אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר
סימן ח
להרב הגאון מהור"ר ליפמאן אבד"ק ס"ה יע"א:
אחרי הואלתי לדבר אל הדרת גאונו לא אחדל מלכתוב אליו כאשר עם לבבי הנה גם אם אמת כדברי האלה כי הרופאים צוו עליה מפני הסכנה לגמול את בנה וגם יש תקנה ליתומים לא ידעתי למה הכניס מעכ"ת ני' את נפשו בזה להתירה והנה כתבתי להדרת תורתו ני' כי הפ"י לא סמך שם רק בלא הניקה הולד כלל לא בגמלתה ומעכ"ת ני' כתב כי נהפוך הוא דיותר יש לחשוב צד היתר בגמלתו מלא הניקה אותו כלל כמבואר בדבריו לא ידעתי למה יאמר מעכ"ת כן. הן יקרא צד היתר לדעתו כאשר ימצא בצד ההוא מורים מקילים אף ע"ג דלא קי"ל כוותיה מ"מ צד היתר הוי לצרפו. והנה בגמלתו אחרי חתימת התלמוד לא ימצא מורה להתיר ח"ו ואיך יקרא זה צד היתר אבל בלא הניקה כלל רבים מקילים והמה גדולים וטובים כאשר הובא בתשובת שבות יעקב באותה תשובה שהיה לפני מעכ"ת ני' ותשובת מהר"י פרוונצטאל שהביא הש"י שם הנה הוא בספר פחד יצחק אות א' ש"י משם הביא דברי הר"ם מאיגרא וכתב שכן המנהג להתיר ואע"ג שחלילה לסמוך ע"ז מ"מ למה יקרא לפענ"ד צד היתר לא בגמלתו דאפסיק להדיא בתלמודן לאיסור:
לפענ"ד אין הפרש בין גמלתו מרצונה ובין גמלה מפני מצוות הרופאים דכיון שחל עליה שם מינקת חבירו לא חילקו חז"ל ולא התירו רק במת הוולד ולא בענין אחר והרי בצימוק שדים נפסק חלבה דג"כ אין תועלת לוולד באיסור נשואה ואפ"ה לא התירו הפוסקים רק בצימקה ולא הניקה כלל בהתחילה להניק ואח"כ צמקו וזה פשוט ומבואר כן בנוב"י והרי התם ג"כ ואפ"ה אסורה והיינו משום דל"פ וגם לא מינכרא מפני מה גמלתו ועובדא דמר יוכיח וכן משמע בג"מ דמחמת חולי אסורה דהרי בברייתא דרדיפה תנן או שהיה בעלה חולי וכו' ואפ"ה אסורה והיינו משום דל"פ ולפי פשטן של הדברים אין לחלק בין הבחנה למינקת דהרי תלמודן רמו משם למינקת ויש לי בזה אריכת קצת אבל אין הזמן מסכים עתה להאריך:
וע"ד תקנת היתומים שכתב בעל ש"י הנה לרב בעל ש"י היה שם הרבה סניפין להתיר לדעתו ובאמת בעיני יפלא על כבוד הרב ש"י ועל מעכ"ת ני' איך אפילו לסניף בעלמא נעשה כן כיון דאסרו חז"ל מינקת חבירו איך נתיר משום תקנת יתומים. ומעתה אם תהיה איסור שנייה על הבא לישאנה נתיר אותה לו אם יהיו תקנת יתומים בו או משום מצוה לקיים דברי המת. ומהר"י מינץ שהתיר במופקרת ויליף מדדחינן עשה דלעולם בהם תעבודו משום מלתא דאסורא ה"ה תקנת חז"ל דלא דמי כלל דכבר כתבו התוספת דהוי כעין מצוה דרבים להציל רבים מאיסור ומש"כ דבסי' ר"ץ בח"מ כתבו דאפילו ב"ד כשיש תקנת יתומים יכולים להוציא עבדים לחירות ולבד שאינו מפורש להדיא בדברי הרמ"ה ושאר פוסקים דעלה קאי אף גם לדבריו איך יפרש מה שאמרו שם אבל מוכרים אותם לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות ואחרים איך יעברו על עשה דלעולם בהם תעבודו וע"כ צ"ל כאחד מתירוצים שכתב שם הרשב"א לענין היתומים והיה כראה לפענ"ד דלכ"ע כשעבד נותן דמי עצמו אין בו משום עשה דלעולם בהם תעבודו. וכסברת רבו מפני שהוא כמוכרו לו ואין המצוה רק שלא לשחררו אבל לא לבלתי מכור אותו גם יש לומר דעיקר המצוה דלעולם ב"ת וממילא א"א לשחררו ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. ואיך שיהיה לפענ"ד ברור דאין לעבור על שום איסור מפני תקנת יתומים. ובזה יש עוד לפקפק על דברי הש"י דשם בח"מ הוא תקנת יתומים אבל כאן במינקת חבירו איך נחוב להוולד היונק משום תקנת יתומים אחיה ועוד לדבריו אם ירצה האיש לחוס על יתומים אחרים ולזונם אם נתיר לו מינקת חבירו ג"כ יתיר אותה הש"י ואין להיתומים בני' זכות יותר באלמנה מיתומים אחרים ואני אומר חזי מר דמדברי הש"י ומדברי א"ש מישתרי מינקת חבירו לעלמא הא"ש מתיר עשירה והש"י מתיר עניה הא קמן דהגאונים המתירים באותו עובדא דהש"י לא התירו מטעם זה גם הגאון בעל בני אהובה והמשנת דר"ע לא הביאו כלל סברא זו מכלל דלית דחש לה:
ידידו ה"ק מאיר א"ש: