אם יעקב· רבי יעקב בנימין יקימובסקי
ברכות · דף סד.
בסיומא דמסכת אר"א אר"ח ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך, ובירושלמי סוף מכלתין גרסינן אר"א בשם ר"ח ת"ח מרבים שלום בעולם מה טעם וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, ופירש הפ"מ בניך הב' מיותר הוא הלכך דריש בו דעל ת"ח קאמר שהם מרבים שלום בעולם עכ"ל, ובמה"פ כתב דבבלי מסיים אל תקרי בניך אלא בוניך, ונראה דג"כ מיתורא דבניך בתרא קדריש דכתיב גבי' ורב שלום אל תקרי בניך אלא בוניך, דהן הן המרבים שלום בעולם עכ"ל, א"כ לפי"ד יקשה בכולי תלמודין שאמרו בכ"ד אל תקרי, ג"כ צריך למילף מיתורי ולא אשכחן שמה שום יתור, ועוד כיון דמיתורי קדריש ל"ל אל תקרי, אלא אין כונת הגמרא בכל הש"ס לעשות שיבוש במקרא דזה א"א, רק לומר דרך אסמכתא שאי אפשר לומר כן רק אם תקרי כן ובמקום דאיכא למדרש מיתורי כמו הכא זהו דרשה גמורה, יען שישראל נקראים בית כמ"ש בית ישראל, בית יעקב, והיינו ע"י קשורם בתוה"ק שהיא המקשרת אותם בצוויה ואזהרותיה שילכו כולם באור ה' היא אור התורה נעשה להם בית מגן, וכמו שבבית כ"ז שלא נבנה בשלימות א"א לקרא בנין שלום, כן ישראל כ"ז שאין מתאחדים באחדות גמור חסר מהם בנין התורה שהיא ג"כ נקראת בנין שא"א לאומה ישראלית להבנות כקדמותה אלא ע"י קיום התורה וכמ"ש אין ישראל נגאלין אלא בזכות התורה, והתורה ולומדיה נקראים בונים אב"י, ונאמר ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה והיינו קיום התורה וחיזוקה בשלימות, ומצות פ"ו ג"כ היא מלשון בנין וכמ"ש בסוף רות אשר בנו שתיהן את ב"י, אבל זה דוקא בנים כאלה שנוהגים מנהג בנים (כמאמרם בקידושין (דליו ע"א) אז נקראים בנים ואם לאו אין נקראים בנים, וזהו אל תקרי בניך לומר שקיימת מצות פ"ו אלא בזמן שהם בוניך עוסקים בתורה, בונים את ב"י, וכונת המ"פ הכי, משום דבניך בתרא על בניך קמא דרשינן דבניך קמא הנון בפתח ובניך בתרא הנון בקמץ כלומר דכל בניך קמא שהם למודי ה' ורב שלום, אימתי הם מרבים שלום, בזמן שהם בניך שאין למודם עבור תועלת עצמם בלבד, רק ע"ש למודי ה' לבנות כרם בית ישראל ע"י תורה ומצות וגם הלומדים בזמן שביכלתם לחזק ולהשפיע מכספם ומכל מה שחננם לאחרים אז נקראין בשם בית המגין על כל יושבי' מקור וחום, כן אומה ישראלית בכללה ע"י קיום התורה וטוב לבבם מגינים זע"ז, וכמ"ש בשבת (דמ"ט ע"א) ישראל מצות מגינות עליהם ובניך בתרא שהוא בקמץ מפרש לבניך קמא שא"א שיתקיים הבניך קמא להקרא בשם בנים אלא בזמן שהם בחינת בונים וכמו שבארתי לעיל ואמ"ל:
בעזרת השוכן בירושלים, תושלב"ע:
דרוש בענין היסח דעת בתפילין ענף א
ענף א איתא ביומא דף ז' ע"ב) גמרא תנאי היא דתניא ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה דר"ש רי"א עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה א"ל ר"ש כ"ג, ביו"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה א"ל ר"י הנח לכ"ג בי"כ שטומאה הותרה בצבור מכלל דר"ש סבר טומאה דחויה היא בצבור וצריך לריצוי ציץ וע"כ שפיר יכול למילף מכ"ג דאף באינו על מצחו מרצה והיינו תנאי דר"ש סבר דחויה ור"י סבר הותרה טומאה בצבור אמר אביי בנשבר הציץ כ"ע ל"פ דלא מרצה כי פליגי דתלי בסכתי ר"י סבר על מצח ונשא דוקא בשעה שנושא על מצחו מרצה ור"ש סבר תמיד לרצון לפני ה' מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה שילך תמיד בציץ, מי לא בעי מינם פורתא מי לא בעי מיעל לביה"כ אלא תמיד מרצה הוא ולר"י נמי הא כתיב תמיד ההוא תמיד שלא יסיח דעתו כדרבה בר"ה דאמר רבר"ה חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה ק"ו מציץ מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהם אזכרות הרבה עאכו"כ, והקשה בש"א כיון דנראה בעליל מזה הגמרא דלר"י דיליף מתמיד לענין היסח הדעת לא ידעינן עוד דתמיד מרצה א"כ קשה על הרמב"ם דפסק בהלכות תפילין פ"ד הי"ד דאסור להסיח דעת מהן וע"כ יליף מתמיד על מצחו לענין היסח הדעת והיאך פסק בהלכות ביאת ממקדש פ"ד הט"ו דטומא' דחויה בצבור דכיון דטומאה דחויה א"כ צריך ריצוי ציץ ומוכרחין למילף מתמיד דתמיד מרצה אף בשעת טומאה ותרווייהו היאך שמעינן מינה. ועוד קשה לי למה לא פריך הגמרא דר"ש דלמד מתמיד דתמיד מרצה מנ"ל דאסור להסיח דעת מתפילין דאין סברא שיחלק ר"ש בזה לומר דמותר להסיח דעת בתפילין, ועוד צ"ב למה גרע בנשבר הציץ מתלי בסיכתא הלא איפכא מסתברא דבנשבר אנוס הוא ומאי הוה לי' למיעבד, ונלפע"ד דסברת ר"ש דסבר תמיד מרצה משום דיליף מתמיד לרצון למה הוא תמיד לרצון משום דלפני ה' היינו שאינו מסיח דעת מהן וכונתו לפני ה' שבשעה שהולך בהן זהיר הוא בקדושתה לזאת היא הנותנת שיש בכחה לרצות תמיד אף בשעה שאינה על מצחו אי תלי בסכתא כיון שאינו זמן הליכת ציץ ושפיר יליף מתמיד לרצון דמרצה תמיד ומלפני ה' יליף דאסור להסיח דעת מהן אבל אם נשבר הציץ כיון דהעת היא זמן הליכת ציץ והיתה לו היסח הדעת גדול שנשבר והויא דומיא למנחות (במנחות דף ק"ג ע"ב) דפירש שם ר' זירא דבריו של ר"ש דקאמר התם כל מדות חכמים הוא דראוי לבילה מיהא בעינן וה"נ כיון שנשבר ואינו ראוי למצח כדיליף לקמן דף ח' ע"א) והויא דומיא לאינו ראוי לבילה אינו מרצה וא"כ לא שייך לר"ש למפרך דרבה בר רב הונא מנ"ל כיון דהיא עיקר סברתו דמרצה מפני שאינו מסיח דעת מהן, ומשו"ה מביא הגמרא הסוף פסוק דלפני ה' לאמר דלזאת הוא תמיד לרצון משום דלפני ה' הוא ואינו מסיח דעתו מהן ע"כ הוא מרצה תמיד:
וזהו שפיר לשון הגמרא בברכות דף ו' ע"א) עה"פ וראו כל עם הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש דהול"ל אלו תפילין שעל ראש וכמו שפירשו בתוס' דתפילין ש"ר מפני שהן בגבהו של ראש ונראין דשייך בהו וראו, אע"כ משום דצריך לכוין בהם ואסור להסיח דעת מהן לזאת נקראין תפילין שבראש, ולפ"ז לאו דוקא על תפילין ש"ר אלא על שניהם ש"י וש"ר רק בכונה תליא מלתא רק דש"ר נראין לעין ומפיל אימה יתירה וש"י מכוסה דכתיב לך לאות ולא לאחרים לאות וכן משמע בירושלמי פרק א"ע ה"א דגרסינן שם ר' יונה ורב אסה עלון קומי ארוסקונס באנטיכיא חמתון וקם מן קומוהן אמרין לי' מן קומי אלין יהודאי את קאים לך אמר לן אפיהן דהני אנא חזי בקרבא ונצח, ר' אבון על קומי מלכותו כי נפק הפך קדל אתון בעון מיקטלנו וחמין תרין זיקוקין דנור נפקין קדלו ושבקוהו לקיים מה שנאמר וראו כל עם הארץ וכו' תני רשב"י וראו כל עם הארץ כי שם ה' נק"ע כל אפילו רוחות אפי' שדים ואפ"ל דהני תרין זיקוקין דנור כנגד תפילין ש"י וש"ר ובודאי בכונה תליא מילתא שהיא ממעלת הצדיקים ההולכים לפני ה' תמיד ואינם מסיחים דעתם ממצות ה' ולזאת נעשה להם נס זה וא"כ א"ש ג"כ קושית הש"א (בסי' ל"ח) דלא ק"מ על הרמב"ם דפסק טומאה דחוי' בצבור כר"ש ובכ"ז פסק דאסור להסיח דעת מתפילין כיון דגם לר"ש תרווייהו חד טעם הוא דאף דטומאה דחוי' וצריך ריצוי ציץ בכ"ז מרצה משום דאינו מסיח דעתו ובענין היסח הדעת ל"פ כלל ר"ש ור"י דודאי גם ר"ש סבר דאסור להסיח דעת (ודלא כמלא הרועים שכ' באות ה' דלר"ש מותר היסח הדעת בתפילין) רק דר"ש סבר דתרווייהו חד טעמא הוא ולא צריך למילף להיסח הדעת לחודא, וממילא ש"מ, כמו דמצינו בכ"ד, ור"י סבר דתמיד לרצון הוא להיסח הדעת לחודא ולא ידעינן דתמיד מרצי והרמב"ם ג"כ משמע לו מתמיד לרצון דמרצה תמיד ולכן פסק דטומאה דחוי' ומלפני ה' משמע לו איסור היסח הדעת דאל"כ אינו לרצון משום דרחמנא לבא בעי:
והשתא יתורץ ג"כ קושיית הכ"מ על הרמב"ם ה' תפילין (פ"ד הט"ו) שפסק תפילין צריכין גוף נקי שיזהר שלא יצא ממנו הריח מלמטה כ"ז שהן עליו, וכתב הכ"מ וז"ל יש לתמוה על רבינו למה כ' טעם אביי דסבר בשבת דף מ"ט ע"א) דתפילין צריכין גוף נקי מטעם שלא יפיח בהן דהא קיי"ל כרבא לגבי אביי ותירץ משום דבפרק ר"א דמילה דף ק"ל ע"א) גרסינן אר"י תפילין צריכין גוף נקי מ"ט שלא יפיח בהן רבא אמר שלא יישן בהן וכיון דסתם תלמודא נקט שלא יפיח הכי נקטינן ע"ש ולפום תירוצו יקשה הלא חזינן מקושיית הגמרא מי לא בעי מינם פורתא אלמא דסתמא דגמרא כרבא דלאביי דס"ל הטעם דשלא יפיח בהן ס"ל אע"פ שאין זהיר בשינה מניחן, וכן משמע בתוס' שבת דף מ"ט ע"א) ד"ה אביי ותפילין ילפינן מציץ בק"ו וכיון דבציץ אסור לינם מכ"ש בתפילין, וגם יקשה סתמא דגמרא דשבת אסתמא דגמרא הנ"ל, דיומא, דבשבת דף ק"ל ע"א) הנ"ל משמע סתמא כאביי, וביומא דקאמר מי לא בעי מינם משמע כרבא, אולם לפי"ד א"ש כיון דרבא לא נאדי מטעם דאביי כפירוש התוס' ד"ה שלא יישן בהן, משום שלא יפיח בהן בשעת שינה או משום היסח הדעת עכ"ל, וכיון דהרמב"ם פסק דאסור להסיח דעת דילפינן מלפני ה' וכמו שפירשתי ע"כ כתב ג"כ טעם דאביי משום דאמרו בסנהדרין דף צ"ג ע"ב) עה"פ אשר כח בהן לעמוד בהיכל המלך שהיו אונסין עצמו מן השחוק וכו' ומעמידין על עצמן בשעה שצריכין לנקביהן מפני אימת מלכות מכ"ש בתפילין משום דלפני ה' וגם דה' בראשם היינו תפילין, עאכ"ו דצריכין ליזהר מאוד א"כ שפיר כתב הרמב"ם הטעם שיזהר שלא תצא ממנו הרוח כ"ז שהן עליו משום דשמא דמריה עליה ובזה"ל הביא ג"כ בהגהת אשר"י פ"ד דשבת סימן ה' תפילין צריכין גוף נקי שיכול לאנוס עצמו שלא יפיח וגם לא יישן בהן ע"ש והיינו דחד טעם הוא ואפ"ל דהרמב"ם פסק כרבא דהלכה כמותו נגד אביי והא דכתב שלא תצא הרוח ולא הזכיר טעם דשינה משום דגם רבא מודה דאסור להפיח בהן אלא דמוסיף שיכול להעמיד עצמו כשתאחזנו שינה וכדפי' התוס' ד"ה אביי ע"ש, וגם סתמא אהדדי לק"מ דאפי' אם נימא לאידך גיסא כסתמא דאביי הלא גם אביי מודה דאסור לישן בהם כמו שפירשו בתוס' ד"ה הנזכר אלא דלא חייש שמא ישן בהם ורבא חייש ג"כ שמא ישן בהם (וכדפי' רש"י ותוס' משום שלא יפיח בהן בשעת שינה דאל"כ אינו ענין כלל לגוף נקי) ושפיר פריך מי לא בעי מינם פורתא דאפי' לאביי שינה אסור:
דרוש בענין היסח דעת בתפילין ענף ב
ענף ב גרסינן במנחות דף מ"ד ע"א תפילין ש"י אינה מעכבת כו' אר"ח ל"ש אלא שיש לו שתיהן, ואם אינו מניח אלא אחת, אותה מצוה מיהא קיים, אבל אין לו מעכבת אמרו, לו אמרת א"ל לא אלא מאן דלית לי' תרי מצוה חד מצוה נמי לא ליעבד ומעיקרא מאי סבר גזירה שמא יפשע. וכתב הכ"מ על הרמב"ם ה' תפילין פ"ד ה"ד דנקטינן הכי בין שיש לו בין אין לו אינן מעכבת זא"ז אעפ"י שבפירוש המשנה להרמב"ם כתב דבאין לו מעכבת ט"ס הוא עכ"ל, ובספר כה"מ הביא לפי סברת הש"א בסי' ב' דלא שייך עשו סייג ועקרו ד"ת בשוא"ת רק במקום שחששו שלא יעבור עבירה חמורה כמו בתקיעת שופר ולולב ומגילה שלא יבא לטלטל ד' אמות ברה"ר אבל היכי דיעבור על הסייג אינו אלא חששא שלא יקיים העשה לא עשו חכמים סייג בזה שלא יקיים העשה משום חששא שלא יעבור על העשה כי מה תקנו בזה יותר מבזה כמו כאן בתפילין דאי נימא דבאין לו לא יניח משום חששא דיסמוך על האחת א"כ לא יניח אפילו האחת, ומסביר הגמרא הזאת בהו"א ומסקנא דבהו"א לא ס"ל סברת הש"א ע"כ קאמר דבאין לו מעכבת משום גזרה שמא יסמוך על האחת תמיד, ובמסקנא ס"ל סברת הש"א, והרמב"ם בפיה"מ לא ס"ל סברת הש"א, ובחיבור הגדול חזר בו וס"ל סברת הש"א, ונלפע"ד דשפיר הוא ואין צ"ל כלל דט"ס הוא בפיה"מ כמ"ש הכ"מ, ולא חזר הרמב"ם בחיבור הגדול ממה שכתב בפיה"מ, כמ"ש הכ"מ, ולא נצטרך לחלק הגמרא בהו"א ומסקנא, אף שבהשקפה הראשונה משמע מלשון הגמרא מעיקרא מאי סבר שהוא הו"א, באמת הכי איתא, ואינו אלא למסבר טעמא, וכמ"ש הב"י בטוא"ח (סי' קצ"ז) בלשון איהו סבר הובא לעיל בחידושי על ברכות דף מ"ח ע"א) דקושטא דמלתא הכי איתא ע"ש כל הענין, והגמרא מפרש לה התם אליבא דר' זירא, ה"נ מפרש לה הכא אליבא דרב חסדא וכן דרך הש"ס בכ"ד ובפרט במקום שההו"א הוא להלכה ביותר מפרש לה, כגון בב"מ דף מ"ד ע"ב) בילדותי' מאי סבר ובזקנותי' מאי סבר ואח"כ אמר רב אשי כילדותו מסתברא מדקתני כו' ואף ר"ח סבר כו' וה"נ אל תתמה בל' מעיקרא מ"ס משום דפעמים בעינן למיחש שמא יפשע. וכ"מ בחולין (דנ"ב ע"א) סברי א"כ מרתח רתח אע"ג דקאי הכא דמסיק כיון דקאמר להו גיסטרא קאמרינן היינו ריתחא, אלמא מצינו בכ"ד בלשון סבר, סברי אע"ג דקאי הכי ה"נ קושטא דמלתא הכי איתא, וכ"מ דתיכף כששאלו אמרת, ולא פירשו מאי קשיא להו, תיכף ענה לא, אלא מאן דלית לי' תרי מצוה חד מצוה נמי לא ליעבד, אלמא דכעס עלי' למה חשבו כלל דהכי כונתו, ואח"כ מפרש הגמרא אליבי', למה קאמר כלל הלא שנו כיון דלהלכה, אינו מעכב אפילו באין לו, ע"ז קמשני הגמרא דלכתחילה צריך למיחש לפסוק כן, (רק בדיעבד היינו לכתחלה שהוא כמו דיעבד ר"ל במקום שא"א בלא"ה שרינן לו) ובזה אמרינן דהלכה ואין מורין כן, וכמו שאמרו לעיל דף ל"ו ע"ב) ואמר רבינא הוה יתיבנא קמיה דרב אשי וחשך, והניח תפילין, ואמרי לו לשמרן קא בעי להו מר ואמר לי אין וחזיתי לדעתו דלא לשמרן הוא בעי קסבר הלכה דלילה זמן תפילין, ואין מורין כן, שמא ישכחם ויישן בהם, וכן נפסק לדינא בשו"ע או"ח סי' ל' ס"ב אסור להניחם בלילה שמא יישן בהם, ואם הניחם קודם שתשקע החמה אפי' הם עליו כל הלילה מותר, ואין מורין כן, וכתב המ"א דברבים צריך לחלצם, ה"נ בזה, אף שהלכה כן דאין מעכבין אף באין לו וכמ"ש הש"א, דגם בהו"א ס"ל סברת הש"א, אבל לכתחלה ובפומבי אין מורין כן משום ע"ה, דבשלמא בשעה שיש לו שניהם ומניח לפעמים רק אחת משום איזה טעם כדאית' בירושלמי ברכות פ"ג ה"ג ר"י בסיתוא דהוה חזיק רישא הוה לביש תרויהן, ברם בקייטא דלא הוה חזק רישא לא הוה לביש אלא דאדרעי' אף דאפשר דכל היום נהג כן, אבל בשעת ק"ש ותפלה הניח תרווייהו, אכן הלא מדינא החיוב של תפילין הוא כל היום אלא משום דק' לזהר בקדושתן אין אנו נזהרין בזה, כמבואר בא"ח (סי' ל"ז ס"ב) לדידהו היה כל היום כמו לנו זמן ק"ש ותפלה וכמ"ש ביומא דף פ"ו ע"א) ה"ד חילול השם, ר"י אמר כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין, מ"מ חזינן דמשום איזה טעם לא הניח ר"י אלא אחת ה"נ לא גזרו א"א משום דאפשר [ולכן בקייטא לא הניח רק הש"י] דלמה יקל לנפשו להניח רק א' בשעה שיש לו שתיהן אלא בשעה שא"א לו יעשה כן, אבל בשעה שאין לו חיישינן לפסוק כן בפומבי, שמא יסמוך על האחת תמיד דיקל לנפשו שגם באחת קיים מצות תפילין ויסיח דעתו מלקנות שניה, וכ"מ מלשון פיה"מ להרמב"ם וז"ל אבל אם אין אצלו אלא ש"י או של ראש אין מותר לו להניח עד שיעשה אחרת שמא יסמוך על האחת תמיד עכ"ל, ולא קאמר אסור רק אין מותר לו היינו להתנהג בהיתר בלא שה"ד לכתחלה וגם שמא יטעה מחשש היסח הדעת שיסיח דעתו מלקנות שניה אבל כשא"א לו בשה"ד שפיר, דבזה יהא לו היכרא, שצריך שניה:
וכעין זה הוכיח התוס' רי"ד על הירושלמי לתרץ מה שקשה לכאורה על הגר"א דהנה איתא בירושלמי סוכה פרק ג' ה"א איזו היא גזולה פסולה כל שנכנס לסוכתו של חבירו שלא מדעתו כהדא גמליאל זוגא עביד לו מטלא גו שוקא עבר רשב"ל א"ל מאן שרי לך עכלה"ג, דבני מערבא ע"ש, והגר"א ז"ל באו"ח סימן תרל"ז מביא הירושלמי הזה למקור הדין המבואר בשו"ע אע"ג דקיי"ל בתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו דכשר כחכמים דס"ל יוצאין בשאולה מ"מ לכתחלה אסור לכנס לסוכתו ש"ח שלא מדעתו רק בדיעבד יוצא, וכ' התוס' רי"ד ז"ל וצ"ב מאי מייתי ראיה מירושלמי דס"ל אף בדיעבד פסול להדין המופסק לפי ש"ס דילן דבדיעבד כשר, וכיון דבדיעבד כשר אף בתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו משום דקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא, אימא דלכנוס לתוך סוכה ש"ח שלא מדעתו מותר לכתחלה, כמו דמותר אדם ליקח טלית ותפילין ש"ח שלא מדעתו דניחא לאינש למיעבד מצוה בממונא, ומאי ראיה מירושלמי דס"ל אף בדיעבד פסול עכ"ל בתוס' ביאור, אבל נראה דשפיר הוכיח הגר"א מירושלמי מדלא קאמר לו רשב"ל לגמליאל זוגא מפורש אסור רק מאן שרי לך משמע דאין מורין, ואין נוהגין לכתחלה כן להתיר בפומבי גו שוקא שהוא רה"ר וע"כ תמה מאן שרי לך לכתחלה, אבל בדיעבד ה"נ דמותר ומאי דקאמר פסולה היינו משום דכל כי האי פסול לכתחלה, ג"כ פסול מקרי משום סרך רציחה וכ"מ בק"ע וז"ל עבר רשב"ל וא"ל מי התיר לך לעשות סוכה כאן ולא אסר לו, ש"מ דבדיעבד (מותר) ויצא אפילו בקרקע גזולה דהא קרקע של רבים היא עכ"ל, ומוכח דעיקר הראיה מדלא אמר לו אסור ה"נ מדלא קאמר הפיה"מ מפורש דמעכב רק אין מותר לו היינו דהלכה כן ואין מורין לכתחלה בלא שעת הדחק, וכ"מ ביו"ד סי' ל"ט ס"ב כתב הרמ"א ויש מחמירין אם נאבדה הריאה ואין להתיר רק בפה"מ או בגדיים וחיות שאין סרכות מצויות שם עכ"ל, וכתב הש"ך דלכ"ע בדיקת הריאה אינו אלא מדרבנן וכ"מ בתשובת ב"ל ומדינא כיון שנשחטה בחזקת היתר ואולי לזה דקדק הר"ב בצחות לשונו ויש מחמירין ולא כתב ויש אוסרין אלא רצה לומר דהאוסרים לאו מדינא אוסרים אלא דס"ל שחכמים החמירו בדבר כדי לחזק דבריהם עכ"ל, ה"כ דקדק בפיה"מ בצ"ל לומר אין מותר לו ר"ל שראוי להחמיר אבל לא מדינא דחששא בעלמא הוא שמא יסמוך על האחת תמיד, ומכל הלין סוגין חזינן בעליל שאין מהצורך לומר דט"ס הוא, וכן אין צ"ל דהרמב"ם בחיבורו הגדול חזר בו ממ"ש בפיה"מ דהלא לא כתב בפיה"מ אסור רק אין מותר לו וע"כ לא כיון לאסור אף בדיעבד ר"ל בלכתחלה שהוא כעין דיעבד דהיינו שעת הדחק אלא דר"ל לכתחלה אין מורין כן בלא שום שה"ד באין לו משום היסח הדעת אבל בחיבור הגדול שכ' פסק הלכה כ' דא"מ ואפשר דר"ל בשה"ד, וגם דהא גופא במה שאין לו קרינן האידנא ש"ה, וכן מבואר מהגמרא דקאמר להו תיכף, "כששאלו אותו אמרת, דסברי דר"ל אף בשה"ד" א"מ דלית לי' תרי מצוה חדא נמי לא ליעבד ור"ח הוא דקאמר להאי אלא מאן כו' אלמא דלא הי' אצלו הו"א כלל לאמר דמעכב אף בשה"ד ומעיקרא מאי סבר הגמרא מפרש לה אלבי', דבאמת צריך למיחש ברבים בלא שה"ד שמא יפשע שאם יקילו בא' לא אתי למקני השניה ובפרט לאותן המורין מתוך משנתן חיישינן ביותר כשילמדו שתפילין של יד אינה מעכבת ש"ר דקדק ג"כ בפיה"מ לכתוב דאין מותר לו ומאי דמפרש הגמרא אליבי' ומעיקרא מאי סבר הוא למסבר טעמא כמו שמצינו בכמה דוכתא וכמבואר לעיל שעלתה על דעתו מתחלה דבאמת מיבעי' למיחש לדרוש בפרקא כן, וכמאמ' בחולין דף ט"ו ע"א) כי מורי להו רב לתלמידו מורי להו כרבי מאיר וכי דרש בפרקא דרש כר"י משום ע"ה ופירשו בתוס' שכן הלכה כר"מ ה"נ לדרוש בפרקא צריך למיחש משום חשש ע"ה אבל כי מורה הלכה דהיינו כששאלוהו להלכה וכן הרמב"ם בחיבורו הג' לפסק הלכה פ' דאינו מעכב אפי' באין לו וכ"מ באו"ח בסי' כ"ו ע"ש וכן פסקו כל הפוסקים דאפי' באין לו אינו מעכב ולא חיישינן שמא יפשע [לדידן] משום דלא חשידי האידנא להקל [ולהיות כקרקפתא דלא מ"ת] וכן כתב הב"י דלדידן דלא גזרו שמא יפשע כי לית לו אלא חדא פשוט הוא שיניחנו יעש"ה: אם יעקב על ברכות לוח המפתחות דף ב' ע"א) לתרץ קושית הצל"ח ומה שעולם מקשים כשתדקדק בדבר ובדין הזכרת מדת יום בלילה:
ע"ב: לתרץ קושיית התוס' משעה ובדין אי מותר לכהן לאכול תרומה בזמן ק"ש. דף ג' ע"א) כונת הגמרא ועל כל משמר יושב ושואג ובדין מ"ש בא"ח סי' א' ס"ב בתיקון חצות:
ע"ב: לתרץ הבבלי וירושלמי שלא יהא סתירה מזל"ז בענין כנור דדוד , דף ד' ע"א) לתרץ קושית הצל"ח. מהגמרא דסנהדרין ע"ב לישב דברי הט"ז בסי' רל"ה ע"פ תוס' בשבת ובענין העובר על דברי חכמים חייב מיתה. דף ה' ע"א) לישב קושית הצל"ח והת"ח ומ"ש משבועות אם מותר להתרפאות בד"ת, ולישב מה שמקשים העולם על הגמרא פשפש ולא מצא:
ע"ב: לישב קושית הבינה לעתים ע"פ תוס' ולבאר ההפרש בין תרי לשנא דגמרא ענין דלא עביד קוב"ה דינא בלא דינא דף ו' ע"א) בענין תפלת הצבור ולבאר דברי הב"ח ולבאר דברי הגמרא תרי מכתבן מילייהו, ודברי התוס' ד"ה חד לא, ע"פ הפ' ואהבת לרעך:
ע"ב: לבאר הגמרא מיד הוא כועס לסמיכת המאמר להלך חשכים, ולישב דברי רש"י בע"א ד"ה קדמי ובענין דבר' המעכבים את התשובה. דף ז' ע"א) בביאור מאמר דריב"ל וסמיכת הפסוק האיש משה אצל תלונת הקב"ה על אהרן ומרים ולבאר הפ' גם ענוש וביאור רשע וטוב לו ובענין שאין לעשות רע לשום אדם, וביאור הגמרא כשרציתי לא רצית עכשיו שאתה רוצה איני רצה, לישב מאי השמיענו במאמ' כל הקובע מקום לתפלתו הלא כבר אמ' בד"ו, ע"פ הירושלמי, ובענין גדולה שמושה של תורה:
דף ח' ע"א) בדין תפלה בצבור ובענין מי שיש לו ביהכ"נ ואינו נכנס להתפלל נקרא שכן רע:
ע"ב: בשייכות תני ר"י אלו הפרסיים המזומנים לגיהנם, ובג' דברים אוהב אני את הפרסיים ובענין דאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. דף ט' ע"א) בביאור הרמב"ם בדין אכילת פסח ומצה לאחר חצות:
ע"ב: בענין שאמר אליהו ענני ב' פעמים, ולתרץ דברי רש"י, לומר דבתחילת זמן כיון דחיובא בסמיכת גאולה לתפלה כמעט שאין הפרש זמן ביניהם וכחדא נחשב. דף י' ע"א) לתרץ מהרש"א במאי דק' היאך שייך רחמים על אחרים דליהדרו בתשובה הלא הכל בידי שמים חוץ מי"ש ולישב קו' הצל"ח: ע"ב: בדין סמיכת גאולה לתפלה ולישב מאי מדה כנגד מדה היא שעבור סמיכת גאולה לתפלה ישמע תפלתו. דף י"א ע"א) לתרץ תמיהת הרשב"א בהא דא"ל כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה מהא דעשה כב"ש עשוי ולישב הירושלמי והבבלי דלא פליגי:
ע"ב: בענין אהבה רבה בבקר ובערבית אהבת עולם ולפי נוסח אשכנז וספרד אם מותר לשנות מזל"ז, ובמאמר משקרא ק"ש אצ"ל שכבר נפטר בא"ר, ואם ישן ביום שינת קבע מה דינו. דף י"ב ע"א) לישב קושית האל"ב על כ"מ ובסתירת הבבלי וירושלמי בדין כל שלא אמר אמת ויציב (ע"ב ) בישוב הלשון אתם זונים זו הרהור עכו"ם ע"פ ירושלמי אי מצטרפין המחשבה למעשה. דף י"ג ע"א) בביאור הגיע זמן המקרא. ובדין בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק (ע"ב ) לישב קושי' הב"ר ע"פ ירושלמי במצות קריאה וכונה. דף י"ד ע"א) בדין שלום קודם התפלה:
ע"ב: לפרש סמיכת מאמ' של ר"י הרוצה שיקבל עומ"ש שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין למאמ' עולא כל הקורא ק"ש בלא תפילין. דף ט"ו ע"ב) בסמיכת המאמ' הכל בכתב אפילו צוואות כו', למאמ' ר"ע שיהא למודך תם. דף ט"ז ע"ב) לבאר ע"פ אגדה טעם דאין מק"ת על עבדים. ולתרץ הלשון כן אברכך זו ק"ש ע"פ הרמב"ם. דף י"ז ע"א) לפרש הנפקותא בין בתר דמצלי. לבתר דמסיים. ולבאר ע"ד אגדה ערום ביראה. לשייכות המשיב חמה ואפילו עם נכרי בשוק, שזהו היצה"ר. ולתרץ הגמרא נשים במאי זכיין דף י"ח ע"א) לבאר לא יהלך אדם בביה"ק ותפילין בראשו. ולתרץ קושית האל"ב מתמורה (ד' י"ד) אי מותר לקרות בע"פ. דף י"ט ע"א) לתרץ ק' הר"ן וק' האל"ב בסתירת הרמב"ם. דף כ' ע"א) לישב רש"י ז"ל בענין לבישת שעטנ"ז עוקרו במעשה ממש. דף כ"א ע"א) לישב הרמב"ם בדין ספק קרא ק"ש ספק לא קרא. ע"פ הירושלמי:
ע"ב: לתרץ הש"ך מקו' האל"ב בדין דבר שבקדו' ליפ"מ. דף כ"ב ע"א) לישב מר"מ אר"מ, ע"ב: לתרץ הרמב"ם מקושי' הכ"מ. דף כ"ג ע"א) לישב הגמרא בל' בין טוב לרע אינם מבחינים ומביאים קרבן לפני כו', ולתרץ דברי רש"י ע"פ המ"א. ולתרץ שלא יהא סתירה מירושלמי, לישב קושית הרא"ש ור"י בדין הנכנס לביה"כ בתפילין דף כ"ד ע"א) לתרץ ק' התוס' בדין הנחת תפילין תחת מראשותיו. ובדין שוק באשה אסור להסתכל. ובדין קול באשה ערוה: ע"ב: לתרץ הרמב"ם בדין לבו רואה את הערוה. דף כ"ה ע"א) וכי גזרו, רבנן בודאן בסכיקן לא גזרו. משום דלכתחלה לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא: לתרץ הרמב"ם שפ' דמהני בס"ת הנחה כלי בתוך כלי דף כ"ו ע"א) לישב הרמב"ם במ"ש יש זמון לבית הכסא. ובדין אם מהני השלמה אחר ב' וג' תפלות או יותר:
ע"ב: מאי הנ"מ בין המ"ד תפלות אבות תקנום ובין מ"ד כנגד תמידין תקנום וביאור הסוגיא שם:
דף כ"ז ע"א גמרא נחזי אנן מדרב מצלי בדין תפלת ערבית אי רשות אי חובה לתרץ הירושלמי והבבלי והרמב"ם והרשב"א:
ע"ב: לישב מ"ש רבינו יונה דעיקר קבלת שבת הוא ע"י הדלקת הנר. דף כ"ח ע"ב) בדין השתחואה בתפל' במאמ' ריב"ל המתפלל צריך שיכרע ע"פ ירושלמי. דף כ"ט ע"א) לתרץ קושית האל"ב ע"פ מהרש"א בפסחים בהני שבע דשבתי כ"מ. ובדין אם שכח יעלה ויבא אם מהני לשמוע מש"ץ שלא יצטרך לחזור ולהתפלל:
ע"ב: לתרץ ק' האל"ב בגמרא דמהלך בדרך במקום חו"ל מתפלל תפלה קצרה כו'. דף ל' ע"ב) בענין תפלת קבע, ובהפסק בין תפלה לתפלה. דף ל"א ע"א) לישב הגמרא ע"ד אגדה ווי לן דמתנן כו':
ע"ב: ישוב היאך ילפינן מעל לבה תרווייהו דהמתפלל צריך שיכוין את לבו. ושהיתה מדברת על עסקי לבה. ובתוס' מכאן שאסור לישב בד' אמות של תפלה לישב קושית הטור. דף ל"ב ע"ב) לתרץ פ' הרמב"ם בדין כהן שהרג נפש לא ישא כפיו אפי' אם עשה תשובה ובשוגג. לבאר הלשון חסידים הראשונים היו שוהים שעה א' ע"פ ירושלמי. דף ל"ג ע"א) בטעם שייכות אתה חוננתנו להודאה וממילא יבואר דהבבלי וירושלמי ל"פ בסוכה בדין אתרוג היבש. ואי מותר לאמר תוארים יותר חוץ מנוסח התפלה. דף ל"ד ע"ב) בדין נפילת אפים אחר התפלה ולתרץ הרמב"ם בדין המשתחוה לש"ש על אבנים מפוצלות בלי פשוט י"ו מכין אותו מכות מרדות. דף ל"ה ע"ב) תוס' כאן לאחר ברכה ובביאור הירושלמי נהנה כלום מעוה"ז מעל עד שיתירו לו הברכות וכונת הגמרא הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, כר"י ועלתה בידם. דף ל"ו ע"א) אם אנסוהו לאכול ולשתות אי בעי לברך:
ע"ב: היאך מברכין על קני צוקאר ועל גראייפון. דף לז ע"א) בדין אורז ודוחן דף ל"ח ע"ב) לישב קושית הט"ז ומאי דמחלפי השטה בירושלמי לר"נ המוצא ולרבנן מוצא ובבבלי להיפך. דף ל"ט ע"א) לישב ק' הרשב"א בהנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמי' דבר קפרא:
ע"ב: לתרץ הרשב"א מקו' הצל"ח בבצע אכולא שירותא. דף מ' ע"א) לישב פסק הרמב"ם שהשמיט דין הרכבת שני מ' דשאים זע"ז ושלא יקשה דר"י אדר"י דסוכה. אם שמוע בישן תשמע בחדש ע"פ הט"ז וע"פ הגמרא אלו יסורין של אהבה כו'. דף מ"א ע"ב) לתרץ הב"י במים נמי נפטרו פת. דף מ"ב) גמרא שלש תכיפות הן, בדין אי ברכת מים אחרונים שייכי לברה"מ. דף מ"ג ע"ב) ליהדר בקידושא דבי שמשא ולתרץ הרמב"ם בדין אל יצא כשהוא מבושם. דף מ"ד ע"א) גופנית שמה לאשמועי' כי שמא גרים. דף מ"ה ע"א) בחנקתי' אומצא דלא חזי מקרי ולא הוי בכלל כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו, לתרץ התוס' ד"ה אם, למה קאמר הגמרא שנים שאכלו מצוה לחלק. ובתוס' ד"ה אכל טבל ובאכל דבר איסור צריך לברך. דף מ"ו ע"א) בגמרא בה"מ ב' וג' ובדין ח"ש אי מ"ה, ובהטו"מ לאו דאורייתא. לתרץ הגמרא ורש"י בתרי אנפי מחולקים. דף מ"ז ע"ב) בדין המשחרר עבדו ולתרץ ג' פסקי רמב"ם ולישב ד' התוס'. ובתירץ חידוד גברא הוא לתר' ק' הצל"ח. דף מ"ח ע"א) אי רובא דמנכר בעינן ולבאר מחלוקת ו' ודאי. דף מ"ט ע"א) להתאים הבבלי וירושלמי והזהר שבנין ביהמ"ק תחלה ולבתר נדחי ישראל יכנס ובדין אי שכח לומר רצה בשבת ויע"ו בר"ח ובביאור, הירושלמי. דף נ' ע"ב) לבאר הר"מ והראב"ד בדין אם הכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה. דף נ"א ע"א) מהו שתסייע שמאל לימין בכוס של ברכה, ולישב ב' ק' ע"פ ירושלמי:
ע"ב: בטעם דהשותה כפלים לא יברך. דף נ"ב ע"ב) בדין פירורין שאין בהם כזית אם מותר לאבדן. דף נ"ג ע"א) לתרץ האל"ב בענין היה מהלך בשוק של ע"ז ונתרצה להריח ה"ז חוטא. דף נ"ד ע"א) במחלוקת הבבלי וירושלמי בה"ז תפלת שוא. ובדין ברכת ברוך שעשה לי נס אי רשות אי חובה בפלוגתא ירושלמי ובבלי ולתרץ ק' מהרש"א:
ע"ב: לבאר התוס' אימא ע"פ הטור וחי' רע"א בהא דצריך לאודויי קמי עשרה אי בעי תרי רבנן. דף נ"ה ע"א) הרב עם תלמידיו צריך להתנהג ברבנות, ובביאור כל חלום ולא טוות. לתרץ הב"ר בהא שאין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו. ובסמיכות לבצלאל שבצל אל היה. לבאר חלמא טבא בדיחותא מפכחא לי'. דף נ"ו ע"א) בדין תוכחה בהא דקאמר מסתייע תרין חזאי. ובסוגיא דאצטליק ונפל בתרין. דף נ"ז ע"א) הרואה שעורים סרו עונתי' ע"פ הגמרא בכתובות בטעם המקיז דם, והרואה קרי עונותיו מחולין (ע"ב ) ג' משיבין ההפרש בין משיבין למרחיבין, מרפאין את החולה ורפואתו רפואה דלכאורה שפת יתר הוא. דף נ"ח ע"א) ההסבר דאשתני גופא אשתני קרבן בכתובות. לתרץ הרמב"ם שפסק לברך ברוך שנתן וגמרא דנא שפסק על חכמי ישראל ברוך שחלק, אפשר דלא ס"ל דבעי מעין ברכה כר"י רק כרבנן. דף נ"ט ע"ב) לבאר דהבבלי ג"כ ס"ל כירושלמי לברך על מתנה הטו"מ. דף ס' ע"ב) בדין תפילין אי עיקר מצוה הנחה אי ההידוק ולבאר מהבבלי וירושלמי דעיקר מצוה היא ההנחה. ולתרץ למה מביא הגמרא הסו"פ דלך ה' אזמרה כיון דלא דריש כלל ממנו. ולבאר סמיכות המאמרים לעולם יהא רגיל לומר כל מאי דעביד רחמנא לטב עם המאמר לעולם יהא דבריו של אדם מועטין ומאי אשמועינן במאמר השני הלא פסוק מפורש הוא. דף ס"א ע"ב) בביאור הגמרא צדיקים יצ"ט שופטן כו'. דף ס"ב ע"א) בענין קבלה דיסורים שתיקותא ומבעי רחמי:
ע"ב: לבאר ע"ד אגדה מאמ' ב"ק הוי מזבן מילי בדינרי. דף ס"ג ע"ב) בענין פתח בכבוד תורה ודרש. דף ס"ד) בסיומא דמסכת דבניך בתרא על בניך קמא ולהתאים הבבלי וירושלמי. בסוף הספר לתרץ הר"מ במ"ש טומאה דחוי' והיסח הדעת אסורה בתפילין ועוד כמה ק'. ולתרץ הרמב"ם שפ' כאביי הטעם דתפילין צריכין גוף נקי שלא יפיח בהן:
לתרץ הגמרא דמנחות בתפילין ש"י אינה מעכב ש"ר כו' ולישב הרמב"ם שלא יהא סתירה ממ"ש בפיה"מ:
ולבאר הירושלמי דר"י לשיטתו, ביומא דף פ"ו ע"א) ה"ד חילול השם אמר ר"י כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תפילין, ולתרץ קושית התוס' רי"ד ולבאר הגמרא מהירושלמי ולהביא ראי' מיו"ד סי' ל"ט ומחולין דף ט"ו ע"א) כי מורי להו רב לתלמידיו מורי להו כר"מ וכי דרש בפרקא דריש כר"י:
לוח השמטות:
עמוד 24 ע"ב שורה 33 בכלל ומה צורך לב"ד שאח"כ כצ"ל. עמוד 25 ע"ב שורה 23 ועי' ברש"י חולין דף י"ג ע"ב ד"ה ולא ובשבת דף י"ט ע"ב כצ"ל. עמוד 36 ע"א שורה 39 - 40 והקשה הרשב"א בתחילה אמר לא כצ"ל. עמוד 50 ע"ב שורה 1 מתניתין בנסי ישראל אבל בנסי יחיד כצ"ל. עמוד 63 ע"ב שורה 4 וכמו שאמרו לעיל במנחות דף ל"ו ע"ב) כצ"ל. שם שורה 29 כמבואר בא"ח (סי' ל"ז ע"ב) אבל לדידהו כצ"ל. עמוד 65 ע"ב שורה 8 - 9 וכן כתב הב"י דלדידן דלאו גזרו כצ"ל.
סוף הספר