מאמר שישי - פרק ז
והואיל וכבר ביארתי עניינים הללו, ראוי שאבאר היאך יהיה מצב הנפש בעת צאתה מן הגוף.
ואומר, שהאבות מסרו לנו כי המלאך אשר הבורא שולח אותו להפריד ביניהם מתגלה
לאדם בצורת אש ירוקה
69
מלאה עיניים של אש כחולה
70
, ובידו סיף שלוף מכוון כנגדו,
וכאשר רואהו כך נחרד מפניו, ורוחו נפרדת מגופו
71
וכאשר התבוננתי בכתובים מצאתי את המצב בו כפי שמסרו לנו, כאומרו בזמן המגפה:
וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה' עמד בין הארץ ובין השמים
וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם
72
וכאשר התפלל והקריב נאמר אחר כך:
ויאמר ה' למלאך וישב חרבו אל נדנה
73
ולמדתי לכך שגוית המלאכים מאש ירוקה, שנאמר:
ודמות החיות מראיהם כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים
74
ושכולם מלאים עיניים, שנאמר:
וכל בשרם וגביהם וידיהם וכנפיהם והאופנים מלאים עינים סביב
75
ושאור
76
העינים כחולה, כי אלו הייתה ירוקה כמו הגויה לא היו ניכרות עיניים, אבל יוכרו
בשנוי מראיהם. ומראה הכחלות היה עין החשמל האמור בכתוב.
וכבר ידעת כי מראה האש הגדולה כמעט היו אבותינו מתים מחמתה, כאומרו:
ועתה למה נמות
77
כל שכן אם הייתה מכוונת כנגד האדם עם חרב שלופה.
וכבר ידעת כי המלך דוד עליו השלום כאשר ראה אותו המלאך, ואף על פי שלא היה מכוון
כנגדו להדיא
78
פחד וחל ורעד, כאומרו:
כי נבעת מפני חרב מלאך ה'
79
ולא חדל מאותו היום להיות רועד עד שמת כאומרו:
ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו
80
כל שכן מי שהוא מכוון כנגדם.
ואם יאמר אדם והרי אין אנו רואים את הנפש כאשר יוצאת מן הגוף?
אנו אומרים בגלל בהירותה, ושהיא דומה לאוויר בקלותו. כמו שאין אנו רואים את
הגלגלים מחמת זכות גופן ובהירותן.
וכפי שדרכי להמשיל, אלו לקח אדם עשר עששיות של זכוכית נקיה, ונתנן זו בתוך זו, והניח
בתוכן נר, כי אז מי שיראה אותן מרחוק לא ירגיש שהוא בתוך עשר עששיות, בגלל חדירת
האור בגופן וחדירת הראייה לאור, וזה ברור.
עתה אומר, ומה יהיה מצבה אחר יציאתה מן הגוף?
ואשיב במה שהזכרתי לעיל
81
שהיא משתמרת עד עת הגמול, כאומרו:
ונצר נפשך הוא ידע והשיב לאדם כפעלו
82
ויהיה מקום שמירת הזכות
83
שבהן למעלה, והדעוכות בתחתיות, וכפי שהקדמתי במה
שנאמר כזוהר הרקיע
84
. ומה שנאמר:
העולה היא למעלה
85
וכמו שאמרו הראשונים:
נשמתן של צדיקים גנוזה תחת כסא הכבוד, ושל רשעים משוטטת בעולם
86
זהו וכדומה לו ההבדל ביניהן.
ובתחילת זמן הפירוד תישאר זמן מסוים בלתי נחה במנוחתה, עד אשר יבלה הגוף, ועניין דבר
זה עד שיתפרדו חלקיו. ובמשך זמן זה יקשה עליה מה שתדע ממה שעובר על הגוף מן התולעת
והרימה וכדומה לכך, כמו שיקשה על האדם ידיעתו שהבית שהיה גר בו נחרב וצומחים בו קוץ
ושמיר. וצער זה יהיה לנפש פחות או יותר כפי שהיא ראויה לו, כשם שעל ביתו שבעולם השפל
יהיה פחות או יותר יקשה עליו לפי הראוי לו
87
ועל כך אומרים קדמוננו:
קשה רמה למת כמחט לבשר החי
88
והסמיכו את זה למה שאמר הכתוב:
אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל
89
וזה מה שאני יודע ממה שנקרא דין הקבר או חבוט הקבר
90
ואומר עוד, כי זמן עמידתה בודדת יהיה עד אשר יתקבצו כל הנפשות אשר חייבה חכמת
הבורא לברוא אותן, וזה יהיה עד סוף עמידת העולם
91
, וכאשר ישלם מספרם ויתקבצו, יאחד
בין הנפשות וגופיהן, וכפי שאבאר במאמר שאחר זה, וגומלם במה שהם ראוים.
וזה, עם מה שביארנו במה שקדם בדברינו, מתברר גם מדברי החכם, כי אחר שאמר:
והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה
92
השמיענו כי תכלית ענינה אל הגמול, שהרי אמר אחר כך:
סוף דבר הכל נשמע וגו' כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט
93
והנה אמרו 'את כל מעשה' רוצה לומר הגוף והנפש יחד, ואמרו 'על כל נעלם' רוצה לומר מה
שנעלם מאתנו
94
מן הכהיון והשחרות לנפש גלוי לפניו, שאז יביא אותה מן השמים ואת הגוף
מן הארץ ויגמלם כאומרו:
יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו
95
ישתבח החכם ויתברך, ונשאל מלפניו לנחותינו על הטוב.
אבל מה שיהיה מן השכר והעונש אני אבאר אותו במאמר התשיעי בעזרת הרחום.
69
"צפרא" ירוקה כחלמון ביצה כהה, קרוב לחום. וכך תרגם רבנו פרה אדומה "צפרא" שהוא
המראה הטבעי של הפרות. וראה פירושי רס"ג מהדורתי במדבר יט ב הע'
1
. וכדלקמן שהוא
מראה האש. ותוספת זו כלומר שהוא מאש ירוקה היא של רבנו, ולקמן כתב מנין למד לכך.
70
"זרקא" כולל שלשה גוונים, כחול, תכול, וסגול. ורי"ת כתב "כעין החשמל" ולא אמר
כלום. ויתכן שהייתי צריך לתרגם "תכול" בעקבות הרמב"ם שכך תרגם במשנה ברכות פ"א
מ"ה תכלת "אזרק".
71
בעבודה זרה כ, ב: אמרו עליו על מלאך המוות שכולו מלא עיניים, בשעת פטירתו של חולה
עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו, כיון שחולה רואה אותו
מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות.
72
דברי הימים א כא טז.
73
שם כא כז.
74
יחזקאל א יג.
75
שם א יח.
76
"נור" ושמא צ"ל "נאר" ואז יש לתרגם: ושאש.
77
דברים ה כב.
78
לפי ב, להזיקו.
79
דברי הימים א כא ל. ובפרקי ר' אליעזר פרק מג. מה עשה המלאך לקח את חרבו וקנח
בטלית של דוד, וראה דוד חרבו של מלאך המוות והיה מרתיע בכל אבריו עד יום מותו, שנאמר
ולא יכול דוד ללכת לפניו לדרוש אלהים, כי נבעת מפני חרב מלאך ה'.
80
מלכים א א א.
81
בפתיחת מאמר זה, ושם הע'
7
82
משלי כד יב.
83
"אלצואפי" הזכות והבהירות.
84
דניאל יב ג.
85
קהלת ג כא.
86
שבת קנב ב, ושם איתא: ושל רשעים זוממות והולכות.
87
כך הבינותי אני קטע זה. והכוונה, כשם שבעולם הזה מי שטיפל בביתו וטיפחו יותר, ושם
כל מעיניו שיפורו ושיכלולו, תקשה עליו מאוד שמיעת חורבנו והריסתו. כך האדם, מי שהיה
מטפל בגופו יותר, וכל מעייניו הם עינוג גופו, יקשה עליו יותר. והצדיקים שדאגתם לבריאות
הגוף, אינה מטרה כשל עצמה, אלא אמצעי לעבודת שמים. ולא טרחו הרבה בעינוגו ופינוקו,
לא יקשה עליהם פירוקו והתפרדו לחלקיקיו. אבל רי"ת תרגם "כפי שמעלתה בירידה תהיה
במעט ורב" וחוששני שלא הבין את העניין.
88
ברכות יח ב. שבת יג ב. קצב א.
89
איוב יד כב.
90
איני יודע היכן בספרותינו העתיקה נזכרו המונחים האלה "דין הקבר" או "חיבוט הקבר".
וברור שלא ראה רבנו מסכת חבוט הקבר אשר הדפיס ילינק ב"בית המדרש". ושמא מונח זה