אור ברסלב
אמונה והשגחה מספר איוב ליקוט בעניין הייסורים › מעשה להמחשת הדברים

אמונה והשגחה מספר איוב

ליקוט בעניין הייסורים · מעשה להמחשת הדברים

ליקוט בעניין הייסורים

לפנינו מעשה שהיה בסוף מלחמת העולם השנייה, שימחיש לנו עד היכן מגיעים פני הדברים.

לאחר שבעלות הברית החלו להלחם נגד הנאצים, ימח שמם, הנאצים נסוגו בכל החזיתות, אך לא נתנו ליהודים מנוחה, הם לקחו אותם למחנה "ברגן בלזן" שבגרמניה, והמצב במחנה היה קשה מנשוא. רעב צמא ומחלות, היו רק חלק מן הצרות שאפפו את יושבי המחנה. המחנה היה מחולק לאגפים, ובאחד מהם היו גם שבויים חיילים רוסים.

בוקר אחד, הגיעו הנאצים לאגף זה, והכריזו: אנחנו יודעים כי בעוד כמה ימים יגיעו הנה האנגלים, ואנו רוצים שתספרו להם כמה טוב היה לכם אצלנו, לכן הבאנו לכם לחמניות טריות.

הרעב ששרר במחנה היה נורא. אחד היהודים שניצול משם מספר, שבמשך חמש שנים כמעט ולא אכל, וכל מחשבתו היתה נתונה רק לשאלה כיצד להשיג אוכל.

אם היה נשאל באותו רגע מה היה מעדיף: להשתחרר או לחמניה היה מבקש לחמניה! המוח נעשה אטום, ולא היה מסוגל לחשוב על שום דבר מלבד אוכל.

הוא נעמד בתור, וכשהביט לעבר סל הלחמניות, ראה שלא נותרו בו הרבה לחמניות. התעורר בלבו החשש שמא בדיוק כשיגיע יגמרו הלחמניות. מחשבה זו, גרמה לו לדפיקות לב מואצות, זעה קרה נגרה ממנו מרב פחד.

התור מתקדם, ששה אנשים לפניו. הוא מביט ורואה שנשארו שבע לחמניות, מה שאומר שהוא יזכה באחרונה. והנה מתקדמים לאט לאט ובאמת קבל את הלחמניה האחרונה.

הוא היה מאשר, הנה בידו הלחמניה. אמנם קטנה, אבל טרייה וריחנית. באותו רגע הבחין לפתע שליד החייל הגרמני מונחים סלים מלאים בלחמניות.

מיד עלה בדעתו רעיון: אם יש כל כך הרבה לחמניות, מדוע לא לקחת עוד אחת, הרי הנאצי ודאי לא יזהה אותו בין כל כך הרבה יהודים. ואז כשהנאצי שאל מי הבא בתור, אמר היהודי: "אני", וקבל עוד לחמניה. בידיו היו שתי לחמניות טריות. הוא היה מאשר.

לפתע הוא מרגיש יד לופתת את צוארו, וקול מאיים לוחש באזניו: "ראיתי אותך יהודי!" הוא הסתכל לראות מי הדובר, וראה שזה לא היה נאצי, אלא חייל רוסי שבוי. אותו רוסי בריון תפס בו בחזקה ואמר: תן לי את הלחמניה השנייה!

היהודי ערך לעצמו חשבון: הוא הרי אסיר כמוני, מה פתאום שאתן לו. ולכן אמר לו בתקף שאינו רוצה לתת לו את הלחמניה.

תפס אותו הרוסי עם עוד שני בריונים רוסים, והכניסו אותו לתוך הצריף, שם חבטו בו קשות ובעטו בו באכזריות, עד שכמעט והוציאו את נשמתו. וכשחשבו שהרגהו אותו, נטלו ממנו את הלחמניות והלכו.

היהודי הרגיש את צלו של מלאך המוות פורש עליו את כנפיו. נשא עיניו למרום וקרא: "ריבונו של עולם, דווקא עכשיו למות?! רגע לפני השחרור?! אם רצית לקחת לי את נשמתי, במשך החמש השנים האלה שהייתי כאן, היו לך מאות הזדמנויות לעשות זאת! וכך כשהוא מלא טענות כלפי מעלה, איבד את הכרתו.

כשהתעורר מעלפונו, ראה שמש זורחת. הוא לא הבין איך זה יכול להיות. חמש שנים הוא לא ראה שמש זורחת כשהוא קם, שהרי הנאצים היו מעירים את כולם בארבע לפנות בוקר למסדר. ומי שלא קם, לא זכה לקום יותר... אז איך יתכן שהוא ישן, והשמש זורחת?

אט אט חדרה למוחו ההכרה: הנאצים כבר אינם נמצאים כאן, הם ברחו, השתחררנו. אבל למה כזה שקט מסביב הביט סביבו וראה שכלם מתים. הלחמניות היו מורעלות!!! אבל עליו נגזר לחיות, ולכן הקב"ה דאג שיקחו ממנו את הלחמניות, אמנם הוא סרב לתת אותם, אז לכן הוא קבל מכות, כדי שיוכל להמשיך לחיות...

מכאן יש ללמוד עד כמה צריכים להודות לה' יתברך על הטובות וגם על המכות שמקבל האדם, וכבר אמר דוד המלך בתהלים: "יסר יסרני יה ולמות לא נתנני", כלומר, שהיסורים באו לאדם במקום המוות, ולכן צריך לקבלם באהבה, מפני שלולא היסורים, לא היה אותו אדם בין החיים חלילה.

* יקבל באהבה כל מה שיגזור לו הבורא ברוך הוא, ולא יבטח באדם. ואם הוא עומד בעוני ובדוחק, או שהוא חולה ומיוסר בייסורין, יחשוב אשר הבורא לטובתו גזר עליו כל זה לקבל מאהבה. וזה יסוד גדול ועמוד חזק לתורה ולמצוות, לקבל באהבה כל דבר, ולהנהיג עצמו בזה, ולומר על כל פגעיו "גם זו לטובה". ומתכוון כן בלבו, ושמח במשפט הבורא יתברך - ינצל משנאה ואיבה וקנאה. וגם אומן שונא בני אומנותו - הכל הבל ורעה רבה, כי יחשוב: כל אדם לא יוכל להרוויח יותר ממה שגזר עליו הבורא. (אורחות צדיקים שער השנאה)

* מעשה ביהודי שבא אל המגיד ממעזריטש זי"ע (מורם ורבם של רבי זושא ורבי אלימלך) ושאל אותו: "רבי, כיצד ניתן לברך על הרעה, כשם שמברכים על הטובה".

אמר לו המגיד: "אני לא אענה לך, סע לעיירה שנקראת אניפולי, שם תמצא יהודי בשם ר' זושא, תשאל אותו וממנו תקבל תשובה על שאלתך איך מברכים על הרעה כשם שמברכים על הטובה".

הגיע היהודי לאניפולי, חיפש וחיפש ולבסוף מצא את ר' זושא בביתו הדל והדולף, בית עלוב, ריקן, ומט ליפול, ובני הבית חולים ומיוסרים. הוא פונה אל ר' זושא ואומר לו כי המגיד ממעזריטש שלח אותו לשאול: "כיצד מברכים על הרעה כשם שמברכים על הטובה?, ולקבל ממנו את התשובה.

השיב לו ר' זושא: "אתה בטוח שהוא שלח אלי? אולי יש איזה זושא אחר באניפולי, איני חושב שהוא שלח אותך אלי... אני לא יכול לענות לך תשובה... אני חושב שזו טעות, אני לא הכתובת".

שאל אותו היהודי: "מדוע אינך יכול לענות?"

אומר לו ר' זושא: "אני אגיד לך את האמת, איך אני יכול להשיב לך?! מעולם לא היה לי רע בחיים, מעולם!".

שומע את זה היהודי, לא התעמק, חוזר למגיד ממזריטש ואומר לו: "זה טעות, הוא אמר שהוא לא הכתובת. הוא לא יכול להשיב".

- "הוא לא השיב לך?!"

- "לא, הוא אמר שאינו יכול להשיב".

שואל אותו המגיד ממזריטש: "אבל מה הוא בכל זאת אמר לך"

ענה לו היהודי: "הוא אמר שהוא לא יכול להשיב כי אף פעם לא היה לו רע בחיים".

אמר לו המגיד ממעזריטש: "שוטה שכמותך, הוא לא יכול היה להשיב משום שאף פעם לא היה לו רע בחיים. ראית את ביתו! ראית את סבלו! ובכל זאת, אף פעם לא היה לו רע בחיים - הנה התשובה".

רבי זושא שאף פעם לא היה לו רע בחיים, הוא בירך על הרעה כשם שמברכים על הטובה, כי לא היה לו רע, כי בכל מצב הוא אמר והרגיש ש"גם זה לטובה". וכשיהודי אומר "גם זו לטובה", אז הכל טוב.

* עלינו לדעת כי השגחת הקב"ה על כל ברואיו היא בהשגחה פרטית לפרטי פרטים, ובפרט על בני האדם. הכל בהשגחה עליונה - בן זה לאיזה הורים ייוולד: אם להורים דתיים או חילונים, להורים עשירים או עניים, להורים מאושרים או מדוכאים, חולים או בריאים, להורים אשכנזים או ספרדים או כל עדה אחרת. וכן מתי ימותו הוריו, וכו'. כל פרט ופרט בהשגחה פרטית לפי צורך גלגולה ותיקונה של אותה נשמה. וחייב אדם להסכים בלבו למצבו, ולדעת שזהו תיקונו, וזהו הטוב עבורו, ורק זה מה שיביאהו לתכליתו הנרצית והנדרשת ממנו.

תוכן העניינים

אמונה והשגחה מספר איוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה