אמונת שמואל· רבי אהרון שמואל קוידנובר
שאלה ו
ראובן ואשתו היו דרים ביחד והיו מתנהגים ביחד באהבה וחיבה כאורח כל ארעא זה שמונה שנים ולא היה שום קטט ביניהם ועתה מקרוב נעשה האשה סוררת מבעלה ומעלה מעל שתים רעות עשתה שהלכה ויצאה מביתו לבית אביה מבלי הגיד לו כי בורחת היא ואף גם זאת לקחה מנכסי בעלה עמה מן הבא בידה והנה ראובן בא וצעק אוי לי על אשתי ואוי לי על ממוני והוא חפץ לקחתה כי אשת נעוריו היה וביקש מהדיין לכפות' שתשוב אל בעלה הראשון. והנה האשה הנצבת בזה אמרה שאין באפשרית לבא אל בעלה ולדור עמו במחיצתו מטעם זה מתוך הזמן שהיתה נשואה לו היה חולי נכפה זה ד' וה' פעמים ואין דעתה סובלת לדור עמו שיש לו מום כזה כי מאוס הוא בעיניה ואי אפשר לה לאכול עמו ומכ"ש להיות עמו בקירוב בשר. ואומרת שרצונה לישב שכולה וגלמודה עד שתלבין ראשה באם שאין הדין נותן לתת לה גט. הבעל הודה ולא בוש שיש לו מום כנ"ל אבל אמר שהרופאים אמרו לו שיש לו תרופה ורפואה למכתו באשר שהוא עדיין רך בשנים זאת ועוד אחרת שהאשה עם קרוביה כולם היו יודעין שיש לו חולי נכפה וסבר' וקבלה ואמר שרוצה להביא עדים על זה אכן עדיין לא הביא. גם טען שהדבר מפורסם כי מקודם שנשא לזאת האשה הי' מקושר עם אשה אחרת ומכח מום הנ"ל נתפרדה החבילה וכל העולם יודעין מזה שלכך הותר הקשר הראשון היא אומרת מרת נפשה שלא ידעה מזה כלום ואת"ל שאביה וקרוביה היו יודעין לא הגידו לה מאומה ואומרת שהיא יכולה לישבע על זה שצדקה בדבריה עכ"ל השאלה ששאל הרב מהור"ר זלמן אב"ד דמדינות ווירצבורג יצו. וזהו נוסח תשובתו וז"ל הנה אל ירע בעיני אדוני מורי מלחוות דיעי נגדו ולפתוח פי קמי' דרב גוברי' אך באתי בקידה נגדו מול פניו ארצה לשקול ולטרי בדין זה כתלמוד בפני רבו ובכן אחוה דעתי מה שנראה בעיני. הן אמת שבטור א"ה כתב סי' קנ"ד סעיף ה' כתב מהר"ם שני דיעות מי שהוא נכפה י"א שאינו מקרי מום ואין כופין על זה. וי"א דהוו מום באיש וכופין לגרש ודבר זה מחמת שלא הכריעו בין ב' הדיעות כי מה שהביא הי"א שכופין לגרש באחרונה אין זה הכרעה ודבר זה פשוט וגם איתא במשאות בנימין סי' י"א וידוע דבדיני ממונות אם לא נפסקה הלכה בפירוש אז אין מוציאין מיד המוחזק. ובאיסור והיתר אם הוא איסור דאורייתא אנו הולכין לחומרא ובאיסור דרבנן אזלי' בתר המיקיל כמבואר הכל באר היטב בטח"מ סי' כ"ה והיא מש"ת הרשב"א אמנם תוכן הדין הוא ענין בפני עצמו וצ"ע היכי נידייני' להאי דינא הי"א הראשון שרביא מוהר"ר מאיר הנ"ל שאין כופין אותו והוא דעת המרדכי פרק המדיר בשם ראב"י ולכאורה נראה דמסתברא טעמיה והוא מאחר שלא מנו חכמים מום של נכפה במשנה בהדי הנך דכופין להוציאה ואין אלא מה ששנו חכמים כמבואר במרדכי ולדיעה זאת הסכים גם מהר"ם בר ברוך סי' קס"ה וז"ל שם ותו אי אמרינן מומא הוי אמאי לא קתני לה גם במתניתין גבי הנך שכופין להוציאה וליכא למימר תני ושייר דהא לא שייר מידי דאלו לבר תחליפא בר אבדימי דאמר נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה דכופין אותו להוציאה יהיב הגמרא שפיר טעמא דאמאי לא קתני במתני' משום דאפי' אמרה דיירנא בהדי בסהדי לא שבקינן לה משא"כ במתניתין וכו' עכ"ל. אמנם הי"א השני שהובא בסי' הנ"ל והוא ש"ת הרא"ש כלל מ"ב ומסיים שם וז"ל דכופין אותו להוציא דאין לך מום גדול מזה אעפ"י שלא מנו חכמים לפי שלא הוצרכו וכו' ובתשובות כלל מ"ג כתב הרא"ש על א' שטוענת שבעלה מטורף וכו' פסק דאין כופין שאין לנו להוסיף על מה שמנו חכמים וטעמו שאין מום כזה כמום של נכפה. א"כ מה שלא חשיב במתניתין חולי נכפה הוא מטעם דאיתא במכ"ש שאין לך מום גדול כזה ולא שייך לומר גבי מום גדול כזה איתתא בכל דהו ניחא לה כמו גבי נסמת ב' עיניו או נקטעו שתי ידיו ורגליו ולפי דברי הרא"ש הנ"ל נדחו דברי ראבי"ה ודיוקיה גם לדברי מהר"ם קשה לי קושיא גדולה לע"ד דהגמ' מקשה בפ' המדיר דף ע"ז אלא לרב תחליפא בר אבדימי ליתני שהה עמה עשר שנים ולא ילדה ק' הא לדברי מהר"ם האומר שאין כופין הוא מטעם דלא קחשיב במשנה ואהא כתב א"ל תנא ושייר והיינו לעולם כופין אותו ומתרץ מאי שייר דהאי שייר כי אין שייך לומר שהת' עמו עשר שנים וכו' דהא הגמרא יהיב טעמא אמאי לא תני שהה וכו' וזה לפי האמת דגמרא אמנם המקשן שלא ידע מזה התירוץ מאי מקשה לרתב"א ליתני שהה עמה עשר שנים וכו' דילמא רבתב"א ס"ל תנא ושייר ומאי שייר חולי נכפה כי דילמא ס"ל לר' תחליפ' בנכפה כופין כסברת הרא"ש דהא לא מובא לדברי מהר"ם דאין כופין אלא מטעם דלא תני ליה במתניתין ואין ליישב [תני ושייר] דמאי שייר דהאי שייר אבל לפי סברת המקשן י"ל תני ושייר ומאי שייר דהאי שייר שייר נכפה אבל לדברי הרא"ש לק"מ דלכך לא (קאמר) קחשיב ליה במתניתין דמילתא דפשיטא הוא וכ"ש הוא ממה שכתוב במתניתין בפירוש לכך נ"ל דמסתבר טעמי' דהרא"ש ונראין דברי הרא"ש מאחר שבאם נקטעו שתי ידיו או שתי רגליו או נסמו שתי עיניו מודים חכמים לרשב"י דכופין אותו להוציא כדאיתא בטור אה"ע סי' הנ"ל בלי חולק גם מהררמא"י הביא דין זה וא"כ קשה למה לא קא חשבי ליה במתני' בהדי הנך שכופין אותו להוציא אלא וודאי לאו דיוקא הוא (דהוא] ג"כ מום גדול כחולי נכפה כאשר הרא"ש מסיים שם וז"ל וכן מיסתבר הוא כאלו עבר מן העולם וכל זה באינ' יודעת מקודם שנישאת לו אכן אחר שנבעלה יודעת אכן באם שהבעל מביא עדים שידעה מקודם שנשאת מה יעשה בדינה. הנה אם למראה עיניו ישפוט כפי מה שפסק מוהר"ר מאיר ז"ל בסי' קנ"ד סעיף א' אין כופין אותו להוציא שכתב שם וז"ל ואם ידעה בהם קודם שנשאת אין כופין אותו להוציא דסברה וקיבלה והוא כמ"ש בטור בשם מהרמ"ה מטעם שהרמ"ה מפרש הא דקאמרי חכמים במשנה מקבלת היא בע"כ קאי נמי אאם ידעה מקודם אף אם לא התנה כמפורש בב"י ואין מביא שם בש"ע שום חולק על זה משמע דס"ל לכ"ע דינא הכי הוא. אכן בש"ת הרא"ש כלל מ"ב דין ג' משמע אפי' בידעה כופין אותו שכתב שם שאלה אחת על מה שהאשה טוענת שהבעל מטורף וכו' והובא ג"כ בש"ע סי' הנ"ל דין ה' וז"ל איש המשתטה מידי יום ביום ואשתו אומרת אבי מחמת דוחקו השיאני לזה וסבורה הייתי ואפ"ה כתב שאין כופין אותו אלא אותן שאמרו חכמים א"כ משמע שאותן שאמרו חכמים שכופין איירי אפי' בידעה מקודם ואפ"ה כופין לגרש בע"כ וא"ל שהרא"ש השיב להשואל מכח כ"ש דאפי' בלא ידעה אין כופין אלא מה שמנו חכמים וכ"ש בידעה מקודם ואלו הי' משיב לו בפשיטות דאין כופין משום דידעה מקודם הי' במשמעות הדיוק הא אם לא ידעה שהוא מטורף היה כופין אותו והאמת אינו כן דאפי' לא ידעה נמי אין כופין משום שאין כופין אלא מה שמנו חכמים וכ"ש בידעה. זה אינו דהא אינו מוכח בהדיא באם שידעה אין כופין אותו להוציא או לאו והדבר הוא ספק וא"כ איך אפשר לומר שמכח כ"ש השיב וא"כ ה"ל לפרש דבריו או להשיב בקצרה דמחמת שידעה אין כופין אותו ואפי' אותן ששנויים במתניתין שכופין בידעה אין כופין מכ"ש זאת שלא שנו במתני' גם אפשר לומר שלפי ש"ת הרא"ש הנ"ל כלל מ"ב שכתב מה שלא חשיב במתני' נכפה גבי אלו מומין שכופין להוציא מטעם שאין לך מום גדול כזה שכל השנויים במתניתין אין להם מום גדול כזה א"כ אפשר לומר שאפי' לדעת הרמ"ה שהובא בטוא"ה גם בש"ע שאותן המנויים במשנתינו באם שידעה מקודם אין כופין אותו לגרש מ"מ בחולי נכפה יכול להיות דאפי' ידעה כופין אותו להוציא שמום זה חמור מכולם וכל המומין איתנהו בחולי נכפה. אכן לאחר העיון היטיב יש לצדד על דרך אחרת ולפנות מדרך זה מטעם דאיתא בגמרא הנ"ל דף ע"ד ואלו הן מומים גדולי' נסמית עינו נקטעה ידו נשברה רגלו וכתב הרא"ש וז"ל וי"א דווקא עינו אבל ב' עיניו וכו' מודים רבנן לרשב"ג דכופין אותו להוציא והובא דין זה בש"ע בסי' הנ"ל סעיף ד' ומכח דזה הדין דאם נסמו ב' עיניו דמודים רבנן לרשב"ג היינו דווקא בלא ידעה מקודם דבגמרא שם אמתני' איש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא' אי' רב יהודא תני נולדו. חייא בר רב תני היו. תנן אמר רשב"ג בד"א במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא בשלמא למ"ד נולדו היינו דשני בין מומין גדולים לקטנים אלא למ"ד היו מ"ל גדולי' מה לי קטנים וכו' א"כ לדידן דאין פוסקין כמ"ד נולדו וגם הלכה כחכמי' דמתניתין דאין כופין אותו להוצי' א"כ רשב"ג דמחלק בין מומין קטנים לגדולי' כמפורש בהדי' בגמרא הנ"ל ואהא כתב הרא"ש וגם בש"ע פסק דבניסמו שתי עיניו וכו' מודים חכמים לרשב"ג דכופין אותו להוציא והיינו דווקא בנולדו מודים חכמים שכופין אותן לגרש אכן בפי' יודעת בו מקודם אין כופין אותו אפי' בנסמו שתי עיניו וכו' וכמו שכתב בש"ת בשם הרמ"ה גבי מומין השנויי' במשנתינו וזה נראה לי ברור. מכל הנ"ל מוכח שבנסמו ב' עיניו כופין אותו להוציא' ומה דלא קחשיב במתני' גבי אות' שכופין גם הוא מטעם שאין מום גדול כזה כאשר מסיים הרא"ש וכן מיסתבר שהרי הוא כאלו עבר ובטל מן העולם ואפי' הכי בידעה מקודם אין כופין להוציא א"כ אף בחולי נכפה הגם שאין לך מום גדול מזה אפ"ה דינו כשאר מומין המנויין במשנתינו שלפי דעת הרמ"ה אם ידעה מקודם אין כופין אותו ושוב חזרתי ואמרתי בלבי מאחר שמצינו גבי מומין מוכה שחין דאליב' דכ"ע כופין אותו לגרש אפי' התנה בפירוש מקודם הנישואין ואפילו הכי כופין אליבי' דחד דיעה כדאיתא בטור סי' הנ"ל ובש"ת הרא"ש כלל מ"א בסופו באם לאשה חולי נכפה וז"ל ומסתבר טעמא דהא מפני שממיקתו חיישינן וכ"ש בנ"ד. דאין לך מום גדול כזה אע"פ שלא מנו אותו חכמים לפי שלא הוצרכו ואפי' גבי שפחה שאינה אלא לעבוד' הוי סימפון גבי שאר וקירוב בשר לא כל שכן א"כ מוכח מתשובות הרא"ש הנ"ל שזהו מום יותר ממוכה שאין ואותו טעם דשייך גבי מוכה שחין דהיינו שממיקתו שייך וכ"ש הוא גבי נכפה זהו נראה לפי ענ"ד אמנם מאחר שמחלוקת של שני הרים המה ה"ה הרא"ש והמרדכי בשם ראבי"ה מתיירא אני להכניס ראשי ולהכריע (עיניתם) [ביניהם ] בפרט מאחר דקי"ל דגט מעושה פסול ע"כ אל בינתי לא אשען לכוף לאיש להוציא ולגרשה פן ואולי ח"ו יהא היתר א"א לעלמא ע"כ אחלה פני רבינו באשר אתו כל החכמה להוציא לאור תעלומה להודיעני נא דעתו הרמה ובזה ישב מר על כסאו ויאריך ימיו על האדמה. כ"ד הקטן שלמה בלא"א כהר"ר יצחק ז"ל:
תשובה מהרב המחבר להרב מהר"ר שלמה זלמן יצ"ו איברא דעיקר השאלה נשאל על זה הרב מהר"י בן לב חלק ד' דף נ"ח עיין שם והוכיח בראייותיו ברורות ונכוחות למבין דבידעה שיש לו חולי נכפ' אפי' בלא התנה עמו סברה וקיבלה ואין כופין אותו להוציא גם לסברת הרא"ש וסייעתי' דחשיב מום ממש לא עדיף ממה שכתוב במתני' ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין וכו' ועליו אין להוסיף ואין לגרוע מראייות ברורו' שאתו ונכללו בו גם קצת דברי כת"ר ע"ש דבלא ידעה או שנולד בו מום נכפה והוא עיקר פלוגתא דר' יואל והרא"ש וסייעתיה שהביא מור"ם סי' קנ"ד סעיף ה' כתב שם וז"ל וכבר הי' אפשר לומר דיש מקום לאומר שיאמר דאפי' שהיה נולד לו הנכפה אחר שנשאת דאין כופין אותו להוציא כי היכי דאין כופין בנסמת עינו כו' וכמ"ש וכל שכן למ"ד דאין כופין אפי' שנסתמו ב' עיניו וכו' וכעת אינני נכנס בזה הדין להיות כי אני חולה וכו' עכ"ל הרי דלא הכריע מהרר"י ן' לב בדין זה כלום מ"מ הביאו שם להדיא שיש שני דיעות בזה והעתיק דברי המרדכי בשם ר' יואל ע"ש וראיתי בש"ת טראני חלק ג' סי' רי"ב שפסק בפשיטות בדעת המרדכי בשם ר"י דאין כופין אותו להוציא ולא ידעתי למה לא זכר דעת הרא"ש וסייעתי' כלל. הרי מבואר דאין כח ביד האחרונים הנ"ל להכריע כדעת הרא"ש וא"כ אף מור"ם פשוט דלא הכריע בסי' קנ"ד וכיון דלא הכריע וודאי מספיקא אין כופין אותו דכבר כתב הר"ן בהך שמעתתא וז"ל וקי"ל כר' יהודא דאמר דאפי' נולדו אין כופין אותו להוציא' וכ"ש הא דאפי' דמספקא לן הלכתא כמאן מספיקא אין כופין עכ"ל וכ"כ מהריב"ל שם על כיוצא בזה וכ"כ התו' והרא"ש לענין נשא אשה על כיוצא בזה וכ"כ התו' והרא"ש לענין נשא אשה ולא ילדה י' שנים דאין כופין מספיקא בשוטי' שלא יהא מעושה. ואין להביא ראייה דמור"ם ס"ל דנכפה באיש הוי מום וכופין אותו מהא דכתב בא"ה סי' קי"ז מי שידוע לו שאשתו נכפית וכו' ומסיק שם מור"ם וז"ל ודווקא מום גדול כזה שאלו הי' באיש היה כופין אותו לגרש מדין התלמוד ולא תיקן ר"ג שתהא אשה עדיפא מאיש וכו' להיות כדעת הרא"ש כלל מ"ב דהא ליתא דעיקר כוונת מור"ם ז"ל הוא דמאחר דחשיב מום לדעת הרא"ש אפי' באיש א"כ וודאי אף לדעת ר' יואל דפליג עלי' דהרא"ש מודה בהא באשה דהוי מום לכל הדיעות. כדאיתא בגמרא ונכפה הוי מום כמום שבסתר וכו' וא"כ בוודאי לא תיקן ר"ג על זה כיון דאלו הוי מו' באיש א"כ לדעת הרא"ש היה כופין אותו להוציא וליתן כתובה א"כ באשה לכ"ע מודו דהוי מום לדין התלמוד לא קאי עליה תקנת ר"ג וזה מוכח בתשובת הרא"ש שם שהעתיק בתחילת דבריו וז"ל אמת הוא שחכמי הגמרא אמרו בין שנולדו בו מומין גדולים בין שנולדו בו מומין קטנים כופין אותו להוציא. ור"ג מ"ה פי' דנכפה הוי מום גדול עכ"ל ולכאורה קשה ותמוה שהעתיק בשם חכמי התלמוד הפך מהלכה דהא אנן קי"ל כר' יהודא וכת"ק בין שנולדו בו מומין גדולים וק"ו לקטנים דאין כופין אותו להוציא ואפי' לרשב"ג אין כופין אלא בגדולי' ולא בקטנים וא"כ היאך העתיק הרא"ש תחילת דבריו דלא כמאן אכן לפי מ"ש דכוונתו להוכיח דהאשה לא תהא עדיפא במומין שלה מאיש במומין שלו שהרי למאן דתני היו ס"ל דנולדו כופין אותו בין בקטנים בין בגדולים וצריך ליתן לה כתובתה א"כ גם היכא דהוי מום אצלה אלא דאמרינן דנסתחפה שדיהו ממש אם לאחר תקנת ר"ג גם באשה כל היכא דהוי מום כופין אות' לקבל הגט בע"כ וא"כ נכפה דלדעת ר"ג הוי מום גדול ודמי' למוכה שחין ובעל פוליפוס וודאי כופין אותו ה"ה דכופין אותה גם לדעת ר"ג אחר התקנה ודו"ק. שוב ראיתי להרב מהר"ם מלובלין בש"ת סי' א' שפי' ג"כ כמ"ש אכן לא הרגיש בדברי הרא"ש כמ"ש ע"ש וגם שם מבואר דס"ל דבאיש הוי ספיקא ואין בידו להכריע כי אם באשה דכופין אחר תקנות ר"ג ודלא כא' מרבנים מתשובת הרא"ש דלא הכריעו גם באשה מספיקא דר' יואל גם בספר באר שבע דף קי"ב ע"ג נוטה להחמיר לדעת ר' יואל שבמרדכי ע"ש. ואגב ראיתי שם שכתוב בשם דרכי משה שפסק תשב"ץ בתשובה דמשתנת באשה לא הוי מום. ודלא כהב"י ולא שתו לב שמור"ם סי' קי"ז ס"ה בהג"ה כתב להיפוך. ופסק כדעת ב"י ודוחק להגיה כל הספרים של כל ש"ע וצ"ע ומעתה כתבתי מכל הני דמידי דספיקא לא נפקי ואין כופין אותו כלל במום שנולדו בו אחר הנשואין ק"ו בידעה אפי' קודם נישואין. ועדיין חל עלינו לתרץ מה שתמה מכ"ת על דעת המרדכי בשם ר"י מקושיות המקשן דפריך ארב תחליפא ב"א ליתני נשא אשה וכו' ומכח קושי' א' הכריע מכ"ת כדעת הרא"ש הגם שאוכל לדחות בשינויי דחיקי לא קשי' מהמרדכי דהמקשן פריך ליתני יו"ד שנים וכו' וליכא למימר תני ושייר מ"ש דה"ש וליכא למימר שייר נכפה דנכפה ליכא שינויא דהא ב"ש תני בהדי' במתניתין דדמו לנקטעו ב' ידיו וכמ"ש כת"ר בעצמו בסברת הרא"ש ודו"ק. מיהו שינוייא דחיקי לא משנינא לך והאמת ברור דל"ק מידי כלל מהמקשן דוודאי להמקשן סברת המרדכי דליכא למימר תני ושייר דהא במתניתין אלו כופין וכו' קתני וכל היכא דקתני אלו ליכא למימר תני ושייר כדאיתא בגמרא בפ"ק דקידושין ובגמרא דחולין פרק אלו טריפות גבי אלו כשרות דווקא או א"ט דוקא וא"כ וודאי אמקשן ל"ק מידי אלא לפי שתירץ התרצן דגם מתניתין ס"ל בנשא אשה וכו' דכופין אותו ובע"כ אלו לאו דווקא ותני ושייר א"כ שמא תאמר דשייר גם נכפה לזה מסיק מהר"ם ב"ב בש"ת דלדעת התרצן לא מקרי נשא אשה ושהא עשר שנים [שיור] דמאחר דלית לה תקנתא בסהדי לא קתני וז"ב ופשוט ונכון וק"ל:
ומ"ש מנ"ת עוד נראין דברי הרא"ש מאחר שבאם נקטעו ב' ידיו וכו' מודים חכמים לרשב"ג דכופין אותו להוציא וכו' וא"כ קשה למה לא קחשיב לי' במתניתין בהדי הנך שכופין להוציא אלא וודאי לאו דווקא הוא וכו' עכ"ל תמה אני על דברי מכ"ת דמה לו לחשוב במתניתין דאלו כופין וכו' בעלי מומין דבאותו משנה לא קחשיב מומין דהא על מומין קי"ל כת"ק דאיש שנולדו לו מומין אין כופין אפי' במומין גדולים דלא כרשב"ג אלא דבשתי עיניו וכו' ס"ל להרא"ש דפשוט הוא דהוי כאלו עבר ובטל דלא פליגי רבנן ורשב"ג ונכלל בדברי רשב"ג אלו הן מומין גדולים שנחלקו ניסמא באחד מעיניו אבל בשנים לא פליגי רבנן דהוי כאלו עבר ובטל ובמתני' דאלו כופין לא קחשיב אלא מה שנקרא חולי וריח רע ולא בעלי מומין ונכפה דקחשיב לסברא הרא"ש דהוי כ"ש גם כן לא הוי מומא. תדע כהן שיש לו מום נכפה אינו בעל מום ולא קמחיל בעבודה אלא דפסול בעשה משום דאינו שוה בזרעו דאהרן הכהן. כמבואר בבכורות ר"פ מומין אלו ובמתניתין שם דף מ"א ע"ב ע"ש וז"ש ר"נ ונכפה כמומין שבסתר דמי' היינו לגבי אשה דמום בה דינא שתצא בלא כתובה ונכפה הוי כמום של אשה אבל באיש אין כופין אותו משום מום כלל אלא בב' עיניו וכו' דהוי כעבר ובטל דמה שחשיב במתניתין דהוי חולי סכנה או דא"א לסובלו משום ריח רע או נכפה לסברת הרא"ש דהוי כחסר וכו' (אלו) וכן מבואר בלשון הטור וש"ע שכתבו אלו שכופין אותו להוציא וכו' מי שנולד וכו' ובסעיף ד' כתיב האיש שנולדו בו מומין וכו' אין כופין אותו וכו' ואח"כ כתב מי שהוא נכפה וכו' דהוי באיש הרי כן כמו מוכה שאין ע"כ דהא משום מום אין כופין והפוסקי' נקטו במקום דכופין אותו להוציא לשון מום משום דאותו לשון שייך גבי אשה דיוצא' בלא כתובה נקטו ג"כ לגבי איש אבל התלמוד דייק ותני ודו"ק:
שוב ראיתי בדברי רמ"י בלבוש סי' קי"ז שכתב דאין נוהגין לכפות דאפי' בנקטעו ב' ידיו וכו' וא"כ פשיטא דאין לכפותו דלא עדיף וכמ"ש מהריב"ל שם ופשוט הוא שהרב רמ"י הי' מגדולי הדור והי' רב מובהק ובעל הוראה סוף דבר בהא נחתינן ובהא סלקינן דאין כח בידינו להכריע ואדרבא כל האחרונים נטו לס' ר' יואל שבמרדכי א"כ וודאי אין כח בידינו לכופו ועובדא בא לידינו בק"ק ווילנא יע"א ולא הי' לי ולרבותי כח לכופו ולהוציא. אבל לדור עמו וודאי אין כופין אות' ג"כ כמ"ש במרדכי ז"ל ולענין כתובה כבר ביאר הכל על נכון בש"ת מהריב"ל שם וכ"ש שתפסה את שלה מבעלה דאין כח בידינו להוציא ממנה ומה שתפס' תפסה שהיא משלה ע"י שבועה שלא ידעה קודם הנשואין ועיין במהריב"ל ובש"ת מהר"ם מטראני ראה זה חדש מצאתי בשם ר"מ מטראני שם דלפעמים אומרים הרופאים שמחמת תשמיש נתגברה עליו החולי הנכפה וא"כ הוי דינ' כמו מוכה שחין דכופין אותו אפי' בידעה ע"ש הנלע"ד כתבתי ובכן ישקוט מר שקט ושאנן כזית רענן הטרוד אהו' אהרן שמואל בלא"א הקצין המנוח כהר"ר ישראל קאיידנבאר ז"ל ה"ה מווילנא: