אור ברסלב

אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר

סימן לג

סימן לב

בעז"הי סוגיא דסימנים בב"מ כ"ז:

גמרא אבעי' להו סימנים דאורייתא וכו' הקשה הפנ"י בכתובות דף י"ב ע"ב אמאי צריך כלל סימנים להחזיר אבידה לא מבעי' למ"ד ברי ושמא ברי עדיף אלא אפי' למאן דפליג היינו משום חזקת ממון אבל הכא באבידה ליכא למוצא חזקת ממון ותירץ דשאני הכא דמצי למימר ליה דלאו מיניה כפל אלא מרובא דעלמא ואע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו להוציא מן המוחזק מה שאין כן כאן דלא הוחזק ועוד דמ"ד ברי ושמא ברי עדיף ס"ל נמי דהולכין בממון אחר הרוב אלו דבריו ז"ל וצ"ע דהרי שם בעי למימר דהא דרב יהודא דשמואל היא אע"ג דשמואל ס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ורחוק לומר דאביי לא ידע הך דשמואל ס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב וכיון שכן יקשה אמאי צריך סימנין ת"ל דברי ושונא ברי עדיף וא"ל כתירוצו דאזלינן בתר רובא דעלמא דכיון דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב משום דאיכא חזקת ממון ומוכח דחזקת ממון אלים מרוב מעתה ברי ושמא דאלים מחזקת ממון כ"ש דאלים מרוב. ואולם לפמ"ש התוס' בד"ה מה שמלה דלכך את"ל סימנים דרבנן מ"מ יש הפרש מן התורה בין דבר שיש בו סימן משום דאינו מתייאש דהוא חושב שימצא עדים דאחרי שיאמר סימן צריך הוא להראותו לעדים אבל אם אין בו סימן לא יראנה המוציא ולכך מתייאש וא"כ לכאורה בלא"ה נסתר קושית הפ"י דבלא סימן אע"ג דאם יראנה ויאמר כי יש לו. טביעות עין בו שהוא שלו היה ראוי להחזיר לו מ"מ כיון שאין המוציא מחוייב להראותה הוא מתייאש ונמצא שאף אם יראנה ויטעון ברי אין מחוייב להחזיר. ואולם לפי"ז עכ"פ למ"ד ברי ושמא ברי עדיף מחזירין אבדה בסימנים מד"ת דכיון דאינו מתייאש שוב צריך הוא המוציא להחזירו מפני ברי שלו אלא דלענין איסור אין ללמוד הימנה כגון היכא דאין הלה טוען ברי או היכא דחשדינן ליה דמשקר. ולפי"ז סוגיין לא אזלא אליבא דמ"ד ברי ושמא ברי עדיף דלדידי אף את"ל סימנים דאורייתא אפ"ה אין ראיה להחזיר גט אשה בסימנים. ואולם לכאורה נראה דאף למ"ד ברי ושמא ברי עדיף מ"מ יש נ"מ דאם הבעל אבידה אין לו טב"ע בגוף אבידתו כגון כלי אנפוריא ויש לו סימן דמחזירין לו רק דעיקר קושית הפ"י מהא דמוכח בכולי פרקין דא"מ דאין מחזירין בברי בלבד ובפרט מהך דדרשהו אם רמאי הוא. ולפענ"ד י"ל דהרי הא וודאי דאין קושיא על הא דא"מ דרשהו אם רמאי הוה אמאי דרשינן ליה אם רמאי הוא דהרי טוען ברי הוא דזה וודאי לא יקשה כלל כיון דגלי קרא רק דעיקר הקושיא כיון דגלי קרא הכא דברי לא מהני ניליף מיניה ולפע"ד י"ל דליכא למגמר מכאן לעלמא בפרט לפמ"ש הכה"ג בח"מ סימן כ"ה בשם מהר"י באסאן להקשות דאמאי אמרינן קים לי בממונא ומ"ש מאיסור דלא אמרינ' קים לי משום דמספק לא מצי עביד איסור והרי אף בממון איכא איסורא דלא תגזול ותירץ דשאני ממון דאם יקח חברו שלא כדין יעבור גם הוא על לא תגזול וממילא מוקמינן ממון בחזקתו. מעתה יש לומר דעיקר סברת ר"ה ורב יודא דאמר ברי ושמא ברי עדיף היינו משום שהוא טוען ברי שיש לו ממון ביד חבירו ונמצא אצלו אין כאן איסור והוא טוען שמא והרי הוא בספק לא תגזול (ומ"ד ברי ושמא חזקת ממון עדיף גם הוא מסברא הוי אמר הכי אלא דגלי קרא ממי בעל דברים יגש וכו' דמיניה ילפינן דהמע"ה ע"ש בפ"י דכתב להדיא דהא דנאיד תלמודן מהא דאתיא להמע"ה היינו למ"ד ברי ושמא ברי עדיף אבל לדידן מוקמינן קרא להמע"ה יע"ש) וזה דווקא כשהבעל דבר בפנינו ואומר שאינו יודע מפקינן מיניה כיון דקאי בספק לא תגזול והלה טוען ברי ואין ללמוד ממוציא מציאה דגלי קרא דרשהו אם רמאי הוא דשם אמרינן אף שהוא אינו טוען שמא אולי לימים יבוא אחר ויטעון ברי דשלו הוא וכיון דהמוציא עכ"פ לעצמו אינו מחזוקו כיון שיש בו סימן (דאם אין בו סימן מתייאש הוא כונו שאמרנו תחלה ובאמת גם אם אין בו סימן שייך לומר כדברינו דא"א להחזיר על ברי בלבד כמובן ורק שאין להאריך בזה כיון דבלא"ה ניחא כאמור) שוב אין ללמוד מכאן כי בעלמא ברי ושמא לא אזלינן בתר ברי כי יש הפרש רב ביניהם. מעתה יתכן לומר דאף למ"ד ברי ושמא לאו ברי עדיף רק חזקת ממון כיון דמצד הסברא אמרינן ברי עדיף רק דגלי רחמנא מי בעל דברים יגש וכו' דהמע"ה מעתה איכא למימר דלא ילפינן רק לעומת חזקת ממון דעדיף מרוב לא מהני ברי אבל היכא דליכא חזקת ממון רק רוב בלבד מודה דאזלינ' בתר ברי. ולפי"ז נסתר תירוצו של פנ"י שתירץ דלא מהדרינ' אבידה עפ"י טענתו בלא סימנין משום דאזלינ' בתר רובא דעלמא דברי גם לדידיה עדיף מרובא רק הא דלא מהדרינ' עפ"י דבריו וברי שלו משום דגלי רחמנא דרשהו אם רמאי הוא והיינו דחיישי' דלמא אתי אחר ויטעו' ברי שהוא שלו ובזה מתורץ קושית בעל המאור דלפי מאי דקאמרי' דרשהו בעדים ק א ל"ל דתובעים משמלה נפקי. ולהנ"ל איצטריך דסד"א דאף בלי עדים יחזירו לו עפ"י ברי שלו קמ"ל:

שם למנ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים הקשה הנודע ביהוד' תניינא בשם חתנו הגאו' ז"ל דאף אי סימנים דאורייתא מנ"ל דמהדרינן גט אשה דלמא שאני אבידה דאין למוצא שום חזקה משא"כ גט אשה דאתחזק איסורא דא"א. ולפענ"ד נראה דגם לגבי אבידה שייך לומר דמפקינן מחזקה עפ"י סימנין דהרי אם טוען טענת גנב באבידה ונשבע ובאו עדים אז משלם כפל ומבואר דאין משלם כ"א עפ"י שבועתם שהשביעו בב"ד כדאיתא בב"ק דף ק"ו. מעתה אם לא היתה האבידה זו שלו פשיטא דלא שייך שבועה ואף אם נשבע שבועתו כמאן דליתא. ועכ"פ לטוען הלזה לא שייך כפל ולפ"ז אם טוענו אבדה שלי שיש בו סימנים אלו מצאתי והלה אומר לא מצאתי ונשבע ובאו עדים שאבידה זו שיש בו סימנים אלו מצא וודאי דמשלם תשלומי כפל הרי דמוציאין מחזקתו עפ"י סימנים:

ובזה נלפענ"ד ליישב דעת הרמב"ם שתמה עליו ביש"ש ב"ק ריש פרק מרובה על שלא הביא הא דממעטינן שם דבר מסויים משלמה ויש ליישב דבריו דהרי תמהו באמת את"ל דסימנים דאורייתא ותנא דמתני סימנים לאו כדי נסבא א"כ אמאי ילפינן משמלה שני דברים סימנים ותובעים מעתה יש לומר לפי מסקנא דמרובה דכל ריבויא היה וכל הני פרטא דכתיבי גבי טוען טענת גנב כל חד למלתי' אתא כדמפרש התם ושמלה אתי לדבר מסויים ופירש"י דהיינו דבר שיש בו סימן ותמהו התוס' דמה לי דבר שיש בו סימן או לאו לענין טוען ט"ג וראיתי בש"מ בב"ק שם שכתב הרמ"ה בשם גדולי המפורשים דקאי למעט אבידה שאין לבעלים בה סימן שהטוען בה טענת גנב פטור מכפל עכ"ל ועדיין הדבר צ"ע דקרא למה לי מאחר שאין בו סימן ולא מחייב לאהדורי לי' כלל מהי תיתי שיתחייב כפל ואולם נראה דסוגיין דב"ק סובר סימנים דאורייתא וס"ל ג"כ דאין ללמוד שני דברים משמלה דכתיב גבי אבידה אלא אי ילפינן מיניה יאוש א"א ללמוד סימנים וכן אפשר לומר להיפך דקרא לסימנים אתא דהיינו שאף שאין להבעל אבידה שום ראיה רק שיודע סימניו מחזירין לו מעתה כיון דלא שמענו יאוש משמלה אז היה מחזירין בסימנים מבלי עדים וכן היה מחזירין בעדים אף מבלי סימנין דהרי לא ידענו יאוש דמהני ואז ה"ה אם מצא אבידה שאין בו סימן והלה טוען שהוא שלו ונשבע ואח"כ באו עדים היה חייב בכפל ולזה הוצרך שלמה בטוען ט"ג להורות דפטור באין בו סימן וע"כ יאוש קונה ועכ"פ הוצרכו שתי המקראות ולפ"ז אם הרמב"ם גם הוא מפרש כן לא הוצרך להביא דבר שאינו מסויים בטוען ט"ג כי כבר מבואר במקומו בה"ל אבידה שאין מחזירין אבידה בלא סימן והיאוש קונה ואין חידוש בטוען ט"ג:

אמנם תמהו עוד המפרשים בהא דקאמר דאי סימנים דאורייתא מחזירין גט אשה בסימנים דהרי ממונא מאיסורא לא ילפינן וכדפריך לעיל סוף פ"ק (ועיין בהגהות מרדכי) והפ"י רצה לומר דהא דקאמר דמהדרינן גט אשה בסימנים את"ל סימנים דאורייתא היינו משום דמדאורייתא לא חיישינן לשני יב"ש ויצא מזה דאת"ל סימנין דרבנן אפילו בדרבנן לא סמכינן אסימנים וכ"כ הפ"י בגטין בסוגיא דשיירות מצוייות וכתב שם להכריח כן דהרי בבכורות דף מ"ז ע"א קאמר לחד שינוייא דמדאורייתא סגי להכרה פדחת בלבד ומדרבנן אצרכו פרצוף פנים עם החוטם ואפ"ה קתני במתני' דיבמות אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו. דמבואר דכל שאין שם חוטם ג"כ אע"פ שיש פרצוף פכים וסימנים בגופו לא מהני אע"כ כל שיש לחוש דאתי לבוא לידי איסור תורה לא סמכינן אסימנים את"ל דסימנים דרבנן יעיי"ש. והנה באמת יש בתשובות אחרונים שסומכין בדרבנן על סימנים והביאו ראיה מתשובת הרא"ש כלל ב' שהקשה על הרמב"ם דס"ל ששני מינים טמאים אין בהנהגתם ביחד רק איסור דרבנן דא"כ איך מוכיח מדרבי אבא דאמר כי מעיילת ליה עייל ליה הנך דדמי לאהדדי דס"ל סימנים דאורייתא דלמא סימנים דרבנן ומש"ה סמך ר"א על סימנים משום דאינו אסור רק מדרבנן ובאמת לפמ"ש הפ"י אין ראיה מתשובת הרא"ש כ"כ דהוא כתב שם בגטין דכל שאיסורו מה"ת לא סמכינן על סימנים אע"ג דהחשש הוא מדרבנן דלמא אתי למסמך עלה בדאורייתא וממילא אין סתירה מדברי הרא"ש דהתם איסורו רק אדרבנן והפ"י לא קאמר רק היכא דעיקר איסורו מדאורייתא והחשש דרבנן ואולם האחרונים שסמכו על כך בעדות אשה מכח דברי הרא"ש בתשובה ע"כ לא חילקו בכך ולדידהו קשה קושיות הפ"י. ורציתי לומר דגם לדברי הרא"ש את"ל דסימנים דרבנן לא סמכינן על סימנין באיסור דרבנן. וקושיות הרא"ש על הרמב"ם הוא דאם היו שני מינים הטמאים ומדרבנן איך מוכח דר"א ס"ל סימנים דאורייתא דלמא מספקא ליה כרב אשי ולכך סמיך עליה בדרבנן משום דספקא דרבנן לקולא ואולי סימנים ד"ת. ולפ"ז אפשר דאפילו באיסורי דאורייתא כיון דחששא דרבנן הוא אפשר דמקלינן וסמכינן על סימנים גם לדברי הפ"י דס"ל דאת"ל סימנים דרבנן לא סמכינן באיסורי ד"ת אף דהחששא דרבנן מ"מ אנן דמספקא לן אית לן להקל בדרבנן דאולי הלכה סימנים דאורייתא ואולם לשון הרא"ש בתשובה משמע להדיא דס"ל באיסור דרבנן סומכין על סימנין אף את"ל סימנים דרבנן יע"ש (ועוד לדברינו עדיין יקשה קצת מדברי הרא"ש בתשובה למ"ש המג"א בסימן יו"ד ס"ק י"א דאין לעשות איסור דרבנן לכתחלה וא"כ איך יעייל לכתחלה ויסמוך על סימנים מטעם ספק) רק דעיקר ראיית הפ"י תמוה במ"ש שאם נאמר דבדרבנן סומכין על סימני' יקשה לסוגי' דבכורות דבעי למימר דמדרבנן בעי פרצוף פנים עם החוטם ואפ"ה קתני דאין מעידין אעפ"י שיש סימנים בגופו וכליו דהרי איכא למימר להך לישנא דסימנים דמתני' היינו ארוך וגוץ וכליו בחורי וסומקי וכן מה שהקשה אסוגיא דגיטין דמוקי קב אשי דווקא משום נקב יש בו בצד אות פלוני דה"ל סימן מובהק אבל נקב בעלמא לא והכריח מזה דאפילו בדרבנן לא סמכינן אסימנים אמצעים משום דס"ל דאפילו בשיירות מצוייות והוחזקו לא הוי רק חששא דרבנן אינו מוכרח כלל ומלשון התוס' לעיל דף כ' ע"ב ד"ה איסורא שכתב דמדאורייתא לא חיישינן לשני יב"ש וכו' משמע דאם הוחזקו יש לחוש מדאורייתא ואולם סוגיין דקאמרינן נ"מ לאהדורי גט אשה צריך ביאור דאם גם אם סימנין דרבנן סמכי' בדרבנן אפילו בא"א וצריך לומר דהנ"מ היכא דאיכא חששא דאורייתא היינו בהוחזקו ושמ"צ א"כ גם אי סימנים דאורייתא מנלן דסמכי' באיסורא וכדפריך לעיל היכא פשיט איסורא ממונא. ולפע"ד יתכן לומר דאמרי' דמדאורייתא אין לחלק בהא בין איסורא לממונא וכמ"ש בהג"ה מר"ד א"כ מהי תיתי דנבדה מעצמנו חששא שלא אמרו חכמים ואם סימנים דאורייתא לא מצינו דחשו חכמים כלל דאיתרמי סימן כסימן ואמאי נמציא מעצמנו שנחוש לזה והא דפריך לעיל היכא פשיט מר איסורא מממונא היינו משום דמתני' סתמא קתני בגטין המביא כו' מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול דמשמע כל שלא מצאו לאלתר פסול ודי לנו שנאמר דמתניתין מיירי בהוחזקו או בשמ"צ דזהו בכלל לאלתר אבל שנאמר דאף בשמ"צ מחזירין כל שלא הוחזקו כל שאין לנו ראיה חזקה אין לנו להוציא מתניתין מפשטי' ולכך באמת קאמר רב הונא חוששין לשני שוירי ורבה דפשיט ממתני' דכל מעשה ב"ד דמחזירין אף בשמ"צ כל שלא הוחזקו אקשי ליה ר' עמרם שפיר היכא פשיט מר איסורא מממונא עיקר קושיתו דמכח מתני' דכל מעשה ב"ד אין לך להוציא מתני' דהמביא גט מפשטי' אחרי שמצינו דלפעמים החמירו באיסור מממון כמו במשאל"ס אולי גם זה כאחד מהם אבל מן הסתם אין לחלק בין איסור לממון ואולי זה כוונת ההגהות מרדכי שהתחיל להקשות מסוגיא דלעיל ומסוגיא דכתובות וקידושין ובתירוצו לא כתב לתרץ רק הך דקידושין וכתובות יע"ש וצ"ע בכל זה:

שם גמרא ת"ש חמור בסימני אוכף וכו' הנה לפי מה שכ' התוס' לעיל למ"ד סימנים דרבנן הא דמהדרינן אבידה שיש בה סימן ומכריזין עליה ואין מכריזין על אבידה שאין בה סימן משום דאבידה שאין בה סימן מתייאש ממנה שהוא חושב שלא ימצא עדים ועוד דאין צריך המוציא להראותה לו משא"כ אם יש בה סימן צריך הוא להראותה ואינו מתייאש ממנה וא"כ יש להקשות מאי פריך מברייתא דחמור בסימני אוכף דלמא הכי קאמר דאיצטריך חמור אע"ג דאין לו סימן בגוף החמור אפ"ה אם יש לו רק סימן באוכף ואפ"ה הוא חייב עכ"פ להראות את החמור ולא מתיאש אף מן החמור רק דהא ליתא כיון דעכ"פ צריך הוא לאוקמיה ברייתא בעדים דהיינו לדברינו שיבואו עדים ויעידו לו על החמור א"כ מאי דוחקא לאוקמיה בהכי. ואם משום דלא צריך לשבש הברייתא מ"מ יקשה על הברייתא גופא אמאי מוקי בהכי ולא כפשטיה בעד אוכף. ואולם ארווח לן דבזה מיושב מה שהקשו על הבית יוסף בתשובותיו בשם הריטב"א דס"ל דאם אמרינן סימנים דרבנן חיישי' לשאלה אף בכלים דלא מושלי אינשי ואכ"ק חמור דקרא במאי מוקמינן ולהנ"ל ניחא דוודאי מעיקרא דלא אסיק כלל אדעתיה דחיישי' לשאלה הוי מוקמינן בעידי אוכף אבל לבסוף דמסיק דחיישי' לשאלה אזי מוקמינן הך דחמור בסימני אוכף להורות דאם יש רק סימן באוכף בלבד אפ"ה צריך להראותו לו ולכך אינו מתיאש ואם יביא עדים על החמור עצמו מחזירין לו רק דלפ"ז לכאורה צריך לומר דאת"ל דחיישי לשאלה אזי בדבר העשוי לשאול אפילו להראות אינו צריך דאל"כ מאי פריך חמור בסימני אוכף היכא מהדרינן והיינו מן התורה וכמ"ש התוספות דאמאי לא מוקי לה באמת כדאמרן אע"כ דאם חיישינן לשאלה אזי אפי' להראותו אינו צריך. ואולם לפמ"ש הנו"בי דהך סברא שכתב התוס' דאינו מתיאש מפני הסימן אע"פ שאין מחזירין על ידו ה"ד את"ל סימנין דרבנן. אבל למ"ד סימנים דאורייתא ל"ל האי סברא עיי"ש במה"ת חלק אהע"ז סי' ס' בד"ה ואמנם בחיבורי ניחא כמובן דהתם קיימינין למ"ד סימנים דאורייתא ובזה מיושב מה שדקדקו אמאי מקשה לקמן חמור בסימני אוכף היכא מהדרי' דהרי אף בעדי אוכף. ואולם להנ"ל ניחא דדווקא למ"ד סימנים דאורייתא קשיא דלדידיה כולי קרא לסימנים ומ"ל דכל שאין מחזירין ע"י מתייאש בעל האבידה ולכך יקשה חמור בסימני אוכף. אבל למ"ד סימנים דרבנן איכא אח באמת לא מהדרי' חמור בסימני אוכף אבל ליו"ד סימנים דרבנן איכא למימר באמת לא מהדרינן חמור בסימני אוכף בלבד וקרא אתי להורות שאינו מתיאש לפי שצריך להראותו לו אפילו ע"י סימני אוכף והיינו דנקט המקשין לקמן בקושייתו חמור בסימני אוכף וכו' ויותר יש ליישב דברי הב"י והריטב"א ויתיישב ג"כ מה שתמהו על טוש"ע כי בסימן י"ז לא הביא דמתירין עגונה ע"י כלים דלא מושלי אינשי ובסימן קל"ב כתב דמחזירין הגט ע"י כיס וארנקי מפני דלא משאלי אינשי. ונלפענ"ד ליישב כל זה דהנה הראב"ד לפי מה שכתב הרהמ"ג דלרמאי אפילו ע"פ סימן מובהק אין מחזירין לו. ונראה לפענ"ד דסברתו כי הוא סובר דנהי דאת"ל סימנין דרבנן הא דלא מחזירין על פי סימנים הטעם רק כי אומרים אף שהוא מכוון סימני האבידה ונאבד לו חפץ כזה שיש בו סימנים כאלה מ"מ אולי גם לאחר נאבד כלי כזה ואיתרמי סימן כסימן ולזה בסימן מובהק דהיינו שלא ימצא אחד מני אלף דליכא למיחש אולי איתרמי סימן כמותו בחפץ אחר היה ראוי להחזיר. אבל אין לחוש שמא לא נאבד לו שום דבר ואיתרמי שידע זה הסימן או כוון לו מאליו אפילו בסימן אמצעי כי אמירתו הסימן טרם ראותו אותו היא הוכחה ברורה אפילו בסימן אמצעי שנאבד לו חפץ כזה וכח הוכחה הלזו ככח סימן מובהק לענין חשש שמא איתרמי והרי הקשו הראשונים דאם חיישי' לשאלה אמאי לא כחוש למכירה וכי"ב וא"כ איך מחזירין אפילו למ"ד סימנים דאורייתא ע"י סימן ותירצו דמנא ידע הלה שנאבד לו החפץ שמכר דבשלמא בשאלה איכא למימר כי תבע את החפץ מן השואל ועי"כ נודע לו שנאבד. אבל במכירה ליכא למימר הכי עיין בש"מ. מעתה את"ל דמהדרי' ע"י סימן מובהק את"ל דסימנים דרבנן. ע"כ מוכרח דסברא זו מנין ידע זה שהכלי שיש בו סימן הלזה נאבד הוא הוכחה ברורה כמו סימן מובהק דאל"כ איך מחזירין ע"י סימן מובהק מפני ריחוק מציאתו והרי יש לחוש למכירה ואז אין ידיעתו הסימן הוכחה כלל כיון שכבר היה שלו אע"כ כדאמרן שזהו הוכחה ברורה דאם לא היה שלו לא היה יודע שנאבד ולכך שפיר קאמר הראב"ד דכיון דאין מחזירין לרמאי בסימן אמצעי אף ע"י סימן מובהק אין מחזירין דאם היה מחזירין לו ע"י סימן מובהק יען הוא הוכחה ברורה היה ראוי להחזיר לו אף בסי' אמצעי דהרי פשוט דלא חיישי' ברמאי יותר לאתרמי דהיינו שנאמר שנאבד לו באמת חפץ כזה דהרי אז לא היה רמאי כלל רק דעיקר חששא הוא אולי לא נאבד כלל שום כלי וברמאותו הוא חפץ להוציא את אבידה שלא נאבד ממנו וא"כ מנין ידע את סימניו ואם אף על פי כן גלי רחמנא מקרא דעיקר דרוש אחיך דחיישי' מפני שרמאי הוא אף שהוא הוכחה ברורה כמו סי' מובהק לחשש איתרמי ממילא דה"ה והוא הטעם דא"א להחזיר לו בסימן מובהק ואולי לזה פירש"י על הא דנ"מ לאהדורי גט אשה בשליח המביא הגט ואבד ולא פי' באשה מבקשת גט הנמצא משום דסובר הוא ז"ל דבכה"ג אקילו את"ל סימנים לאו דאורייתא היה ראוי להחמיר לה דהרי מדכוונה ואמרה סימנים בגט ע"כ שפעם אחת היה גט כזה בידה דאל"כ מכא ידעה לאמר שגט עם סי' פלוני הוא וע"כ שהיה בידה גט כזה וא"כ אף אם אולי איתרמי שגט אחר הוא הנמצא מ"מ היה ראוי להחזירה לו כי אין כאן חשש איסור שזה הוכחה ברורה לענין חשש דמשקרה. (ואולם לפ"ז מוכרח דדעת הרי"ף והרא"ש גם שניהם במחלוקתם לקמן הוא אומרת סימני הגט וכו' דל"ל סברא זו דאמרן וכמובן) וברא"ש לדעת הטור מבואר יותר דהוא סובר דלרמאי מחזירין בסימן מובהק אף על פי שאין מחזירין בסימן אמצעי ואולם להראב"ד וסיעתו איכא למימר כסברתנו דלעיל:

והנה החלקת מחוקק כתב דלדעת הב"י בתשובה אם סימנים דרבנן חיישי' גם למכירה ולאבידה והנוב"י דחה דבריו דא"כ איך משני גמר' דהני כלים לא מושלי אינשי מ"מ ניחוש לגניבה ואבידה. ולפע"ד דאם נאמר כדברינו דלעיל אז בדברי הח"מ כמעט סרו כל הקושיות בדברי הריטב"א והב"י כי לפי"מ שמצאתי בנוב"י מה"ת בחאע"ה סימן ס' שהעתיק לשון הב"י בתשובה לא מצאתי שם כי כתב בפירוש שטעמא דס"ל דחיישי' לשאלה אף בכלים דלא מושלי אינשי את"ל דסימנים דרבנן הוא מפני דחיישינן דילמא מיקרי ושאיל וכמ"ש האחרונים ז"ל בשמו כי לא כתב רק דלא הוי סימן ולא פירש טענו מעתה יתכן דוודאי גם הוא מודי דבכלים דלא מושלי אינשי לא חיישי' דלמא השאיל אפילו אם סימנין דרבנן ורק עיקר החשש אולי מכר או נגנב או נאבד ולכך לא כתבו שום אחד מן הראשונים אפילו הטור בסי' י"ז דמתירין אם נמצא אצל ההרוג כלים דלא מושלי אינשי משום דס"ל אע"ג דלא מושלי אינשי וליכא למיחש לשאלה כלל מ"מ אולי נגנב או נאבד ומצאו אחר והוא הוא המת ולא הביאו הטור רק לענין גט או במצאו הוא עצמו ונאמן מטעם מגו או במצאו אחר והוא אומר סימן זה שהניח קשור בארנקי דאז ליכא למיחש לשאלה כדבעינן למימר לקמן בעזה"י וממילא מיושב קושי' הנ"ל על הב"י מחמור בסימני אוכף דכיון שאמרנו דגם להב"י לא חיישי' לשאלה במידי דלא מושלי אינשי ורק עיקר החשש אולי מכר האוכף וא"כ איכא למימר דהריטב"א ס"ל כמו שכתבנו אליבא דהראב"ד דזה שהוא מכוון ויודע סימן שיש בכלי הלזה הוא הוכחה ברורה כמו סימן מובהק שלא מכוון ולשאלה ליכא למיחש כיון דלא מושלי אינשי מעתה לפי מה דחיישינן לשאלה מהדרינן חמור בסימן מובהק שיש באוכף את"ל סימנים דרבנן דאז ליכא למיחש למידי:

שם ת"ש והיה עמך עד וכו' מאי לאו בסימנים לא בעדים ופירש"י יביא עדים שהוא שלו והקשה המאור דת"ל משמלה ואולם נראה דדעת רש"י דקרא אתי להורות דבעי דווקא עדים דאל"כ אף בסימן מובהק לא מהדרי' ולא משום דחיישינן דלמא איתרמי סימן כסימן רק דחיישי' דלמא נודע לו סימן מפני שהיתה תחלה שלו וכ"כ הפ"י רק שהוא כ"כ רק ברמאי ובאמת יש מקום לומר דאפילו בסתם ב"א לתירץ שני של התוס' בד"ה דרשהו ג"כ חיישי' דאולי רמאי הוא ואין מחזירין לו בשום סימן. ובזה סרה קושי' המהרש"א בגיטין שהקשה על תוספות שכתבו דאת"ל סימנים דרבנן הא דמחזירין אבידה היינו בעדים ותמה המהרש"א דאולי בסימן מובהק דמוכח שם דאף אם סימנים דרבנן סמכינן על סימן מובהק. ולהנ"ל ניחא דאף דגם אם סימנים דרבנן וחיישי' דלמא אתרמי בסימן מובהק ליכא למיחש לאתרמי ומתירין עגונה ומחזירין בגט ע"י סימן מובהק מ"מ אבידה אין מחזירין כ"א בעדים מעד דרוש אחיך מיהא בלא"ה יש לתמוה על קושי' המהרש"א דהתוס' באו שם לומר רק דמחזיר עפ"י עדים אע"פ שאין שם סימן מובהק. והוא הקדמה לקושייתם. אח"כ שהקשה שם ממ"נ. אם מתיאש כשאין בו סימן אף כשיש בו סימן כיון שאין מחזירין ע"י מתיאש וכו' כמבואר שם והרי זה וודאי מוכרח דמחזירין אבידה שאין בו סימן מובהק ע"י עדים כמבואר בסוגיין דמשני בעדים ומיירי וודאי בשאין לו סימן מובהק דאל"כ אין צורך לעדים וממילא קשה קושי' התוס' ואפשר כי לזה כיון הב"י בסימן י"ז שכתב דבכלל דבריהם סימן מובהק דדבריו סתומים קצת ולהנ"ל ניחא דהתוס' לא באו לשלול סימן מובהק רק לרבות עדים:

שם ת"ש אין מעידין אלא על פרצוף וכו' ובתוספות ד"ה אלא הנה כבר נתעוררו המפרשים על שינוי הגרסאות אשר בין סוגין וסוגי' דיבמות דף ק"כ ואולם בסוגי' דיבמות גופא תמוה דמעיקרא רמי מתני' אברייתא ואוקמוה אביי כתנאי ורבא אמר או דכ"ע סימנים דאורייתא או דכ"ע סימנים דרבנן ואמרינן להך לישנא דסימנים דאורייתא הא קתני אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו ומשני והקשו תוס' להך לישנא דסימנים דרבנן איך מתרץ הברייתא וכתב דהשתא מוקמינן דהוא גופא מצאו או דכיס וארנקי סימן מובהק חשוב והוא תמוה איך יסתום תלמודן דמעיקרא רמי מברייתא משום דהיה סובר דמיירי באחר שמצאו ואם אח"כ חוזר בו אמאי לא קאמר להדי' הכי וכבר עמד בזה הגאון בעל מג"ש בתשובות ג"ב עוד הקשה דאם הסימן הוא שהוא קשור בכיס וארנקי איך מקשו שם וניחוש לשאלה על הך ברייתא דמצאו קשור בכיס וכו' ואולם קושי' זו כבר המתיק רש"י בצחות לשונו שכתב דניחוש שמא השאילו לאחר והוא קשר בו גט זה והחזירו לזה ושכח בו הגט נמצא שאין ראיה ממה שידע דהגט קשור בכיס דהוא שלו אחרי שהיה בידו לפני האבידה קשור בכיס ובזה נעמוד על כוונת התוס' ביבמות במה שתירצו הברייתא למ"ד סימנים דרבנן ובפרט לדעת הב"ש וסיעתו דס"ל דזה שכתבו התוס' דלמסקנא לא חיישינן לשאלה דמשמע מדבריהם דכל שאין לנו הכרח לחוש לשאלה לא חיישינן ה"ד אי סימנין ד"ת אבל אם סימנין דרבנן אזי מצד הסברא חיישינן לשאלה מיהו ה"ד בכלים דמושלי אינשי אבל בכלים דלא מושלי אינשי אף אם סימנים דרבנן לא חיישי' לשאלה לפ"ז הסוגי' מבואר היטב דהרי כתב מהרש"א שם לפרש מ"ש התוס' שם בד"ה מצאו קשור בכיס ולהכי נקט כיס וארנקי דאם מיירי שיש לו טב"ע או סימן בכיס וארנקי יש כיס וארנקי דנקט מה לי שיש לו ט"ע או סי' בגט או בכיס וארנקי אע"כ דהסימן הוא זה גופי' שהוא קשור בכיס וארנקי ולפי"ז ניחא דמעיקרא היה סובר דאין חילוק בין כיס וארנקי לשאר כלים והיה סובר דאם סימנים דרבנן וודאי חיישינן לשאלה אבל אם סימנים דאורייתא לא חיישינן לשאלה וא"כ פריך שפיר דממתני' מוכרח דסימנים לאו דאורייתא ומברייתא מוכרח דסימני' דאורייתא כיון דע"כ איירי שמצאו אחר דאם מצאו הוא עצמו ממ"נ אם מיירי שיודע שלא השאילו לאחר וכיון דהוא עצמו מצאו נאמן א"כ פשיטא ואם להשמיענו היא גופא דנאמן במגו א"כ מ"ש כיס וארנקי דנקט ואם מיירי שאינו יודע אם השאילו לאחר א"כ מדלא חיישינן לשאלה ע"כ מוכרח דסימנים דאורייתא אע"כ דמיירי דאחר מצאו והסימן הוא שהוא קשור בכיס וארנקי וא"כ מוכח דסימני' דאור' ואין לומר דזה שהוא קשור בכיס וארנקי הוא סימן מובהק כיון דאחר מצאו ואיכא למיחש לשאלה כמ"ש רש"י א"כ עכ"פ לא הוי סימן מובהק דאת"ל סימנים דרבנן וודאי חיישינן לשאלה ורצה אביי לאוקמי כתנאי ורבא ס"ל דתנאי לא פליגי בסימנים וכ"ע ס"ל סימנים דאורייתא או דלכ"ע דרבנן ופריך להך לישנא דלכ"ע דאורייתא ממתני' וחידש לו דחיישינן לשאלה והא דמחזירינן גט בכיס וארנקי משום דלא מושלי אינשי מעתה שוב לא הוצרך לפרש למ"ד סימני' דרבנן איך יתרץ הברייתא דעתה פשיטא דאיכא למימר דהוא עצמו מצאו או דכיס וארנקי סימן מובהק כמ"ש התוס' דהרי כל עיקר הקושי' מברייתא היה משום דהיה סובר דע"כ מיירי במצאו אחר והוא נותן סימן שהוא קשור בכיס שאם הוא עצמו מצאו ק' ממ"נ כאמור ומעתה איכא למימר דהוא עצמו מצאו ואינו יודע אם השאילו לאחר רק דמכיר הכיס בט"ע והיינו דנקט כיס וארנקי משום דבהני לא חיישינן לשאלה והיא גופא קמ"ל לתי' התוס' הא' וכן איכא למימר דאחר מצאו וכיס וארנקי הוי סימן מובהק דמעיקרא היה ס"ל דכיס וארנקי מושלי אינשי ואיכא חשש דשאלה כפירש"י וממילא מוכרח דסימנים דאורייתא אבל עתה דמשני דכיס וארנקי לא מושלי אינשי ממילא איכא למימר דהוי סימן מובהק:

אבל צ"ע לפמ"ש התוס' לעיל דף כ"ד ע"א בד"ה ומודה ר"ש דמדקאמר ומודה ר"ש משמע דכרבנן אפילו לא שבעתן עין חייב להכריז וכ"מ דרבב"ח דאמר אי טב"ע אית לי בגווי' וגט לא שבעתן עין עכ"ל מבואר מדבריהם דאפילו השליח אין לו בגט רק טב"ע כעין כלי אנפורי' דאל"כ לא הוכיחו כלום דדלמא רבב"ח שליח הוי כפרש"י באמת אע"כ דס"ל דמן הסתם גם להשליח אין לו טב"ע בגט רק כמות הט"ע של כלי אנפורי' לפ"ז הדרא קושי' תוס' ביבמות לדוכתיה דלמא מיירי שהוא עצמו מצאו ויש לו טב"ע בכיס וארנקי וקמ"ל כיון דהוא עצמו מצאו נאמן וא"ל כדברי מהרש"א שם דא"כ אמאי נקט כיס וארנקי לינקוט שיש לו טב"ע בגט גופי' ז"א דאיכא למימר דברייתא בעי למנקט אפילו לרשב"א דפליג התם ברישא דברייתא דלא מהני טב"ע בגט דהוי כלי אנפורי' אפ"ה מחזירין ולכך נקט כיס וארנקי וצ"ע לכאורה - ואפשר לומר דהנה יש לעיין דמבואר ומדברי התוס' דלרשב"א דס"ל כלי אנפורי' אין חייב להכריז הטעם מפני כי כלים שלא שבעתן העין אף אם יאמר הת"ח שיש לו בהם טב"ע לא מהני מפני דאמרינן דאמר בדדמי ולזה הכריחו שפיר מהך דרבב"ח דפליגי רבנן עליה דרשב"א וכן נראה מדברי הרשב"א והר"ן בפג"ה בסוגי' דבשנמה"ע יע"ש וצ"ע מנין להם לרבותנו דבר זה דלמא וודאי אם עומד לפנינו ואומר שיש לו טב"ע מהימנין ליה ולא חיישי' דאמר בדדמי והא דכלי אנפורי' אינו חייב להכריז היינו משום דס"ל לרשב"א דסתמא דמילתא אמרי' דאין לבעליו בכלי אנפורי' טב"ע ולכך אינו חייב להכריז משום יאוש בעלים דאף אם יקרה שיש לזה טב"ע הוא מתיאש אבל גבי גט ע"י שליח ליכא משום יאוש ולכך מהדרי' אפילו לרשב"א הגט לת"ח אם אומר שמכירו בט"ע והיה מקום לומר מדסתם רשב"א ואמר כלי אנפורי' אין חייב להכריז ומי לא עסקינן דמצא כלי אנפורי' מיד לאחר הנפילה טרם ידעו בעליו שאבדו ואזי אם היה מציאות טב"ע רק דמפני יאוש בעלים אינו חייב להכריז הרי בכה"ג לא מהני יאוש דהוי יאוש שלא מדעת:

ואולם יתכן לומר לפי מאי דבעי לעיל אם הא דאמר רשב"א המוציא בסרטיא וכו' ובכל מקום שהרבים מצויים שם הרי אלו שלו. אם מיירי ברוב ישראל או ברוב נכרים דווקא ואת"ל אפי' ברוב ישראל אי פליגי רבנן עלה ואיך פליגי אם ברוב ישראל או אפי' ברוב נכרים ולפ"ז איכא למימר דזה פשיטא לתלמודן דאף אם יש בכלי אנפורי' טב"ע מ"מ כמה אינשי לית בהו ט"ע מעתה וודאי את"ל דפליגי רבנן ורשב"א דלמר היכא דרבים מצויין שם אפילו רוב ישראל הרי אלו שלו ולרבנן בכל ענין חייב להכריז באמת איכא למימר דאף לרשב"א כלי אנפוריא יש בו טב"ע רק דרובא אין בו ט"ע ורשב"א לטעמי' דאזיל באבידה בתר רובא ולכך הרי אלו שלו ולרבנן לא אזלינן באבידה בתר רובא ולכך חייב להכריז אבל את"ל דלא פליגי רבנן ורשב"א בהא וגם לרשב"א היכא דאיכא רובא ישראל חייב להכריז א"כ א"א לומר דלרשב"א ג"כ כלי אנפורי' יש בו טב"ע דאם כן אמאי אינו חייב להכריז אע"כ דבהא פליגי דלרשב"א לא שייך כלל טב"ע בכלי אכפורי' ולרבנן שייך טב"ע בהו ולפ"ז איכא למימר דבהא פליגי סוגי' דיבמות וסוגי' דידן דסוגי' דיבמות ס"ל דלכ"ע גם לרשב"א איכא טב"ע בגט וא"כ הוכיח שפיר דמיירי דאחר מצאו דא"ל דהוא מצאו ויש לו טב"ע בכיס וארנקי א"כ מ"ש כיס וארנקי דנקט דהרי אף לרשב"א מהני טב"ע בגט וא"כ דאחר מצאו ומהדרינן לי' ע"י סימן א"כ ע"כ מוכרח דסימנים דאורייתא אבל סוגיין סברי דלרשב"א לא שייך טב"ע בכלי אנפורי' א"כ אין הכרח דאחר מצאו ואיכא למימר דהוא מצאו ויש לו טב"ע בכיס וארנקי והא דלא נקט דיש לו טב"ע בגט משום דאתי' כרשב"א דלא מהני טב"ע בגט גופא וא"כ סימנים דאורייתא ליכא לאוכוחי מהכא אבל מ"מ הוכיח דלא חיישינן לשאלה משום דהוי ס"ל דע"כ מיירי דלא ידע אם השאילו לאחר דאם ידע דלא השאילו לאחר פשיטא דמהימן ומתני' היא מצאו בחפיסה וכו' אם מכירו כשר וכיון דלא ידע אם השאילו לאחר פריך שפיר אמאי לא חיישינן לשאלה ולפ"ז צריך לומר דסוגיין סובר דאף את"ל סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה עכ"פ לפי מאי דסלקא אדעתין מעיקרא וכסברת מהר"ל מפראג ועיין מה שנכתוב לקמן בס"ד:

ולפמ"ש למעלה דאיכא למימר בדרבנן אף אם סימנים דרבנן סמכינן עליה גם באיסור א"א יש ליישב בפשיטות מחלוקת הסוגיות דהרי יש להקשות לשיטה זו מאי רמי ביבמות מתני' אברייתא לא מבעיא לדעת הפנ"י דס"ל דאפילו בהוחזקו ושיירות מצוייות הוי דרבנן בוודאי יש להקשות מאי רוני מתני' מברייתא דלמא מתני' דהוי איסור א"א דאורייתא לא אזלי' בתר סימנין מה שא"כ בגט דהוי רק חששא דרבנן אזלי' בתר סימנין רק דאפילו נאמר כמו שכתב לעיל דהוחזקו ושמ"צ הוי דאורייתא מ"מ מנ"ל דברייתא מיירי בהוחזקו ושיירות מצוייות דלמא מיירי הברייתא בשמ"צ לחוד דהוי רק דרבנן ואולם לרבה דס"ל דבשמ"צ לחוד או בהוחזקו לחוד ומחזירין פריך שפיר דע"כ מיירי דאיכא תרווייהו וכן להך לישנא בבכורות דף מ"ו דמדאו' פרצוף פנים לחוד סגי ורק מדרבנן אצרכו פרצוף פנים עם החוטם ואפ"ה קתני שאין מעידין על סימני הגוף ע"כ מוכרח דאפילו בדרבנן לא סמכינן אסימנין פריך שפיר. ומיושב גם כן הא דלא משני התם ביבמות לחד לישנא דרבא דלכ"ע סימנין דרבנן דלבתר דמשני גופו דארוך וגוץ כליו בחיורי וסומקי שוב ליכא לאוכוחי כלל מברייתא דסימנים דאורייתא דדלמא היינו טעמא דסמכינן בגט על סימנים דהוי רק חששא דרבנן וה"ה דהכא סמכינן על סימנים ממש בדאיכא פרצוף פנים בלא חוטם להך לישנא דהוי רק דרבנן רק דמתנית' מיירי בסימנים גרועים וסוגיא דידן סברי כל"ב דבכורות דפרצוף פנים עם החוטם דאורייתא ומתניתין אברייתא ליכא למרמי כלל וכן ליכא לאוכוחי מברייתא דסימנים דאורייתא דלמא שאני גט דהחשש רק מדרבנן ולא פריך רק דאם חיישינן לשאלה ואיכא תרתי סימנים דרבנן וחששא דשאלה דמגרע כח הסימן אז וודאי אפילו בדרבנן אין לסמוך עליו:

שם אב"א כליו בחיורי וסומקי ואלא הא דתניא וכו' וביבמות לא משני כליו בחיורי וסומקי עד לבסוף ותמה הב"ח בתשובותיו דכיון דאסיק אדעתיה לומר גופו דארוך וגוץ אמאי לא משני כמי כליו בחיורי וסומקי ומפני זה חידש דפליגי סוגין אהדדי דביבמות הוי סובר דכל דאין לנו הכרח וודאי דחיישינן לשאלה לא חיישינן לשאלה ואם כן אם היה משני כליו בחיורי וסומקי שוב לא היה יכול להקשות אלא הא דתניא וכו' וסוגין סובר דמן הסברא חיישינן לשאלה ולכך אע"ג דמשני כליו בחיורי וסומקי מקשי שוב ממצאו בכיס וכו' וע"ש. ולפע"ד יתכן לומר בטעם סוגין דיבמות דלא משני מעיקרא כליו בחיורי וסומקי עפמ"ש העה"ג בתשובותיו סימן ע"ב דמדקתני במתניתין דיבמות מעיקרא אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אף ע"פי שיש סימנים בגופו ובכליו והדר קתני אין מעידין אלא עד שלשה ימים. ויש לדקדק אמאי לא תני רבינו הקדוש בבא זו דאפילו יש לו סימנים בגופו אחר בבא זו דאין מעידין אלא עד ג' ימים ואין לומר דהוי אמרינן דלא קאי רק אבבא זו ולא אהך דאין מעידין אלא על פרצוף דהא רישא הוי אתי במכ"ש מסיפא דוודאי טביעות עין בגוף שלם ואינו חבול בפניו אחר שלשה ימים עדיף טפי מפרצוף פנים חסר דאינו הכרח כלל מדאורייתא וכו' אלא וודאי האמת כן הוא דאם מכירין אותו אחר ג' ימים בטביעות עין אף שיש לחוש שמא תפח מ"מ אם יש שם ג"כ סימנים בגופו ובכליו מהני יע"ש וכן הסכים הנו"בי קמא בסימן ל"א לדבריו ודקדוקו. וצ"ע דאם זה הכרח אם כן יקשה איך משני גופו דארוך וגוץ וכליו בחיורי וסומקי דלפ"ז יקשה אמאי קתני אע"פ שיש סימנים בגופו וכליו ברישא ולא קתני להו בתר בבא דאין מעידין אלא תוך ג' ימים כי רחוק הוא לומר דגם בסימן דארוך וגוץ וחיורי וסומקי מהני לאחר ג' ימים דהרי אינו סימן כלל וכמ"ש הפוסקים דאפי' מאה סימנים כאלו בא מהני אף את"ל דצירוף סימנים מלתא היא וא"כ איך אפשר לאוקינא סימנים דמתניתין בסימנים גרועים כאלו אע"כ דלכל הפחות סימנים דכלים דמתני' סימנים אמצעים הן ורק משום חששא דשאלה אין מתירין ברישא ואיכא למימר דלאחר ג' ימים לא חיישינן. ואולם נראה דהוכחות העבודת הגרשוני הוא רק את"ל דמדאורייתא בעי פרצוף פנים עם החוטם ואז קשה דאמאי לא קתני הך דאע"פי שיש בו סימנים בגופו ובכליו בהך בבא דאחר ג' ימים דא"ל דהוה ס"ד דלא קאי רק אסיפא דהלא הוי כ"ש וכינ"ש העה"ג אבל להך שינויא בבכורות דפרצוף פנים בלחוד סגי מדאורייתא ורק מדרבנן בעי פרצוף פנים עם החוטם א"כ ליכא למידק כלל מדלא קתני בסיפא דאי הוי קתני בסיפא דסימנים לא מהני איכא למטעי דדוקא בסיפא לא מהני סימנים בגופו ובכליו אבל ברישא בשיש שם פרצוף פנים ורק החוטם חסר ה"א כיון דסגי מדאורייתא מהני שפיר סימנים בגופו ובכליו ולפ"ז להך תירוצא דמוקמינן כליו בחיורי וסומקי צ"ל דס"ל דפרצוף פנים מבלי חוטם סגי מד"ת והיינו דלא משני מיד כליו בחיורי וסוינקי דסוגיא דיבמות סברה מעיקרא דמדאוריית' בעינן פרצוף פנים עם החוטם וכמו שנראה מסוגיא דשם ואז א"א לאוקמי כליו בחיורי וסומקי וכדאמרן אבל סוגין איכא למימר דסברי מעיקרא דפרצוף פנים בלחוד סגי מד"ת לכך משני מיד כליו בחיורי וסומקי. וזה היפך ממה שכתבנו למעלה בדרך הראשון ליישב סתירת הסוגיות כמובן:

ולפמ"ש הפוסקים בשם מהר"ל מפראג להוכיח דאם סימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה מדקתני במתניתין דיבמות אע"פ ש"ש סימנים בגופו ובכליו והרי סימנים מדאורייתא לא מהני ולא קתני אע"פ שיש טביעות עין בכלי ואע"כ דט"ע באמת מהני דלא חיישינן לשאלה ולדבריו איכא למימר דלעולם אף לאחר שלשה ימים לא מהני סימנים בגופו ובכליו והא דלא קתני הך אעפ"י וכו' בסיפא משום דתנא דמתניתין אתי להשמיענו דטביעות עין מהני מדיוקא ואי הוי קתני בסיפא לא הוי דייקינן דט"ע מהני בכלים רק לאחר שלשה ימים אבל תוך שלשה וחסר פרצוף פנים וחוטם דמדאורייתא לא מהני ה"א דאף טביעות עין בכליו לא מהני לכך קתני הך אעפ"י וכו' ברישא להשמיענו דאפילו ברישא מהני טביעות עין וכן להיפוך את"ל כדעת עה"ג אין לדקדק דאם סימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה מדלא קתני אעפ"י שיש טביעות עין דאיכא למימר דלכך קתני סימנים למידק דבסיפא א כילו סימנים מהני ובזה יש ליישב סתירת הסוגיא דכאן ודיבמות ואין להאריך:

שם אין מעידין על השומא דעת הרד"ך כפי מה שכתב הב"י בשמו דאם צמצם מקום השומא הוי סימן מובהק ומהני אפי' אם סימנין דרבנן והמ"ב בתשובותיו כחלק עליו דמ"מ איכא למימר דעשויי' להשתנות או דמצויי' בב"ג והב"ח בתשובה הכריח דע"כ אם הוי סימן מובהק כגון זה שצמצם המקום אז לא חיישי' לא לעשוי להשתנות לאחר המיתה ולא למצוי בבן גילו דאל"כ כי קאמר רבא דכ"ע סימנים דרבנן והכא בשומא סימן מובהק קמיפלגי אמאי לא קאמר ואב"א דכ"ע שומא סימן מובהק והכא בסימנים עשויים להשתנות או במצויי בב"ג קמיפלגי אע"כ דאת"ל דהוי סימן מובהק שוב לא חיישינן למידי והט"ז כתב דוודאי לעשוי להשתנות לא חיישינן כיון דהצמצום סימן מובהק אבל למצוי בב"ג בכל גוזני איכא למיחש וכדבריו איכא למידק מדברי הראב"ד שהביא הש"מ בסוגין שכתב ואני תמה על שאר הנולדי' עם האד' כגון רגלו עקומה ויתר בידיו וברגליו שש ושש וכו' אם הם מצויין בב"ג אם לא ומה הפרש בין שומא לשאר החידושין ולמה דברו על השומא יותר מכולן או שמא דברו עליה וה"ה לכולם אבל כשהעמידו מחלוקתן בשומא סימן מובהק או לא וודאי אפשר דשומא היתה דווקא אבל יתרת ושאר החידושין וכו' סימן מובהק הם וכן בסימן העשויים להשתנות דווקא שומא שאינה שינוי אלא בעור האדם אבל שאר חידושין וכו' וודאי אינם עשויים להשנות עכ"ל הראב"ד הרי שהוא ז"ל סובר דיתרת וכיוצא בו הוי סימן מובהק ומ"ל דאפ"ה איכא למיחש דלמא מצוי בב"ג דלא כרד"ך וב"ח ומשמע נמי קצת דאם הסימן מצד הצמצום דלא שייך בו עשוי להשתנות ולענין קושית הב"ח היה אפשר לומר במה שדקדק הראב"ד דאמאי לא נקט שאר שינוים ולזה י"ל דכחא דהיתר' עדיף ואפילו שלא אליבא דהילכתא כמבואר בתוס' ורא"ש בפ"ב דגטין דף וא"כ לכך נקוט שומא להשמיענו כחו דראב"א דאפילו שומא דהוי סימן אמצעי אפ"ה מהני ולפ"ז היינו דלא קאמר רבא ללישנא דסימנין דרבנן דכ"ע והכא בסימנים מצויין בב"ג קמיפלגי דא"כ מאי שכא שומא משאר שינויים דנקט כיון דאף שומא סימן מובהק ולומר דקמ"ל דשומא סימן מובהק לא ס"ל לרבא דהרי אין ענין זה למחלוקתם וא"כ אין הכרח מקושי' הב"ח רק דלא שייך בשומא, היכא דהוי סימן מובהק לחוש מצד שעשוי להשתנות אבל מ"מ איכא למיחש מפני שמצויי' בב"ג וזה כדעת הטו"ז רק דלפ"ז אם כדעת הראב"ד הרי אף בחסר ויתר אבר שש ושש דהוי סימן המובהק אפ"ה איכא למיחש בב"ג והרי הרמ"א פסק כדעת הרא"ש והטור דחסר ויתר אבר הוי סימן מובהק וע"כ ס"ל דהיכא דהוי סימן מובהק אפילו בשינוי' אשר הוים בתחלת יצירה אפ"ה לא חיישי' לב"ג ולפי"ז ה"ה בשומא וזה סיוע לדעת הב"ח ולפענ"ד בזה יובן דברי בעל העיטור שכתב ומסתברא דליכא סימן מובהק אחרינא בגופו אלא הכרת פנים וכו' ולא סמכינן בשום סימן אחר אלא על פרצוף פנים עם החוטם עכ"ל ותמה עליו הב"י דמשמע מדבריו דאפילו סימן מובהק שבמובהקין לאו דאורייתא וא"א לומר כן דהרי הוא עצמו כתב בגט דמהני נקב בצד אות פלוני וכבר כתב הרח"ש בקונטרס עגונות על תירץ הב"י שהוא דחוק ואולם גם תירוצו במח"כ דחוק שכתב דלא מיירי רק בסימן אמצעי דהרי העיטור כתב בפירוש דאין שם סימן מובהק רק הכרת פנים ואולם לפענ"ד נראה דהעיטור ס"ל כדעת הראב"ד וס"ל ג"כ כמו שכתב ר"ת בספר הישר דף פ"ה וז"ל ותן דעתך לומר שאין אדם רואה אלא על פרצוף פנים עם החוטם וכו' רק וכל השאר ליתי' דאין זה טב"ע אלא סימנא בעלמא ומובהק וכו' וזה ג"כ דעת העיטור דפרצוף פנים עם החוטם הוי רק כסימן מובהק רק דלא שייך בי' דמצוי בב"ג כי זה מגדולתו של ממ"ה הקב"ה שאין שני פרצופין דומין זל"ז ועיין בנוב"י קמא דלאו על צד הרוב בלבד אמרו יע"ש שהכריח כן אבל בשאר שינויים שהם מתחלת היצירה באדם איכא למימר דמצויין בב"ג וזהו שכתב העיטור דליכא סימן מובהק אחרינא בגופא אלא הכרת פנים דהיינו סימן שהוא מתחלת יצירה באדם דומיא דהכרת פנים לא מהכי כיון דאפי' שומא לא סמכינן עלה וס"ל דאפילו בצמצם המקום ומטעם דמצוי בב"ג ה"ה בכל שינוים ההוים מתחלת היצירה אבל מודה העיטור בנקב בצד אות פלוני דלא שייך למיחש הכי וה"ה באדם מקרה שקרה לו אחר לידתו הוי סימן מובהק:

שם אמר רבא את"ל סימנים דרבנן היכי וכו' ניחא ליה למוציא וכו' אמר ר"נ וכי אדם וכו' אלא ניחא ליה לבעל אבידה וכו' הש"מ בשם הריטב"א פירש אף ניחא ליה לבעל אבידה את"ל וודאי ניחותא דמוציא אבידה צריך. דאם לא כן איך נוציא מידו האבידה דהרי הדין נותן שיהיה שלו אם אין לבעלים סימן מובהק ולא עדים. וצ"ע לדבריו אימתי צריך לניחותא דבעל אבידה לפמ"ש התוס' דהך סימנים מובהקים דקאמרינן הכא היינו יותר משל חבירו וא"כ ממ"נ אם חיישי' דיש לבעלים סימן מובהק או עדים על זה לא שייך דניחא ליה לבעל אבידה דלהדרו בסימן אמצעי דוודאי לא ניחא ליה ואם כי ליתא לבעלים סימן מובהק ולא עדים הרי אז מתייאש ממנו וסגי בניחותא דמוציא אבידה. ואפשר דבתחלה לא מתייאש כי הוא סובר שימצא עדים ע"י סימן אמצעי שיש לו באבידתו וממלא לא זכי המוציא כיון דבאיסור באתה לידו אף ע"פ שלא ימצא אח"כ עדים והיינו קושית ר"ס ולזה הוצרך לתרץ דניחא ליה לבעל אבידה והריטבא בא לומר דגם ניחותא דמוצא צריך דאם לא כן היה ראוי לחוש אחרי כי אין איש המביא עדים אולי ידע בנפשו מיד באבדו כי לא ימצא עדים ונתייאש וע"כ הא דמהדרינן משום דניחא ליה למוצא האבידה. ולפי ענ"ד אפשר לומר עוד דלענין מקום דקיי"ל דהוי סימן לא שייך לומר דע"י סימן זה שהוא במקום פלוני ימצא עדים והיה ראוי להתייאש ורק אתקנת חכמים מהני מקום וזה לא שייך רק מפני ניחותא דמוצא אבידה:

שם אלא הא דתניא מצא תכריך של שטרות הנה נחלקו הפוסקים אם מכין הוי סימן מובהק ודעת הרא"מ והמ"ב הוי מנין סימן מובהק ודעת הרח"ש דלא הוי מנין סימן מובהק. ובאמת בסמ"ג בהלכות אבידה משמע דלא הוי סימן מובהק וכך כראה להדיא מדברי הנמוקי יוסף פרק ט"ו ביבמות שכתב גבי שומשמני וז"ל ומנין לא הוי סימן דאיכא למימר חושבנא איתרמי הכי והא דאמרינן בפ"ב דמציעא דמכין הוי סימן ה"ד מציאה ומ"מ שמעינן דאם אמר סימן מובהק משמע להדיא מנין לא הוי סימן מובהק וכ"מ בש"מ בב"ב דף ק"כ יע"ש. אולם התוס' שם בד"ה כתב וז"ל הכא משמע דמנין ומדה לא הוי סימן והא דאמר בא"מ וכו' מנין נמי הוי סימן התם מיירי בענין שאין דרך בני אדם להצניע אבל הכא דרך בני אדם להצניע במדה זו עכ"ל ומדלא תירצו כמ"ש הנימוקי יוסף משמע דס"ל דמנין הוי סימן מובהק ואולם אין זה הכרח גמור דאיכא למימר דהתוספות ס"ל כמ"ש הש"מ בב"מ בשם הריטב"א דמורו פסק סימנים ד"ת מפשיטותיה דרבא הרי דס"ל דלרבא באמת סימנים דאורייתא וא"כ יתכן דאף התוס' סברי כן עכ"פ לרבא אף לדינא יפסקו דסימנים ספק אי ד"ת או מדרבנן על כי רב אשי מספקא ליה אי סימנים ד"ת מ"מ דעתם דלרבא פשיטא ליה ומבואר בש"מ בב"ב דף קכ"ח ע"א דלמ"ד סימנים דאורייתא אפילו לאפוקי ממונא מחבריה מפקינן דדוקא למ"ד סימנין דרבנן מהני דווקא במציאה משום ניחותא דבעל אבידה ודמוצא אבל לא לאפוקי וזהו סברת הנ"י דכתב דהכא לא הוי סי' מובהק אבל התוס' ס"ל דכיון דלרבא קיימיה ורבא לדידהו ס"ל סימנים דאורייתא מעתה את"ל דהכא הוי סימן אמצעי דמהדרינן אבידה ע"י ראוי לנו לאפוקי ממונא ג"כ בהכי וע"כ הוצרכו לומר דהכא לא הוי אפילו סימן אמצעי ואפשר לומר דגם הנימוקי יוסף ס"ל דלרבא סימנים דאורייתא ואפ"ה ס"ל לחלק בין מציאה לאפוקי ממונא מחבריה מטעם שכתב הש"מ בכתובות דף פ"ה ע"ב בשם הריטב"א בשם הרמב"ן וז"ל הא לא אשכחן דמהני סימנא להוציא ממון מרשות המוחזק ולא הוזכרו אלא לגבי מציאה לחוד שהתופס בה אין לו בה שום זכייה אלא שבא לזכות בה מדין מציאה ויאוש בעלים וכי איכא סימנים ליכא יאוש בעלים עכ"ל נראה מדבריו דלאו משום דלא עשו בה תקנה למ"ד סימני' דרבנן (וכמ"ש לעיל בשם ש"מ בב"ב וכ"מ מבואר שם בכתובות בשם תלמידי ר"י וע"ש ואזלי לשיטת רבם כי גם בב"ב דברי ר"י הם שם בש"מ) רק מעיקר דין אפילו את"ל סימנים דאורייתא אפ"ה לא מפקינן ממונא עפ"י סימנים והסברא נראה דאיכא למימר דסימנים לא אלים רק כרוב ולכך אף דבאיסור. ולענין מציאה מהני סימנים אבל לאפוקי ממון לא מהני סימן רק דצ"ע לפ"ז מסוגין מאי מוכיח ממתני' דמצא תכריך של שטרות דסימנים ד"ת והא אף אם סימנים ד"ת לא מפקינן ממונא בסי' ואם יאמר המלוה הסימן איך יוציא ממון ויש ליישב עפ"י סברת התוספות בחולין דף צ"ו ד"ה פלניא עכ"פ למדנו מדברי נימוקי יוסא דמנין לא הוי סימן מובהק ומתוס' אין ראיה דחולקים כמבואר:

ואולם הרח"ש בקוע"ג הכריח מסוגין דע"כ מנין לא הוי סימן מובהק דאל"כ מאי מקשה מהאי דמצא תכריך של שטרת הא התם משום מנין מהדרינן וכדמשמע ספ"ק והוי סימן מובהק ולכך מהני אע"כ דמנין סימן אמצעי הוא. ולפע"ד נראה ליישב דהנה עוד יש להקשות מאי מוכיח אמתניתין דסימן דאורייתא דלמא לעולם דרבנן ושאני הכא דאיכא שני סימנים אמצעים דהיינו המנין והתכריך ובצירוף שניהם הוי סימן מובהק ומצאתי בשו"ת הגאון מו"ה עוזר הנדפס בסוף באה"ט מאה"ע שכתב דהשתא הוי ס"ל דלא חיישינן לשאלה וא"כ מוכרח ע"כ דצירוף סימנים לא הוי סימן מובהק דהרי קתני אעפ"י שיש סימנים בגופו וכליו והיינו אעפ"י שיש בשניהם בגופו וכליו וע"כ מיירי בסימן אמצעי דאם בסימן גרועי אמאי קתני שיש סימנים גרועים דצירוף כולם לא מהני אפילו לענין אבידה דמאה סימנים גרועים לא מהני לימא רבותא יותר דסימן אמצעי יחידי דמהני עכ"פ באבידה אפ"ה לא מהני בא"א את"ל סימנים דרבנן אע"כ דבאמת בסימן אמצעי ומיירי וא"כ מוכרח דצירוף סימנים לא מיקרי סימן מובהק ומוכיח שפיר ובזה יישב שם קושי' הראשונים לפ"מ דקאמר אח"כ רבא את"ל סימנים דרבנן איך היה מפרש מתניתין דמצא תכריך ולפי הנ"ל י"ל דאח"כ סובר רבא דחיישינן לשאלה יע"ש ולפענ"ד יש מקום לפקפק קצת על דברי הגאון ז"ל חדא דאינו מוכרח דהך אעפ"י שיש סימנים בכליו שייך להדדי. ועוד דאיכא למימר דאם צירוף שני סימנים אמצעים מקרי סימן מובהק ה"ה צרוף שני סימנים גרועים מקרי סימן אמצעי וזה שכתב הרמ"א בשם הפוסקים דאפילו כמה סימנים גרועים לא מהני היינו משום דקיי"ל סימנין דרבנן ובעי סימן מובהק ומאה סימנים גרועים לא הוי סימן מובהק אחד אבל עכ"פ סימן אמצעי הוי וממילא נדחית ראיה זו דאם לא חיישינן לשאלה דמיירי מתניתין ע"כ בסימן אמצעים דאיכא למימר דמיירי בסימנים גרועים קמ"ל דאע"ג דמהני באבידה מ"מ באיסור לא מהני ונראה דאת"ל דשני סימנים אמצעים בהצטרפן חשיבי סימן מובהק וכאשר משמע מדברי המזרחי באמת ס"ל דמנין הוי סימן מובהק ולפ"ז שפיר הוכרח תלמודן דסימנים דאורייתא תא שהרי כתב הש"ך בח"מ סימן ס"ז מדנקט הכא במתניתין תכריך של שטרות מוכרח דעכ"פ הכריכה הוי סימן דאל"כ אלא המנין בלבד א"כ ליתני מצא ג' שטרות אע"כ הכריכה הוי סימן רק דהוי אפשר כומר דהכריכה עם המנין בהדדי הוי סימן מובהק אבל אם מנין בלחוד הוי סימן מובהק א"כ ע"כ א"א לומר דנקט תכריך משום דתרתי בעי דהא מנין לחוד הוי סימן מובהק וע"כ הכריכה לחוד ג"כ הוי סימן וא"כ מוכרח דסימנים דאורייתא באופן דאדרבה יש קצת סיוע מסוגיין דמנין הוי סימן מובהק ואולם הש"מ בשם רבינו יונה בב"ב דף קכ"ח כתב דפליגי אמוראי אם מנין הוי סימן מובהק ולפ"ז מיושב ג"כ סוגין הא דקאמר אח"כ את"ל ולא פשיט ממתניתין משום דמעיקרא היה סובר דמנין הוי סימן מובהק וא"כ א"א לומר דתכריך דנקט משום שיצטרך למנין להיות סימן מובהק דהרי מנין לחוד מהני וע"כ תכריך דקתני להיות הכריכה סימן בלחוד וא"כ מוכרח סימנים ד"ת אבל אח"כ אמר את"ל משום דס"ל דאיכא למימר מכין לא הוי סימן מובהק וא"כ אין הכרח דסימנים ד"ת משום דאיכא למימר דכריכה ומנין בהדדי הוי סימן מובהק:

תוכן העניינים

אמרי אש חלק אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה