אמונת שמואל· רבי אהרון שמואל קוידנובר
שאלה יט
יפרש לי מר דברי תוס' במס' שבועות דף ל' ע"א בד"ה שאם רצו הב"ד כו' ובע"ב בד"ה עשה דכבוד תורה כו' לענ"ד דבריהם צ"ע לפי מה שמתרצין התוס' כאן שאני דיני נפשות א"כ למה אמרו לעיל דלא כר"י אתי' י"ל שאני דיני נפשות אמנם אנכי רציתי לחלק דע"כ ר"י ס"ל דפסוק ועמדו שני אנשים קאי אעדי' ושמעון בן שטח ע"כ ס"ל דקאי אבעלי דיני' ובאופן זה רציתי ליישב הדבר אבל אח"כ ראיתי בסנהדרין דף י"ט ושם מקשין התו' קושיא זאת ומתרצין שאני דיני נפשות וע"י אותו הדבור לא יתכן פה מ"ש ולדידי' וכו' כי שם מפרשים בהיפוך יעיין מכ"ת שם עכ"ל השואל:
תשובה אהו' קושי' זו הי' קושי' וותיקין וכבר צווחו בו קנאי דקמאי וביותר בביאור דברי תוספות בעצמם שכתבו דאתי' דלא כר"י ובתוך כ"ד חזרו וכתבו ולדידי' בשעת גמ"ד כו' ואין זה מדרך התו' לחזור מדבריהם תוך כ"ד גם למה שינו בכמה דברים כאן ממ"ש במס' סנהדרין וכדי שנעמוד בזה אדבריהם בדרך אמת ונכון נלע"ד דתלי בחילוף הנושאי' והוא דהתו' בכאן ס"ל לפשיטות מוכח דהא דינאי לא אתי כלל כר"י שהיתה בשעת קבלות עדות ולא בשעת גמר דין וא"כ למה לא הושיב לינאי ולבע"ד שכנגדו אלא בע"כ הגמרא הנ"ל אתי' דלא כר"י דלדידי' שרי להושיבן אלא דא"כ תיקשי הא קי"ל כמתניתין דמלכי ישראל עכ"פ לא דנין אותו ומלכי ב"ד דנין מאי שנא בשלמא לרבנן הוא מעשה שהיה אבל לר"י ע"כ לא הי' מעשה שהיה. דא"כ היו מושיבין אותו לינאי לכך ס"ל לתוספות דלר"י גם הי' המעשה שהי' אלא לא כמו שמבואר בברייתא שהעמידו בשעת קבלות עדות אלא שהעמידו בשעת גמ"ד ומפני כך תקנו שלא ידונו אותו אבל הגמרא דסנהדרין שמספר המעשה שהי' שהעמידו בשעת הקבלה לא אתי כר"י ולקמן שהקשו התוס' כיון דקי"ל עשה דכבוד תורה עדיף א"כ כ"ש מלך שמותר ליישב א"כ אף לרבנן לא אתי ההי' דסנהדרין דהא ה"ל לינאי להושיב לרבנן כיון שדינו כת"ח וע"ז תירצו שם שאני ד"נ דחמירי ומלך ות"ח שוה להדיוט ולדידהו ס"ל דאפי' רצו להושיב שניהם אין מושיבין לכך הוצרך ינאי לעמוד אף בשעת קבלה שהוא כתחיל' הדין שאינו רשאי ליישב כיון שבדיני נפשות דינו כהדיוט ואין מושיבין אפילו לשניהם אבל לר' יהודא לא אתי' עכ"פ כיון שאף שבד"כ דינו כהדיוט מ"מ כיון דבדיני ממונ' מושיבי' לב' הדיוטות בתחילת דין וקבלת עדות א"כ הי' לן להושיב לינאי וחבירו אליבא דר"י ואין כח לדיני נפשות לדחות ולאסור להושיב למלך ולהושיב שניהם כי אף שמלך בד"נ יקרא הדיוט מ"מ מותר להושיב שניהם הרי נתבאר דדברי התוס' שבכאן הן מרווחי' ומובנים בדרך אמת משא"כ במס' סנהדרין החליפו התוס' דבריהם והקשו תחל' בד"ה ינאי כו' וא"ת דאמרינן התם אפי' ת"ח וכו' וכ"ש מלך כו' ותירצו התו' שם כמו שכתבו כאן והוא דמלך אינו כת"ח וצריך לעמוד אפי' בדיני ממונות שת"ח א"צ לעמוד והמלך כו' ע"ש וא"כ אח"כ בד"ה ינאי כו' שהקשו הא דאמרינן פ' שבועות עדות שאם רצו כו' אז שפיר יכולי' לתרץ דאתי' אפי' כר"י כיון דמלך דנינן כהדיוט אפי' בדיני ממונות ובאם רצו להושיב מושיבי' שניהם יש לחלק דבדיני נפשות אין מושיבין אפי' שניהם אף לר"י כיון דמלך הוא כשאר הדיוט ובדיני נפשות י"ל דאסור להושיב שניהם א"נ דקבלת עדות הוי כגמ"ד גוד' בי' ר"י דאסור אף להושיב שניהם ובתוס' שבועות דלא ס"ל סברא זו דגם בדברי פוסקים מצינו מחלוקות זה אי קבלת עדות הוי כגמ"ד או לא וס"ל עיקר תירוצא דדיני נפשות שאני ושמלך דינו כת"ח א"כ בע"כ תו לא אתי' הא דהעמידו לינאי בשעת קבלת עדות שדינן כתחיל' הדין כר"י דאף שבד"נ יש להחמיר היינו לרבנן אבל לר"י לא מחמרינן בדיני נפשות שדין מלך כת"ח גם אם רצו להושיב שניהם מושיבין א"כ היה להם להושיב עם חבירו אבל לרבנן א"ש אף דבד"נ דין מלך ות"ח כהדיוט אסור להושיב שניהם אבל לר"י הי' להושיב שניהם כיון שהי' מלך ויושיבו גם חבירו ודו"ק היטב כנ"ל ברור כשמש בצהרים והכלל דלר"י לא דמי סברת ד"נ למלך שהוא כת"ח ועיקר היתר שמותר להושיב שניהם בדיני ממונות ודו"ק בחילוף הנושאי' הנ"ל הנלע"ד כתבתי אהרן שמואל קאיידנבר מווילנא: