין נאמן בלהשטות גם נגד ע"א ואולם גדולי אחרונים נוטים לומר בדעת הב"ח דלשחוק כיון הוי טענה מעליתא נגד ע"א אף בלא מיגו דלהד"מ יעוי' בט"ז ובהגה"ה שם ובס' בית מאיר. ואף דלכאו' קשי' א"כ בברייתא דהוא אומר קדשתיך והיא אומרת ל"ק וכו' לפי ההו"א דמיירי בע"א למה הוא אסור בקרובותיה מדוע לא נתרץ דבריה או היא תתרץ לא כיונתי לקידושין אלא לשחוק אע"כ דעיקר נאמנות דלשחוק כיון היינו מכח מיגו דלהד"מ וכאן הבעל יודע שקידש אולם י"ל כיון דאומרת לא קידשתני והיה לה לומר בא נתקדשתי אע"כ שמכחשת לומר שהוא לא עשה מעשה הקידושין מצדו והוא דומה למש"כ תוס' שבועות מ"א ע"ב דכשאומר להד"מ לא מתרצינן דיבורו לומר שפרע יעו"ש. גם יש כומר דדוקא כשמוכחש משני עדים אז נתרץ דיבורו ועכ"פ למסקנת גדולי אחרונים נאמן בלהשטות בלא מיגו ויש לסמוך עליהם בנד"ד. ואמנם כ"ז לשיטת הפוסקי' דע"א נאמן אף בדבר שבערוה בדלא איתחזק אז אין לדון רק נגד הע"א משא"כ לכת החולקים אך נלענ"ד דיש לכו ללמוד דבנדון כזה אף להחולקים יש לומר דלא הוי עדות של שנים והוא בפי' דעת מהרמ"פ וה א דעת רמ"א ג"כ שכתב דלכך בעי' שיהי' העדים נראים דאל"כ יכולי' הם לטעון לשחוק כיונתי ובמקום שיכולים לטעון אז העדות בטלה שאינם עדי קידושין יעו"ש וממילא כיון שהע"א אינו יודע האם ראתה אותו והוא טוענת באמת לא ראיתיו שוב אינו עד. דהעד צריך כראות שהיא תראה אותו וטעמו של מהרמ"פ כראה שכל המקדש באמת אז משגיח שיהי' העדים רואים ונעשה הקידושין דהא צריך להיות דוקא לפני עדים כדי שיהי' מעשהו קיים וממילא כיון שמשגיח שיהיו העדים רואים אותו ממילא הוא רואה את העדים כך ולפ"ז אין אנו צריכי' לנאמנות שלה דהא סוף סוף אין ערים על הקידושין דהרי יכולי' לטעון לשחוק וכן טוענים באמת כנלע"ד ברור כשיטת מהרמ"פ ומה שאנו צריכין לדבריה הוא רק דאם לא תטעון לשחוק כיונתי הוי כאומר לא לויתי וכאילו הודתה בקידושין. אמכם מכיון דטענה לשחוק כ' ולא הודתה שוב הקידושין בטלים מצד שהם בלא עדים דבכל מקום שיכולים הבעלים להשתמט מהקידושין הוי כמקדש בלא עדים. ולכאורה אנו יכולין להחליט עפי"ז דהוי רק קי' ע"א מכה מכח ס"ס כשיטת הפוסקים דע"א מהימן בדב"שבע היכא דלא איתחזק אי' ואף להחולקי' מ"מ דילמא כסברת מהרא"פ ודעורה וכנ"ל:

ורציתי להמציא דבר חדש דבמקדש בפני ע"א ותוך כ"ד חזר מהקידושין חזרתו מהני ול"א בכה"ג תוך כ"ד בקידושין לאו כדיבור דמי. דהנה הר"ן בנדרים כתב הטעם דבמקדש ומגרש תוך כ"ד באו כד"ד משום דאלימי אדם עושה אותן בהסכמה חזקה שלא לחזור בו אף תוך כ"ד. וא"כ התינח בקידושי תורה שעל ידיהן היא אשתו והוא אישה לכל החיובים והתועליות והמגרעות שמקבלין זמ"ז והקשר אמיץ ביניהן ובוודאי בדבר אלים ותקיף כזה אדם עושה בהסכמה חזקה אבל בקי' בע"א דלפי מסקנת נוב"י אף המחמירין מודי דלא הוי רק חומרא דרבנן לאסרה להנשא לאחרי' אבל באמת גם למקדש עדיין אסורה בלעדי קידושין גמורים בב"ע והיא לא אשתו והוא לא איפה אישה וכל עניני אישות אינם נוהגין ביניהם ואין בקידושין האלה אלמות ותוקף כ"כ והדר אמרי' כבכל התורה כולה תוך כ"ד כדיבור דני ולפ"ז בנדון שלפנינו כיון שבתוך כ"ד הזר בו ואמר מיין כפרה וכו' דברי שחוק והיתול. שלכל הפחות הוי חזרה מהקידושין לחרוז חרוזי שחוק וליצנות. וגם שלף הטבעת מאצבעה. וכ"ז היה תוך כ"ד ובמקדש בע"א הוי כדיבור כך היה נ"ל לחדש בולא דמסתפינא - ועוד היה נ"ל דאף לשיטת הרמב"ן ור"ת דס"ל להיפך דמדין תורה בכ"מ תוך כ"ד לאו כד"ד רק חכמים הקילו ובקי' וגירושין הניחו עב דין תורה מ"מ הרי הקשה ר"ן הכ"ב איך יפקיעו חכז"ל דין תורה בשביל שאילת שלום. והיה נלענ"ד טעם רבותינו אלה דהרי לדעתם ע"כ כאמר שבכל הענינים שבעולם אדם עושה אותן בהסכמה שלא לחזור. אמכם תקנו חכז"ל שיכול לחזור וממילא שוב אינו עושה בהסכמה חזקה כ"כ ונעשה ממילא דין תורה. רק במקדש דלא הרשוהו חכז"ל לחזור קם דין תורה שעושה בהסכמ' חזקה כך נ"ל בטעמם וממילא י"ל דבמקדש בע"א דכא אלימי הרשוהו חכז"ל לחזור כבכל מקום וכדיבור דמי. וכדמות ראיה לזה מדברי ב"ש סק"ו דכתב דאינו נאמן דלשחוק כיון רק בשאומר בפירוש בשעת קידושין וקשה אימתי אומר כן. אם קודם הקידושין עדיין אינו מוסכם דהא לשיטת רשב"ם אם ביטל ומסר מודעא קודם הגט. אמרי' דבנתינת הגט ביטל אותה המודעא יעוי' באה"ע סי' קל"ד סק"ב א"כ ה"נ חיישינן דבמעשה קידושין ביטל דבריו הראשונים ואם אמר תוך כ"ד או לאחר כ"ד הא לא מהני אע"כ מיירי תוך כ"ד ויען דבמקדש בע"א אמרינן תוך כ"ד כד"ד:

ומכ"ש אם נאמר כרשב"ם ב"ב קל"ד דבמקדש ומגרש גופיהו הוי רק מחשש לעז דלאו כד"ד דבוודאי במקדש בע"א לא נחמיר לחוש ללעז בעלמא:

ב' יש לי לעמוד בנידון זה דלא נתגלה בכו ולעדים שום רצון מצד הנערה שנתרצתה לקי' דומה לדין שברמ"א סימן כ"ח סק"ה ובש"ע סי' ל' סעיף ו' ואף לשיטת ב"ח דס"ל דוקא זרקה בעינן וכהבנת ח"מ בהגה"מ סי' מ"ב סק"ב. מ"מ יש לדמות ענין זה למעשה שבנוב"י ח"א סי' כ"ט כיון שמיד בגמר דבריו שלף הטבעת והלך לו. והנה במעשה שבנוב"י שאמר הרי את מקו' לי וואדי "לשון שפוך מים" התיר הגאון ז"ל מב' טעמים אחד לפי שכא סילק ידיו מהחפץ עד שאמר לי וואדי א"כ חזר בו קודם חלות הקי'. ועוד לפי שלא גילתה רצון להתקדש ולא מיבעיא לרמ"ה סי' כ"ח סעי' ד' בהגה"ה ובסי' ל' וודאי אינה מקו' אלא אף להגהת מרדכי בסי' מ"ב והיא שיטת ב"ח דבזרק לתוך חיקה ולא זרקתה מקודשת ונספק מ"מ הא טעמא דהול"ל למשדייה ובמעשה דשם לא היתה צריכה להשליך החפץ דהרי הוא קודם שסילק אמר לי וואדי. וידוע לה שלשחוק כיון ע"כ לא השליכתו עכת"ד וגם בעובדא דידן קודם שסילק ידיו אמר החרוזין של שחוק וגם שלף הטבעת מידה וא"כ וודאי לא היתה יכולה להשליכו ועדיפא מנדון נוב"י ז"ל ושוב אין לנו שום גילוי דעת מצדה. על התרצותה לקידושין:

הן אמת דלעני בדעת כמוני תמוה לי מש"כ נוב"י בטעם הא' דהנה בשנים אוחזים חפץ בידיהם אם יוכל האחד להקנות עי"ז להשני. המחבר בח"מ סי' קצ"ה סעי' ג' פסק כרמב"ם דכל שיכול לנתקו להביאו אצלו קכה ורשב"א חולק יעויי' הג"ה וכ' ש"ך שם ב' תירוצים על הסתירה מסי' רס"ט. הא' דגם להרמב"ם והמחבר אינו מועיל רק בקנין חליפין דהוי קני ע"מ להקנות והב' דעכ"פ דוקא בדעת אחרת מקנה מהני ואף במכר וכדומה. והנה במעשה הנ"ל אם תוכל האשה לנתק החפץ אצלה לתירוץ הב' של ש"ך הרי היא קונה מאז ומקודשת אף שעדיין לא סילק המקדש ידיו:

ונהי דלשיטת רשב"א דס"ל דעכ"פ מה שבידו קנה לא קשיא ה"נ נימא קנתה מה שבידה ותתקדש. דהרי הוא מקדשה בכל החפץ כמובן אבל הנ"ל קשה - ולענ"ד מש"ע א"ח סי' תרנ"ח ס"ו מוכח דכשאוחז בידיו את האתרוג עם התינוק. קנה התינוק דאל"כ מה הועיל אם לא קנהו התינוק לצאת בו ויעו"ש:

ואולם הי' נ"ל דאפילו לתי' ש"ך הראשון מ"מ בקידושי אשה מקודשת בכה"ג בשיכולה לנתק אצלה. משום דדוקא במקום שרוצה לקנות חפץ גופו הצריך קנין משיכה. שם לא מהני בששניהם אוחזין בו. אבל מעות הקונים בקרקע וקידושי אשה א"צ לעשות בגופם קנין אלא מכיון שיצאו המעות מרשות הלוקח לאותו מקום שחפץ בו המוכר. מהני לקנות החפץ והקרקע ולהתקדש האשה. וכן מוכח מתן מנה לפלוני ואתקדש אני כך דמהני אף בלא שליחות וזכייה כגון בנכרי ולשיטות הרבה פוסקי' אף בזרוק מנה לים מהני להתקדש ע"י ולהחולקי' בעינן בן דעת אבל עכ"פ באם נעתק המעות מרשות המקדש כמקום שא"י להחזירו וכרצון האשה נגמרו הקידושין ע"י המעות וגם במוכר קרקע נקנו הקרקע והמעות. דכבר נתקיים נתינת המעות מצד הנותן כמו שנתקיים ונתן לרעהו גבי חליפין כי המעות עצמם אינם צריכין קנין להיות נקנים ולכל היותר הוי קני ע"מ להקנות וממילא מהני באופן הנ"ל רק היה נלענ"ד וכמדומני הוזכרה סברא זו בראשונים דמעות עצמם א"צ לקנין:

ואולם י"ל עובדא דנוב"י אינו מוחלט שהיתה יכולה לנתק החפץ אצלם. ואפשר גם בנדון שלפנינו לא היתה יכולה. ואין לעמוד על הבירור:

אך עכ"פ ההיתר השני של נוב"י שייך בעובדא דידן כי לא היה גילוי רצון מצד הנערה לפי שלא היתה צריכה ולא היתה יכולה להשליך החפץ - ואמנם גם בזה יש להעיר בדעת הרמ"ה כפי הבנת הב"ח בדין זרק לתוך חיקה וכא זרקתו וכן הגה"מ שבסי' מ"ב וכן בעובדא נוב"י. בכל אלה ברור לנו שהיא לא עשתה דבר לגלות רצונה וניחותא דידה. ושפיר אמרי' כ"ז שלא גלתה דעתה להתרצות אין כאן קידושין אבל בעובדא דא שלקח הנער את ידה שלא בחזקה רק היא הושיטה אצבעה ונהי שעשתה רק לנסות הטבעת מ"מ י"ל דמיד כשאמר הרי את וכו' היה לה למשוך את ידה וא"כ יש להסתפק אולי מרצון טוב הניחה את ידה לגמור מעשה הקידושין ונהי אלו זרקתו אח"כ היה לנו הוכחה דהנטילה לא היתה ברצון אבל אחרי שלא זרקה עכ"פ אין לנו הוכחה להיפך. ובמקנה דף ז' ובק"א כתב דבספק אם נעלתו לרצונה אם כא אז בעי' זריקה לבסוף דאל"כ הוי ס"ק. ואמנם לענ"ד אף בספק בעיקר הנטילה כל שנסתפקנו אם נטלה ברצוי קידושין אם לא אנו מתירין לכל הפוסקים הנ"ל. ומוכח מהא דכנסי סלע זה לחוב וחזר וקידשה בו דאינה מקו' ושם אין הוכחה דנטילה לחוב ומ"מ לפי שאין הוכחה שנטלה לשם קי' אין כאן כלום דאט בעינן הוכחה וגילוי רצון מצד המקנה כדרך כל מקנים דבר לאחרים. וזה לכאורה דלא כמקנה הנ"ל:

ובסתירת דברי הפוסקים מהי' כ"ח ונ' אסי' מ"ב שהקשו מפרשי ש"ע ותי' של ב"ש קשה מאוד. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דבסי' מ"ב מיירי שלקח את ידה ומשכה אצלו בתוקף ובחזקה אחרי שגילה רצונו שרוצה לקדש והיא היתה ממאנת לתת לו את ידה ואמנם כאשר לקחה בחזקה הניחה את ידה אצלו. וא"ב אנו מסופקין אם מה שהניחה ידה הוא מפני שכבר נתרצתה כי כן דרכן תחלתן קשה וסופן רך. או שמחמת ראתה שהוא תקיף ממנה לא משכה עוד ידה לאחור. אבל לא מפני רצוי. ובשביל ספק זה בעי' אח"כ הוכחה. דאם זרקתו אח"כ הרי שלא היה ברצון ואם לא אז הוכיח סופה ע"ת. ואינו דומה מה שאינה זורקת הקי' מתוך חיקה למכיחה את ידה אצלו כנ"ל נכון:

ג' עוד יש לי לעיין דלכאו' י"ל על המקדש כיון דמיד אחרי שנתן הטבעת על אצבעה שלף אותה ולא הניחה ם שם הרי זה דומה לנטלתו וזרקתו לים. דגלי דעתה דהנטילה היתה רק לזרוק ה"נ נימא גלי אדעתיה דלשחוק עשה. ובאמת יש לחלק בין המקדש להאשה המתקדשת. דהא הברייתא נקט דווקא בדידה ולא בדידיה והיינו טעמא דמכאן הוציא רמ"ה את דינו שבסימן כ"ח וכ' להבנת ב"ח ורמ"א כל חד כדא"ל. דמכאן מוכח דצריך להיות בירור על דעתה וגילוי רצונה. ובמקום שאנו מסופקין בדעתה צ"ה קידושין כלל דאנן גילוי דעת בעינן שמוכר ומקנה (אף שהאשה אינה שמוכרת את גופה כדכ' ר"ן) אלא דלב"ה מניעת הזריקה היא ההוכחה ולרמ"א בעינן מעשה ממש להוכחה. אבל בלעדי הוכחה אין התחלה בקי' כמו מוכר ומקנה:

והתינח בדידה אבל המקדש כיון שאמר לשון קידושין האמק"ל כבר גילה רצונו ואם אח"כ יחזור לא מהני אף בתכ"ד ויתישב בזה קו' מקנה דהק' מה מהני זרקתו כים שמא עכשיו חוזרת בה. ולהנ"ל כיון דאין בירור גילוי רצונה לפנינו אין מקום לקידושין. ועליך להביא ראיה שנעשו קידושין בשעה שנטלה ובלעדי גילוי רצון בפועל אץ מכירה ולא הקנאה ולא קידושין:

אולם מה דפשיטא בספר נו"בי הנ"ל דבאמר לי וואדי הוי חזרה. והיינו דמתחלה כשאמר האמק"ל וודאי לקידושין נתכוון רק אח"כ חזר בו ואמר השחוק הנ"ל ותוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי יש לי לעמוד ע"ז דדווקא במקום שדיבורו השני סותר הראשון והיפך ממנו אז אמרינן לכד"ד יעויין ב"ק ע"ג בתוס' ד"ה נמלך דבמפרש דבריו לא שייך נמלך ור"ן כתב דבמקדש ומגרש ל"א תוך כדי דיבור כדיבור דמי משום דאלימי ואינו רוצה לחזור והיינו במקום שידענו בטח דמתחלה היתה דעתו לקי' אז אמרינן דאין חזרה מועיל אבל כאן אנו אומרין שמעולם לא כיוון לקידושין כי אם לשחוק והכל ענין והמשך אחד ומפרש דבריו שכוונתו לשחוק דומה למה שאמר ר' יוסי הואיל וא"א לומר ב' שמות כא'. ועכ"פ אין כאן רק ספק אולי חוזר ואולי מפרש דבריו ובכה"ג לשיטת נו"בי הם נאמנים דהכל שחוק היה ואין כאן נמלך כלל והוא ממש כדברי ב"י בטור סימן ל"ח כשהקשה על הרמב"ם דבמעשה ממש קודם לתנאי וודאי פשיטא דלמ"ה דתוך כדי דיבור לכד"ד ותירץ בית יוסף דגמר דברים הוא. וכן במעכשיו לרמב"ם מהני תנאי אף אחר מעשה ממש ול"א תכ"ד לכ"ד משום דהכל ענין אחד יעו"ש. וכן דרך השחוק להסתיר תחלה ולגלות אח"כ. ואם יאמר מתחלה השחוק לא יעלה בידו ע"כ הסתיר וא' האמק"ל עד שגילה כוונתו של שחוק:

והכל ענין אחד. כנלענ"ד נכון דעכ"פ לשיטת נו"בי הם נאמנים כיון דלא איתחזק:

ד' בסימן כ"ח סעיף ג' האומר כנסי סלע זה בחוב והתקדשי לי בו אינה מקודשת דמצי אמרה לפרעון קבלתיו ובהגה"ה י"א דבאומר לא לפרעון אלא לקי' מקודשת ע"כ וכא ביאר כנו מהו הדין באומר תחלה כנסי סלע זה לחוב וחזר ואמר הרי את מקודשת לי סתם מהו. אולם בתשובת רשב"א אלף רכ"ז כתב וז"ל וכן משמע לי מן התוספתא דתניא אמר לה הילך סלע זה שאני חייב לך ואמר בשעת מתנה הרי את מקודשת לי רוצה מקודשת לא רוצה אינה מקודשת. ולא קתני חזר ואמר לה לא לפרעון אלא לקי' וא"כ כשחזר ואמר לא כי אפשר דמקודשת עכ"ל ומדבריו מבואר דבאומר תחלה לחוב ובשעת קידושין א' האמק"ל אינה מקודשת וביארו הראשונים דבפקדון בכהאי גוונא מקודשת משום דאין לה רשות להחזיק חפציו בפקדון בעל כרחו אע"כ לקידושין מעתת התינח אם מעכבתו אצלה אבל כאן הוא אומר שינסה לה הטבעת כאשר ביקשה לראותה וכן עשה וניסה לה באצבעה ואין בזה עון אשר חטא מדוע לא תוכל לומר לנסות כונתי דהרי לא אמר לא כי אנא בשעה שנתן על אצבעה אמר האמק"ל והיא אומרת לנסות כונתי כאשר אמר ואף אילו השהתה אותה משך זמן הנסיון הרגיל אין בזה עון ומכ"ש שלא עשתה מאומה ואמרי' רוצה מקודשת והרי אמרה איין געפראס ומתחלה עד סוף צועקת שלא נתכונו לקידושין כנלענ"ד ברור וכאן נ"ל לחדש עוד הנה רשב"א הנ"ל כ' דבמקום שאינה רשאית לעכב דמקודשת אף שהזכיר ג"כ לפקדון וכן כשחייב לה ולא הזכיר שנתן לפרעון ג"כ מקו' ולא שקיבלה לפקדון או על החוב משום דטב למיתב טן דו ע"כ אנו נוטין לומר שלקחה לשם קידושין וכ"ז א"ש במקדש בשני עדים אבל במקדש בע"א דעדיין לא יתבא טן דו וצריכה קי' מחדש רק דהוסיפה ע"ע איסור חכז"ל להנשא לאחר בזה לא שייך ס' רשב"א ז"ל כמובן ושוב אין הוכחה שנטלתו לקי' אפילו אילו הי' נותן מתחלה לשם פקדון ומכ"ש שעשה רק לנסות ואין לה בזה עון אשר חטא כנ"ל:

ה' יש כאן אומדנות גדולות כי הנערה לא עלה על לבה שום דבר מענין קידו' וגם הנער ניסה את מהתליו מתחלה בנערות אחרות ולא עלתה בידו. מצורף לזה דרב מינגד אדמקדש בשוקא ולדידן עכ"פ פריצות הוא וגם דאסור לקדש בשבת. ובוודאי לשחוק כיוון. וגם הנערים והנערה אולי אין להם סימן גדלות. ולא רציתי להכניס את עצמי לבדקם אבל א' נבדק ולא נמצאו אתו. ולחוש שמא נשרו חומרא היא לרוב פוסקים אחרונים. ובצירוף כל הטעמים הנ"ל היה נראה לענ"ד דאפשר להקל ולא לחוש אף לביטול קול. כאשר מראש עד סוף לא נשמע קול שנתקדשה רק להיפך ישיחו בשער מהשחוק וליצנות. ואצפה כי אדמ"ו הג"ני בכחו הגדול יתיר אגודות ספקותי. וכשומרים לבוקר איחל לדברי קדשו. כי יאירו נרי ויגיהו לשכי. כה אמרת עבדו נאמנו תלמידו היושב בסתר קדושתו וצדקתו. ובצל תורתו יתלונן. משתחוה אפים ארץ מול הד"ג אמ"ו נ"י:

ואגב אציעה פה מה שנלענ"ד בפירוק קושית העולם בסתירת דברי ר"ן ז"ל דבריש גטין ובסוגי' דשליש כתב דהא דדבר שבערוה אינו פחות משנים היינו אף בדלא איתחזק איסורא ובקידושין ס"ג גבי קידשתי את בתי כתב דלכך נאמן לומר אני קדשתיה אף דהוי דבשב"ע משום דאינו נגד איתחזק דממנ"פ היא בחזקת א"א לאחד דהא האב נאמן עכ"פ שקידשה לאחד. נשמע מדבריו דבדלא איתחזק נאמן ובהקדים קו' מהר"י בן לב דהק' מה צורך לכד כיון דטעם נאמנות הע"א משום דאין אדם חוטא ול"ל או דמירתת כמבואר בסוגי' והנה חזקה זו עומדת נגד חא"א ומה צורך לסברת הר"ן דלא מיקרי איתחזק יעו"ש שוב הקשה שב שמעתתא מהא דסי' וסי' וע"א דיניח והא באבידה אין חזקת ממון למוצא ומ"מ לא מהני ע"א. ועדיפא הו"ל להקשות מדברי ר"ן עצמו בחולין פ' גה"נ סוגי' דטב"ע כתב להדיא דע"א נאמן באבידה משום חזקה אין אדם חוטא ויסתור דברי עצמו וגם הוא נגד הש"ס הנ"ל דיניח ועוד כמה קושיות יתבארו לקמן ונראה בירורן של דברים הנה קרא וגז"ש דדבר דבר. באמת מיירי הן במקום שחזקה מתנגדת הן בלא איתחזק דמנ"ל לחלוק. ותמיד אין נאמנות לממון ולדבשב"ע כ"א בעדות של שנים. אמנם לעומת זה במקום שמכח סברא גדולה נתברר לנו הענין אז אנן עדי ידיעה כמש"כ ר"ן בעדי חתימה דמהני מה"ת דאנן עדי מסירה שנמסר וודאי ליד האשה וכמו כן בכ"מ דברור לנו עפ"י חזקה של סברא אנו עדים בדבר והוי כאילו באו עדים ומועיל אף בדבשב"ע. ועפי"ז בע"א אומר אני קדשתיה בקי' ס"ג דברור לנו עפ"י חזקה אין אדם חוטא או דמרתת. שאינו משקר א"כ אנן עדים בדבר אבל לעומת זה כתיב בקרא לא יקום ע"א וכו' והוא אזהרה על הב"ד שלא יקבלו עדות הבא כנגד איש לחייבו עונש או קרבן או ממון או לאסור את המותר אם הבעלים מכחישי' או אינם יודעים וכן הוא אזהרה על העד שלא יעיד כה"ג וסמ"ג כתב דלוקה העד העובר ע"ז ומעיד. וא"כ נהי דברור לן שעד זה לא שיקר אבל אין רשאין לקבל עדותו ואינו יכול להעיד כנגד חברו וכנגד החזקה. כמש"כ תוס' ר"פ אמרו לו. אך קרא זה כא כתיב כ"א במקום שמעיד נגד חזקת פטור של חברו או כנגד חזקת היתר של חפציו. לחייבו קרבן או כמון או לאסור עליו את המותר עפ"י חזקה. וממילא תרתי בעינן בעדות שב ע"א. אחד שנהי' אכן סהדי ובזה יצאנו גזה"כ דדבר דבר. ועוד צריך שלא יהיה נגד חזקת פטור והיתר כדי שנוכל לקבל עדותו ולא נצא חוץ לגדר לא יקום ע"א. דהיא אזהרה שאין ע"א יכול להעיד ולהתקבל נגד חזקת פטור וכדומה. והנה בריש גיטין בשליח המביא גט דלא שייך חזקה אא"ח דהרי הוא נוגע בדבר א"כ אין אנו עדים עליו ונהי דלא שייך קרא דלא יקום באם ליכא חזקת א"א אבל מ"מ גז"ש דדבר דבר קאי אדוכתיה ושפיר כתב ר"ץ אף דלא איתחזק בעי' ב' וכן בשליש ואשה דכותיה אבל בקי' ס"ג גבי קדשתי את בתי כיון דהקדימו דחזקה אא"ח וכו' ומרתת א"כ שוב יצאתי מידי חיוב דבר דבר דהא אנן עדי ידיעה בבירור. אלא דנשאר קרא דלא יקום וע"ז כתב ר"ן שפיר דליכא נגד חזקה דממנ"פ היא מקודשת לא' ויצאנו ידי כל חשש. ולק"מ קו' מהר"י בן לב הא יש חזקה אא"ח וכו' דמשום זה בלבד לא יצאנו ידי קרא דלא יקום אילו היה נגד חזקה וא"ש:

ובאבידה נהי דליכא חזקת ממון ולא עבר אלא יקום הא מ"ע כל דבר שבממון בעינן שנים מגזרת הכתוב על פי שנים עדים וכו' וממילא בעד אחד באבידה דיש לנו חזקה דא"אח שפיר כתב ר"ן דמהני. דאנן סהדי. אבל בסימן וסימן וע"א. שפיר קאמר רבא את"ל סימן דאורייתא סי' וע"א יניח. דכיון דסימן דאורייתא א"כ גם סימנין הם סברא ומאי חזית לסמוך על סברא דאא"ח יותר מעל סימנין הילכך יניח עד שיבואו שני עדים ומיושב למה נקט רבא דווקא את"ל סימן דאורייתא דאילו היה סימנין דרבנן. א"כ אין בסימנים סברא דאורייתא לסמוך עליהם רק חכז"ל בכח הפקר ב"ד תיקנו להחזיר אבידה ממון של ספק לנותן סומכיןץ אבל נגד עד אחד דמהימן מה"ת מכח חזקה אא"ח וברור לנו מה"ת שהאבידה של זה שהעד מסייעו. בוודאי לבעל העד מחזירין כי ע"ז לא תקנו הכז"ל אלא אי סימן דאורייתא אז יניח דהוי סברא לכאן ולכאן. ומיושב ג"כ קושית פ"י ומקנה בקי' ס"ג דהקשו עדיין לבתר שהאמינו לזה שאומר אני קדשתיה ונתן גט איך מתירין אותה להנשא אח"כ הא הוי נגד חזקת א"א יעו"ש שנדחקו. ולהנ"ל א"ש דוודאי קודם הגט אנו קורין קרא לא יקום דאינו רשאי לקום נגד חזקה וכה"ג וע"כ צריכין אנו לתירץ הר"ן דממנ"פ לא' נתקדשה אבל אחר שכבר קבלנו עדותו וחתכנו הדין כדת שהוא יפטרנה. ממילא מותרת להנשא כי מעתה שוב אינו קם כלל וכלל כי כבר נעשה ונחתך על פיו בהכשר דומיא דאי' על פי עד אחד יוחזק לחייב אח"כ עונש וכה"ג כי לא קרינן עוד לא יקום. שכבר נעשה מעשה וא"ש:

ובהמשך לזה היה נ"ל גם על דברי ספרי דמייתי פ"י ריש גיטין דדריש לא יקום עד אחד באיש אבל קם לעדות אשה שמת בעלה ופ"י מרעיש דמבואר להדיא בכ"מ דעד אחד בעגונה מדרבנן מתוך חומר דייקא וכו'. להנ"ל הן אמת חכמ"זל תיקנו כל החומר וכל הדברים האלה בה וממילא היא דייקא מעיקרא וחזקה בוודאי העד הגיד האמת והוי אנן סהדי ול"ש אין דבר שבערוה וכו' אך מ"מ קרא דלא יקום מונע שאין רשאי להיות עד ממילא כיון שאין מקבלין עדותו שוב אין אנו עדי ידיעה וע"ז דרשי' לא יקום וכו' דקם בעדות אשה להשיאה ויצאנו ידי חשש זה ושוב אנן עדים ויצאנו ידי הכל וא"כ עיקר הדבר רבנן תיקנו האומר והדייקא וממילא נעשה דאוריי' וא"ש. ובזה יישבתי מאי דהוי ק"ל באמר ע"א אכלת חלב מדוע לא יהי' נאמן מכח חזקה אין אחול"ל דמייתי חולין לעזרה וכן בכה"ג ביהכ"פ באמר פגול וצ"ע ולהנ"ל כיון דלחייב קרבן ולאסור אתי' מקרא דלא יקום וכו' א"כ אפילו יהיבנא דאמת העיד מ"מ מעולם לא נקבלנו ולא יתחיל שום עדות כי קרא קפיד לא יקום וכן הוא באמת בהכחשת בעלי' וע"כ צריכין אנו ללימוד זה דאכלת חלב דמהימן בלא הכחשה וא"ש גם במקומות אחרים. כ"ד שבתי בר"מ ז"ל דימאנט.

תוכן העניינים

אמרי אש חלק אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה