אור ברסלב

אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר

סימן כג

סימן כב

לכבוד הרב המאור הגדול חריף ובקי מהור"ר אשר אנטשיל האב"ד דק"ק טשעכגר יע"א:

אשר דרש מעכ"ת אודות אשה אחת אשר בעלה נסע מביתו ולא שב עוד ושמו מענדל בן ר' ישראל חיים ונכרים הגידו במסל"ת כי בעבר שבולת מים אשר יוצא מנהר והנהר אז מלא על כל גדותיו שטפוהו זרם מים כבירים באין מציל. ואחר עבור אחד עשר יום נמצא מת אחד צף בנהר ולא נלקח מן המים כי כמע"ת השכיל לעשות בהעמיד שומרים ויצו עליהם לבלתי הוציאו מן המים עד כי יבואו ישראלים מכירים את ר' מענדיל וכאשר נמצא המת בפניו היו לצד המים הפכוהו ישראל ויראו כי פניו נפוחים עם כל זאת אמרו כי הוא ר' מענדיל הנאבד וחייט ישראל העיד כי מכיר את הבגד שפענזער אשר עליו יען הוא עשה לו אתו ואף הטלית קטן הכיר החייט ואת הוועסטא אשר עליו אמר כי קנהו ר' מענדיל ממנו גם נמצא אתו באנקנאט מחמשה כסף ויאמר אחד מהעומדים שם כי הבנקנאט שלו הוא כי הוא נתן אותו לו לשכור עגלות והבנקכאנו הי' לט בנייר וכתוב עליו חשבון ויאמר האיש ההוא לפני הב"ד כי הוא מכיר אותו והחשבון הכתוב עליו היה בינו ובין ר' מענדיל הנאבד אלה הם העדיות אשר על ר' מענדיל הנאבד אבל סימנים בגופו או בכליו אין שם כלל ויחקור מעלת כת"ר ני' אם יש בעדות הנ"ל די להתיר כבלי העיגון מאת אשתו ר' מענדיל:

הנה מעלתו נשא ונתן במכתביו בענינים אשר אינם ענין לנידון שלפנינו ומי יכריע בין ההרים וכ"ש ע"ד הפלפול ומ"מ אבוא בקיצור במה שהביא באחד בכתביו מה שהקשה הגאון בעל קצה"ח בסי' רנ"ט ס"ק ב' על הרמב"ם פ"ז מה' נחלות שכתב דאם העידו עדים דפלוני שיש סימנים בו מת הבנים יורדים לנחלה על פיהן שלא החמירו חז"ל באילו רק מפני איסור כרת ותמה הקצה"ח ממ"נ באיזה סימנים מיירי הרמב"ם הלא מספקא לן אי סימנים מהני מד"ת בממון גם כן ואיך קאמר הרמב"ם דהחמירו מפני איסור כרת ואם מיירי בסימנים מובהקים הרי אף באיסור כרת נאמנת וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' גירושין דאם אמרי נקב יש בצד אות פלוני דמהימנא ומחזירין הגט וע"ש. הנה בתשובת הרא"ם פלפל הר"א ומהר"ד בן יחייא בדברי הרמב"ם אלו דמהר"ד דקדק מדברי הרמב"ם הללו דאין מתירין בסימן מובהק כלל בעדות אשה יע"ש שנדחק מאד ליישב הא דפסק הרמב"ם כרב אשי בגיטין דנקב מצד אות פלונית מהני יע"ש ולפענ"ד הי' אפשר לומר לפמ"ש הש"מ בב"מ בשם הראב"ד שכ' על הא דמוקמינן דפליגי אם שומא מצוי' בב"ג וכתב הראב"ד ואני תמה על שאר ענינים הנולדים עם אדם כגון רגלו עקומה ויתר בידיו ורגליו שש ושש וכמה חידושין הנולדים עם האדם אם מצויין בב"ג ומה הפרש בין שומא לשאר חידושין ולמה דברו על שומא יותר מכולם או שמא דברו עליה וה"ה לכולם וכו' יע"ש למדנו מדברי הראב"ד דיש מקום לכל הנולד עם אדם אף היותר זר כגון שש ושש יתר בידיו ורגליו אפ"ה יש מקום לומר דלא הוי סימן משום דמצויין בב"ג והרמב"ם הזכיר דאפי' שומא אין מעידין היינו משום דמצוייה בב"ג וה"ה לכולם וס"ל דאף למ"ד דחייש למצוי בב"ג היינו מדרבנן משום חומר איסור כרת אבל לא בממון ועל סימנים כאלה כיון הרמב"ם בה"ל נחלות אבל מה דלא שייך ביה לומר דמצוי בב"ג וודאי סימן מובהק מהני וכ"ש דמהני בגט נקב יש בצד אות פלוני דלא שייך לומר ב"ג. ובזה מבוארים דברי בעל עיטור שהביאו שם בתשובת הרא"ש ובב"י סימן י"ז שכתב וז"ל ומסתברא דליכא סימן מובהק אחרינא בגופו אלא הכרת פנים דהא קיי"ל סימנין דרבנן ואפי' שומא לאו סימן מובהק הוא עכ"ל. ובגט פסק דנקב יש בו בצד אות פלוני מהני. ולהנ"ל ניחא דבעל העיטור לא קאמר אלא בשינויין הנולדים עם אדם דומיא דהכרת פנים באלו קאמר דלא מהני ומשום דמצויין בב"ג ולכך מסיים דאפילו שומא לאו סימן מובהק והיינו משום דמצויין בב"ג ואין זה ענין לנקב יש בו בצד אות פלונית וה"ה באדם אם משתכח כה"ג מה שאין לומר דמצויין בב"ג והוא סימן מובהק מהני ואולי נדבר עוד בעזה"י בדברי הרמב"ם אלו לקמן:

ואולם אחרי שהסכימו רבותינו הפוסקים והחליטו דאפילו בשינויין הנולדים עם אדם כגון אצבע יתירה וכדומה מהני אין להרהר אחריהם וכל הפוסקים המפורסמים החליטו סימן מובהק אפילו נולד עם אדם מהני וסימן בינונו אפילו נתחדש אח"כ באיסור לא מהני. ועכ"פ בנידון שלפנינו אין זה ענין שהרי אין כאן סימן לא בגופו ולא בכליו רק טביעת עין בלבד וכיון שפניו נפוחים אין טביעת עין בו ורק בכליו העידו שמכירים בטביעות עין. ויש בזה תרי רעותא אי משום דחיישינן לשאלה ואי משום כיון דידעו הטביעה אולי אורו בדדמי ולענין חשש שאלה היה מקום לומר כיון שנמצא לו טלית קטן עליו. וכבר כתב מהרי"ט דלא חיישינן בו לשאלה כמו שהובא בקונטרס עגונות בשם תשובת מהרי"ט רק שרבינו הב"י האריך עלינו לומר דאם הימנין דרבנן בעינן סימן מובהק ביותר אף בכלים דלא מושלי חיישי' לשאלה כמ"ש הב"ש והאריך בנו"בי תנינא להוכיח דגם טביעות עין לא אהני לדעת הב"י בכלים דלא מושלי אינשו למ"ד סימנין דרבנן ולהכריע בראיות נגד הב"י קשה בעיני להורות יעיין מעלתו בתשובת חלקת מחוקק שהובא בסעיף קטן נ"ה כמה צדדי היתר שהיו שם היכר כל בגדיו ופסק דין שנתן לו הגאון בעל חלקת מחוקק ואפ"ה פקפק בהיתרא של האשה אם לא בצירף סימנים שהיו בגופו ואפ"ה לא מלאו לבו להיתר לבדו ואנן מה נענה בתריה. והנה הח"מ כתב דאת"ל דחיישינן לשאלה יש לחוש ג"כ למכירה ובגניבה ותמהו עליו דא"כ באוכף וכיס וארנקי נהי דלא מושלי אינשי מ"מ נחוש לגניבה או לנפילה למכירה. ואמרתי זה כמה דבזה מיושב הא דלא הביאו הטור וש"ע בסימן י"ז להתיר עגונה ע"י כלים דלא מושלי אינשי ובסימן קל"ב לענין גט סמכינן על כיס וארנקי ואמרתי עפ"י דברי הרמב"ן שהביא בש"מ בב"מ שכתב דלכך לא חיישינן למכירה משום דא"כ מנין ידע המוכר שאבד הלוקח החפץ שמכר לו עד שיביא ויאמר סימניו. אבל לשאלה שפיר יש לחוש אולי השאיל האוכף והכיס לאחר. וכאשר ביקש ממנו שיחזירם לו אמר שאבדו והוא בא עתה ואומר סימני האוכף והכיס ליקח ממנו ע"י החמור ולהחזיר לו הגט. ולפ"ז ניחא דוודאי בגט אין לחוש לא למכירה ולגניבה או לנפילה דמאין ידע זה שקשור בו גט אבל אין לסמוך בעגונה על שמצאו עליו כלים דלא מושלי אינשי דאולי בעלה מכרם לו או נפלו או נגנבו ממנו וזה הוא שמת ולכך לא הוזכרו בטור וש"ע בסימן ט' כלים דלא מושלי אינשי להתיר ע"י בעדות אשה:

ומ"מ נודע שרבים מקילים ומ"מ קשה בעיני לפסוק נגד רבינו הב"י אם אין שם צדדים אחרים באיסור א"א דאורייתא ואם היו הנכרים מסל"ת ששהו עליו עד שתצא נפשו לא הי' כאן איסור דאורייתא וכבר כ' הנוב"י דבכה"ג מהני סימנים בינונים וכן לא חיישי' לשאלה וכמ"ש מעלתו אלא שמעכ"ת ני' כ' שאין להקל מפני זה בנידון זה כי מה"ת הרי בעינן שני עדים כשרים ורק חז"ל הקילו בע"א ובנכרי מסל"ת וכיון שהם אמרו משאל"ס אשתו אסורה ממילא בעי' סימן מובהק אם באנו להתיר במסל"ת דהם אמרו דע"א ונכרי מסלפ"ת נאמנין והם אמרו משאל"ס אשתו אסורה והוי מן התורה את"ד. ולענ"ד זה אינו כלל דלדבריו אם העיד ע"א או מסל"ת דטבע בעלה במים שאל"ס ראוי לומר אם אפי' ניסת תצא כיון דמה"ת אסורה ומפורש בשו"ע בסעיף ל"ד דבין בע"א ובין במסל"ת אם ניסת לא תצא ומוכח כן בגמ' דהרי אשתו שלא חסא דאינסבא עפ"י דיבורו של ר"נ הי' העדות הנכרי מסל"ת כמבואר בתשו' הריב"ש שהעתיק בב"י ודבר הלמד מענינו הוא שהביאו שם על מסל"ת דנכרי ואפ"ה לא אפקי' ר"נ ואם יאמר מעכ"ת דהם אמרי ג"כ דאם ניסת לא תצא גם בע"א ובמסל"ת א"כ הרי לא עשאוהו כשל תורה ועוד אם שייך לומר הם אמרו והם אמרו בזה א"כ מנין לו לר"נ להקל גם בע"א ובמסל"ת אלא ברור דלא שייך זה כלל להם אמרו וכו' דוודאי כיון שהקילו חז"ל להאמין ע"א ונכרי מסלפ"ת אי משום מילתא דעבידא לגלויי ואי משום דדייקא ומנסבא הרי כאלו ידענו בבירור שעדותן אמת וכאלו עדים כשרים מעידין על זה ואם מקילי' בעדים כשרים במשאל"ס להתיר ע"י סימנים וכן דלא חיישינן לשאלה ה"ה. בע"א ובנכרי מסלפ"ת סמכינן:

וראיתי להקצה"ח בספר שב שמעתא שמעתא ז' פרק ג' מחולק על זה וס"ל דסימנין בינונים לא מהני אפילו בדרבנן מה שדקדק מדברי הריטב"א שכתב משום דבשר שנתעלם מן העין חומרא בעלמא היא אינו דקדוק דגם מים שאין להם סוף חומרא בעלמא היא ולכך אם ניסת לא תצא. ומ"ש אדרבה כיון שחשו אפי' במים שאין להם סוף דרובן למיתה וכ"ש שחשו בדבר דלא מהני סימן אמצעי הוא תמוה דמאי כ"ש יש כאן והרי אם יש סימנים במים שאין להם סוף איכא תרתי להתירא רובן למיתה וגם סימנים בינונין ומנין שהחמירו בזה ולא שייך לומר כ"ש כלל:

גם מ"ש דמוכח כן מדברי הנימוקי דסימנים בינונים לא מהני אפילו בדרבנן דהא מוקי ההיא דשני ת"ח דר"פ האשה שלום בסימנים מובהקים אע"ג דהוי מים שאין להם סוף נפלאתי חדא דלמא מיירי שלא שהה עליהם כשיעור ואע"ג דהוי מצי מוקים לה בשהה כשיעור מ"מ כיון דסתמא קאמרי ואמרו סימנין ולא אמרו דמיירי בשהה כשיעור עדיפא ליה להנימוקי למוקים לה בדאמרי סימנים מובהקים והא דפריך שם ותסברא, משל"ם הוא ואי בלא שהה כשיעור אפילו במים שיש להם סוף אסורה ותצא. זה אינו קושיא דלא מצי להקשות ותסברא האי:

לא שהוי דדלמא מיירי בהגידו ששהו אבל מים שאין להם סוף וודאי היו ועוד הא השתא דחי דע"א במלחמה ובמים שאין להם סוף לא מהימנא וא"כ הרי אין כאן עדות כלל על שהיו במים ולכן צריך סימנים מובהקים וצ"ע:

ומה שהביא הפנ"י מבכורות כבר דחה הוא ז"ל שם ומ"ש הוא להוכיח מדברי הרשב"א שכתב דרב אשי דמוקי בנקב יש בו בצד אות פלוני מוכח דס"ל בשיירות מצויית אע"ג דלא הוחזקו לא מהדרינן. והתוס' כתבו בב"מ בהא דנפק רבה דק ואשכח דשמ"נ בלא הוחזקו הוי דרבנן ג"כ אין הכרח דהרי התוס' כתבו שם בתירוץ הראשון ליישב בענין אחר ולאותו תי' משמע דס"ל דהוי דאורייתא ורק בתי' השני משמע דחידשו מה דלא הוי אלא מדרבנן ובתי' הא' סברי דהוי דאורייתא ולדברי התי' השני שכתבו דהוי מדרבנן איכא למימר דרב אשי רצה לאוקמי' משנתנו בשיירות מצויית והוחזקו לכך קאמר דמיירי בנקב יש בו בצד אות פלוני דכיון דאיכא תרתי חיישי' מדאורייתא וצריך סימן מובהק וזה ומבואר שם בסוגיא דשמ"צ דאיכא למימר הכי אליבא דרב אשי. ובזה מיושב מה שהקשו התוס' בב"מ דף כ"ז ע"ב דאמאי לא מוכיח מברייתא דמצאו קשור בכיס דסימנין דאורייתא כדמוכח ביבמות. ולהנ"ל יש לומר דהסוגי' בהא פליגי דהתם קאי אליבא דרבה דסובר דכל שאין תרתי שמ"צ והוחזקו מחזירין בלא סימן וא"כ ע"כ ברייתא דמצאו קשור בכיס איירי ע"כ בדאיכא תרתי והוי דאורייתא ואפ"ה מהני סימן דמצאו קשור בכיס וא"כ מוכח שפיר דסימנין דאורייתא (ואע"ג דאביי משני התם י"ל דאליבא דרבה קמשני הכי ומצינו סוגיות כיוצא בזו דאביי משני אפילו לרבא בר פלוגתיה עיין גיטין דף ס"א ע"ב תוספות ד"ה אמר אביי) אבל סוגיין דב"מ סברי או אזלי אליביה דר"י בחדא נמי לא מחזירין ובחדא הוי מדרבנן ולכך אין הכרח דסימנין דאורייתא דכיון דהוא רק מדרבנן סמכינן אסימנין. ומ"מ פריך דניחוש לשאלה דכיון דאיכא תרתי סימן בלבד ועוד חשש שאלה אף אי סימנין דאורייתא היה ראוי לאסור אף מדרבנן כן י"ל ע"צ מו"מ של הלכה ועכ"פ אין כאן הכרח לסתור דעת המהר"ם א"ש שהביא בקצות החשן והנו"בי דסברי דבדרבנן סמכינן על סימנים אמצעים. וכ"ש לענין חשש שאלה דיש גדולים דפסקו דלא חיישינן לשאלה כלל אף בדאורייתא וכמ"ש הש"ך בחו"מ סימן ס"ה סעיף קטן ק"ו יע"ש:

אבל כ"ז בשהו עליו עד שתצא נפשו אבל בנידון זה אין מגיד ששהו עליו לראות. אם יצא עד שתצא נפשו דקיי"ל אם נשאת תצא לכאורה אין כאן קולא מצד זה והנוב"י קמא בחאה"ע סימן האריך לדחות דברי הריב"ש שכ' בהנך דר"א בן פרטא דנותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים וחד מיני' ספינה שאבדה בים דהיינו טבע בים ולא שהו עלי' עד שתצא נפשו דאפי' נשאת תצא אע"ג דרובא אינן נמלטין משום דאיכא תרי חזקה חזקת חיים דבעל וחזקת א"א להאשה לכך תצא ורק במשאל"ס ושהה עד שתצא נפשו אמרי' אם ניסת לא תצא משום דהנמלטין הוי מיעוטא ודמיעוטי דמיעוטא. ונראה מדברי הריב"ש בסי' שע"ט דמדאורייתא קאמר דתצא. והנוב"י הקשה עליו דע"כ אפי' היכא דאיכא תרי חזקה אזלי' בתר רובא דהרי בפרה אדומה איכא חזקת טומאה דגברי הבא ליטהר וחזקת שאינה זבוח דפרה דאיכא למימר שמא במקום שחיטה נקב הוי ואפ"ה אזלי' בתר רובא אע"כ דבהנך ר"א בן פרטא ליכא רובא כלל וכתב וז"ל ולא ידעתי מנ"ל שהם רובא למיתה וכיון שאין רובן למיתה שוב אין צריכין לסבר' הריב"ש דזה הוי תרי חזקה וע"ש שהאריך בזה ופירש דאין שם רק חזקה אחת והנה מ"ש דאין בהנך דראב"פ רובא כלל נראה דאישתמיטתי' ברגע כתבו זאת גמרא ערוכה בב"ב דף קנ"ג ע"א דאיתא שם להדיא אמר אביי השתא ספינה שרובן לאבד נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים הרי מפורש כדברי הריב"ש דאיכא רובא ולכך הוצרך הריב"ש לומר דהא דלא אזלי' באמת בתר רובא משום דאיכא תרתי חזקות ואפ"ה פריך אביי שפיר ומדמי חולין דרובן לחיים מק"ו (ודברי התוס' שם בב"ב ד"ה השתא צריכין תיקון ועדיין לא חלו בהם יד המגיהים) ולענין קושי' הנוב"י על הריב"ש מפרה אדומה יש לתרץ משני צדדים או דס"ל להריב"ש כדע' הרמב"ן שהביא הריטב"א בעירובין בסוגי' דנפל עליו הגל דלא אמרי' אוקמיה אחזקה אלא בדבר שהס' שם נולד וכ"כ הרא"ם בתשו' מים עמוקים דלכך לא אמרי' שם בריש נדה העמד טהרות על חזקתן ואמרי' העמד אשה על חזקתה כי בה נולד הספק. ולפ"ז אין לנו לדון על חזקת טומאה דגברי הבא לטהר כי אין הספק בו וכ"נ במשנת דר"ע שכ' דהתוס' כתבו דיש בפרה חזקת טומאה חולקין על סברת הריטב"א והרא"ה והריב"ש ס"ל כוותי' או נאמר דחזקת שאינו זבוח לא הוי רק לענין ספק בשחיטה דהיינו אם ספק שהה או דרס אוי אם ספק ששחט רוב הסימנים או לא אבל שנאמר מחמת חזקת שאינו זבות שהי' נקב בושט זה לא אמרי' דאדרבה נאמר דהיא בחזקת שלימה ומה"ט כשר בדיעבד אם לא בדק בסמנים אם שמוטין כמבואר בתשו' הרא"ש כלל כ' הביאם הש"ך בקיצור בסי' כ"ה ס"ק ב' יע"ש ואע"ג דהוי חזקה שלא נתבררה מ"מ עכ"פ חזקה להיפוך אין כאן וכ"ש לדעת ר"ש שהסכימו אליו הראשונים דאיכא חזקה מכח רובא ומכשיר הגבינות בנמצא טריפה וא"כ פרה מעת לידתה היתה בחזקת שלימה וא"א לצרף אח"כ חזקת שאינו זבוח לחזקת טומאה ולומר כי יש שני חזקות ונראה ברור שזה דעת ר"י שהביאו רשב"א והר"ן דיליף דספק נשבר או נשמט הגף ספק מחיים או לאחר שחיטה טריפה מנמצא גרגרת נשמט דאמרו ספק בשחיטה פסול ולכאורה אינו מובן דהרי בנשמטה הגרגרת הוי חזקה שאינו זבוח אלא כדאמרן דאין כאן בכיוצא בזה חזקה כלל עכ"פ אין כאן קושיא על הריב"ש ז"ל:

ואולם עוד הקשה הנוב"י על הריב"ש דאם יש תרי חזקות במיתה א"כ מאי מקשה ביבמות דף ק"כ ממתני' דאין מעידין על סימנים בגופו ובכליו מהך דמצאו קשור בכיס ובארנקי בגט דהא בגט אין שם תרי חזקות לאיסור ובמיתה איכא תרי חזקות וא"כ דילמא סימנין הוי כמו רוב דמהני נגד חזקה אחת ולא כנגד תרי חזקות ותירץ הנוב"י דכיון דבמצא א' מת בסימנין אלו א"כ ליכא כלל חזקת חיים כאן דמאי חזית דמוקי להבעל אחזקת חיים ולא לאחר והוציא מזה הנוב"י דלהריב"ש אם ראינו שטבע א' בים ולא שהו עליו עד שתצא נפשו ואח"כ נמצא מת א' במים אם ניסת אשת זה שראינו שנפל בים לא תצא ולשיטתו מתירין לכתחלה בסימנים אמצעים וכן לא חיישינן לשאלה כיון דרק דרבנן הי' בנידון זה ג"כ מקום קולא מצד זה. והנה הב"ש כ' להיפך בס"ק צ"ח דאם ראינו א' כטבע בים והי' לבוש בגדים אלו ואח"כ נמצא במים אדם שהי' לבוש בגדים אלו יש לחוש שמא הראשון יצא והשאיל בגדיו לאחר ואותו אחר נטבע ופשטות דבריו משמע אפי' בששהו עליו עד שתצא נפשו החמיר לחוש לשאלה דהרי כל הסעיף שם מיירי בששהו עליו כל אותו שיעור וגם אם נאמר דהב"ש איירי בלא שהו עליו כשיעור מ"מ הרי נמצא אחד מת ואפ"ה חייש לשאלה וזה וודאי אין לומר דהב"ש מיירי דגם מעיקרא משעת הטביעה לא ידענו אם הוא בעל אשה זו שדנין עליה רק מכח בגדיו דא"ה אפי' הוציאוהו מיד מן המים באותן בגדים א"א להתיר דאולי קודם טביעתו השאיל כליו לאחר ואותו אחר נטבע וגוף הדבר שחידש הנוב"י דלהריב"ש אם ראינו שנטבע א' אעפ"י שלא שהו עליו כשיעור אם נמצא אח"כ מת אדם ואין מכירין אותו כלל אם ניסת אשתו לא תצא המעיין בדברי הריב"ש ימצא שלא כן משמע והמעיין בסימן שע"ט וימצא שם שלא כן משמע דבריו שהרי כ' על המעשה שבא לפניו וז"ל שאם הי' כאן מי שמעיד על הטביעה כראוי בנים שאל"ס אז לא הי' אסורה אלא מדרבנן לכתחלה וכו' אבל אין כאן מי שמעיד בטביעה אלא שמזכי' וכו' ואינו אומ' בפי' שמכלוף הי' בדוגיא שהו' ראה בטביעתו ושהה שיעור שתצא נפשו עכ"ל הרי אעפ"י שנמצא שם אדם יותר ועוד שהי' דומה למכלוף ויש ספק אם נשתהה ואפ"ה כל שלא העידו עליו ששהו כדי שת"נפ אם ניסת תצא ועוד מוכח ן מדבריו שהרי כ' דלהרי"ף בע"א במלחמה או במשאל"ס אם לא אמר קברתיו אם ניסת תצא והרי"ף לא אמר ריש פ' האשה שלום דנפשטא בעי' דע"א במלחמה רק באומר קברתיו ונפשטה הבעי' מהא דאיתא ביבמות דף קכ"א ההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוהו אגישרא ואנסבי רבא לדביתהו אפומי' דשושביני בתר חמשה ימים ואי ס"ד דאם ראינו שטבע אע"ג דלא שהה אפ"ה אם נמצא אדם מת אם ניסת לא תצא א"כ מאי ראי' דע"א במלחמה או במים נאמן בדאמר קברתיו התם הכל עפ"י העד ואיכא למימר משום דמלחמה בעולם אמר בדדמי וכן היא לא דייקי ולכך אינו נאמן כיון דאיכא איסור דאורייתא וכמ"ש הריב"ש דאם לא אמר קברתיו אם ניסת תצא אבל בעובדא דרבא דקאמר ההוא גברא דאטבע בדיגלת משמע דעכ"פ נודע שנטבע נהי דלא שהו עליו כשיעור מ"מ הרי נמצא אדם מת בתר האשה יומין וכיון דאין כאן רק איסור דרבנן ולכך לא חשו לאמר בדדמי ולכאורה יש להוכיח כן מסוגי' דהתם ד' קכ"א דאבעי להו שם אם ריב"ב לחומרא פליג או לקולא ובעי למפשט מעובדא דכרמי ודיגלת דלקולא פליג דאל"כ אינהו כמאן עביד וקשה כיון דמשמע דוודאי טבעו א"כ דלמא ע"כ לא אמרי' במשנתינו דלאחר ג' ימים אין מעידין רק אם באנו להתיר אשת מי שנמצא לאחר שלשה ימים ודומה לבעלה של זו בזה חוששין דלמא נשתנה כיון דאיכא איסור דאורייתא אבל בהנהו עובדא דידוע שנטבע ונמצא אחד מת לאחר ג' ימים דאין כאן רק איסור דרבנן כי אולי מעידין אף לאחר ג' ימים אע"כ מוכח דכל שלא שהה כשיעור אף שנמצא אדם מת אם ניסת תצא ואולי נדחק ונאמר דהי' ידוע להם דגם אחרים נטבעו בכרמי ובדיגלת ולכך אף שנמצא מת אין כאן קולא כמובן ולפ"ז גם מדברי הרי"ף אין ראיה וזה רחוק וכבר כתבנו דמדברי הריב"ש אין במשמע כדברי הנוב"י בזה:

ולפי"ז צ"ל הא דפריך ביבמות ממיתה על גט היינו כיון דאפשר בגט לתקן שיכתוב גט אחר ומה"ט כתב הרא"ש דהחמיר הרי"ף בגט שאבד יותר בשיירות מצוייות מאשר החמיר לענין עגונה ביצחק ר"ג אם מחמירין בעגונה לבלתי התיר ע"י סימנים היה לנו להחמיר ג"כ בגט. ויותר כראה דקושית הגמרא אם איתא דסימנים הוי רק כמו רובא ולכך לא מהני במיתה הרי במים שאין להם סוף איכא רוב גמור דאלים מתרי חזקות דלכך אם ניסת לא תצא משום דהוי מיעוטי דמיעוטא ואפ"ה לכתחלה לא תנשא משום חומרא דאשת איש א"כ גם בסימנים לא היה לנו להקל בגט אף על גב דליכא תרי חזקות מ"מ לא עדיף ממים שאין להם סוף ומדמי תלמודן סימנים אם לא יועילו במיתה משום תרי חזקות ואפי' אם ניסת תצא וכמו שהוכיח הריב"ש דכל הני דתנן בהו אין מעידין אפילו אם ניסת תצא לרוב גמור דמשאל"ס דאסורה לכתחלה להנשא והיה לנו להחמיר בגט אע"ג דאין שם שני חזקות לאיסור מ"מ תרי סימנים גרועים מרוב גמור לדבריך. וכיוצא בזה כתבו התוס' בב"מ דף כ' ע"ב ד"ה איסורא מממונא לתירוצם הראשון אע"כ דסימנים דבר ברור אם מחזירין ע"י גט. וא"כ היה לנו להתיר גם במיתה ועכ"פ אם ניסת לא תצא ואמאי אין מעידין כלל ולפי"ז אין לצרף מה שנמצא מת אע"ג שהעידו עליו שמה שנטבע כיון שלא שהו עליו עד שתצא נפשו ושלא כדברי הנוד"בי לדעת הריב"ש ועיין בשב שמעתא להגאון בעל קצות החושן במה שכתב ליישב דברי הב"ש בתירוצו על קושיות הט"ז דאמאי לא מוקמינן בספק שלשה ימים על חזקת חי עיי"ש שמעתא י"ז פרק כ"א ולדבריו אף שנמצא אדם מת איכא שני חזקות על בעלה של זו שאנו דנין עליו יע"ש ואין להאריך:

ואמנם נראה לפע"ד מדברי התוספות והרא"ש בכמה מקומות ועיקרה בבכורות ריש פרק הלוקח בהמה שכתבו בשם ר"ת דקיי"ל סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר אבל לא להקל ודקדקו כן מלשון זה דהיינו מדרבנן וכמ"ש המהרי"ט אלגזי בהלכות בכורות וכ"כ השעה"מ בהלכות יבום וכתב על המהרש"א שכ' בחולין דסמוך מיעוטא לחזקה הוי מדרבנן כי מפורש כן בתוספות בבכורות (יעויין שם מה שתמה על הרשב"א במ"ה דמשמע מדבריו דהוי מדאורייתא ולפמ"ש למעלה לדחות קושית הנו"בי על הריב"ש מפרה יש ליישב ג"כ קושית השעה"מ על הרשב"א ואכ"מ) וזה דעת הרי"ף והרמב"ם ויתר הראשונים שפסקו ביבמות דף קי"ט למתנ' שהלך בעלה וצרתה למד"ה לא תנשא ולא תתייבם משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וגרסי אלא אמר רבא ומתני' לאו ר"מ הוא וכתב הרא"ש שם בבכורות והא דסמכינן על רוב מצויין אצל שחיטה וכו' לפי שרוב מומחין הוא מצוי הרבה וכו' וה"נ אמרינן במים שאין להם סוף שאם ניסת בדיעבד לא מפקינן ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דנמלטין לחזקת איסור דאשת איש משום מיעוטא דנמלטין לא שכיח אלא משום חומרא דא"א מחמירין לכתחלה ובגוסס כמי לא אמרינן דאזלינן בתר רובא משום דסמכי' מיעוטא דחיים לחזקת אשת איש עכ"ל נראה מדבריו דאף על גב דהא דאמרינן סמוך מיעוטא הוא רק מדרבנן אפ"ה היה לנו לומר דתצא אחרי דבכל מקום אמרינן מדרבנן סמוך מיעוטא לחזקה. ולכך הוצרך לומר דבמים שאין להם סוף הוי מיעוטי דמיעוטא ובגוסס באמת תצא מהאי טעמא. וראיתי במעדני מלך שכתב דמשמע מדברי הרא"ש דגוסס שוה למים שאין להם סוף ולא הבינותי משמעות זה דלפי עניות דעתי משמע להיפוך מדבריו ולפ"ז אין אנו צריכין לומר דלכך בהנך דר"א בן פרטא תצא משום דאיכא תרי חזקות ורק אע"ג דהוי רוב מ"מ אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ותצא מדרבנן ובמים שאין להן סוף הוי מיעוטא דנמלטין לא שכיח וכמ"ש התוס' והרא"ש. וכן הריב"ש וכן נראה מדברי התוס' והרא"ש שלא הזכירו כלל דאיכא תרתי חזקה בגוסס ובמים שאין להן סוף ומשמע דס"ל דלא הוי רק חזקה וכמ"ש הנו"בי והיה לנו לסמוך מיעוטא לחזקה להחמיר ולומר דתצא אם לאו משום דמיעוטא לא שכיח ובאמת שיש לתמוה בזה טל הריב"ש למה היה צריך הך דשני חזקות. כיון דכל הגאונים פסקו כמתניתין דהאשה שהלך בעלה וצרתה לא תנשא ולא תתיבם ש"מ דס"ל דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וא"כ אף דספינה רובן לאבד אפ"ה אסורה משום מיעוטא ואולי היה סובר כל בדרבנן לא מפקינן וצ"ע אם יאמר הריב"ש בהך דהאשה שהלך בעלה וצרתה ועכ"פ נראה לפענ"ד משטחייות לשון הרא"ש דליכא תרי חזקה וכיון דמבואר בב"ב דרוב הנטבעין למיתה נהי דאמרינן סמוך מיעוטא מ"מ אין כאן איסור תורה ואע"ג דאין להורות להקל לסמוך על סימנים אמצעים בלא שהו עליו כשיעור וכן שלא לחוש לשאלה מ"מ בכלים דלא מושלי אינשי שהכריעו רוב האחרונים להקל ומכללם הב"ש ומי שלבו נוקפו כמונו לבלתי להורות נגד רבינו הב"י יש לו מקום לסמוך דאין כאן איסור תורה ברור לדעת מקצת הראשונים:

ועל אשר אין בבגדים רק טביעות עין הנה הנו"בי בסימן מ"ג כתב דלדעת הרא"ש דאמר בדדמי בדראה הטביעה ודעתו כמ"ש הב"ש בסעיף קטן פ"ז א"כ ה"ה בבגדים אין לסמוך על טביעות עין רק שאח"כ בהיתר הששית כתב דאף אם ליכא עדות על ההכרה רק א' אם אותו א' לא ראה הטביעה לא שייך בדדמי ואף אם ידע הטביעה אף לדעת הסוברים שאין חילוק בין ראה לידע ה"ד לענין הכרת הגוף אבל לענין הכרת הבגדים אם לא ראה הטביעה רק שמע שאיש פלוני נטבע מן הסתם אין הקול יוצא באיזה בגדים נטבע ולכך לא שייך לומר על הבגדים בדדמי אלו תורף דברי הגאון ולדבריו בנידון זה אם ראוהו העד בעת שהלך לדרך ונשמע באותו הליכה שנטבע היה ראוי לומר דאומר בדדמי אבל אם לא ראה באיזה בגדים הלך אז יש לסמוך על טב"ע ולכאורה יש להביא ראי' דבידע לא אמרינן בדדמי גבי כלים דלא שייך בהם שינוי שהרי אמר ריב"ח בגטין ובב"מ דהא דאהדרינן ליה לא ידענא אי משום טב"ע ודווקא צורבא מדרבנן אבל אינש דעלמא לא וכתבו התוס' בד"ה נמי דע"ה נמי אית ליה טב"ע אלא דחשדינן ליה דמשקר הא לאו הכי כל אדם הי' נאמן והרי הוא ידע שנאבד ממנו הגט ואמאי לא חיישינן דאמר בדדמי וא"ל דדוקא גבי גט לא שייך בדדמי שהרי כתבו התוספות בב"מ דף כ"ד ע"א ד"ה ומודה דע"כ רבנן פליגי על רשב"א וס"ל דאפי' כלי אנפוריא חייב להכריז מדקאמר ומודה וכן מצינו לרבב"ח דאמר אי טב"ע אית ליה בגוויה וגט לא שבעתו עין דלא משהי אינש גיטו בידו ואם היה מקום לחלק בין כתב לכלי' כלא הוכיחו התוספות כלום הן אמת שהריטב"א הובא בשמ"ק בשמו ס"ל דאין חולק על הרשב"א וכתב דלשון ומודה אין ראיה וגם הרא"ש שם בב"מ שכ' דמלשון מודה משמע דרבנן פליג אפ"ה פסק כרשב"א ואם היה רבב"ח סובר כרבנן היה ראוי לפסוק כוותיה ומ"מ כראה דגם להרא"ש והריטב"א אין חילוק בין כתב לכלים וכמ"ש התוספות וזה שאמר רבב"ח דיש לסמוך על ט"ע היינו דלא הוי ככלי אנפוריא דזה שכתבו התוס' דלא משהו אינשי גיטו בידיה דלא שייך אלא בבעל משום דלא מקדים אינש פורענות לנפשי' אבל רבב"ח שליח הי' (וכמ"ש רש"י ומהר"ם שיף תמה על רש"י ולדברינו הי' מוכרח לומר דשליח היה דאל"כ לא היה בו טב"ע) ולא לומר דלא משהי גיטי דמי יודע כמה ימים היה מהלך ממקום הבעל למקום אשה ובאמת מהך סוגי' דדף כ"ד גופא היה אפשר להביא ראיה דאע"ג דידע באבדתו סמכינן על ולא חיישינן לבדדמי אלא דיש לדחות דהתם לענין ממון איכא למימר דלא חיישינן אבל באיסור א"א חיישינן אבל דרבב"ח יש ראיה נכונה לכאורה:

וראיתי במהר"א ששון בסי' ח' שכ' שאם יש אנשים רבים ויכיר המכיר איש א' מתוכם אין ספק שלא נתלה בו שום בדדמי כיון שהוא מפרש הפרט מן הכלל ולדבריו היה כאן אם היו עליו בגדים אחרים והעד לא אמר שמכיר רק אלו שהזכיר ובתוכם הטלית קטן היה אפשר לצרף גם זה להקל רק שקרוב לומר שאלו שהזכיר היו רוב בגדיו והמעיד על כתב שהוא חשבון שהיה בינו ובין הנטבע אם היה חשבון שהיה עדיין צריך לו היה אפשר לצרף להקל ולומר דהוי בכלל מידי דלא מושלי אינשי כיון שאינו צריך לאחר והוא צריך לו ואם מפני שהוא נוגע בדבר מ"מ כיון שנראה מן העדות כי מיד כאשר נמצא הנטבע לקח הבאנקנאט לידו ואח"כ הגיד בפני הב"ד שהוא מכיר הכתב והרי לא היה צריך לומר כן דאף אם אינו מכיר הכתב ויש לחוש שנמצא איש ר' מענדל הנטבע מי יקח ממנו מה שהוא מוחזק בו הלא הוא ממון שאין לו תובעים כי לעולם א"א להתברר על הנמצא מי הוא וא"כ היה עוד צד להקל אלא שיש לחוש אולי רוצה הוא לאמת וצ"ע אם נחוש כולי האי. סוף דבר אם ימצא שני חכמים בעלי הוראה שיתירו עגונה זו הנני מצטרף עמהם אם לא נודע שידע העד באיזה בגדים ובפרט הטלית קטן שאדם נושא תחת בגדיו מן הסתם בלתי נודע יש להקל אבל אם בא יתירו שני חכמים מובהקים בעלי הוראה גם דברי בטלים וה' בחסדו יצילנו משגיאות. ויראנו בתורתו נפלאות. ויעשה עיונו לטובת אות. דברי ידידו הק' מאיר א"ש:

תוכן העניינים

אמרי אש חלק אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה