ליקוט בעניין הייסורים
כתב ה'פלא יועץ': כמה מיני יסורין הם, וכולם אהובים, כלם חביבים, שאם ישב אדם כל ימיו בשלוה, אין מתכפר לו מעוונותיו כלום, אבל יסורין ממרקין עוונותיו של אדם, וצריך לקבלם באהבה, ביודעו ומכירו תועלת שבהם, שמכפרים עוונותיו, והתועלת יותר גדול, שמנקה ומטהר את אשר פגם למעלה ועושה נחת רוח ליוצרו. הנה כי כן האיש הירא מעברות שבידו, יקל לו ויערב לו כל מיני יסורין לתקן את אשר עיוות ולטהר את אשר פגם באהבתו את קונו. ואם היה באפשרות והיה הדין נותן, היו מאבדים עצמם לדעת, ומוסרים נפשם למיתה בשביל לתקן את אשר עיוותו ולטהר את אשר פגמו.
והנה יש יסורין בידי שמים מינים ממינים שונים, קשים ורכים, שנפרעים מן האדם לדעתו ושלא לדעתו. ומאחר שעל כל פנים הוא צריך לסבול אפילו על כורחו שלא בטובתו, טוב לגבר כי ישא עול ולא יקוץ בתוכחות, ויקבלם באהבה ובשמחה ובטוב לבב, כי גדולה מעלת השמח ביסורין ומקבלם מאהבה, כמבאר בדברי חז"ל: "מה אשם לדעת, אף יסורין לדעת". ועוד אמרו, ואם קבלם מאהבה מה שכרו? יראה זרע, יאריך ימים, וחפץ ה' בידו יצלח.
ועל כל מין צער שארע לו יהא רגיל לומר: "גם זו לטובה" ו"כל דעבד רחמנא לטב עביד". ולא יהא ככסילים שבועטים וכועסים, ואם נופלים או נכשלים אומרים דברי חרופין וגידופין. אוי להם שיורשים פעמיים גיהנום, שיגעים ביסורין לריק ומוסיפין על חטאתם פשע. אבל המקבלים הכל בטוב לב, אחריתם יהיה טוב, כי כל מה שנראה לאדם רעה, אלקים חשבה לטובה, אלא לפעמים הם נסתרות לה' ופעמים סוף שהן נגלות לנו, ועל דרך שפירשו חז"ל (נדה לא.) באחד שנתחב לו קוץ ברגלו, ולא היה יכול לירד בספינה, והתחיל לקלל את יומו, ולסוף שמע שנשברה הספינה וכולם טבעו, ואז התחיל לשורר, "אודך ה' כי אנפת בי". וידוע שמעט יסורין שסובל ומקבל באהבה בעולם הזה, מנכה הרבה מן העולם הבא.
ואל יחשוב אדם, שדי לו והותר במה שסובל, ונקה האיש מעוון, כי יאמין שהוא חייב הרבה מאד על שעובר מדי יום ויום, בין בשוגג בין ברצון. עכת"ד.
* בכמה התבטאויות של זעם ואי שביעות רצון מהנהגת ה' עמנו מתבטאים אנו בכל יום, ולפעמים בכל שעה, ואיננו שמים לב שבעצם הזעף והקצף הזה הוא ישירות על הנהגת הבורא, וכאומרים אנו לו שאיננו שבעי רצון מהנהגתו.
וכל היסורים שאדם סובל בעולם הזה, בפרט אם מאמין בהשגחה עליונה ויש לו דעת לקבל באהבה מאת ה', ואינו מהרהר אחר מידותיו יתברך חס וחלילה, אז מנכים ממנו על ידי זה מייסורי עולם הבא בלי שיעור וגבול, ואילו היה האדם מבין ורואה זאת, היה רוקד מתוך שמחה על חסד הגדול שהקב"ה עושה עמו, והוא כמו אם הרוחצת בנה מצואתו, ותינוק שאינו מבין הטובה צועק ובוכה, ואילו היה מבין הטובה והחסד שעושה אתו אמו, היה מנשקה ומחבבה מרוב שמחה ואהבה, וכן אם אינו בועט בייסורים ומצדיק דינו של הקב"ה, כי אם מבעט חס וחלילה בייסורים אז חס וחלילה נידון בגיהנום, אם לא חס וחלילה שיש לו ייסורים קשים ונוראים, ונפלט מפיו איזה דיבור שלא ברצונו, כדכתיב אצל איוב שהצדיק אותו אליהוא נגד חבריו שהוכיחו אותו על שנפלט מפיו דיבורים נגד מדת הדין, וכתיב שם: "איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכיל", ועל ענין כזה שבא שלא מדעת רק מגודל צער, על זה אמרו (בבא בתרא טז:) "מכאן שאין אדם נתפס בשעת צערו", ועם כל זה אמרו: "אמר רבי חנינא בר פפא איוב אילולי לא קרא תגר כשבאו עליו יסורין, כשם שאומרים עכשיו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב כך היו אומרים אלהי איוב".
* אמר רבי חנינא בר פפא: איוב, אילולי לא קרא תגר כשבאו עליו יסורים, כשם שאומרים עכשיו אלקי אברהם אלוקי יצחק, ואלוקי יעקב כן היו אומרים אלקי איוב. (ילקוט שמעוני)
נתבונן, הרי האבות הקדושים היו במדרגה שאין לנו מושג בהם כלל. והנה איוב לגודל יסוריו ונסיונותיו, אם היה מושלם במידה זו של אמונה בהשגחה, והיה מקבל מאורעות חייו באמונה מבלי קריאת תגר היה זוכה להצטרף לשלושת האבות ולהכלל עמהם לנצח נצחים. היש לך דרגת ''גדול'' יותר מזה להחשב כרביעי לשלשת האבות הקדושים?!
אם האדם מקבל באהבה יסורים לפי מהותו ודרגתו, אז מזדככים אבריו, נמתקים ממנו הדינים , נמחלים לו כל עוונותיו, ואשרי חלקו ומה נעים גורלו מי שזוכה לקבל יסורים באהבה, כמובא בגמרא (תענית ח.): "אמר רבי יהושע בן לוי, כל השמח ביסורין שבאין עליו מביא ישועה לעולם, שנאמר בהם ''עולם ונושע'', הרי שבקבלת היסורים באמונה ובשמחה, לא רק שהוא זוכה, אלא שמביא גם ישועה לעולם.
* השגחה פרטית מלווה כל יהודי מרגע לידתו ועד אחרית ימיו. הקב"ה מנהל את עולמו לפי הבנתו לטובת האדם, וגם כשהדבר נראה לו רע, בעצם הוא רק לטובה, ואם ימתין בסבלנות, יגלה עד כמה הכל היה בסוף אך ורק לטובתו ולהצלתו, ועל ידי כך יבין מדוע היה צריך שתפגע בו מדת הדין.
מעשה להמחשת הדברים
לפנינו מעשה שהיה בסוף מלחמת העולם השנייה, שימחיש לנו עד היכן מגיעים פני הדברים.
לאחר שבעלות הברית החלו להלחם נגד הנאצים, ימח שמם, הנאצים נסוגו בכל החזיתות, אך לא נתנו ליהודים מנוחה, הם לקחו אותם למחנה "ברגן בלזן" שבגרמניה, והמצב במחנה היה קשה מנשוא. רעב צמא ומחלות, היו רק חלק מן הצרות שאפפו את יושבי המחנה. המחנה היה מחולק לאגפים, ובאחד מהם היו גם שבויים חיילים רוסים.
בוקר אחד, הגיעו הנאצים לאגף זה, והכריזו: אנחנו יודעים כי בעוד כמה ימים יגיעו הנה האנגלים, ואנו רוצים שתספרו להם כמה טוב היה לכם אצלנו, לכן הבאנו לכם לחמניות טריות.
הרעב ששרר במחנה היה נורא. אחד היהודים שניצול משם מספר, שבמשך חמש שנים כמעט ולא אכל, וכל מחשבתו היתה נתונה רק לשאלה כיצד להשיג אוכל.
אם היה נשאל באותו רגע מה היה מעדיף: להשתחרר או לחמניה היה מבקש לחמניה! המוח נעשה אטום, ולא היה מסוגל לחשוב על שום דבר מלבד אוכל.
הוא נעמד בתור, וכשהביט לעבר סל הלחמניות, ראה שלא נותרו בו הרבה לחמניות. התעורר בלבו החשש שמא בדיוק כשיגיע יגמרו הלחמניות. מחשבה זו, גרמה לו לדפיקות לב מואצות, זעה קרה נגרה ממנו מרב פחד.
התור מתקדם, ששה אנשים לפניו. הוא מביט ורואה שנשארו שבע לחמניות, מה שאומר שהוא יזכה באחרונה. והנה מתקדמים לאט לאט ובאמת קבל את הלחמניה האחרונה.
הוא היה מאשר, הנה בידו הלחמניה. אמנם קטנה, אבל טרייה וריחנית. באותו רגע הבחין לפתע שליד החייל הגרמני מונחים סלים מלאים בלחמניות.
מיד עלה בדעתו רעיון: אם יש כל כך הרבה לחמניות, מדוע לא לקחת עוד אחת, הרי הנאצי ודאי לא יזהה אותו בין כל כך הרבה יהודים. ואז כשהנאצי שאל מי הבא בתור, אמר היהודי: "אני", וקבל עוד לחמניה. בידיו היו שתי לחמניות טריות. הוא היה מאשר.
לפתע הוא מרגיש יד לופתת את צוארו, וקול מאיים לוחש באזניו: "ראיתי אותך יהודי!" הוא הסתכל לראות מי הדובר, וראה שזה לא היה נאצי, אלא חייל רוסי שבוי. אותו רוסי בריון תפס בו בחזקה ואמר: תן לי את הלחמניה השנייה!
היהודי ערך לעצמו חשבון: הוא הרי אסיר כמוני, מה פתאום שאתן לו. ולכן אמר לו בתקף שאינו רוצה לתת לו את הלחמניה.
תפס אותו הרוסי עם עוד שני בריונים רוסים, והכניסו אותו לתוך הצריף, שם חבטו בו קשות ובעטו בו באכזריות, עד שכמעט והוציאו את נשמתו. וכשחשבו שהרגהו אותו, נטלו ממנו את הלחמניות והלכו.
היהודי הרגיש את צלו של מלאך המוות פורש עליו את כנפיו. נשא עיניו למרום וקרא: "ריבונו של עולם, דווקא עכשיו למות?! רגע לפני השחרור?! אם רצית לקחת לי את נשמתי, במשך החמש השנים האלה שהייתי כאן, היו לך מאות הזדמנויות לעשות זאת! וכך כשהוא מלא טענות כלפי מעלה, איבד את הכרתו.
כשהתעורר מעלפונו, ראה שמש זורחת. הוא לא הבין איך זה יכול להיות. חמש שנים הוא לא ראה שמש זורחת כשהוא קם, שהרי הנאצים היו מעירים את כולם בארבע לפנות בוקר למסדר. ומי שלא קם, לא זכה לקום יותר... אז איך יתכן שהוא ישן, והשמש זורחת?
אט אט חדרה למוחו ההכרה: הנאצים כבר אינם נמצאים כאן, הם ברחו, השתחררנו. אבל למה כזה שקט מסביב הביט סביבו וראה שכלם מתים. הלחמניות היו מורעלות!!! אבל עליו נגזר לחיות, ולכן הקב"ה דאג שיקחו ממנו את הלחמניות, אמנם הוא סרב לתת אותם, אז לכן הוא קבל מכות, כדי שיוכל להמשיך לחיות...
מכאן יש ללמוד עד כמה צריכים להודות לה' יתברך על הטובות וגם על המכות שמקבל האדם, וכבר אמר דוד המלך בתהלים: "יסר יסרני יה ולמות לא נתנני", כלומר, שהיסורים באו לאדם במקום המוות, ולכן צריך לקבלם באהבה, מפני שלולא היסורים, לא היה אותו אדם בין החיים חלילה.
* יקבל באהבה כל מה שיגזור לו הבורא ברוך הוא, ולא יבטח באדם. ואם הוא עומד בעוני ובדוחק, או שהוא חולה ומיוסר בייסורין, יחשוב אשר הבורא לטובתו גזר עליו כל זה לקבל מאהבה. וזה יסוד גדול ועמוד חזק לתורה ולמצוות, לקבל באהבה כל דבר, ולהנהיג עצמו בזה, ולומר על כל פגעיו "גם זו לטובה". ומתכוון כן בלבו, ושמח במשפט הבורא יתברך - ינצל משנאה ואיבה וקנאה. וגם אומן שונא בני אומנותו - הכל הבל ורעה רבה, כי יחשוב: כל אדם לא יוכל להרוויח יותר ממה שגזר עליו הבורא. (אורחות צדיקים שער השנאה)
* מעשה ביהודי שבא אל המגיד ממעזריטש זי"ע (מורם ורבם של רבי זושא ורבי אלימלך) ושאל אותו: "רבי, כיצד ניתן לברך על הרעה, כשם שמברכים על הטובה".
אמר לו המגיד: "אני לא אענה לך, סע לעיירה שנקראת אניפולי, שם תמצא יהודי בשם ר' זושא, תשאל אותו וממנו תקבל תשובה על שאלתך איך מברכים על הרעה כשם שמברכים על הטובה".
הגיע היהודי לאניפולי, חיפש וחיפש ולבסוף מצא את ר' זושא בביתו הדל והדולף, בית עלוב, ריקן, ומט ליפול, ובני הבית חולים ומיוסרים. הוא פונה אל ר' זושא ואומר לו כי המגיד ממעזריטש שלח אותו לשאול: "כיצד מברכים על הרעה כשם שמברכים על הטובה?, ולקבל ממנו את התשובה.
השיב לו ר' זושא: "אתה בטוח שהוא שלח אלי? אולי יש איזה זושא אחר באניפולי, איני חושב שהוא שלח אותך אלי... אני לא יכול לענות לך תשובה... אני חושב שזו טעות, אני לא הכתובת".
שאל אותו היהודי: "מדוע אינך יכול לענות?"
אומר לו ר' זושא: "אני אגיד לך את האמת, איך אני יכול להשיב לך?! מעולם לא היה לי רע בחיים, מעולם!".
שומע את זה היהודי, לא התעמק, חוזר למגיד ממזריטש ואומר לו: "זה טעות, הוא אמר שהוא לא הכתובת. הוא לא יכול להשיב".
- "הוא לא השיב לך?!"
- "לא, הוא אמר שאינו יכול להשיב".
שואל אותו המגיד ממזריטש: "אבל מה הוא בכל זאת אמר לך"
ענה לו היהודי: "הוא אמר שהוא לא יכול להשיב כי אף פעם לא היה לו רע בחיים".
אמר לו המגיד ממעזריטש: "שוטה שכמותך, הוא לא יכול היה להשיב משום שאף פעם לא היה לו רע בחיים. ראית את ביתו! ראית את סבלו! ובכל זאת, אף פעם לא היה לו רע בחיים - הנה התשובה".
רבי זושא שאף פעם לא היה לו רע בחיים, הוא בירך על הרעה כשם שמברכים על הטובה, כי לא היה לו רע, כי בכל מצב הוא אמר והרגיש ש"גם זה לטובה". וכשיהודי אומר "גם זו לטובה", אז הכל טוב.
* עלינו לדעת כי השגחת הקב"ה על כל ברואיו היא בהשגחה פרטית לפרטי פרטים, ובפרט על בני האדם. הכל בהשגחה עליונה - בן זה לאיזה הורים ייוולד: אם להורים דתיים או חילונים, להורים עשירים או עניים, להורים מאושרים או מדוכאים, חולים או בריאים, להורים אשכנזים או ספרדים או כל עדה אחרת. וכן מתי ימותו הוריו, וכו'. כל פרט ופרט בהשגחה פרטית לפי צורך גלגולה ותיקונה של אותה נשמה. וחייב אדם להסכים בלבו למצבו, ולדעת שזהו תיקונו, וזהו הטוב עבורו, ורק זה מה שיביאהו לתכליתו הנרצית והנדרשת ממנו.
משל מה'חפץ חיים'
ר' ראובן היה עשיר, גיבור ויפה תואר. הוא היה פרנס העיר, אולם היה בז לעניים, מטיל אימה יתרה על הציבור, מתגאה בעושרו, בגבורתו, וגם מתפתה ליצרו, בהיותו יפה תואר. וכה עברו עליו ימים ושנים עד שנתבקש לבית דין של מעלה. אמנם מעשים טובים היו בידו גם כן, אולם לא הכריעו את כף הזכות להכניסו לגן עדן. ומשמים יצא פסק, שעליו לחזור לעולם ולתקן מעשיו.
שואל ראובן לפני בית דין של מעלה ואומר: "באיזה אופן אחזור לעולם השפל?", עונים לו בית הדין: "עשיר, גיבור ויפה, בדיוק כמו שהיית קודם!", מתחנן ראובן ובוכה, וטענה בפיו: "ריבונו של עולם, הלא אם אחזור לעולם כמצבי הקודם, הרי ששוב אקלקל בעושרי, בגבורתי וביופיי, ואם כן, מה הועלתי בחזרתי בגלגול?! אנא, ריבונו של עולם, השיבני לעולם השפל הזה עני, בעל מום ומכוער, כדי שאהיה צדיק גמור". אולם בית הדין של מעלה טוענים, ובצדק: "בהחלט לא, שהרי קלקלת בעושר, בגבורה וביופי, אם כן, עליך לתקן כמו כן בעושר, בגבורה וביופי, ואם לא כן, כיצד תתקן את מה שקלקלת?
ראובן בוכה ומתחנן, מפעיל את כל מלאכי סנגוריא שלו, מליצי יושר, נעזר בזכות אבותיו ומעורר רחמים מרובים על נפשו, שישוב לזה העולם עני, בעל מום ומכוער, כדי שלא יפול שוב ביד יצרו. והנה לאחר בקשות רחמים וזכויות רבות, שוב דנים בית דין של מעלה אם להיענות לבקשתו של ראובן, ולאחר דיון רב, מצאו לו זכות, שאכן מסיבות שונות מגיעה לו הזכות הגדולה ביותר - לרדת שוב לזה העולם, עני, בעל מום ומכוער. והנה בבימן טוב ובמזל טוב בן לנו בעולם ויקרא שמו בישראל ראובן. ראובן בא מחדש לעולם נכה ברגליו ומכוער. ולאחר שנים גדל ראובן, והנה פרנסתו קשה, עניות שוררת בביתו, והוא גם מוכה שחין ומיוסר.
יום אחד רואה ראובן את מצבו הנורא ובוכה, וטענתו לשמים: "ריבונו של עולם, מה נשתנתי מכל בריות העולם, להיותי עני, בעל מום ומכוער?! מה הריעותי ומה פשעתי?! רשעים יותר ממני יש לך בעולמך ומצבם שפיר ממצבי!!! ראובן מקלל את יום היוולדו, ולפעמים גם מטיח דברים קשים כלפי מעלה. ואינו יודע כמה סנגורים ומליצי יושר היה צריך הוא עצמו להפעיל כדי לזכות ליפול למצב כזה.
כך היה אומר ה'חפץ חיים': לעולם אל יתאונן אדם על מצבו, ואף אם קשה ונורא הוא, שמא הוא עצמו ביקש והתחנן ליפול למצב כזה, וזכה ונענו לו. ואם כן, מה יש לו לטעון אין לו אלא רק לקבל ולהתמודד באהבה עם מצבו.
ועוד אמר ה''חפץ חיים'': כל אדם נברא בכוחות הנדרשים ומתאימים לבעיותיו, אם ניקח את כל אופני ייסורי העולם ונפרשם על השולחן, ונשאל את אותו יהודי המיוסר: במה הוא בוחר, הרי שיבחר בדיוק בייסורים הפוקדים אותו, ולא יבחר משהו אחר, כיוון שיראה שכוחותיו תואמים בדיוק לייסוריו שלו, ולא לייסורי חבריו.
* לפעמים האדם עומד לפי רוע מעשיו בפני גזרות קשות משמים, ובתמורה לכך מקבל ייסורים וחולאים הבאים בתור איתותים שיפקח האדם את עיניו, ויצעד בדרך הישרה. והיה אם האדם תופס ומבין את מטרת הייסורים ומטיב את מעשיו, אזי אשריו ואשרי חלקו. אולם אוי ואבוי לו אם הוא מתעלם מן האותות, ובמקום להבין את הרמז הוא מחרף הוא מגדף.
מעשה נוסף
מעשה באדם שנסע ברכבו וראה שנורית אזהרה אדומה דולקת בלוח השעונים. הדבר הפריע לו, לכן פנה לחשמלאי רכב ובקש ממנו שיכבה את הנורית האדומה. החשמלאי פתח את לוח השעונים וניתק את הנורה מהחשמל. הנהג שמח ש"יצא בזול", אולם לאחר כמה שעות של נסיעה, הרכב לפתע הפסיק לעבוד... לפעמים אנו מקבלים רמזים ואיתותים מן השמים, צרות או יסורים, ועלינו להבין את הרמז ולעשות מיד את הדבר הנכון והרצוי ולא לחפש "קיצורי דרך". עלינו לעשות רצון ה' ית', לפשפש במעשינו ולשוב בתשובה. כך הדבר גם כאשר היסורים באים על האדם, יש לו לקבלם בסבר פנים יפות, ולשמוח בהם, על שבאו לו כעזר וסיוע כדי שיתקן את מעשיו, ובזה יציל את חייו גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.
* כשאדם, חס וחלילה, באיזה צער גדול, או ייסורים, חס וחלילה, אז על ידי צער וייסורים, קרובים דבוריו לפני ה', ואז טוב שיעסוק בתשובה, כי זה יועיל להמתקת הדינים יותר מכל למודים ומכל התפלות, כי העיקר אצל הקב"ה - לב נשבר ונדכה, שעל ידי זה מתבטלים כל הגזרות. ולבחינת לב נשבר, אי אפשר להגיע, לא על ידי תפילה, ולא על ידי תהלים וכדומה, לאדם בינוני, אלא רק על ידי תשובה - ווידוי, חרטה ועבודת ה' זמן וזמנים. וישפוך לבבו לפני ה' כבן המתגעגע ושופך שיחו לפני אמו. וזו היא הדרך להביא את האדם בזו השעה לדמעות רבות, מפני שמקור הדמעות נסתם מחזק הלב או מטמטום הלב, מה שאין כן כשהוא בצער, חס וחלילה, או על ידי מרירות הלב הגשמי, נכנע הרע ונשבר הלב וקרוב הוא לדמעות, ואז יש עת רצון גדול לעסוק בתשובה בזו השעה. ודע ותתבונן, אחי, בכל אלו הדבורים, כי יהיה טובה לנפשך. (טהרת הקודש שטו:)
* צריך האדם לקבל על עצמו אמונת השגחה פרטית מעם ה' על כל דבר קטן וגדול, הן שיארע לו איזה צער חס וחלילה, או כל דבר שמזדמן לפניו הן לטוב והן רע, וכל שבא לפניו לפני עיניו, תיכף יקבל על נפשו ובתוכיות לבבו האמונה בהשגחה פרטית, כי מלבד שמקיים בזה מצוה מן התורה, הנלמדת מהפסוק: "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך" (דברים ח), דהיינו כמו שאב מייסר את בנו בוודאי בלי ספק שכוונתו רק לטובתו, ככה כל יסורים שהקב"ה מביא על האדם הוא לטובה ולהתחסד עמו.
לכן על כל דבר קטן שיארע לו, גם שנתהפך חלוקו, או שכח איזה דבר להביא ומצטער מזה, ואפילו כל מיני צער קטן הנוגע לו, או לאשתו, או לזרעו חס וחלילה, או ממטלטליו, יאמר הנוסח הבא:
"אני מאמין באמונה שלימה שזה הצער והיסורים שבאו לי, הכל בהשגחה פרטית מעם ה', והנני מקבל עלי באהבה, וכל זה בא לי מסיבות עוונותי הרבים, וצדיק אתה ה' על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי. ויהי רצון שיהיו אלו היסורים לכפרה על עוונותי הרבים. והנה מצד הדין הייתי צריך לפרוט ולשוב ולהתוודות על החטאים והעונות שבסיבתם באו לי אלו היסורים, אבל גלוי וידוע לפניך שאין איתי יודע עד מה, לכן יהי רצון מלפניך אבי שבשמים שתמחוק ותשריש החטא ועוון ופשע שגרמו לי אלו היסורים, וימתקו כל הדינים מעלי ומעל כל ישראל, ויתהפכו כל הצירופים לטובה, וימשכו חסדים טובים ומגולים לנו ולכל בית ישראל עד עולם אמן".
ובזה הנוסח שיאמר בכל לבו יקיים חמש מצוות:
א. אמונה בהשגחה פרטית שהיא מצות עשה הנלמדת מהפסוק: "אנכי ה' אלקיך".
ב. להצדיק דינו של ה', שלחלק מהפוסקים נחשב למצות עשה ונלמד מהפסוק: "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך".
ג. מצות עשה של תשובה ווידוי, מהכתוב: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וכו', והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה).
ד. לעורר רחמים על כנסת ישראל, שזה נכלל במצות עשה של: "והלכת בדרכיו" (דברים כח), כי כן דרכי אלקינו לרחם ולחונן ולהשפיע תמיד.
ה. מקיים מצות עשה מדברי קבלה מהפסוק: "חסד ומשפט אשירה" (תהלים קא), ודרשו חז''ל: אם חסד אשירה ואם משפט אשירה.
סוף הספר