מאמר עשירי - פרק טז
הפרק השלושה עשר: בדברי מי שדימה
כי המנוחה החשובה מכל מה שייעשה
96
אמרו אנשים כי המנוחה גורמת להתאוששות הנפש בעצמה ומעכלת את מזונה
97
ומבריאה את גופה, ומחזקת חושיה. והאדם, כל זמן שהוא יגע, אין צפייתו אלא למנוחתו
והיא מטרתו, הלא תראה שהמלכים הם היותר נחים בבני אדם, ואלמלי שדבר זה הוא
החשוב לא היה נבחר להם.
ואיה שלוות המחשבה אלא בעזיבת הדאגה וההתרוצצות והיגון והאנחה, ודי לך כי דת
לאשר בחרוהו נמשל בה, שהרי נאמר ומצאו מרגוע לנפשכם
98
. וצווה לנוח בשבתות
האמת ובמועדים.
השקפתי על דעתם של אלה ומצאתים סכלים יותר מכל אדם, ואף אמרו מה שאינם יודעים
אותו, לפי שהמנוחה לא תתכן לאדם אלא לאחר התעסקויותיו הרבות והכנת צרכיו והתקנת
ענייניו, ואחר כך יפסיק ואז ינוח, כאומרו:
הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך, אחר ובנית ביתך
99
אבל המנוחה, כשהיא לעצמה בלי מאומה מכל זה אינה מנוחה אלא בשמה בלבד, ואין
ענינה אלא עצלות, ואל תשאל על העצלות התמידית מה זו עושה, כי האדם כאשר יתבטל
פעם ויתעצל פעם עד שיבואהו העוני, וילך ויגבר עד שיעדרו לו רוב צרכיו, כאומרו:
מעט שנות מעט תנומות מעט חבוק ידים לשכב,
ובא כמהלך ראשך ומחסורך כאיש מגן
1
וכאשר יתעצל, לא יכין לעצמו מזון ולא כסות ולא מדור, והרי הוא באנחות כל ימיו, עד
שאפילו תאוותיו וצרכיו ימיתוהו כאומרו:
תאוות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות
2
ועד שיזניח את התפילה והצום והקימה והתנועה בענייני המצוות ובכל תועלת, ולפיכך
אמר כנגד העצל 'צדיק', כי עניין העצלות ייאמר גם על הרשעות, לפיכך אמר:
כל היום התאווה תאווה, וצדיק יתן ולא יחשך
3
והיכן הרפיון והכבדות והנפיחות וההשתמנות וכאב המתנים וכפות הרגלים וגיד הנשה
וקוצר הפסיעות ומחלת הפיל
4
והרבה מן המחלות, כי אם עם הבטלה.
5
אפילו מי שאינו זקוק, אין ראוי לו להתעצל ולהתבטל, כמו שאמר:
צופיה הליכות ביתה ולהם עצלות לא תאכלן
6
ומה שמצאנו שהנפש שוקטת על ידי המנוחה, לפי שבוראה עשאה לה לזכור את הנחת והשלוה
אשר לעולם הבא ולחבבה בה, כאומרו:
והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם,
וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחת שאננות
7
96
מכ"י ב, שייעשה בעולם הזה.
97
שעל ידי המנוחה סופג הגוף את לשד המזון ומעבירו לכל התאים והחלקיקים.
98
ירמיה ו טז.
99
משלי כד כז. ונראה שמפרש: הכן בחוץ מלאכתך והתעייף בעסקיך ואחר כך תנוח לצורך
בנין גופך, ובפירושו למשלי שם כתב כמה מובנים, ביניהם ז"ל: "ומענייני פסוק זה שיתחיל
האדם בצרכי העולם הזה ההכרחיים לפני ענייני העולם הבא, לפי שלא יוכל להגיע לענייני
העולם הבא אלא על ידי סיפוק צרכי הטבע המזון והלבוש והמדור, וכן איזון המזג והתנועה
בתבונה והמנוחה במידה, כלומר השינה, ואם יזניח את הטיפול בדברים אלו ויתעסק בצום
ותפילה לא יצלח הדבר בידו ולא ישלם". והנה "בית" לפי ביאור זה הוא העולם הבא.
1
משלי ו י-יא.
2
שם כא כה.
3
שם כא כו.
4
"דא אלפיל" חולי שהרגלים והשוקים מתנפחים מאוד ונעשה בהם כעין כדורים כדורים,
וכ"כ נתן פלקירא בספרו צרי הגוף, וכ"כ באלינוס בספרו אלקאנון. וראה ערר "פילות" במלון
הרפואי של ד"ר ריבי, והרש"ה כתב דברים לא נכונים.
5
פרטים מאלפים בשבח המלאכה וגנות הבטלה ראה אבות דר' נתן פי"א, עד שאמרו אין
אדם מת אלא מתוך הבטלה.
6
משלי לא כ
4
והאמור בקהלת ד ו "טוב מלא כף נחת ממלוא חפנים עמל", מפרש רבנו שהם דברי הכסיל,
והוא המשך לפסוק שלפניו "הכסיל חבק את ידיו ואכל את בשרו ואומר טוב מלא כף נחת",
7
ישעיה לב יז-יח.