אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר
סימן לו
שוי"ר לכבוד הרב המאו"הג המופלא ומופלג וכו' כקש"ת מוהר' שלמה ני' אב"ד דק"ק ג"ר יע"א והגליל:
הגיעני אמרותיו היקרים. וארא והכה נושא ונותן באמונה ופלפל בהלכה בחכמה ובתבונה. אודות מה שקרה במקומות הסרים למשמעתו נער אחד קידש בתולה לפני ע"א והבתולה אמרה אליו קדשני בטבעת זו ויקדש אותה בפני עד אחד והבתולה החזיקה הטבעת אצלה כשלשת ימים עד כי בעל אחותה ואחותה לקחו הטבעת מן תיבתה ויחזירו להנער והקול כשמע פלונית נתקדשה ויושיב מעכ"ת ני' ב"ד והעיד העד עדותו כמשפט והבתולה בתחלה כחשה ואח"כ אמרה כי לשחוק נתכוונו ודברי הנער לא כתב מעלתו כי':
והנה ידוע כי רבותינו האחרונים אשר אנו הולכים אחריהם כולם חששו לדברי הסמ"ג והמרדכי בשם רא"ם דכאן דקאמר מאי הוה עלה ולא איפסיק הלכתא בהדיא כמאן אזלינן לחומרא וחוששין לקדושין בע"א. ונלפענ"ד דס"ל דלר"פ חוששין מדאורייתא דאם גם לר"פ לא אסורה רק מדרבנן לא היה הרא"ם וסיעתו מחמיר מספק משום דלא איפסיק הלכתא וכ"ש רבותינו האחרונים שראו כי רוב הראשונים פוסקים דאין חוששין לקדושין בעד אחד אם גם למחמיר היה רק מדרבנן לא הוי חיישי ליחידאי באיסורי דרבנן ומהרי"ט שנראה מדבריו בחידושין דהוי רק מדרבנן לר"פ היינו לשיטת הפוסקים דפוסקים דלא כר"פ ולדידהו ה"ט דפסקו דלא כוותיה משום דס"ל דגם לר"פ הוי רק מדרבנן אבל הפוסקים כר"פ נראה דס"ל דאיכא לתא דאורייתא בקידושי עד אחד:
וראיתי בנו"בי תנינא חאה"ע סימן ע"ה שהאריך וכתב שם דגם להסמ"ג בשם רא"ם אינו רק מדרבנן יע"ש שהוכיח כן דאם ר"פ סובר דמדאורייתא חיישינן לקידושין בעד אחד א"כ ע"כ צ"ל אחד מאלו או דל"ל ג"ש דדבר דבר כלל או דקאי רק לענין סוטה או ס"ל כיון דמהימן עד אחד בממון לענין שבועה מהני גם בערוה וא"כ איך שיהיה הרי הלכה רווחת בכמה מקומות דאין דבר שבערוה בפחות משנים ואיך אפשר לפסוק כמותו וע"כ דס"ל דהוי רק מדרבנן וכן הקשה שם אם ל"ל לר"פ ג"ש דדבר דבר א"כ אמאי שניהם מודים לא מהני מכל אלה הכריח הגאון נו"בי דלכ"ע היא רק מדרבנן. ולפענ"ד רחוק לומר כן וכבר אפשר ליישב קושיותיו ז"ל בדברי עצמו שכתב שם דוודאי ע"כ צ"ל דקבלה היתה ביד חז"ל דג"ש דבר דבר גם לענין קידושין נתקבלה דאל"כ מ"ש דשניהם מודים בלא עדים לא אהני ושניהם מודים שהיו הקידושין לפני עדים מהני וכקושית הרשב"א ומה שרצה הפ"י ליישב זה צ"ע דמה שכתב דאין אישות לחצאין אינו ברור כ"כ ובפרט לר"י דס"ל מעכשיו ולאחר ל' יום דאפילו מאה קידושין תופסין בה מכלל דס"ל דשיורי שייר ושויא נפשיה כשרגא דליבני הרי ישנו לחצאין והיה צריך לחלק בין הך דהכא דחשיב שיור יותר ובין הך דהתם והוא רחוק ואין לכו אלא דברי הרשב"א בישוב קושיא זו וליישב דבריו ז"ל צ"ל דקי"ל לחז"ל דנתקבלה הג"ש דדבר דבר גם לענין קידושין וכמ"ש הנוב"י בסי' הנ"ל ופליגי ר"פ ור"כ דר"פ ס"ל דאע"ג דנתקבלה הג"ש לענין קידושין לענין קיום דבר מ"מ לא מיעוטא הנ"ש רק אחד מאלו או לאפוקי מבלי עדים כלל ואם לאפוקי היכא דמכחיש אחד מהם דמהני הכחשה אבל ע"א כיון דמהני לענין ממון דמחייב שבועה מהני ג"כ לענין קידושין ור' כהנא ס"ל דלגמרי נתקבלה הג"ש לענין קידושין דלא מקיימא מלתא אלא בתרי סהדי וכמ"ש הרשב"א לפרש ועכ"פ רחוק הוא לחדש מה שפירש הנוב"י שם דדווקא במודים שייחדו וקבלו אותו להעיד על הקידושין מה שלא עלה ע"ד הראשונים כלל לפמש"כ בסוגיא ולא להלכה וכל הפוסקים מהרי"ל ומהרא"י ומהר"מ פאדווי והבאים אחריהם שכתבו לחוש כדעת הרא"ש ולא עלה על דעתו כלל לומר דבעי יחוד לעדות כלל והש"מ בכתובות ד' כ"ג העתיק דברי הרא"ה מ"ש בשם הראב"ן. והר"ן הביאו בקיצור ליישב קושית התוס' על הא דמשני ר"פ תירגמא בע"א ע"א אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה תרוויי' בפנוי' קמסהדי תיפוק ליה דהוי קידושין בע"א ותי' הרא"ה בשם הרמב"ן דר"פ לשיטתו דס"ל המקדש בע"א חוששין לקידושין וכתב דאכתי קשיא פשיטא כיון דאיכא דמכחיש לי' מהי תיתי יהי' נאמן ותי' דס"ל דכיון דאתי עד האומר נתקדשה תחילה סד"א יהיה חשוב כשנים כמו בע"א אומר מת קמ"ל דכי קי"ל ע"א נאמן בקידושין דהיינו שהוא כשאר איסורין דקי"ל בהו דע"א נאמן אבל היכא דאיכא דמכחיש לי' לא מהימן מפשיטות לשונו ז"ל יש ללמוד דלאו מדרבנן חייש ר"פ דא"כ אכתי פשיטא דמהני הכחשת עד ונראה עוד דס"ל להרא"ה והרמב"ן בטעמא דר"פ דחייש לקידושין משום דס"ל דהוי כשאר איסורין דע"א נאמן ויתכן לפע"ד לפרש דבריו דס"ל דוודאי לא מיקרי דבר ערוה אלא א"כ באו להעיד על איסור ערוה שיש בו כרת או מיתה וכ"כ הנוב"י קמא באה"ע סי' כ"א ע"ש ומעתה אף לר"פ אם קידש בפני עד אחד אע"פי ששניהם מודים א"א לחייב הבא עלי' דאי תרצה לחייבו מיתה או קרבן בשוגג הוי דבר שבערוה ואינו רק בשנים אבל לאוסרה לעלמא הוי כשאר איסורין וזה כוונת הרא"ה והרמב"ן שכתבו דס"ל לר"פ דהוי כשאר איסורין (ולא ס"ל סברת הפ"י דאין אישות לחצאין ואולי משום דס"ל לר"פ כר"י בריש פרק האומר דיש שיור בקידושין דהתם אם בתוך ל' יום בא עלי' אחר כראה וודאי דלא קטלינן לי' כי לא מצינו אשה שחייבין עליה מיתה ויהי' קידושין תופסין בה) ור' כהנא ס"ל דאין אישות לחצאין וכמ"ש הפ"י והיינו כר"א ר"פ המגרש דכרבנן גם בקידושין אין שיור דבעינן ויצאה והיתה וכבר כתב הר"ן ר"פ האומר בזה ור"ח שם פוסק כר"י דיש שיור בקידושין ואולי ג"כ ה"ט דרא"ש דפסק כר"פ וכדאמרן דהא בהא תליא:
וראיתי במכתבו שכתב דר"פ ס"ב כמ"ש הרמב"ן דגם בממון כל שאינו כשבע להכחיש העד הרי הוא כמו שנים ולא ס"ל כסברת הרשב"א שכתב לרבא לכך איכו נאמן אע"ג דבממון חייב לשלם באומר א"י או שותק התם משום משאיל"מ וכתב מעלתו דזה הוי טעמא דר"כ אבל ר"פ ס"ל סברת הרמב"ן ורצה ליישב בזה קושית הח"ץ והאחרונים על ב"ש והנה מלבד מה שדבריו רחוקים לפרש דפליגי ר"פ ור"כ באינו ונודה רק לצחוק נתכוונתי דהרי אפילו הסמ"ג לא אמר הכי לר"כ אלא אפילו בשניהם מודים לא הוי קידושין כמבואר ושאר דחוקים ואולם מלבד זה נפלאו דבריו וכי להרמב"ן חייב בנסכא דר"א רק משום דאם אינו נשבע להכחיש העד הרי הוא כשנים וכא מטעם משאיל"מ כמ"ש הרשב"א איך אפשר לומר כן דהרי מבואר בג' מקומות בב"ב ובשבועות דרק מפני מתוך שאיל"מ מתחייב בנסכא דר"א וזה פשוט ומבואר בש"ך בכמה מקומות ועיקר' בסי' ע"ה ס"ק ל' ומ"ג ודברי הרמב"ן הן הם דברי הרשב"א בתוס' כמבואר בש"ך ואולם ליישב דברי הב"ש שלא יקשה עליו קושית הח"ץ בסי' קט"ו ולומר דס"ל כסברת הרמב"ן וריב"ם בתוס' וכ"כ הב"ש להדיא דבריו אליבא דהריב"ם בזה כבר הביא ליישב דברי הב"ש באבני המילואים בשם בנו ואמנם איהו כיפי תליא לי' לישב דלא תקשי דהרי התם דוקא בדאיכא שבועה אבל בקרקע וכיוצא דליכא שבועה לא כתב שם דדוקא בקרקע משום דגבי קרקע בא חשיב ע"א כלל לשום דבר אבל בקידושין דאם שניהם מידים שקדשה שלא בפני עדים לא הוי קידושין ואם קידש בפני ע"א הוי קידושין לר"פ א"כ חשיב ע"א לגבי קידושין וממילא לא מהני מגו כסברת הריב"ם והם דברים קרובים אף שאינם מוכרחים וזה גם לדבריו לא היה צריך לומר לר"א אליבא דהרמב"ן והריב"ם סברא דמשאיל"מ והמעיין בח"ץ יראה דלריב"ם פשיטא לי' דלא כב"ש ולפענ"ד הא דקאמר הריב"ם והרמב"ן דע"א הוא כשנים כל שלא כשבע להכחישו היינו משום דע"א קם לשבועה ובשבועות התורה הדין דאם אינו נשבע אפילו אם ברצונו היה נשבע רק שאינו יכול חייב לשלם מ"מ כל שהעד זוקק כשבועה אם אינו כשבע להכחישו אין לנו להאמין במיגו כנגדו כמו דלא מהני מיגו במקום שני עדים וזה דווקא אם אמרינן מתוך שאיל"מ אבל אם לא היה משלם כשאינו יכול לישבע להכחיש את העד כמו בחשוד או בטוען א"י הרי אינו חשוב כשנים וא"כ מהי תיתי לא יהני מגו במקום ע"א ולפ"ז בקידושין דכיון דיכולים להכחישו איכו ברור כ"כ לומר דלא מהני מגו כמ"ש הב"ש ועכ"פ כיון דאיכא חשש איסור דאורייתא מי יקל בערוה לעומת דעת הגאון ב"ש:
ויש לעיין דאפשר דגם כדעת הר"י בתוס' בב"ב דטעמא דלא אמרינן מגו בנסכא דר"א משום דאע"ג דהיכא דליכא שבועה אמרינן מגו דאי בעי טעון להכחיש העד אבל לישבע נגד העד לא אמרינן מגו דהיה יכול לטעון ולישבע נגד דברי העד והנה הסברא ידוע בלא שבועה אמרינן מגו ובשבועה לא אמרינן נראה דה"ט דלא אמרינן מגו דחשוד אממונא חשיד אשבועה. והנה לר"י דס"ל דלא אמרינן מגו כו' חשוד אשבועתא והיינו כמו שכתב שם בתוס' ובנימוקי יוסף או משום דהוי תרי איסורא או משום דחומרא שבועה דכל העולם נזדעזע ואמרינן לכך דאע"ג דמעיז פניו להכחיש את העד בדבר שבממון שאינו חמור מ"מ שבועה דחמירא לא יעוז פניו לישבע מה שיודע שום אדם שהוא משקר או כטעמא דאביי דאמר משום ספק מלוה ישנה יש לו עליו א"כ גם כאן ניחא ליה לטעון חטפתי ודידי חטפתי ולשבע שאין העד יודע מלטעון לא חטפתי ולשבע נגד העד דאם לא ישבע הוי מגו כי יחשוב שהעד ידון אותו לכף זכות שיש לו ספק מלוה ישנה עליו אבל אם ישבע ידע העד ברשעתו והרי"ף פי' כאביי. ועכ"פ לענין קידושין אם אמרינן הטעם משום דשבועה חמירא מגזל דהעולם נזדעזע מ"מ לא חמורה מכריתות ומיתות בית דין כמבואר ביומא דף פ' ובשבועות ר"פ שבועות הדיינים א"כ מניין לכו דהוי מגו וכן לאביי ג"כ אינו בחזרה. (ויעויין בנו"בי תנינא באה"ע סימן ע"ו מ"ש בנו הגאון בזה לענין שבועה דלא שייך שנשבע מה"ט) אם כן אין לנו להוכיח מהך דנסכא דר"א דמוכח שם דאמרינן מגו להכחיש העד כשאין שם שבועה מנ"ל דאמרינן מנו להכחיש בקידושין ואף שיש לחלק מ"מ הבא להתיר באיסור קידושין לא מצא ראייה מנסכא דר"א מיהו גם בזה צריכין אנו לדברי האבני מלואים במה שכתב דהכא הוי כמו בממון לר"פ דחייש בשני עדים כמובן דהרי עכ"פ קושית התוס' שם בב"ב צריך ישוב וכבר אמרתי בזה ואכ"מ ובנידון שיצא הקול שנתקדשה יש עוד לחוש מפני הקול אם הוא קול מפורסים ועיין בתשובת מהר"ם ד"פ סימן ל"ב בסופו ובח"מ סימן ע"ט סעיף ט' ובמ"ש הש"ך שם בסעיף קטן כ"ג:
והחלקת מחוקק בלאו הכי פליג על דברי הב"ח וס"ל דלא שייך כלל לטעם לשחוק נתכוונתי אם לא היה נראה לעינים דדברים שבלב איכן דברים והח"צ בסי' קט"ו חולק עליו דכיון דאם ידענו דלצחוק נתכוונו לא הוי קידושין כאן שיש להם מיגו הרי ידענו שלשחוק נתכוונו וצ"ע דהרי בקידושין דף נ' מוכיח תלמודא דדברים שבלב אינן דברים מהך דמעילה דאע"ג דאמרי לא הי' בלב אלא מזה והביא מזה אפ"ה בעה"ב מעל והתם הרי יש לו מגו כדמסיק שם דמצי למימר נזכרתי ורחוק לומר משום דלא הוי מגו מעליא וכמ"ש הרשב"א בחידושיו שם דמה בכך עכ"פ חזינן דמסיק תלמודן דלאו משום דלא מהימן הוא אלא אע"ג דמהמנינן ליה דהוי הכי בלבבו אפ"ה מקרי דברים שבלב ואינם דברים וראיתי להגאון בית מאיר שהרגיש בזה וראיתי בהפלאה בחידושי הפוסקים בסי' מ"ב שכתב דלכך נאמן לומר להשטות ולא שייך לומר דברים שבלב אינן דברים דכיון דאין דרך לקדש בלא עדים סברא הוא שלא נתכוין לקדש ובדברים דמוכח לא אמרינן דהוי דברים שבלב ונפלאתי על דבריו ז"ל דנימא להיפך דכיון דאין דרך לעשות שחוק ולהשטות בדבר גדול כזה וודאי משום אהבה וחיבה מיהרו לקדש כאשר מצאו וחשבו דסגי בע"א (ולענין נדה אם אמרה טמאה אני לך וחזרה ואמרה טהורה אם אמרה לשחוק נתכוונתי אינה נאמנת אע"ג דהוי מצי למימר סבורה הייתי להיות טמאה וכמ"ש הב"ח בשם ס' התרומה אפ"ה אינה נאמנת) ולא דמי כלל למ"ש בתשובת להרמב"ן בסי' קס"ה בסופו והועתק באה"ע בסי' קמ"ט סעיף ב' בהג"ה כמובן ומה שהביא שם ראיה דנאמנת במגו דאל"כ תקשי מהתוספתא שהביא הרי"ף בגיטין דלא מהני יחוד לפני ע"א לר"פ אע"כ כיון דלא ידעו עדים דבעל לשם קידושין נאמן בע"א לומר שלא בעל לשם קידושין דאי בעי מכחיש זה צ"ע דהרי התם מיירי שראה ע"א שחרית ואחד בין הערבים וכתב הר"ן דאע"ג דלענין ממונא בעדות קידושין לא מהני וא"כ איך אפשר לומר שיהא נאמן מגו דאי בעי מכחיש דכיון דלענין ממון נאמן ורק בדיני נפשות לא מהני איך שייך לומר דנאמן משום דאי בעי מכחיש ואולי כוונתו דאליבא דר"פ באמת צריך לאוקמי ברייתא כמ"ד דאין מצטרפין מ"מ אחרי דמיירי לדבריו לר"פ באומר שלא בעל לשם קידושין א"כ להב"ש וח"מ אפשר לאוקמי במכחיש לגמרי כיון דס"ל לתוספתא דאין מצטרפין ולדעת הרשב"א בסי' ע"ט שהביא הב"י דלא אמרינן כל ששנים מחייבין ממון ע"א מחייב שבועה רק היכא דהם מצד עדותן בלבד חייבין ממון ולא כשאנו מחייבין אותו ממון ממילא כמו בהוחזק כפרן א"כ אולי כיון דלר"פ לא מהני עד אחד רק משום דזוקק כשבועה בממון וכה"ג אף בממון לא הוי זוקק לשבועה ולכך ע"א ביחוד לקידושין:
ולפע"ד יש הכרח דלא אמרינן מסתמא להשטות או לצחוק מכוון ודלא כדברי הפלאה ז"ל דהרי כתבו דמסתימת לשון הפוסקים מבואר דאם שניהן מודים אף שלא ייחדו את העד להעיד מהני ומדין זה בעצמו שכתבו לפלפל באם אומר להשטות או לצחוק נתכוונתי דנראה וודאי דמיירי דלא ייחדו אותו לעדות וכן בתשובת הב"ח לא ייחדו אותו לעדות כלל ואפ"ה דווקא משום דטעין משטה הייתי ולשחוק נתכוונתי מתירה הב"ח מכלל דאם היו מודים שנתקדשה באמת חששו לקידושין ואי ס"ד דכל מקדש בע"א אמרינן דמוכח דלשם שחוק נתכוין משום דאין דרך לקדש בלא עדים א"כ גם אם מודים מאי מהני הרי הוי כמקדש בלא עדים כלל וכמ"ש הב"ש בסי' למ"ד ס"ק ט' ועדיפא מהתם דהתם ספק אי הוי קרוב לה והכא אמרינן דמסתמא לשחוק נתכוונו ואם שם לא הוי קידושין כמ"ש הב"ש בשם הג"א. ולפענ"ד דאין להתיר בלא גט שלא במקום עיגון גם כי אמרו להשטות נתכוונו וכדברי הח"מ וב"ש וכ"ש בנידון זה שהחזיקה הטבעת ג' ימים אצלה וכמ"ש מעכת"ר ני' וגם מצד שאומרה קדשני הי' ראוי לומר כן כמ"ש מעלתו ני' אלא שהב"ח בתשובה ג"כ אמרה קדשני ואפ"ה לא חייש לה ומ"מ כיון דהח"מ וב"ש החמירו ודבריהם לפענ"ד קרובים מי יקל להם ומפני אבן שהי' בטבעת פשוט שאין צירף להקל וכ"ש ששמו הטבעת תחילה:
דברי ידידו הקטן מאיר א"ש