אור ברסלב
אמונות ודעות מאמר ראשון - פרק ב

אמונות ודעות

מאמר ראשון - פרק ב

מאמר ראשון - פרק א

וכאשר התברר לנו בירור גמור שכל הדברים מחודשים, חקרתי אחרי כן, האם אפשר להיות

שהם עשו את עצמם או שלא יתכן שיעשם אלא זולתם.

ובטל לדעתי שיהו הם בראו את עצמם מכמה פנים, שאני מצייר מהם שלשה:

הפן

58

האחד הוא שכל גוף אשר נצביע עליו מכל הנמצאים, ונניח שהוא עשה את עצמו,

הרי אנו יודעים שהוא אחרי היותו יותר חזק יציב לעשות כמותו. ואם הוא עשה את עצמו

בהיותו חלש, כל שכן שיעשה כמותו כשהוא חזק. וכיון שנבצר ממנו לעשות כמותו כשהוא

חזק, בטלה אפשרות עשייתו כשהוא חלש.

והפן השני שכאשר אנו מעלים על דעתנו שהדבר עשה את עצמו, נמצא שדבר זה בטל בשני

חלקי הזמן גם יחד

59

כי אם נניח אפשרות עשותו את עצמו לפני היותו, הרי אנו יודעים כי הוא היה אז נעדר, והנעדר

אינו עושה מאומה.

ואם נניח אפשרות עשותו את עצמו לאחר היותו, הרי כבר קדמה הווית ו, והרי די בכך

משיעשה את עצמו

60

, ואין כאן חלוקה שלישית

61

כי אם ההוה, אשר אינו סובל פעולה

62

הפן השלישי הוא, שכאשר אנו מדמים שהגוף יכול לעשות את עצמו, הרי אי אפשר להניח

כן אלא אם נדמה שהוא יכול לחדול מלעשות את עצמו.

וכאשר נדמה שכן, יצא לנו שהוא מצוי נעדר ביחד, כי הנחתנו שהוא יכול, לא תתכן אלא

למצוי, וכאשר אנו משתפים עם זה אמירת שלא יעשה את עצמו, אנו מניחים שהוא

נעדר

63

, וכל שמביא לידי צירוף מצוי עם נעדר לדבר אחד במצב אחד הרי הוא בטל והבל.

ומצאתי שכבר קדם הכתוב בביטול עניין זה, כלומר שיהא הדבר עושה את עצמו

64

, באמרו:

הוא עשנו ולא אנחנו

65

וברוגזו על מי שאמר:

לי יאורי ואני עשיתיני

66

ובעונשו אותו.

ואחרי פנים אלה, אשר ביטלו לדעתי שיהא הדבר מחדש את עצמו, וחייבו שיהא זולתו

מחדשו, חקרתי במלאכת העיון האם חידשו עושהו מן היש, או מן האין, כמו שנאמר

בכתובים.

ומצאתי שעצם הצעת דבר חידושו מן היש לפני השכל טעות, מפני שיש בדבר סתירה, כי

אמרנו 'חדשו' מחייב שכל עצמו נברא ומחודש, וכאשר אנו מניחים אמירת 'מן היש', אנו

מחייבים שתהא עצמותו קדומה בלתי ברואה ולא מחודשת.

וכאשר נציע לפני השכל חידושו מן האין נמצאם דברים נכונים.

ואם יאמר אדם לא חייבתה במושכל שיש לכל הדברים עושה, אלא מפני שלא ראית

במוחש עשוי כי אם על ידי עושה, ולא פעול כי אם על ידי פועל. והרי גם כן לא ראית במוחש

דבר ההווה מן האין, והיאך עשית ראייתך שאין פעולה אלא על ידי פועל, בלי שתעשה

ראייתך שאין יש אלא מן היש, ואלה שווים הם במציאות

67

אני אומר לו, כי היות יש מן היש או מן האין, הוא הנושא אשר אנו רוצים להביא ראיה

עליו. ולא יתכן שהדבר אשר רוצים להוכיחו, יוכיח הוא על עצמו באחת משתי ההנחות, אלא

יוכח עליו בזולתו. וכיון שזה שאין פעול כי אם על ידי פועל, אינו קשור בזה שאנו חוקרים

אמיתותו, לקחתיו ראיה עליו, והוכח לי על ידי כך הוויית יש מן האין.

אף על פי שכבר מצאתי מקצת דברים שאפשר לומר עליהם דבר זה

68

, אלא שהדיבור בזה דק

מאוד ויוצא מגבול ספר זה, ולכן הנחתיו, והבאתי היותר ברור.

והתברר לי עוד, שכל דבר שנדמה שהמציאות נבראת ממנו, הרי חייבנו שאותו הדבר

קדום. והואיל והוא קדום, הרי הוא שווה לבורא בקדמות, ונתחייב שלא ישמע לו לברוא ממנו

דבר, ולא יקבל פקודתו, ויתפעל כרצונו ויתרקם כחפצו. אלא אם כן נצרף אליהם בדמיוננו

סיבה שלישית שתבדיל ביניהם, כדי שעל ידה יהיה זה עושה וזה נעשה

69

וכאשר נניח כן, הרי אנו מניחים דבר בלתי מצוי, לפי שלא מצאנו אלא עושה ועשוי בלבד.

ונזכרתי עוד, כי עיקר חקירתנו הייתה מי עשה עצם הדברים. והידוע אצלנו כי העושה

צריך שיקדם למעשהו, ועל ידי קדימתו לעצם הדבר יהיה הדבר מחודש.

ואם נניח קדמות עצם הדברים, לא יקדם איפה העושה את מעשהו

70

, ואין אחד מהם ראוי

להיות סיבה להוויית השני, יותר ממה שראוי השני להיות סיבה להווייתו הוא, וזה בטל

בהחלט.

ונזכרתי עוד, כי ההנחה שברא יש מיש, אם ימשיך האדם עמה, תמשכהו עד שתביאהו

לומר שהוא לא ברא מאומה כלל.

לפי שהסיבה המביאה במחשבה הוויית יש מיש, היא מפני שכך מצאנו במוחש, ואם כן נאמר

גם שהמוחש כך היה, שהוא במקום ובזמן, ובצורה מצויירת, ובשיעור משוער, ובמעמד עומד,

נספח לאשר הוא נספח, ויתר המצבים הדומים לאלה, כי משפט כל אלה עניין זה כמשפט יש

מיש. ואם נבוא להמשיך משפטיהן, עד שנאמר שהוא ברא מן היש במקום ובזמן ובצורה

ושיעור ומעמד ויחס, וכל הדומה לכך כולם קדומים, לא נשאר אז דבר להיברא, ובטלה

הבריאה לגמרי.

ודקדקתי עוד, שאם לא נקבע כי הוויית היש לא היה יש לפניו, לא יתכן שימצא יש כלל,

כלומר שאם נעלה בדעתנו יש מיש, הרי משפט היש השני בהנחה כמשפט הראשון, ועליו התנאי

שלא יהיה אלא מיש שלישי, ומשפט השלישי בהנחה כמשפט השני, ועליו התנאי שלא יהיה

אלא מיש רביעי, וכך ימשך הדבר עד בלי סוף.

וכיון שדבר שאין לו סוף לא יסתיים כדי שאז נימצא*, נתחייב שלא נמצא*, והרי אנו

נמצאים! ואלמלי שהדברים שקדמונו הייתה להן תכלית, לא נסתיימו עד שנמצאנו

71

ומה שהושג לנו מן המושכל, הוא מה שנקבע בספרי הנביאים, שהגופים נבראו מאת הבורא,

כאומרו:

בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה אל

72

58

עשיתי "פן" יחיד מן "פנים" בעקבות רבנו בספרו יסודות השיר העברת, ולא חשתי לדעת

הדקדקנים.

59

העבר והעתיד, כלומר לפני היותו ואחר היותו.

60

גם הוכחה זו כתבה רבנו בפירושו לבראשית, כמ"ש מבשר הבבלי בשמו וז"ל: וכאשר נעלה

בדמיון שהדברים חידשו את עצמן, הרי לא ייבצר בעינינו שהם עשו את עצמן לפני מציאותן או

אחרי כן, אם נדמה שהם בראו את עצמן לפני היותם, הרי דבר שהוא נעדר אינו בורא מאומה,

ואם נחשוב שהם עשו את עצמם אחר היותם, הרי די בקדימת היותם מכדי לעשות את עצמם,

ובהכרח ידענו כי זולתם חידשם.

61

כלומר החלק השלישי של הזמן שהוא ההווה.

62

מחמת קטנותו וזעירותו, וכמו שבאר רבנו לעיל.

63

ועצם המלים "שהוא" "יעשה" מורות על החיוב והשלילה ביחד, שאין לומר "הוא" אלא על

מצוי, ובאמרינו "יעשה עצמו" הרי שטרם נמצא.

64

ברי"ת הושמט קטע זה.

65

תהלים ק, ג. ואע"פ שאפשר לומר שהראיה היא מן "הוא עשנו", בכל זאת נראה שרבנו

לומד גם מן "ולא אנחנו", ולפי הכתוב שהוא באלף, ולא לפי הקרי בוו, וכתב הראב"ע בפירושו

לשמות כא ח: אמר הגאון כי שני טעמים יש לו, האחד כי אנחנו לא עשינו את עצמנו, והשני כי

לו אנחנו. וידועה שיטת רבנו שאינו נמנע מלפרש לפי הכתיב.

66

יחזקאל כט ג.

67

ומדוע לא תאמר כשם שאין במציאות נפעל אלא על ידי פועל, כך אין יש אלא מיש, ומדוע

הראשונה בעיניך הוכחה, והשניה אינה הוכחה?

68

כלומר שאפשר להוכיח בהם בריאת יש מן אין, אלא שהעדפתי ראיה זו שהיא סתירת

אמירת בריאת יש מיש כיון שהיא מובנת יותר לאדם הבינוני.

69

יותר נכון לתרגם: זה פועל וזה נפעל.

70

ברי"ת הושמטו כאן כמה קטעים מחמת טעות בין תיבות דומות.

*נון חרוקה, מם דגושה, צדיק צרויה.

71

כבר קדם רעיון זה לעיל בהרחבה ד"ה והראיה הרביעית.

72

תהלים צ ב. ושם תרגם "וקבל אלדהר ובעדה אנת אלטאיק" ולפני הדורות ואחריהם אתה

האל. וראה שם מהדורתי.

תוכן העניינים

אמונות ודעות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה