מאמר שלישי - פרק ב
וראוי שאקדים את הדיבור על המצוות השכליות תחילה. ואומר:
מן החכמה למנוע את הרצח בין בני אדם, כדי שלא יהא הדבר הפקר, וישמידו זה את זה.
ויש בכך מלבד מה שיש בו מן הצער, ביטול המטרה אשר כוון בהם החכם
35
. וימנעם הרצח
מלעשות מה שנבראו בעבורו, ומה שנצטוו בה.
ומן החכמה לאסור את הזנות, כדי שלא יהו בני אדם כבהמות עד שלא ידע כל אחד את
אביו שיכבדהו כגמול על שגדלו, ויוריש לו האב מה שחננו ה' כמו שירש ממנו את מציאותו
36
ויכיר את יתר קרוביו אחי אביו ואחי אמו, וייהנה במה שימצא אצלם מן החמלה
37
ומן החכמה לאסור את הגנבה, לפי שאילו הותרה, היו בני אדם סומכים על גניבתם זה
מזה, ולא יישבו את העולם ולא ירכשו רכוש. ולא עוד, אלא שאם הכל יסמכו על כך, תיבטל גם
הגנבה בהעדר הרכוש, כי לא ימצא דבר שייגנב כלל.
ומן החכמה, ואף ממושגיה הראשוניים, אמירת האמת והרחקת השקר. כי האמת הוא
אמירת הדבר כפי שהוא וכפי מצבו, והשקר הוא אמירת הדבר לא כפי שהוא ולא כפי מצבו.
וכאשר החוש נפגש בו ומוצאו באופן מסוים, והנפש מדברת עליו באופן אחר, יתנגדו שני
הדברים בנפש ויהיו שני הפכים, ותרגיש זרות בריחוק הדברים
38
ואומר עוד:
ראיתי מבני אדם מי שחושב כי ארבעת הדברים
39
המרוחקים - אינם מרוחקים. אלא
המרוחק לדעתו, הוא מה שמצערו ומדאיבו, והטוב לדעתו, הוא מה שמענגו ומרגיעו.
ויש לי על זה תשובה מורחבת במאמר הרביעי בעניין הצדק, אבל אזכיר ממנו מעט כאן.
ואומר, כי החושב כן, הרי הזניח כל מה שהוכחתי כאן. ומי שהזניח אותו, הרי הוא סכל ונפרק
מעלינו טרחו. ועם זאת לא אסתפק עד שאעמיד לו את הסתירות והנגדיות
40
ואומר כי הריגת האויב ממה שמענג את ההורג ומצער את הנהרג, ולקיחת איזה רכוש ואיזו
אשה נשואה, ממה שמענג את הלוקח ומצער את הנלקח ממנו. ולפי מחשבת החושב הזה, צריך
שתהא כל פעולה מאילו, חכמה סכלות גם יחד:
חכמה מפני שהיא מענגת את הרוצח והגנב והנואף,
וסכלות מפני שהיא מצערת את יריבו. וכל שיטה המובילה אל ההפכים והנגדיות הרי היא
בטלה.
ולא עוד אלא שאפשר לצרף להם סתירות אלה לאדם אחד, כדבש שנפל בו מעט רעל, הרי
אכילתו ממה שמענג והורג, ולשיטתם צריך שיהא חכמה סכלות יחד.
ואומר עוד כי החלק השני, שהוא מותר בשכל, וכבר באה התורה וצוותה על חלק ממנו
והזהירה על חלק ממנו, והניחה את השאר מותר כפי שהיה.
והוא כגון: מה שקידשה יום מבין הימים, כגון: השבת והמועדים,
וכיבוד אחד מבני אדם כגון: הנביא והכהן,
ומניעת אכילת מקצת המאכלים,
והרחקת ביאת מקצת הנשים,
והפרישות אחרי מקצת המקרים על דרך הטומאה
41
- הרי יסודות אילו ותולדותיהן ומה שנספח אליהן, אף על פי שהסבה העיקרית לקיומן, הוא
צווי ה' ושנזכה בכך לגמול, הריני מוצא לרובן טעמים פרטיים מועילים, וראיתי לרשום
מקצתם. ואומר עם זאת וחכמתו יתברך ויתעלה מעל לכל
42
והנה מתועליות קידוש מקצת הזמנים בביטול המלאכות בהן, תחלה כדי לנוח מרוב
העמל, ועוד להשיג בהן מעט מן החכמה, ולהוסיף מעט בתפילה, ויתפנו בני אדם לפגוש זה את
זה בהתקבצם, ויזכירו זה לזה דברים מענייני הדתי
43
, ויכריזו עליהם
44
, וכן כל כיוצא בזה.
ומתועליות כיבוד אדם מסוים, כדי ללמוד ממנו את התורה
45
יותר, ושיהיה שליח צבור
46
וכדי לחבב את הצדקות
47
על בני אדם כדי שיגיעו למעלתו, ושישתדל הוא להכשיר בני אדם
כי לכך הועד
48
, וכן כל כיוצא בזה.
ומתועליות אסור אכילת מקצת בעלי החיים כדי שלא ידמה לבורא
49
, כי לא יתכן שיתיר
לו אכילת מה שדומה לו ולא שיטמאהו
50
, וכדי שלא יעבוד האדם שום דבר מהם, כי לא יתכן
לעבוד מה שניתן לו למאכל ולא מה שנחשב אצלו טמא.
ומתועליות הרחקת ביאת מקצת הנשים, אשת איש הרי כפי שהקדמנו
51
, אבל האם
והאחות והבת, מפני שההכרח מביא לידי התיחדות עמהן, והתרת נשיאתן תביא לידי זנות
עמהן
52
. וכן כדי שלא תארע קטטה על הדמות הנאה בין קרוביה, וכדי שלא ירחיקו את
הדמות המכוערת, כשיראו שאין קרוביה רוצים אותה.
ומתועליות הטומאה והטהרה כדי שישפל האדם בעיני עצמו מעצמו
53
, ושתתחבב עליו
התפילה לאחר הפסקתה כמה ימים
54
, ושיכבד בעיניו הקודש לאחר שנמנע ממנו זמן
מסוים
55
, וכדי שיתן את לבו ליראה.
ועל דרך דוגמא זו, כאשר מתחקים על רוב המצוות הללו השמעיות, יימצא להן מסעיפי
הטעמים ותועליות הנמוקים עניינים רבים.
וחכמת הבורא וידיעתו למעלה מכל מה שמשיג האדם, כמו שאמר:
כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם
56
35
אשר כוון הבורא במצוות, כדי שיזכו בהם לחיי העולם הבא, ואפשר לפרש, אשר כוון
הבורא בבריאת האדם לישובו של עולם, ואם ישמידו זה את זה תבטל המטרה.
36
כלומר שהולידו והביאו אל המציאות, וכעין דברי חז"ל בבבא מציעאה פ"ב מי"א שאביו
הביאו לעולם הזה. והרש"ה הפליג דברי רבנו לעניין אחר.
37
"חנין" חמלה חיסה וחנינה.
38
הדברים אמורים בשקרן, שיש עוד בעמקי נשמתו זיק של יושר, אבל אותם ארורים, שהם
כזבים לכל דבריהם, כבר חדלו להרגיש את הנגדיות, וכעין מאמר חז"ל בברכות נה ב "לאדם
רע אין מראין חלום רע", מפני שכבר חדל מצפונו ליסרו.
39
שפיכות דמים זנות גנבה וכזב. ואפשר לתרגם: כי ארבעת שרשי הדברים המרוחקים.
40
שיש בשיטתו.
41
טומאת נדה וטומאת זבה.
42
כלומר, כל מה שאנו אומרים הוא על דרך ההשערה, והטעמים האמתים גלויים וידועים רק
לפניו יתעלה.
43
לא ניתנה שבת, אלא לתלמוד תורה. פסיקתא רבתי כג ט.
44
כן הוא תרגום המלים שבמקור. וכעין זה תרגם גם רי"ת. ואין עניין הדברים ברור לי,
ושמא כוונתו לאחר שישאו ויתנו בדבר שיש בו מחלוקת, יחליטו ויכריזו כדעת הרוב מותר או
אסור. ואין דעתי נוחה בהסבר זה.
45
אפשר לתרגם: החכמה.
46
"ויסתשפע בה" כלומר להתפלל בעדם לפני ה' ואפשר לתרגם: ויהיה למליץ ביניהם.
והכוונה כאשר יחטא איש לאיש וסרב האחד להתפייס, מבקשים מאדם גדול להתערב
ולהשפיע כדי להטיל שלום בחברה, בעיר, במדינה, ובעולם כולו.
47
לחבב ולאהוב את מעמד הצדיק ורום מעלתו, כדי שישאפו בני אדם להדמות לו, ובכך ירבה
הצדק בין בני אדם.
48
כי לכך מיועד החכם והמלומד, ללמד דעת את העם צדק ומשפט ומישרים.
49
שלא ידמו את בעלי החיים לבורא ויבואו לעבדם כמנהג מקצת אנשי הודו, ובהקשר לכך,
אי אפשר לא להזכיר את מעשה העגל.
50
כלומר ומאותו הטעם גזר עליהם טומאה.
51
לעיל ד"ה "וראוי שאקדים" כדי שיתיחסו בני אדם למשפחותם לבית אבותם.
52
השוה רמב"ם במו"נ ח"ג פרק מט, שדבריו זהים עם דברי רבנו.
53
כלומר מחמת עצמו, בראותו את עצמו מובדל ומרוחק מחמת טומאה הנפרשת מגופו
וכדומה.
54
הכוונה על בעל קרי בלבד, שמתעכב כמה ימים אם לא מצא מים לטבול, אבל אם יש מים,
מתעכב הוא שעות בלבד, ושאר הטמאין נוהגין כדרכן. וראה ברכות כב א.
55
וכן כתב הרמב"ם במו"נ ח"ג פרק מז.
56
ישעיה נה ט.