אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר
סימן לד
יבמות דף קי"ח ע"א במתני' אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג וכו' דעת הרא"ש בכלל נ"א דה"ה עד אחד אומר מת ואחד אומר נהרג הואיל זה וזה אומרים שאינו קיים מותרת לינשא והיינו כפי מה שפירש הב"ש דברי הרא"ש בתשובה בכלל נ"א שהביא ראיה ממשנתינו מכלל דס"ל דכל ששניהם מודים שאינו קיים אפילו יש הכחשה ביניהם כמו מת או נהרג דומיא דצרות אפ"ה תנשא ולפיכך תמה בנו"בי קמא סימן מ"ו שהוא נגד הירושלמי דאיתא שם בהדיא דמודה ר"י ור"ש בעדים ומפרש מה בין עדים לצרה לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום. וראיתי במהרי"ט ח"ב בחא"ה סימן ל"ח בסופה שכתב וז"ל והוי יודע שהרא"ש כתב בתשובה וכו' ושם ביארתי שמכחישים עצמם בגופה של עדות כגון אחד אומר מת על מטתו ואחד אומר נהרג עדותן בטלה אע"ג דגבי צרות תנן הואיל אלו ואלו מודים שאינו קיים הרי אלו ינשאו מ"מ עדים שאני והיינו דאמרינן בירושלמי מודים ר"י ור"ש וכו' עכ"ל. והנה דעת הגאון דהרא"ש מודה במת ונהרג ולדבריו צריך לדחוק בהראיה שמביא הרא"ש ממתני' בכלל הנ"ל ופשטן של דברים כדברי הב"ש דהרא"ש אף באחד אומר מת ואחד אומר נהרג קאמר אלא דדברי הירושלמי צריכין ישוב לדעת הטור והרא"ש והנה הב"ש כתב שני טעמים דמכשיר הרא"ש עדים המכחישים זה את זה אם שניהם ודים שאינו קיים או משום דס"ל להרא"ש כה"ג לא הוי הכחשה גמורה רק כמו זה אומ' מנה שחור וזה אומר מנה לבן. ולפי"ז אם מכחישין עצמם בחקירות בזמן וכיוצא דהוי הכחשה גמורה אין נאמנים או דהטעם משום דבעדות מיתת הבעל כיון דעד אחד נאמן אין הפסד בנה שמכחישים זה את זה אפילו בחקירות כיון דעכ"פ אחד אומר אמת ונישאת על פי עד אחד מה שאין כן בדיני נפשות דבעי שני עדים והנו"בי כתב דגם בזה נעלם מהב"ש הירושלמי בג' מקימות וז"ל הירושלמי ביבמות וכן הוא בסנהדין ובנזיר בירושלמי תמן תנינן מי שהיה שני כיתי עדים מעידין אותו אלו מעידין שנזר שתים וכו' רב אמר הכחיש עדותו בתוך עדות לא בטלה העדות ור' יוחנן אמר הכחיש עדות בתוך עדות בטלה עדות ד"ה הכחיש עדות לאחר עדות לא בטלה עדות ר"י כדעתי' דאמר ר"י הוחזק מוכה זה אומר מן הכיס מונה וזה אומר מן הצרור מונה הכחיש עדות בתוך עדות בטלה ואף רב מודה שבטלה עדות במאי פליגי בשהיה שתי כתי עדים וכו' ופירש דרב ור"י פליגי דווקא בשני ב' עדים דלר לא בטלי עדות מפני דעכ"פ כת אחד אומרת אמת ור"י ס"ל דאפי' בשני כתי עדים בטלה עדות הרי דכר"י אפילו בשני כתי עדים לא מהני והוא הדין בעד אחד אומר מת ואחד אומר נהרג דלר"י לא מהני יע"ש בנו"בי בתקע"ג סימן מ"ו שהאריך בדבר. והנה הרמ"ה והרא"ש בפ' זה בורר בסימן ל"ד בסופו כתב דאם המלוה מכחיש להעדים אפ"ה עכ"פ שבועה חייב דאף דאין מצטרפין לחייבו ממון כיון דלדברי מלוה עצמו לא לוה רק פעם אחד מ"מ עכ"פ אחד אומר אמת וחייב שבועה וז"ל הרא"ש שם דהא דחשבינן להו עדות מוכחשת לפסול שניהם היינו כששניהם מעידין על דבר אחד ומכחישין זא"ז כמו זה אומר הרג וזה אומר לא הרג אבל כששניהן מעידין על שני דברים ולדברי המלוה אחד מהם שקרן מ"מ אחד מהם אומר אמת ומחייב שבועה וה"ה הכא אע"ג דאחד מהם משקר או האומר מת או האומר נהרג כיון דהאחד אומר אמת אמאי לא תנשא. והנוב"י שם תמה על סברת הב"ש מדברי סמ"ע שכתב דפטור אפילו משבועה ואדמותיב ליה מדברי הסמ"ע לסייע ליה מדברי הרמ"ה והרא"ש וכן יש לתמוה על מהרי"ט הנ"ל שכתב דהרא"ש גופי' לא אמר באחד אומר מת ואחד אומר נהרג ומדבריו בפרק זה בורר לא משמע כן:
ואולם לפענ"ד דברי הב"ש הלא המה מקורם מדברי רשב"א דאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על שני כתי עדים אחד אומרת מנה ואחד אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה לא נחלקו אלא בכת אחת אחד אומר מנה ואחד אומר מאתים שב"ש אומרים נחלקה עדותן וב"ה אומרים יש בכלל מאתים מנה מעתה לרשב"א אליבא דב"ש דמנה ומאתים הכחשה היא וא"כ מאי טעם בשני כיתות לא נחלקו עדותן ע"כ כיון דכת אחת אומרת אמת סמכינן עלה עכ"פ להוציא מנה אף שיש שם כת אחת המכחישה וא"כ היכא דע"א נאמן מאי טעם יש לומר דהיכא דמכחישים עצמם באופן זה דהיינו אחד אומר מת ואחד אומר נהרג אמאי לא נאמין להם ומה בין עד מיתה בע"א לעידי ממון בשני כיתי עדים אליבא דרשב"א ואף דזה אליבא דב"ש והרי לרשב"א לא פליגי ב"ש וב"ה בזה כלל:
וז"ל הריב"ש בתשובה סימן תע"ט וכיון שכולם שוין שהקטנה מקודשת ע"כ מקודשת היא כדאמר רשב"א לא נחלקו ב"ש וכו' וקיי"ל כרשב"א וכו' וליכא למימר דדוקא נקט בשתי כתי עדים כגון מנה ומאתים ומשום דיש בכלל מאתים מנה כו' הא ליכא למימר דוודאי רשב"א לא נקט האי לישנא ברישא אלא משו' דבכת אחת פליגי ב"ש וב"ה דמצטרפי משום דיש בכלל מאתים מנה ומש"ה קאמר רשב"א דבשתי כתי עדים מודו ב"ש ב"ה מיהו אפילו יש הכחשה גמורה ביניהם נמי הכי הוא יע"ש שכתב דאינו ענין לפלוגתא דרב הונא ור"ח בעדים המכחישים דאפילו רב חסדא דאמר בהדי סהדי שקרי ל"ל מודה הכא כיון שיש כאן כת אחת שאומרת אמת הרי לפנינו דהריב"ש קאמר גם דבשתי כתי עדים סומכין במה שלדברי שניהם אמת. ונראה ברור דזה דווקא לרשב"א דקי"ל כוותי' אבל לתנאי דמתני' בנזיר ובעדיות לדידי' ס"ל לב"ש