מאמר תשיעי - פרק ז
אבל שתי השאלות החמישית והשישית, שהם חיוב תמידיות גמול הצדיקים ועונש
הרשעים
67
, הריני מדבר בכך מדרך המושכל.
ואומר: כיון שחייב ה' את האדם לעבדו, הכרחי הוא שישדלהו לכך בדבר החשוב ביותר,
לפי שאם ישדלהו במה שהוא חשוב מעט ולא עבדו
68
, יכול אדם לומר שמא אילו שידלו
ביותר מזה היה עובדו
68
. וכאשר שידלו בכל, לא תישאר לו התנצלות.
פירוש הדבר, אילו עשה משך גמול הצדיקים אלף שנה, היה אפשר לומר: לא מאסו בו אותם
בני אדם אלא מחמת מיעוט ערכו, וכך אלפיים, וכך שלושת אלפים, וכל שהוא קצוב, אפשר
שימצא בשכל למעלה ממנו שיעור אחר. וכאשר עשה גמולם בלי תכלית בלי הפסק, וטובתם
לא תכלה, לא נשאר מקום לבעל הטענה לטעון.
ושמא יאמר אדם רואה אני דבר זה בגמול מובן יותר, כיון שהוא טובה ואושר וחסד, אבל
בעונש, וההתמדה באש, אני רואה שהוא חוסר רחמים ואכזריות, ודבר שאינו מתאים
לתאריו.
69
ואומר גם בזה דבר תכלית:
70
כי כמו שהכרחי הוא שישדלם בדבר שאין למעלה ממנו, כך הכרחי שיפחידם בדבר שאין
למעלה ממנו, לפי שאם יפחידם בעינוי מאה שנה או מאתים שנה, ולא נוסרו, אפשר לאומר
לומר אילו עשאו אלף שנה היו נרתעים. וכך אילו עשאו אלפיים, יכול הוא לומר אילו עשאו
רבבה היו נפחדים. ולפיכך עשה את העינוי בלי גבול, כדי שתהא ההפחדה בדבר החמור
ביותר, ובכך לא תישאר תואנה לשום אדם.
וכיון שהפחידם בדבר החמור ביותר ולא שמעו, אי אפשר שישנה מה שאיים עליהם בו ויכזיב
את דברו. וכדי לאמת דברו והודעתו, הכרחי שיתמידם במדור העינוי, ותלונתם על עצמם,
מפני שהם מרו וכחשו, ולו החסד, לפי שהייתה מטרתו בהתמדת העונש כדי להכשירם
71
למשמעת.
ודבר זה דומה לשאר הדברים שבעולם הזה אשר בראם הוא בחכמה, ונעשים המה רע
72
בחטא האדם, כגון שיצא בלילה, וכגון שירד לבור, וכגון שאכל אוכל שלא בזמנו, וכגון שנתרפא
במה שמזיק, וכל הדומה לכך.
ואומר עוד בעניין זה מן הכתוב, כי מצוי הוא
73
, תחילה ממה שנאמר:
אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם
74
ואמר עוד:
נעמות בימינך נצח
75
ועוד:
עד נצח לא יראו אור
74
וכיון שאמר:
ואתה הוא ושנותיך לא יתמו.
ואחריו אמר:
בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון
77
חייב בדבר זה שהוא, יתרומם ויתהדר, כשם שקיומו תמידי ואין לו הפסק, כך קיום הצדיקים
תמידי ואין לו הפסק.
ואם יקשה כאן מקשה ויאמר כשם שאפשר שיתקיים האדם
78
עמו באחרית הימים בלי
תכלית, כך אפשר שיהא האדם
78
לא חדל להיות עמו בראשית הזמן בלי תכלית ?
79
והנני מבאר את ההבדל בין שני הדברים.
ואומר: כי זה שמן המוכחש הוא, שלא חדלה הבריאה להיות עם בוראה בלי תכלית, לפי
שכל עושה, הכרחי שנהא אומרים שהוא קדם לפני מעשהו זה.
וכיון שקדם לו עושהו, הרי כל יום שאנחנו רואים בדעתנו שהוא יכול לקיימו בו, חייבים גם
לראות שהוא יכול לקיימו גם יום אחר.
וכיון שהבטיח שיעשה זאת, לא יחדל מלהוסיף לכל יום עוד יום, ולכל עת עת אחר, ואין השכל
שולל מאומה מזה, אלא אפשרי הוא אצלו.
ואם יאמר: ומה ההבדל אז בין הבורא והנברא?
80
נאמר: דבר זה אינו ראוי לענות עליו, כי היאך ידמה הרוח והגוף הזקוק לזמן ומקום, הנהנה,
המצווה והמוזהר, הזקוק לקיום שיתקיים בו, למי שהוא נעלה מכל הדברים הללו וכל הדומה
להן, והרי הוא לפניו כמי שעיניו ונפשו למה שימציא לו.
וכמו שאמר הכתוב:
וזרעם לפניך יכון.
67
כלומר שאין תכלה וקצבה לגמול הצדיקים ולא לעונש הרשעים. וברי"ת שובש לשון זה.
68
כל אלה "טאעה" ורצוי היה לתרגם את כולן "משמעת" ומשום מה תרגמתי "עבודה".
69
לתארי ה' שנקרא רחום, וחנון, רב חסד. ויתר כל מה שנקרא אצלנו י"ג מידות של רחמים.
70
"אלקול אלבליג" דבר שהוא ברור ומובע בכל הבהירות ובמיטב התבונה ואפשר היה
לתרגם "דבר ברור". ורי"ת תרגם "דבר מגיע" ולא הבין את המלה הערבית, וכבר פירשה
רבנו במבואו לקהלת, ראה שם מהדורתי עמ' קמא הע'
5
6
71
אפשר לתרגם "להנחותם".
72
ברי"ת "והם שבים לשער" וגרם לרש"ה לשער השערות.
73
כלומר שהעניין הזה תמידיות הגמול והעונש מצוי הוא גם בכתובים. וברי"ת "שהוא
מתמיד לעד" ואיני יודע למה שינה לשון רבנו.
74
דניאל יב ב.
15
תהלים טז יג וראה גם לעיל בהקדמת המאמר השלישי.
76
שם מט כ. וכתב שם בפירושו: כי אחריתו ימצא את אשר מצא אביו שלא השיג
מאומה מן האור לפי שאין האור אלא לצדיקים, כאומרו לאור ביאור החיים, ואמר עוד, אור
זרוע לצדיק.
77
שם קב כח-כט, וכן כתב בפירושו שם: ואמרו בני עבדיך אחרי המה יאבדו הוא גמול
הצדיקים וקיומם אחרי כלות השמים והארץ.
78
"אלכ'לק" כינוי לבני אדם. ורי"ת תרגם כפשט המלה "הברואים" ולא דק, כי מדובר על
מין האדם בלבד.
79
שאלה זו היא רק לשיטת רבנו שכל.
80
כיון ששניהם אז נצחיים.