אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר
סימן לב
ע"ד העלובה אשר הלך בעלה עם שני א"י ולא שב לביתו ונחשדו הא"י אשר הלכו עמו כי הרגוהו ונתפס האחד והודה ע"י עינוי כי הרג אותו ויבואו בני ישראל להשני אשר לא נתפס יען הוא מחורי הארץ ויגידו לו כי כבר הודה השני אז אמר אחרי כי כבר הודה השני ספר הדברים כאשר היו כי דחפו אותו כבור ואח"כ שחטו אותו מן הצואר ויאמר לאשתו שתבי' האמתחת עם צרור הכסף אשר לקחו מן הנרצח ותביא הכסף צרור בשק פשתן טלוא בטלאים אשר הגידה אשת הנרצח כי כן הי' לבעלה וגם מנעלים אשר הוכרו כי היה להנאבד כמותם ע"י התפירות שהיו בהם החזיר הרוצח כל זה הגיד הרוצח והנאבד לפני לכתו היה בכפר היטין וראו אותו אשה ונער אחד כי הולך עם הגוים בדרך וכן מצאוהו נכרים הולך עמם ויספרו כן במסל"ת ונמצא הרוג אחד קבור ביער מהלך עקלתון מן הדרך אשר הלכו בו הנאבד והגוים ונמצא לבוש בבגד בעקישיל ואשת הנאבד הגידה סימני התפירה וכן המכנסים לבנים וקרועים וכתונת שלי עם כפתורים נגד החזה והלב וארבע כנפות שלו של תכלת כאשר היה לבעל האשה ועתה האשה מבקשת להתיר כבלי העיגון ממנה:
ולכאורה אין כאן עדות ברור האחד מן הרוצחים הגיד ע"י יסורים ועינוי והשני ע"י שאלה וסימנים או ט"ע לסמוך עליהם אין כאן בגופו ופרצוף פנים לא היה ניכר והנה על דברת הנוב"י קמא ש"כ דיש לעשות סניף היכא דיש רגלים לדבר שיש לסמוך אפילו על נכרי שאין מסל"ת רחוק מאוד לפענ"ד וכבר הארכתי קצת בזה בתשובה דהרי בסוטה דאיכא רגלים לדבר ואם בא ע"א ואומר נטמאה אינו נאמן אם הוא עובר לעבירה מן התורה ועכו"ם ע"י שאלה לא עדיף מישראל עובר עבירה ואם ישראל פסול לעדות מחמת עבירה אינו נאמן כמבואר ברמב"ם בפ"א מהלכות סוטה הלכה ט' הרי דאע"ג דיש רגלים לדבר אין הנכרי נאמן אם אינו מסל"ת ואף שיש לדון בזה עוד מ"מ הרי מדברי מהרא"י ורמ"א שכתבו דאם יש אומדנית מוכיחות אעפ"י שאין נכרי מסל"ת אם התירה חכם וניסת על פיו לא תצא מפורש דאסור לישא ולכאורה המתירה לכתחלה בר נידוי הוא וכן מורי הגאון בעל חת"ס לא רצה לעשות סניף מזה ואולם מעכ"ת ני' כ' דכיון דיש אומדנות והגדות הנכרי א"כ אין כאן איסור דאורייתא כמ"ש מהרא"י (וע"ז סמך ג"כ המבי"ט במה שהורה דאם נמצא בדרך שידוע שהלך בו הנאבד מת אחד ולא נשמע שנאבד אחר זולתו בכל הסביבות דאין כאן איסור דאורייתא דומיא מ"ש מהרי"א) וא"כ אפשר לסמוך בדרבנן על סימני הבגדים כיון שנמצאו כל בגדיו וגם הארבע כנפות דלפמ"ש מהרי"ט לא חיישינן לשאלה במצוה דגופא:
הנה כל מה שהורו רבותינו מהרא"י וסיעתו דאם יש אומדנית מוכיחות יצאנו מידי איסור דאורייתא וממילא אם ניסת ל"ת הח"מ סיים ולמעשה צריך להתיישב בדבר ואף דאפשר דלא כתב כן רק בלא אמירת נכרי אבל אם אמר הנכרי גם שאינו מסל"ת איננו חולק אפי' למעשה מ"מ צריך להתיישב כי צ"ע מאחר דילפינן דאין דבר שבערוה פחות משנים מג"ש דדבר דבר מממון ולא לבד לענין עדות א"א כי גם לענין דאין הולכין אחריו לענין דברים מכוערים לאסור אותה על בעלה וכדאיתא בגיטין דף פ"ט ע"א דאמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין ומסיק דתנאי היא דאיהו סובר כריב"כ דיליף מממון מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור ומהאי טעמא אין מוציאין בעדי כיעור להרי"ף וסיעיתו כמ"ש הרמב"ן משום דילפינן דבר דבר מממון דבעינן דבר ברור ולפי זה איך נאמר דהיכא דיש אומדנית מוכיחות מותרות מדאורייתא הרי בממון לא קיימא לן כרב אחא דאזיל בתר אומדנא וכתב מהרי"ק שורש ק"ל דאפילו יש כמה אומדנות לא מהני וע"ש שחולק וכתב דאע"ג דקיי"ל מכמה דברים בממון דאזלינן בתר אומדנא היינו היכא שהמעשה מבורר ובאנו רק להוכיח דעת הנותן אבל הכא דאין המעשה ברור לא אזלינין בתר אומדנא וא"כ איך ניזל להתיר א"א בתר אומדנא לברר המעשה מאי דלא מהני בממון הן אמת שהפ"י בחידושיו ובקו"א צידד לומר להרמב"ם את"ל דסובר דע"א נאמן מד"ת בעדות אשה איכא למימר דדווקא לאיסור אמרינן דאין דבר שבערוה פחות מב' אבל לא להתיר ודרשה דסיפרי לא יקום ע"א באיש אבל קם הוא לעדות אשה לאו אסמכתא היא אבל דעת רבותינו כמה מהראשונים אליבא דהרמב"ם הריב"ש וסיעתי ס"ל דג הרמב"ם לא ס"ל דנאמן מדאורייתא והתשב"ץ דס"ל דנאמן מדאורייתא אליבא דהרמב"ם היינו אטעמא דעבידא לאגלויי וכמו שהאריך התשב"ץ ואחריו העומדים בשיטתו אבל לומר דבדבר שבערוה לאסור צריך שנים ולהתיר ע"א נאמן אע"ג דאתחזק כמ"ש הפ"י זר מאוד והרי בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והוא אומר נתן לו ואבד אמר ר"י אין דבר שבערוה פחות משנים ואכ"ק איך אפשר לילך בתר אומדנא בדבר שבערוה מד"ת כיון דבממון לא מהני:
ולכאורה לפ"ז אף בתר רובא אין לילך בדבר שבערוה מד"ת כיון דקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר רוב והתוס' בב"מ דף כ' ע"ב ד"ה איסורא שהקשו טפי מחמירינן בממון דהא אין הולכין בממון אחר הרוב ובאיסור אזלינין עיקר קושיתם דהרי מצד איסור אין חומר יותר בממון ואם בדבר שבערוה אין לילך אחרי הרוב היינו משום דילפינן מממון אבל לעולם באיסור א"א אין לילך אחרי הרוב כמו בבממון והא דבמים שאין להם סוף אם ניסת לא תצא היינו משום דהוי מיעוטא דמיעוטא דכה"ג אף בממון היינו הולכין אחרי הרוב וכ"כ הראשונים דמים שאין להם סוף הנמלטים מיעוטא דמיעוטא אבל בתר רוב גרידא אין לילך בא"א כמו בממון ואין להקשות א"כ אמאי פליגא רבנן עלה דר"מ וס"ל דקטנה מתיבמת ואמאי לא חיישי בדבר שבערוה למיעוט ושמא היא איילונית ונמצא בא על אשת אחיו שלא במקום מצוה אבל הא ליתא דע"כ לא אזלינין בממון אחר הרוב היינו היכא דאיכא חזקת ממון כנגד הרוב אבל שלא במקום חזקה הולכין כמ"ש התוס' סוף מס' דכתובות לענין עיר שנכרים וישראלים דרים וממילא אף בדבר שבערוה אין לילך אחר רוב לפי דברינו הוא דווקא היכא דליכא חזקה כנגד הרוב אבל בקטנה דליכא חזקה כנגד הרוב וודאי אזלינין ולזה מתייבמת שפיר לרבנן ובזה אפשר ליישב דברי הרי"ף וסיעיתו שפסקה מתני' דיבמות דף קמ"ט האשה שהלך בעלה וצרתה למ"ה ומת בעלה לא תנשא ולא תתייבם ואמאי לא תנשא הרי רבא מוקים לה כר"מ (לפי גרסנו) דלדידיה סמוך מיעוטא לחזרה ואתרע לה רובא ולכך לא תנשא אבל אנן דקיי"ל כרבנן דלא חיישי למיעוט א"כ נימא רוב נשים מתעברת ויולדות וכו'. ולדברינו הנ"ל ניחא דכיון דילפינן דבר דבר מממון א"כ אין לילך בדבר שבערוה אחר הרוב רק היכא דליכא חזקה כנד הרוב לא כשיש החזקה סותרות הרוב והרי דעת המרדכי ביבמות דיבמה לשוק אם אין קידושין תופסין מקרי דבר שבערוה. והאריך בזה הנו"בי קמא באה"ע סי' נ"ד. וכן מצאתי בספר התרומה כדברי המרדכי ומשם מקור הדברים שבמרדכי וא"כ יפלא לכאורה אמאי הוצרך רבא לומר דלר"מ היא הרי גם לרבנן ראוי לומר כן. אבל הרי ביבמות דף כ"ב ע"ב רב הוא דאמר אין קידושין תופסין ביבמה לשוק ושמואל אמר בעניותנו צריכה גט מספק וא"כ בין לרב ובין לשמואל צריך לומר דמתני' אתי' כר"מ לרב דפשיטא לי' דאין קידושין תופסין הרי לדידי' הולכין בממון אחר הרוב א"כ גם באיסור ערוה יש לילך אחר הרוב ולשמואל דס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב הא לדידי' מספקא לי' שמא קידושין תופסין וע"כ אין כאן דבר שבערוה וע"כ מוקמינין מתני' כר"מ אבל לדידן דמספקא לן וחיישינן דלמא אין קידושין תופסין וקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב גם לרבנן אין לה להנשא לשוק מטעם המיעוט הנסמך לחזקה דאולי הוי דבר שבערוה דאין הולכין אחרי הרוב היכא דאיכא חזקה וזה כראה לכוון לדעת התרומה והמרדכי והראשנים שהקשו על הרי"ף ולא תירצו כן אין ראייה דס"ל דגם דבר שבערוה אזלינן אחרי הרוב כי יתכן דס"ל דיבמה לשוק לא מיקרי דבר שבערוה וכמו שהאריך הנודע ביהודה בסימן הנ"ל:
ואולם הריב"ש בסי' שע"ט כתב דבהנך שהעיד ראב"פ לפני חכמים בגיטין דנותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים קי"ל דאם ניסת תצא ואע"ג דרובן לאבד ורובא וחזקה רובא עדיף מ"מ כאן איכא שתי חזקות והנוב"י בסי' מ"ג הביא ראיות דאפי' נגד שתי חזקות אזלינן בתר רובא (ויש לדון אחרי ראיותיו כתבתי במקום אחר) וסיים שם ולא ידעתי מנין לו להריב"ש דבהנך דראב"פ איכא רובן למיתה ואישתמיט מיניה בכתבו זאת גמרא ערוכה בב"ב דף קנ"ג ע"ב דאמר אביי השתא ומה ספינה שרובן לאבד נותנין עליהם חומרי חיים וכו' הרי מפורש דיש רוב בהנך דראב"פ כדברי הריב"ש ואולם לפ"ז הן דבדבר שבערוה אין הולכין אחרי הרוב כנגד החזקה כמו בממון אכתי לא הוצרך לומר דמשום דאיכא תרי חזקות דגם נגד חזקה אחת אין לילך בדבר שבערוה אחרי הרוב כדברינו הנ"ל ורק במים שאין להם סוף דהיינו שנטבע ועמדו וראו עד שהועד בכדי שתצא איכא מיעוטא דמיעוטא כמ"ש הריב"ש עצמו שם וכ"כ הרא"ש בבכורות פ' הלוקח דמים של"ס הוי מיעוטא דמיעוטא ומשום חומרא לכתחלה לא תנשא (וצ"ע ביבמות פרק החולץ סי' ח' כתב דלכך חיישינין לנפלים אע"ג דרוב נשים וולד מעלייה ילדו משום דנפלים מיעוטא דשכיח חיישינן כמו במים שאין להם סוף וגוסס דרוב גוססין למיתה משמע דמיעוט נמלטין שכיח ואולי לא בא הרא"ש לומר רק דזמנין החמירו חכמים אפי' ברוב גמור משום חומרא א"א הוא דיש להחמיר במיעוט דשכיח אפילו ביבמה לשוק) גם צ"ע לדברנו מהא דריש גיטין דפריך אמאי שליח נאמן דהא אתחזק והוא דבר שבערוה ומשני רוב בקיאין הן ואפי' לר"מ דחייש למיעוטי סתם כו' והוי מיעוטי דמיעוטי משמע דלרבנן בלא"ה נאמן מפני הרוב ואמאי נאמן הא הוי דבר שבערוה דאין לילך אחרי הרוב כמו בממון ויתכן לומר דכיון דאיכא רוב שוב עכ"פ מדינא נאמן דהי' מיניה מוקמינן נגד החזקה או הרוב או העד שוב יש להקל דאם הרוב סותר החזקה שוב ע"א נאמן לדעת מהרי"ק דלא אמרינין אין דבר שבערוה פחות משנים רק היכא דאיכא חזקה וגם אם נאמר דלא כמהרי"ק מ"מ יש לומר להיפך דכל דאיכא ע"א נגד חזקה איתרע החזקה ומ"מ להפוסקים דע"א נאמן באיתחזק איסורי וודאי איתרע חזקה אלא אפילו להפוסקים דאין ע"א נאמן מ"מ י"ל דמודו ג"כ דאיתרע החזקה אלא דא"א להקל כיון דהוי אכתי ספק ועכ"פ היכא דאיכא רוב שפיר מהני גם לדברינו דכיון דאיתרע החזקה שוב הולכין אחר הרוב דגם בממון הדין כן אם אין חזקה הולכין אחרי הרוב וא"כ שפיר משני רוב בקיאין הן ואע"ג לפ"ז מדינא צריך עדות העד ובגמ' אמרינין ורבנן הוא דאצריך היינו משום דבאמת סתם סיפרי דדייני מגמר גמירי ולא הי' צריך עדות כלל:
ויש לעיין לפ"ז אם גם בממון יהי' כן דכל דאיכא רוב וע"א אף בממון הולכין אחר הרוב כי כן ראויה להיות לפ"ז ובהוספות בב"ב בהמוכר פירות דפריך שם לרב דאמר הולכין בממון ממתני' דכתובות ומשני וכתבו התוספות שם ד"ה וזו הואיל ואין לה קול דלרב קשה א"כ אמאי נאמן להעיד מה שראה בקוטני' ממ"נ אם יש קול אין צריך עדות ואם אין קול אמאי נאמנין וכן הקשו בכתובות רק בב"ב כתבו דלשמואל ניחא דס"ל דאע"ג דיש קול ואיכא רוב גמור אכתי צריך לגלויי מילתא ולדברינו קשה גם לשמואל אמאי צריך שנים גדול וראה בקוטני' בגדול לחוד סגי כיון דאיכא רוב גמור ובנוב"י קמא בחה"א בסי' נ"ד כתב בסוף דאע"ג דאיכא חזקה איסור א"א דכיון דאיכא רגלים כדבר נאמן ע"א דכיון דעיקר הכלל דאין דבר שבערוה פחות משנים ילפינן מוכי מצא בה ערות דבר והרי בערות דבר היכא דאיכא רגלים לדבר נאמן ע"א דאם קנא לאשתו ואיכא עד קינוי ועדי סתירה שוב ע"א נאמן על הטומאה והרי שם יש לה חזקת היתר אפ"ה ע"א נאמן ק"ו דנאמן להתיר וכמ"ש התוס' יע"ש ולדברינו אהני ג"ש ואהני קרא דעד אין בה דהיכא דאין רגלים לדבר צריך שנים והיכא דאיכא רגלים לדבר נאמן ע"א בין לאיסור ובין להיתר אלא שיש לתמוה הרי כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות סוטה הלכה כ"ג דאם בא עד טומאה לאחר שתיי' איכו נאמן הרי דאע"ג דאיכא רגלים לדבר אפ"ה אינו נאמן משום דהיא בחזקת טהורה דאין לומר דהתם בטלי רגלים לדבר כיון דלא בדקו מים דבסוטה דף ו' ע"א מבואר דאין זה שלא בדקוה המים ריעותא דלרב יוסף איכא למימר זכות תלה לה ולרב ששת איכא למימר דלכך לא בדקו המים משום דאיכא עדים במ"ה ויע"ש במל"מ שכתב דלהרמב"ם הא דע"א נאמן על הטומאה היינו קודם שתיי' דגזה"כ היא שלא תשתה כל שיש בה ע"א לטומאה וכיון דליכא שתיי' להתירא נשארה באיסורא דומיא דנשים דאין ראויין לשתות וכן בזה"ז ע"כל ולפי זה יש ראייה להיפך דאין ע"א נאמן אע"ג דאיכא רגלים לדבר לפ"ד המל"מ רק זה שכ' בעל המל"מ דהוי רק גזה"כ שלא תשתה והוי כמו בזה"ז דליכא מיא למבדקי' צ"ע מזה שכתב הרמב"ם ס"פ א' מהלכות א"ב הלכה כ"ב המקנא לאשתו ונסתרה והי' בעלה כהן ובא עליה אח"כ ה"ז לוקה משום זונה אעפ"י שעיקר עדות בע"א כבר הוחזקה זונה הרי לפניך דאם לא היה ע"א לא היה לוקה עליה ומשמע וודאי אפילו גמר ביאתו אפילו בא עליה כמה פעמים משום דאינו רק ספק וכמו שנראה מדבריו בפרק י"א מהלכות גרושין הלכה י"ד ויע"ש בכ"מ ובלח"מ בסתירת דברי הר"מ והתוספות מיהא מבואר דקודם שבא עד אחד אינו לוקה ורק משום עדות העד לוקה אף דגם בלא העד כיון שהערה בה אינה שותה דהא אינו מנוקה מעון ותשאר באיסור אפ"ה אינו לוקה ואם בא ע"א והעיד שנטמאה לוקה הרי מחשבינן לה וודאי טמאה עפ"י העד באופן שדבריו מוקשים קצת אבל עכ"פ אין ללמוד מכאן לדעת הרמב"ם דעד אחד נאמן היכא דאיכא רגלים לדבר כיון דלאחר שתיה אינו נאמן אבל דעת התוס' בסוטה דף ו' דגם לאחר שתיה נאמן ע"א לומר נטמאה ולדבריהם יש מקום לדברי הנו"בי ואולם לדבריו להתיר מק"ו דנאמן בעד אחד לאסור מטעם דיש רגלים לדבר. וא"כ דברגלים לדבר ראויה לאסור וכ"ש להתיר דהרי אם קינה לה ונסתרה אסורה לבעלה ולבועל ולתרומה אפילו היכא דא"א להשקותה. וראיתי בחידושי הר"ן ריש נדה שכתב דהא דפשיטא לתלמודן דבסוטה הספק כוודאי היינו כיון דאסרינן לה בזמן הזה ד ליכא מים למיבדקיה איסור עולם מכלל דהספק כוודאי. (ולפענ"ד היה נראה מדאסרינן לה להבעל אף על גב דגם שניהם אומרים ברי לא פעלנו עון דכה"ג אפילו נגד חזקה מהני לפמ"ש המהרש"א ריש פרק האשה והוסיף הפ"י בכתובות בסוגיא דתרי ותרי וע"כ דהספק וודאי אסרה התור' ובזה לה מהני ברי שניהם) ועכ"פ כיון דנאסרה מכח רגלים לדבר היה מקום לאמר לפי דברי הנו"בי דכ"ש או עכ"פ ה"ה להתיר מהני רגלים לדבר לכל הפחות מדאורייתא ויונח לנו בזה הא דאזלינן לדעת הגדולים בתר אומדנא מדאורייתא להתיר. וכן אם אזלינן בתר רוב על כ"פ מדאורייתא כפשטא דריש גטין וכן הריב"ש שהצריך שני חזקות אע"ג דבממון לא אזלינן בתר רוב מ"מ הא חזינין דאזלינן בתר רגלים לדבר ויתכן דה"ה שאר אומדנות וכן בתר רוב אלא שכבר אמרנו דבגיטין דף פ"ה ע"א בהך דיצא לה שם מזנה בעיר וכן ממ"ש הרמב"ן וסיעתו אליבא דהרי"ף משמע דבעינן דבר ברור דווקא וילפי לה מסוגיא דגיטין שכתבנו מכלל דס"ל דדווקא קינוי וסתירה דגלי רחמנא אסורה ולא בזולת. ועוד דאפילו בקינוי וסתירה ודוגמתן הא איתא ביבמות דף י"א ע"א דצרת סוטה אסורה והיינו דפטורה מן החליצה ג"כ ואותבינן אמתני' דחולצית ומשני אמינא לך סוטה וודאי ואת אמרת לי סוטה ספק וכתבו התוס' שם דאע"ג דעשה הכתיב הספק כוודאי היינו לחומרא אבל לא לקולא וכ"פ הרי"ף והרמב"ם דסוטה וודאי היא וצרתה פטורה מן החליצה ומן היבום וסוטה ספק חולצית הרי אפילו בקינוי וסתירה לא משווינין הספק כוודאי לקולא ויש להאריך בזה לענין ספק טומאה ברה"י כי לפמ"ש הרמב"ם בפרק ז' מהלכות ק"פ דציבור שנטמאו בספק טומאה ברה"י כולן יעשו בטומאה משמע דאפילו לקולא חשיבי כוודאי טמאים דאם לא כן אלו יעשו בפ"ע והטהורים בפ"ע ודברי הכ"מ שם תמוהים וראיתי כי הרגיש בזה הקרבן עדה בפסחים וכו התוס' בריש נדה שהחשו בשני נזירים דאם מיירי בראיתי טומאה שנזרקה ביניכם דהיה להם להביא קרבן טומאה ולפי תירוצם אם נזיר אחד נטמא בספק טומאה בר"ה מביא קרבן טומאה וודאי ומעייל חולין לעזרה וכן בפי"א מס' פרה משנה ה' במזה מחלון של יחיד ונמצא מים פסולים ונכנס למקדש דחייב כפי פירש"י והר"ש ומהר"ם שהביא התוס' יו"ט משמע דהוי כוודאי ובריש נדה משמע דפליגי רבנן ור"ש בהא אם ספק טומאה ברשות היחיד כוודאי חשבינן לה כוודאי גמור או ספק דלר"ש הוי רק ספק וכמ"ש רש"י שם בלישנא קמא ולרבנן הוי וודאי והרי ספק טומאה מסוטה ילפינן ואיך אפשר לומר דסוטה יהיה רק לחומרא כוודאי טומאה דילפינין מיניה יביא עליה קרבן הנטמא ונכנס למקדש. ואולי נחלק כיון דעכ"פ מדאורייתא כחומרא הספק טומאה כוודאי הן לענין סוטה וכן לענין טומאה דילפינן מיניה א"כ כבר טימא זה ראש נזרו וכן קרינן ביה ולא יטמאו את מחניהם דהרי היא טמא מדאורייתא וחייב להביא קרבן. אבל כיון שרק מן הספק עשאה התורה כוודאי א"א לפוטרה בלא חליצה אם ימות הבעל בלא בנים ועדיין צ"ע ועל כל פנים א"א ללמוד מכאן אפילו איכא ע"א שנטמאה לאחר קינוי וסתירה דתהי' פטורה מן החליצה לדעת התוס' דאיכא למימר דרק להחמיר האמינם התורה ותהי לאחר שתיי' כקודם שתיי' ואמנם מדכתב הרמב"ם ספ"א מהלכות א"ב דאם בא עלי' בעלה כהן לוקה משמע לכאורה דנאמן כוודאי מדלקי. ואולם הרמב"ם וודאי מיירי קודם שתייה דלאחר שתייה אינו נאמן לדעתו וא"א ללמוד ממנו לאחר שתייה לדעת התוס' ועכ"פ זה שכתב הנו"בי בסימן נ"ד דהיכא דאיכא רגלים לדבר ע"א נאמן אפילו נגד חזקה להתיר מדנאמן עד אחד על הטומאה לדעת הרמב"ם לפענ"ד וודאי ליתא דכיון דאחר השתייה אינו נאמן ורק קודם שתייה אם לא נתפס דברי המל"מ שכתבנו מ"מ מנין לומר דנאמן היכא דאיכא חזקה נגד העד דכיון דאסורה קודם שתייה ממילא אין לה חזקת היתר ואין לך לומר דכל רגלים לדבר מרעין החזקה דהרי אחר שתייה אינו נאמן וע"כ גזירת הכתוב היא כאן קודם שתייה. ולדעת התוספות אין לנו ראייה שיהיה כוודאי לקולא וכמ"ש ברגלים לדבר בלבד דאין ללמוד לקולא מדאורייתא מקינוי וסתירה כיון דראינו דצריכה חליצה ומבואר מדברי התוס' דמדאורייתא ויעויין ברמב"ם בפרק י"א מהלכות גירושין במגיד שם דס"ל שם גם בסוטה וודאי יש לאו וודאי ובסוטה ספק איכו כוודאי אע"ג דאיכא רגלים לדבר הדרן לקמייתא דלפענ"ד אחרי דקיי"ל דלא אזלינן בתר אומדנא בדיני ממונות ה"ה באיסור ערוה לא מיבעי' להרי"ף וסיעיתו בסוגיא דעידי כיעור סוף פ"ב דיבמות אלא גם לשאלתות והעומדים בשיטתי' דמשווין כיעור כקינוי וסתירה היינו להחמיר אבל לא להקל מן דין דאורייתא ולא מחימרא דרבנן בעלמא כדמשמע מדברי התוס' ביבמות דף י"א במגיד פי"א מהלכות גירושין ואע"ג שדבריו סתורים מ"מ דברי הרמב"ם שם הלכה י"ד דאיך שיפורשו עכ"פ מדכתב בוודאי טומאה לוקה ובספק מכות מרדות עכ"פ יש הפרש בין ספק לוודאי ורגלים לדבר לא חשיב כוודאי ואין להתיר לפ"ז על רגלים לדבר ולכאורה ה"ה לאומדנא אין לומר דמדאורייתא שרי והי' מקום לפרש בזה סוגיא דיבמות מאי דפליגי ר"ע ורבנן דר"ע בגיטין דף פ"ט ס"ל דאם אכלה גרגרה וכו' וישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה תצא וריב"נ השיב עליו מג"ש דדבר דבר דבעי דבר ברור מכלל דר"ע לא ס"ל למדרש ג"ש זו למענו דבר כעין רגלים לדבר אע"ג דנראה דכ"ע ס"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו כשאין רגלים לדבר אבל כשיש רגלים לדבר לא ואפשר דיליף לה מקינוי וסתירה ועכ"פ כיון דחזינין דלר"ע מהני אומדנא לאסור עפ"י מוזרות בלבנה לכן כאן אומדנא דספר ומקלו ותרמילו וכיון דחזיתנהו בכיא לכך ס"ל דאין ללמוד אשה המתכוונת להעיד מפונדקות ורבנן ס"ל כריב"נ וכדפסק רבא שם וכיון דאין אומדנא עיקר בדבר שבערוה ואפ"ה האמינו לפונדקות מפני שהוא כמסל"ת וכמ"ש התוס' וע"כ הקילו בעדות אשה א"כ אפילו אשה המתכוונת להעיד וישראלית נאמנת וכבר האריכו בזה הגאונים מהר"ם לובלין בתשובה והינ' בויעויין בצ"צ סי' מ"ב:
ועכ"פ בעניי לא ידעתי איך אפשר לדון עפ"י אומדנא ואולם מהרא"י בכתבים סי' קל"ט בחדשו דין זה שהעתיק הרמ"א כתב כיון דבמים שאין להם סוף לא תצא אע"ג דהתם מיעוט שאינו מצוי הוא מ"מ הכא נמי כיון דנפיק קלא דלא פסיק שר"י מת ובעל שם היה ויש לו קרובים הרבה בכמה מדינות ובעו"ה עכשיו אנו מפוזרים מעט בכל מקום ואלו הי' חי ברחוק מאתים או שלש מאות פרסה הי' נודע לנו וכה"ג מקרי רובא דשכיח טובא ואעפ"י שאינו בא אלא מכח סתמא הוי כמו סתם ספרא דדייני מגמר גמירי ורוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דאינהו נמי מכח סתמא קאתי וצירף לזה עוד הא דדייקא ומנסבא ובסוף צירף עוד אמירת הנכרי ועכ"פ כיון דמהרא"י ז"ל כתב דאומדנא שלו דמיא לסתם ספרא דדייני ורוב מצויין כו' והני אפי' בממון מהכי כיון דמיעוטא דלא שכיח הוא ואין לערער עליו מכח דלא אזלינין בתר אומדנא דהוא ז"ל רוב גמור חשיב ליה דמהני ג"כ בממון כמ"ש הרשב"ם בב"ב על הך דר"א לשמואל ועכ"פ אם אין שם הגדת ככרי וקול דלא פסיק אין מבואר במהרא"י דלא תצא דהבו דלא לוסיף עלה וגם צריך לדקדק אם באנו להתיר מכח סברה זו אם הוא דומה ממש לאומדנא דמהרא"י האמנם שתה"ד בסי' קמ"א החמיר ותופס חשש שאלה לעיקר חשש וכתב שאין לצרפם לשאר אומדנות אמנם הוא מיירי באומדנות גרועות כמו חוורי וסומקי וכדומה אבל בכיוצא בזה נראה דמודה והמבי"ט הוסיף דאם ידוע שהלך בדרך הזה ונאבד ואח"כ נמצא אחד מת מדאורייתא תלינן דההולך שידענו שהלך בדרך ההיא מת וכבר כתב הנוב"י קמא דדברי המבי"ט והשב יעקב לאו דסמכא נינהו דהא בכל דרך שיירות מציוית וא"כ אין ספק שהלכו בדרך הזה הרבה ב"א ולמה נימא על ההרוג הנמצא שהוא פלוני ולא אחר יע"ש וראיית שב יעקב כפי דברינו הנ"ל מלבד מה שפלפל הנוב"י בזה בתשובה אחרת לפ"ד הנ"ל נסתר ג"כ דאין להביא משאר איסורין וטומאות לדבר שבערוה דבעינן דבר ברור ולרבה בב"מ דף כ"ב ע"ב מקום לא הוי סימן אע"ג דמצמצם המקום דאמרינין כי היכי דאתרמי לדידך האי מקום איתרמי נמי לחברך וה"ה כאן ראויה לומר כי היכא דאיתרמי להאי גברא שהלך בדרך ההיא איתרמי נמי לאחר ואע"ג דרבא ס"ל דהוי סימן דלמא דווקא באבידה דסגי בסימן בינוני לא בעדות אשה ועוד הרי נמצא בדרך עקלתון (אפשר גם להמבי"ט חיישנן) מ"מ אחרי שמורה אחד כבר כתב להתיר גם מעכ"ת שצידד כן אף שלא החליט אומר כי בהצטרף כל הדברים דהיינו הודאות הרוצח האחד לפני הערכאות אף שהי' ע"י יסורים אם לאחר שפסקו לענותו עמד בהודאתו וגם השני שהגיד ע"י שאלה מ"מ כיון שהגיד על עצמו מעשה הרציחה והי' יודע כי עכ"פ ירע לעצמו בזה אף כי יש לחשוב שסמך על שהוא מחורי המדינה מ"מ אם נודע שרצח הי' יודע כי עכ"פ יאסרוה בנחשתים ונראה מדברי מהר"ם לובלין והמ"ב דכה"ג לא מיקרי מתכווין להעיד וגם החזיר צרור הכסף שלקח מאתו ומנעליו ומדוע ישיב אשר גזל מאיש אחר אם ידע כי האיש אשר נשאל לא הי' עמו וגם ידוע שהלך הנאבד עם הרוצחים בהצטרף כל אלה יתכן לדמות לדברי מהרא"י כיון שלא נשמע שחסר זולתו בעל האשה ההיא וא"כ אין כאן איסור תורה ואזי יש לסמוך מה שנמצא לבוש כמעט בכל הבגדים וגם הארבע כנפות של הנאבד ואף דלדברי התוס' בב"מ דף כ' ע"ב ד"ה איסורא מממונא לתירץ השני שכתבו דמדאורייתא לא חיישינן לשני יב"ש רק מדרבנן לפ"ז מוכרח דס"ל דגם בדרבנן לא סמכינן באיסורא דא"א על סימנים מ"מ דהא ר"א משני דומיא דמתני' כגון דאמרי נקב יש בצד אות פלוני משום דמספקי' לי' אולי סימנין דרבנן וכן רבב"ח אמר דאם משום סימנים אהדרי נהלי' קסברי סימנים דאורייתא הרי לדעת התוס' לא אמרינין דמהני סימנין באיסור דרבנן גם הפ"י בגיטין כתב כן אף שיש לדחות ראייתו ואין להאריך בזה מ"מ לענין שאלה דכמה פוסקים ס"ל דלא חיישינין לשאולה והש"ך בח"מ סי' ס"ה הסכים כן ראויה עכ"פ באיסור דרבנן לסמוך עליהם ואולם דא עקא כי אם באנו לסמוך על הבגדים וכן על ארבע כנפות כמ"ש מעכ"ת ני' עכ"פ צריך להיות סימן מובהק על הבגדים ובכל העדות אין כאן רק סימן גרוע כסימן חוורי וסומקי רק דאפשר יש להעדים ט"ע בבגדיו ואז אפשר לסמוך על היתר זה ואף שהנוב"י חשש על ט"ע בבגדיו אם ראו שנטבע בהן יש לחוש בדדמי אמרו וא"כ רק כאן כיון דאיכא קול שנאבד פלוני והגדת הרוצחים אפשר לחוש דאמר בדדמי יעו"ש בנוב"י קמא סי' מ"ג מ"מ הא מסיק דאם יש שנים המעידים אין לחוש וכן אם יש סימנים ואני בעניות דעתי הבאת דאין לחוש ועכ"פ על דברי הנוב"י אם יש שני עדים כנידון זה אם יאמרו שמכירין בט"ע אזי יש לסמוך להתיר אם יסכימו עוד שני חכמים מורי הוראה לאמרנו עינינו ולפענ"ד הי' נכון להרחיב זמן ההיתר ולצוות עליה שתחקור אצל עוברי האורח העניים ההולכים אם לא שמעו מבעלה מאומה ואם אחר עבור זמן ידוע ישתקע שמו תנשא אם יסכימו המורים וה' יאיר עינינו בתורתו וישמרנו לבלתי נכשל בתורתו ויראתו:
דברי הקטן מאיר א"ש