דאפילו בשתי כתי עדים נחלקה עדותן וב"ה דפליגי משום דיש בכלל חמש שתים לדידיה משמע וודאי דכל שיש שם עדי הכחשה גמורה יש לחלק וכמו שצידד הריב"ש לרשב"א לומר כן יתכן לתנא דמתניתין אליבא דב"ש וב"ה והנה בירושלמי בג' מקומות דהיינו ביבמות וסנהדרין קודם שהוא מביא מחלוקת רב ור"י מביא מתניתין דנזיר מי שהיה שתי כתי עדים וכו' ובנזיר ונביא בירושלמי ג"כ מחלוקת רב ור"י על מתניתין ואחר כל השקלי וטרי' מביא ברייתא דלא נחלקו בשני כתי עדים רק בב"א מזה נראה מבואר דרב ור"י אליבא דתנא דמתניתין פליגי דלרב ס"ל דאליבא דתנא דמתניתין ג"כ אליבא דב"ה בטלה עדות והא דאמרינן יש בכלל מאתים מנה ובנזיר יש בכלל חמש שתים לא דמשום כך לא הוי הכחשה רק באו לומר דכיון דיש בכלל מאתים מנה וכן בכלל חמש שתים אין באפשר לפוטרו מכלום כיון דלדברי כולם עכ"פ נזר שתים אבל באמת הכחשה הוי ור"י סובר לתנא דמתני' דוקא בחמש ושתים דאינו הכחשה גמורה וכמ"ש התוספות בב"ב קאמרי ב"ה אבל בהכחשה גמורה מודו ב"ש דנחלקו עדותן וע"ז קאמר חילי' דרב ממתני' הואיל וזו וזו מודים שאינו קיים הרי אלו ינשאו ויסבר דמתני' דיבמות וודאי לא תחלוק על מתניתין דנזיר ועדיות דפליגי ב"ש וב"ה בשני כתי עדים וע"כ טעמא דב"ה דאע"ג דהוי הכחשה גמורה מ"מ כיון דבכת אחת די כמו במיתה ומשני דר"י סובר דטעמא דמתניתין משום דהכחשת צרה לאו כלום היא וכ"ש אליבא דתנא דמתניתין אבל לרשב"א דקי"ל כוותיה וודאי אפילו בהכחשה גמורה כל שיש שני כתי עדים עושין ע"פ וה"ה בע"א אומר נהרג ואחד אומר מת ובזה נתיישבו דברי ב"ש והרא"ש דהירושלמי דקאמר דמודה ר"י ור"ש בעדים והיינו רבי יוחנן לשיטתו דס"ל כתנא דמתניתין אבל לדידן דקיי"ל כרשב"א שפיר קאמר הרא"ש דמהני אפילו יש הכחשה גמורה וכמו דהוי ס"ל לרב ובזה י"ל הא דאיתא בנזיר דף כ' מתניתין דלא כרבי ישמעאל בנו של ריב"ב דאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על שתי כתי עדים ובסנהדרין דף ל"א איתא דאמר רשב"א לא נחלקו על שתי כתי עדים שאחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים וכו' על מה נחלקו על כת אחת דיש לתמוה כיון דב"ש וב"ה נחלקו בנזירות כדאיתא במתניתין דנזיר אמאי שביק רשב"א נזירות וכן שביק ריב"ב בר זוגי' דקאמר ג"כ בנזירות. ולהנ"ל י"ל עפ"י מש"כ התוספות שם בנזיר בד"ה מי שהיו שתי וא"ת ה"ד אי שתק שתיקה כהודאה דמי וי"ל כשהנודר מכחיש או באומר א"י או כשבאו שתי הכתות בב"א יע"ש והנה למ"ד בכריתות אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ואפילו אמר לא נטמאתי מעולם ה"ה הכא דנאמן על עצמו וכ"מ ברמב"ם. בפ"ט מהלכות נזירות וע"כ מיירי בשותק או באומר אינו יודע ולפי"ז לדעת הסוברים דע"א נאמן באומר איני יודע אין הפרש בין כת אחת לשני כיתות ולא מצי למימר רשב"א דב"ש וב"ה נחלקו בנזירות כלל דאיהו ס"ל דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש וא"כ ע"כ בהכחשה אין כאן נזירות ובשותק או אומר איני יודע אפילו בכת אחת מודו ב"ש לב"ה דיש שם נזירות כיון דעכ"פ אחד אומר אמת (היינו להרמב"ם והרשב"א דס"ל דאפילו באומר אינו יודע אחד נאמן וכמ"ש הש"ך בי"ד סימן קכ"ז) ועיין בתשובת הרשב"א ח"ג סי' קי"ב שהשואל כתב דמדברי הירושלמי נראה דרב ושמואל נחלקו בבאו כת אחת אחר כדי דיבור והכחישו את הראשונים ובדיני נפשות הסכימו שניהם לפסול והרשב"א השיב לו שאיננו רואה חילוק בין תוך כ"ד ולאחר כ"ד לענין הכחשה. וצ"ע אם היה להרשב"א גרסתינו בירושלמי איך היה מפרש מה דאיתא שם חילוק בין הכחיש עדות בתוך עדות לאחר עדות גם השואל נראה שהיה גרסתו מהופכת מגרסתנו דאם הכחיש בתוך עדות לכ"ע בטלה עדות ורב ור"י פליגי בהכחיש עדותו לאחר עדות דלרב לא בטלה עדותו ולר"י בטילה עדות. ולפי"ז יתכן לומר דלכ"ע כל שיש שם הכחשה גמורה לתנא דמתניתין אליבא דב"ש וב"ה אינו מועיל שום אחד מהן ואפשר מטעם דעדות שבטלה מקצת בטלה אבל בלאחר כ"ד פליגי דלרב כיון דאחר כ"ד הוי לא בטלה עדות ולר"י בטלה ויתיישב בזה קושי' הנוב"י בתשובה הנ"ל איך אפשר לומר דלרב לא בטלה עדות הא הוי עדות שא"א להזימה יע"ש ולגירסא הלזו הנה נכון כיון שכבר העידו הראשונים אם הב"ד רואין שהאחרונים מכחישים לראשונים אינם חוקרים אותם והוי עדותן כמאן דליתא ונמצא ממיתין אותו עפ"י עדים הראשונים מה שא"א לעשות כשמעידין בב"א והיינו דלפי המסקנא יליף מצדק צדק תרדוף דאף בזא"ז יש לנו לחקור בכל יעו"ש בדיני נפשות וחוקרין אף העדים האחרונים וממילא פטור הוא משום עדות שא"א להזימה. ומיושב אף לפ"ד הש"ך דגם בדיני ממונות בעינן עדות שאתה יכול להזימה וגם אם אמרינן דלא כדעת הש"ך הרי בחבלות לכ"ע בעינן עדות שאתה יכול להזימה ואמאי קאמר דמודה רב באחד אומר בסייף הרגו ולא קאמר בחבלה אלא כדאמרן דבדיני ממונות אף אי בעי עדות שאתה יכול להזימה ונ"מ יש לחייבו בזאח"ז דאין אנו חוקרין האחרונים וממילא הוא חייב עפ"י הראשונים ויש בידינו לעשות כן כיון דלשני הכתות הוא חייב. ואולם רבי ישמעאל בנו של ריב"ב ס"ל דאם מכחיש ואומר לא נטמאתי מעולם איכו נאמן לנגד העדים ואם כן שייך שפיר מחלוקת בית שמאי ובית הלל בנזירות במכחיש כמובן אבל רשב"א הוצרך לומר דמחלוקת בית שמאי ובית הלל לא איתשל לענין נזירות כ"א לגבי מאתים ומכה. וצ"ע בכל זה: