אור ברסלב
אלפי מנשה חלק א אלפי מנשה אות קפב הצעה לענין ליקוטי חדושי

אלפי מנשה חלק א· רבי מנשה בן־פורת מאילייא

אלפי מנשה אות קפב הצעה לענין ליקוטי חדושי

אלפי מנשה אות קפא סיום הדברים

איתא במסכת ד"א, הנכנס לעיר, ומכבדין אותו, בשביל שהוא בקי בכמה מסכתו', והוא אינו בקי אלא במסכתא אחת. יאמר להם, במסכתא אחת אני בקי, וממילא יובן במכ"ש, במי שאינו בקי כלל, אף בחדא מסכתא, שלא יקבל כלל שום חלוקת כבוד, ויגלה להם, שאינו בקי כלל, וכל ימי הייתי מצטער ע"ז והוא נסיון גדול, שאלו היה מכירין ערך בקיאותי, הייתי לבוז ומצאתי דרך ופתח היתר, שאין זה נוהג בזמנינו כלל, כפי שאבאר, והוא זה, שבימי חכמי התלמוד, שהיה יקר אצלם, הבקיאות אף בחדא מסכתא, כמו שאמרו אי בחדא מסכתא באתרי' וכו', מפני שלא היה נקרא בקי, עד שהיתה ערוכה אצלו ושמורה, והיו מחודדים בפיו, מפני שטרח ויגע בה לידע טעמי', ולעמוד על בירורי הדברים, ולא כל הרוצה לקפוץ יקפוץ, אבל בעו"ה בדורינו זה, דשכיחי טובא, שלמדו רק דרך העברה, ע"פי ידיעות חושיות ודמיונית. ומחזיקים עצמם כבקיאים בדבר, ואם יחזיקו לא', שהוא בקי באיזה מסכתות ולא בכולי' הש"ס, לא יהא נחשב לכלום, וכן אני אומר בעניני יודע אני בעצמי. שאיני בקי בשום הוראה על בורי', ומ"מ לא נופל אנכי בגמ' וסברא, כשארי לומדי זמנינו, אבל זה חלקי מכל עמלי, ואף חכמתי עמדה לי כמדרשם ז"ל, חכמתי שעמד' לי באף, מה שיגעתי וטרחתי בהם, לירד לעומקן, ולהוציא עי"ז כללי כלליות, ועוד ידי נטוי':

ותקותי אפוא היא, שיזכני ה' לעת זקנתי, ללמוד בהמון, עם חבירים מופלגים, ע"פי סדר נכון בדרכי הלימוד כפי שחנני ה', ויקוים בי, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, ושיתגלגל זכות הרבים על ידי, כיד ה' הטובה עלי, שיתגלו על ידי עקרי התורה לאמתן, בהלכה ובאגדה, ונאמן עלי הבי שבשמים, שאין לי חפץ אחר בעולם רק לחפש לעשות נ"ר לפניו ית', כפי רצונו האמיתי, ע"פי דרך התורה אחרי החפוש, כפי שהמשלתי, מהעבד שמשתדל להבין רצון אדוניו, ע"ד תן לחכם ויחכם עוד, וה' הטוב לא ימנע טוב להולכים בתמים, וזה החלי בע"ה, מאיזה ליקוטי חידושי שהבאתי לדוגמא, ובדרך קצרה, וסמכתי על המעיין שאל יתרשל מלעיין היטב, בענינים קצרים שבה, ולפעמים איזה הגהות קצרות, איך שרווחא שמעתא ממילא עי"ז, והאמת עד לעצמו, וה' ינחנו בדרך אמת:

ברכות ב' ע"ב רש"י ד"ה, משהעני, שאין לו נר וכו', וכן ד"ה בערבי שבתות. כתב שממהרין לאכול וכו'. וצ"ע טובא, דא"כ שאר בני אדם ובשאר הימים מאחרין לאכול, והיכא הוי זמן שכיבה, וביותר קשה, על סוף הזמן, עד שעה שעומד וכו', ואח"ז עבר זמן שכיבה ועדיין הוא זמן אכילה, לשאר בני אדם, והנראה לפרש בהיפוך דעני מאחר, דבעבידתי' טריד, כדכתיב ולעבודתו עדי ערב וכן בשחרית רביעית מאכל כל אדם, חמישית מאכל פועלים, וכן בע"ש, מאחרין לאכול. משום שצריך לקדש בתפלה והדרן לקדושי אכסא, אבל לשאר בני אדם, ובשאר הימים כבר אכל והלכו לישן, ובירושלמי מפורש, שהיה מנהגם, לאחר בסעודת ע"ש, וז"ל הירושלמי, אנן תנינן, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, ותני ר' חייא, משעה שדרך ב"א נכנסין לאכול פתן בלילי שבתות, ותני עלה, וקרובים דבריהם להיות שוין, איתא חמי, משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, יממא הוא ועם כוכביא הוא, ואלו משעה שדרך ב"א נכנסין לאכול פתן בלילי שבת, שעה או תרתי לילא הוא, אלא שמיישב שם. תפתר באילן בופרניא דקיקין. דצדו להון מקמי חיותא דאורחייהו מסתלקין, עד דהוא יממא:

ג' ע"ב גמ' תנא אין תיכונה וכו', האי תנא ט"ס הוא וצריך למוחקו:

שם אחת מן התיכונה וכו', נ"ל לגרוס, מאי תיכונה, תיכונה שבתיכונות פי' ראש אשמורה השלישית, שהיא באמצע הלילה ממש וע' מגילה, מה שאכתוב שם, גבי והאמצעי דולגן (אי"ה כשיצא למכבש הדפוס ספרי שעל חידושי הש"ס):

ו' ע"ב אותן קולות, דקודם מ"ת, ע' רש"י, שמפרש דרך דרש, ולי נראה, דה"פ, דלא חשיב, אלא אותן קולות, דכתיבי קודם מ"ת שהתורה ניתנה בהם, אבל מאי דכתיב אחר מ"ת לא חשיב דמאי דהוה הוה:

ט' ב' במשנה, וגומרה, לא גרסינן, וע' תי"ט, וממקומו מוכרע, דדווקא לר' יהושע, דס"ל עד ג' שעות. רק משום מסמך גאולה לתפלה, יכווין לגמור עם הנץ החמה אבל לר' אליעזר דס"ל דסוף זמנה הוא הנץ החמה, אסור לכוין כזה, דהא אביי לייט, אמאן דמצלי עם דמדומי חמה. ואף למאן דשרי התם, היינו משום שביום הברור, יוכל לראות שקיעת החמה, אבל קודם הנץ החמה, לא יוכל לידע, שמא בתוך כך, תנץ החמה, ויעבור הזמן:

שם ר' יהושע אומר עד ג' שעות. הא דלא איבעיא עלה בגמ'. אי עד ועד בכלל, או לא, כדאבעיא בפרק תפלת השחר גבי ר' יהודא אומר, עד ארבע שעות, היינו משום דשם פשיט בגמ' מעדיות דתני ועל תמיד של שחר, שקרב בד' שעות, ש"מ עד ועד בכלל, והכא קתני במשנה גופא, שכן דרך בני מלכים, לעמוד בג' שעות:

י"א א' גמ' עשה כדברי ב"ש, לא עשה ולא כלום פי' דבכל מקום דפליגי תרי תנאי. או אמוראי א' מחמיר וא' מקיל, שאף שהלכה כדברי המקיל עכ"ז, מצוה מן המובחר. לעשות כדברי המחמיר, אבל גבי פלוגתת ב"ש וב"ה, שב"ש במקום ב"ה אינה משנה, א"צ להחמיר כלל, ואם החמיר, לא עשה כלום מצוה מן המובחר במה שהחמיר. ומייתי ראיה, מר"י בן החורנית, שמסתמא היה מדקדק במצות וישב בסוכה, שלא יצא י"ח לדברי ב"ש, וע' רא"ש בריש סוכה ובכלל דבריו דברי:

ע"ב גמ' שמע והיה וכו' נ"ל לגרוס כך, שמע והי' ויאמר וברכו ג' ברכות, עבודה והודאה וב"כ. שהיא ברכת שים שלום, שנקראת בלשון המשנה ב"כ, ע' ר"ה פ"ד משנה ה'. סדר ברכות וכו', וע' רמב"ם, שפי' ב"כ כדברי. וטרח התי"ט למצא ראי' לדבריו, ולא מצא וע' בתוס' ד"ה וב"כ. שסיימו כמו שאנו אומרים, וכוונתם על נוסחת אלקינו ואלקי אבותינו, שנתקנה אחר התלמוד, ואין מקום לאומרה.. וע' סוטה ל"ט ב' אין הקורא וכו' עד שיכלה אמן מפי הקורא:

י"ב ע"ב גמ', כי כרע כרע כחיזרא, פי' כורע ביותר וכי זקיף זקיף כחויא, פי' זוקף ביותר, ע"ש ה' זוקף כפופים, וע' לקמן מ"ט, א' גבי רב ששת גופי'. וזקפו לקועי' עלי כחויא, וע' רש"י, ואם קבלה נקבל:

פ"ב י"ג א' במשנה, למה קדמה שמע וכו', ע' בגמ', עוד טעם, וחדא ועוד קאמר, ובלא"ה נ"ל כן. דהא ע'פי פשט, א"א להקדים, והיה אם שמוע, שמבואר בה, השכר אם תשמעו לאהבה וגו', ועונש בהיפוכה, ובפרשת שמע:

כתיב הציווי, ואהבת וגו', ואיך יקדים שכר ועונש להציווי:

שם גמ', מאי אם כיון לבו לקרות, פי' רש"י דחו בתוס'. ולפי' התוס', קשה מאי אם כיון לבו, וקדמני בזה הגאון בעל טורי אבן, בר"ה, שהפי' הוא, אם כיון לבו לקרות היינו להבין מה שהוא אומר, וע"ז פריך, והא קא קרי, ואטו בשופטני עסקינן, שיקרא ולא יבין מה שהוא אומר, אדרבה. כשהוא קורא לצאת י"ח, יש לחוש, שמסיח לבו לדבר אחר אבל בקורא בתורה כוונתו להבין, ומשני בקורא להגי', שאינו חושב כלל, פי' המלות, רק דעתו על ההגהה, עכ"ד אלא דאיהו אסברה לה, על פסוק ראשון דבעי כוונה, ואני מפרשו על כל הק"ש, דוודאי מי שקורא, ואינו יודע מה שאומר, לא מקרי קריאה כלל, ולכך ק"ש בכל לשון, כדי שידע מה שהוא אומר, ועיקר כוונת הקריאה היא, כדי שישים על לבו הדברים. כדכתיב והיו הדברים וגו' ושננתם וגו', אלא דפסוק ראשון בעי כוונה יתירה, שלא יהא לבו פונה לדבר אחר כלל, כמו גבי תפלה, שעומד לפני המלך, וכן לקמן האומנין קורין וכו' עד משא"כ בתפלה, ובוודאי בראש האילן. יוכל לידע מה שהוא אומר, דהא עושים מלאכתם שם, והעושה, יודע בוודאי מהו עושה, א אלא בעי כוונה יתירא, ולא יוכל לכוין שם, משום בעתותא דנפילה, וק"ש כיון שאינו אלא פסוק א' יוכל לכוין אף בראש האילן:

ט"ו א' גמ', הני מילי גבי ק"ש דאורייתא וכו', לא דמחלק בין דאורייתא לדרבנן. דא"כ מאי פריך לקמן, אלא הא דתני ר"י ברי' דר"ש בן פזי, תורם לכתחילה, מני לא ר"י וכו', דלמא סברי, דיש חילוק, בין דאורייתא לדרבנן, אלא וודאי, כל דתקון רבנן, כעין דאורייתא תקון, אלא ה"פ. גבי תרומה, הברכה היא דרבנן, ולא בברכה תליא מלתא. ואם תרם ולא ברך כלל, תרומתו תרומה, אבל וודאי ידי חובת הברכה, לא יצא לר' יוסי:

פ"ג י"ט ב' כל מילי דרבנן וכו', פי' דעיקר לאו דלא תסור הוא, אם מסופקים ומחולקים באיזה דין. מחוייבים לסמוך. כפי שיורו הסנהדרין, רק רבנן, אסמכינהו. לכל גזירות וסייגים, על לאו דלא תסור, אבל הוא רק דרבנן, וע' רש"י שהאריך לפרש, דכל מילי דרבנן, הוא מדאורייתא מלאו דלא תסור, אלא דמשום כבודו שרו רבנן,. ואני הנלע"ד כתבתי:

כ"ב ב' גמ', מר סבר חולה המרגיל וכו', ולקמן פסק רבא חולה המרגיל וכו', עד וחולה לאונסו פטור מכלום וצ"ע ליישב המשנה. פ"ג דמקוואות, משנה ד', בעל קרי החולה שנפלו עליו ט' קבין וכו', דקשה ממ"נ, אי במרגיל, מ' סאה בעי, ואי לאונסו, פטור מכלום, ולא משכחת ט' קבין, אלא גבי בריא לאונסו:

כ"ה ע"ב גמ', ואם לאו וכו', והרי לבו וכו'. הרמ"א פסק בש"ע סי' ע"ד ס"ב, דאם לבו למעלה מן המים, לא מקרי לבו רואה את הערוה, ולכאורה יקשה עליו, מגמ' דהכא, דא"כ מאי פריך והרי לבו וכו', דלמא מיירי שלבו למעלה מן המים, אבל כד מעיינת שפיר, אדרבה מכאן ראי' מוכרחת, לפסק הרמ"א, דאלת"ה דהמים הוו הפסק, בין לבו לערוה. דמים לא חשיבי כסוי כלל, א"כ הוי כמו ערום, דערותו מגולה. ולמאי פריך בגמ' והרי לבו וכו', שיש פלוגתא בזה, והיא סברא בעלמא, ובוודאי אינו אלא מדרבנן, ליפרוך, הרי ערוותו מגולה, דאסור לכ"ע מדאורייתא, משום ולא יראה בך ערות דבר, ואף כשהופך פניו, כדתנן חמשה לא יתרומו. הערום וכו', אלא בע"כ, דהמים הויין כיסוי, אף לענין דאורייתא. וא"כ כ"ש דהוי הפסק, בין לבו לערוה, ולענין קושיין, צ"ל דמה שנרשם כאן, ואם לאו וכו' כאלו קאי אמתניתין הוא ט"ס, אלא קאי אדלעיל מיני'. דמשני דלמא כר' יהושע וכוותיקין, בכדי לסמוך גאולה לתפלה ויתפלל ג"כ בתוך המים. וע"ז פריך דא"כ מאי קאמר ואם לאו יתכסה וכו', והרי לבו וכו', דאין לומר, דמיירי בלבו למעלה מן המים, דהא תניא לעיל, כ"ד ב', היתה טליתו וכו'. עד ולתפלה עד שיכסה את לבו וע' מה שאכתוב דוגמתו, יבמות ל"ד א'. שכוונתי שם, לדעת הרמב"ן:

תוס' ד"ה והרי לבו, פי' ר"י, מדפריך הכי בפשיטות. משמע דהלכתא הכי, וקשה דהא גבי עקבו, ג"כ פריך, והרי עקבו וכו', ואפ"ה מסקינן, הלכתא רואה מותר, עוד הביאו ראי', מדפסקינן גבי עקבו דמותר, משמע דלבו אסור, ולא הבנתי, מאי חומרא דלבו מעקבו, אדרבה, בתר דמשני, קסבר לבו וכו'. מותר, פריך והרי עקבו וכו'. וע' רש י ד"ה, והרי לבו, קס"ד וכו', כוונתו בזה, דמאי פריך בפשיטות והרי לבו וכו', והיכן מצינו שאסור, אדרבה במקום שמצינו, דלבו רואה וכו', אסור, מחלוקתו בצידו, דת"ק סבר דמותר, כאן ולעיל כ"ד ב', ות"ק וי"א, הלכה כת"ק, כפסק רש"י שמביא בתוס', וע"כ פי' דלא מברייתא פריך, רק מסברא, עכ"פ לפ' פי' רש"י, יש להחמיר יותר בעקבו, מגבי לבו, דמנעלי' ברגלוהי בר איניש, וכמה פעמים, הולכים בלא חגורה. וא"כ כיון דעקבו מותר, כ"ש לבו, ואף לסברת התוס', דלבו חמור, י"ל, דהא דפסק בעקבו, משום נוגע, דלא שייך בלבי, ע"כ הדרינן לכללא, דת"ק וי"א, הלכה כת"ק:

שם אמר רבא, צואה בגומא מניח וכו', צ"ע, מאי קמ"ל פשיטא, וכסית את צאתך, אמר רחמנא, והא מכסיא. והרא"ש כתב, דקמ"ל, דלא אמרינן, דסנדלי' בטיל לגופי', ואין נ"ל סברא כלל, דבטיל לגופי', דבשלמא גופי', הטעם. משום כל עצמותי, למאן דאסר אבל לא בסנדלו, וגם בגופי' פסקו רוב הפוסקים לקולא, וצ"ל, דקמ"ל, דלא גזרינן, דלמא משתליא ושקיל לסנדלי':

שם צואה דבוקה וכו', צ"ע, מאי איבעיא להו. ואף לסברת הראש, כיון דס"ל לרבא, דסנדלי', לא בטיל לגופי', ומה איכפת לן מה שדבוקה בסנדלו ועכ"פ, מה שפסקו הפוסקים לחומרא. כמו כל תיקו דאורייתא, ולפ"ד, אין כאן חשש איסור דאורייתא כלל, ואפשר איזה חשש גזירה דרבנן, משום חשש ריח רע שיש לו עיקר:

כ"ח א' הכי אר"י, אין הלכה כר"י, משום דבהאי מתניתין, ברישא הלכה כמותו, ובמציעתא דעבד כמר עבד. מש"ה הוצרך לומר כאן, דאין הלכה כמותו, אף שהוא בלאו הכי, יחיד נגד רבים:

ע"ב אמר רב הונא אסור לאדם שיטעום, קודם שיתפלל תפלת המוספין, וכן ריב"ל לענין מנחה, פי' משום ואותי השלכת וגו', ולכך אפי' טעימה בעלמא אסור, וע' שבת ט' ב', מה שכתבתי שם:

ל"א א' גמ', מערים אדם וכו', כדי שתהא בהמתו וכו' ע' תוס' פסחים ומנחות, שהאריכו לדקדק בזה, והנראה דהאי כדי שתהא בהמתו אוכלת' פי' המוץ וזהו הערמה דילי'. שאומר, שלכך מכניסה במוץ, בכדי שלא תלך המוץ לאיבוד, אבל תבואה, אין דרך ליתן לבהמה, רק שעורים. והכא מיירי בכל ה' מיני תבואה וחטים מזיק לבהמה. כמבואר בב"ק. ופטורה מן המעשר קאי אתבואה. דלגמרי פטורה, אף באכילת קבע משום דשוב לא תבוא לידי חיוב מעשר.. כסברת רבינו אפרים. בתוס' מנחות אלא שנדחק שם. בפי' כדי שתהא בהמתו אוכלת ע"ש. ולפי מה שכתבתי מרווח טפי וע' שבת ק"לט. ב' האי צורבא מרבנן דשקיל, וכו', ואמר לאצנועי וכו' ואזיל נאים וכו' י ואמר למינם וכו' הרי דבכל הערמה. אומר איזה כוונה:

ע"ב, שאם היתה עקרה נפקדת וכו' ע' סוטה, שמהפך דברי ר' ישמעאל לר"ע. ונראה להוכיח כגרסא דשם. משום דמסיים. א"כ מאי אם ראה תראה. דברה תורה. כלשון ב"א. ומאן אית ליה האי סברא ר' ישמעאל אבל ר"ע דורש על כל קוץ וכו' וכן מצינו שאמר ר"ע ישמעאל אחי בת ובת אני דורש:

ל"ד. א' גמ' טעה בג"ר וכו' רש"י ותוס' וכל הפוסקים. אסברו לה על יחיד שטעה. ונראה דקאי אמתניתין. על ש"ץ שטעה וכן נראה מסידור הגמ' שמתחלה ארישא דמתניתין ולא יהא סרבן. מביא ברייתא ת"ר העובר וכו' ובתר הכי מביא דברי רב הונא. על מהיכן הוא מתחיל. ואין לומר. דאינהו נמי מפרשי דקאי אש"ץ. אלא שפרשו דגם ביחיד הדין כן. דמאי שנא. וכן הוא בש"ע, שמביא דין זה. בין ביחיד בין בש"ץ. אבל א"א לומר כן. דשנא ושנא דוודאי בש"ץ דקתני במתניתין. מהיכן הוא מתחיל מתחלת הברכה שטעה זה. והטעם שלא תהא ברכם א'. נאמרת ע"י שנים. וכן הוא לקמן מ"ו. א'. ב"המז שנים ושלשה. לגי' רב אלפס ופירושו. ע"ש, וע"ז קאמר ר"ה דג"ר כחדא ברכתא נינהו. ואי טעי ש"ץ בחד מנייהו צריך השני להתחיל מראש הג"ר. וכן באמצעיות. וכן האחרונות. אבל ביחיד. לא שייך זה הדין. ונאמר ד"מ, א' ששכח הזכרת הגשם בתחיית המתים. ונזכר באמצע אתה קדוש, שלדבריהם צריך לחזור לראש התפלה וקשה. ממ"נ, אי כולהו חדא ברכתא נינהו, הוי כנזכר באמצע הברכה, דפסקו שיאמר במקום שנזכר או שיחזור למשיב הרוח, ואם נאמר דלקולא לא אמרינן. חדא ברכתא נינהו, עכ"פ א"צ לחזור אלא לראש אתה גביר, אבל שיהא צריך לחזור לראש התפלה, הוי כתרי חומרי דסתרי אהדדי. דאפי' בדאורייתא לא עבדינן, וכ"ש בנוסח התפלה, דהיא דרבנן לכ"ע:

פ"ו ל"ה ב' רש"י ד"ה אוזוקי מזיק לי'. פירש"י לגופי' וצ"ע, דהא לקמן ל"ו א' גבי קמחא דשערי אע"ג דקשה לקוקאני, קאמר בגמרא, כיון דאית לי' הנאה מיני' בעי ברוכי, ונראה דה"פ אוזוקי מזיק לי'. פי' להשמן. דאין זה שתיה כלל רק כמי ששופך שמן לארץ. ומייתי ראיה מהשותה שמן וכו'. אין משלם את החומש, דכתיב כי כי יאכל קודש פרט למזיק:

ל"ו ב' רש"י ד"ה, אין מצטרף, ואע"ג וכו'. עד שומר ע"ג שומר הוא, דינו וודאי אמת. אבל כאן א"צ לזה, דהא אמר לקמן במחובר איתא בתלוש ליתא, וטומאה אינה אלא בתלוש.:

תוס' ד"ה קליפי אגוזים והגרעינין, דפירי נינהו פי' לדבריהם. דהגרעינין בוודאי לאו משום שומר חייבין בערלה. וע' עוקצין, פ"ב משנה ב'. גרעינה של רוטב לפי' הרמב"ם, דאף גרעינה, הוי שומר מבפנים, וא"כ אין ראיה. לפסק התוס':

שם רש"י ד"ה שריא. ואין בה לא משום בשולי נכרים ע' יומא פ"א ע"ב, ותמצא כוונתו מפורש:

ל"ז א' גמ' בבא מלחם גדול, ע' רש"י, והוא דוחק גדול דמאן מפיס לידע, אם יש מן הלחם בחדרו חתיכה גדולה. ואם מצאנו לענין כלים, מטה מטמאת אברים. היינו משום דהדיוט יכול להחזירה, אבל גבי לחם. לא שייך זה, ונ"ל פשוט. דה"פ שליקט מה' לחמים גדולים, מחמשה מינים כפי התוס', ולקח מכל א' פחות מכזית, מצטרף לענין מצה. ובוודאי גם לענין ברכת המוציא אם לקח אם מחתיכה שהוא כזית, צריך לברך עלי' המוציא, אף אם לא אכל ממנה רק חתיכה קטנה מכזית, ורש"י לא מצי לפרש כפירושי. לפי מה שפירש לעיל. מכולן מה' מיני מנחות, וכולן חטים. וא"כ תיקשי מאי קמ"ל, ופירושי עולה, לפי פירוש התו' על מכולן:

תוס' ד"ה חביצא הקשו דהא תניא לעיל אם אין הפרוסו' קיימות. אף אם יש בהם כזית לא מברכינן המוציא ולא ידענא מאי קשיא להו. נימא דמיירי שהפרוסות קיימות ומה שתירצו שבירושלמי מפ' פרוסות קיימות היינו כזית, איני מבין כלל שיהיה כזית פי' לפרוסות קיימות ומה ענין זה לזה, בוודאי פרוסות קיימות, פי' כפשטיה, היינו שלא נימוחו רק הירושלמי שואל, עד כמה יהו פרוסות, פי' קודם שנתבשלו. ופירשו בשם רב, שיהיה כזית, דס"ל כרב יוסף דהכא, דאף בלא נתבשלו כלל, ואף לא נדבקו, רק שנתפררו לפחות כזית, לא חשיב לחם לענין המוציא, ולא לענין שום דבר הטעון לחם וחביצא פירושו כפירש התוס', מלשון המחבץ, אבל לענין דינא בפרוסות קיימות, אף בנתבשלו חשיב כלא נתבשלו ובזה. לא קשה כלל, מה שהקשו בתוס':

ד"ה אמר רבא וכו'. והא דמשמע בירושלמי וכו'. ולפי מה שכתבתי לעיל, לא שייך זה כלל, שוב כתבו בשם רבינו דוד ממיץ ע"ש, ואם קבלה נקבל, אבל לפי מה שכתבתי לעיל, לא גרע מנתבשלו ופרוסות קיימות, דוודאי נתלבנו המי' מחמת הפרוסות, ואפ"ה מברכין המוציא וג' ברכות, ול"נ. דכשהוא קטן ביותר, אין לו תוריתא דנהמא, והכי קאמר רבא:

על דברי רב ששת, שפסק דא"צ כזית, אבל עכ"פ יהיה גדול קצת, שיהיה נראה בו תואר לחם. ולכך פסקו כל הפוסקים בפשיטות דרבא קאי, אאין בפרוסות כזית, ולדברי ר' דוד ממיץ היינו יכולים לפרש, דקאי ג"כ איש בהם כזית, ובתורית' דנהמא תליא מלתא, ולא בכזית.:

ל"ח ע"ב גמ' קבע עולא לשבשתי' וכו' והשתא אדחיא לה. הא דר"ח ור"נ, כיון שלא אמר ר' יוחנן מעולם שהנ"ב תדע דהביא ראיה., מההיא תורמוסא ותורמוסא בוודאי טובה מבושלת מחי'. ועוד מנא לי' לעולא. דרבי בנימין. שבשתא קאמר כיון דיש לחלק כר"ח. ולפי זה. בכל הפירות בין חיים בין מבושלים מברך עליהם. ברכה הראוי' להם, בפ"הע. או בפ"הא. בין טובים יותר כשהם חיים,. בין טובים יותר כשהם מבושלים:

לט א' פת צנומה פי' מה שאנו קורין פעניץ, מלשון צנומות דקות. בקערה מברכין עליו המוציא פי' הא קמ"ל, שיברך עליו המוציא, כשהוא בקערה שרויה. וראויה לאכילה תיכף. ולא קודם השריה. ולשרותה אחר הברכ' דהוי הפסק. והשתא קאמר שפיר ופליגי וכו'. ומתורץ קושיית התוס' ד"ה פת צנומה:

מ' א' אין הלכה כר' יהודא. נ"ל לגרוס הלכה כר"י חדא דבכ"מ שהאמורא פוסק כחד תנא, אומר אח"כ טעמו. ע' י"ד א'. וכן בכמה מקומות, ותו. דאי אין הלכה קאמר. מאי קמ"ל. פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. וע' מ"ש לעיל כ"ח א', ובר מן דין דבסוכה מ"ו א' איכא פלוגתא כה"ג. ר"י ורבנן היו לפני הרבה מצות וכו', ע"ש, וקאמר האי אמורא גופא שם. הלכה כר"י וקאמר שם. האי טעמא דהכא:

מ"א א' רש"י ד"ה. אבל בשאין ברכותיהן שוות. ושוב אין כאן מחלוקת פי' דהא במתניתין תנן. עליו הוא מברך. פי' ופוטר את חבירו. ולא תני. עליו הוא מברך תחלה:

בא"ד ואע"ג וכו' אינה קושיית רש"י, כמו שכתבו בתו'. והקשה רש"י אלא רש"י כותב, דהא אתי עולא לאשמועינן דאע"ג דתנן וכו' ויותר נראה לגרוס ברש"י דאע"ג בד' ולא ואע"ג בוי"ו. ובזה אזדא לי'. כל מה שכתבו. בשני דיבורי תוס' ד"ה אבל. וד"ה. מיתבי. ומסברא דלהקדים לא ידעו עדיין. דמה חשיבות הוא להקדים, כיון שמברך על כל א' בפ"ע והא ראיה דלקמן פריך אלא למ"ד. בשאין ברכותיהן שוות נמי פליגי במאי פליגי, ומשני להקדים:

פ"ז נ' ב' גמ' מודים חכמים לר"א, בכוס של ברכה. צ"ע דמסידור המשנה נראה דקאי אכוס של ברכה דווקא. דאל"כ. הוי לי' למתניי' בפרק כיצד מברכין דמיירי לענין ברכות הפירות והיין:

פ"ח נ"ב א' דמברך עלי' ומנח לי'. צ"ע דא"כ במאי פליגי ובירושלמי משמע. דמפרש למתניתין, בכוס של ב"המז, שבש"א יברך על היין תחלה ובה"א על המזון תחלה. ומקשה התם. מחלפא שיטתייהו דב"ש דגבי קידוש, סברי מברך על היום ואח"כ מברך על היין ומשני משום שהיא ברכה קצרה, שמא ישכח וישתה בלא ברכה ומה דלא פריך על ב"ה דמחלפא שיטתייהו ג"כ. תירץ המנוח הגאון מ"ו שלמה זלמן מווילנא זלה"ה. משום דהטעמים דגבי קידוש. לא שייכי בבה"מז, דהטעם שהיין גורם לקדושא שתאמר. וכאן גבי ב"המז. אף אם אין לו יין בוודאי מחוייב לברך ב"המז. הטעם הב'. ברכת היין תדירא. לגבי בה"מז אינה תדירא ואף אם נימא, דגם ביחיד טעונה כוס. עכ"ז. ברוב פעמים, אין להם כוס וטעמייהו דב"ש שייכי הכא תרווייהו שהיום גורם ליין שיבא ה"נ. ב"המז. גורם ליין שיבא. הטעם הב'. וכבר וכו'. ופירש הגאון הנ"ל. דאף אם הביאו היין על השלחן. קודם שקידש היום. עכ"ז לא חל עליו חיוב הברכה, עד שירצה לשתות. ומשנכנס שבת נתחייב בקדוש. עכ"פ ה"נ בבה"מז. נתחייב קודם שנתחייב בברכת היין.

ירושלמי הביאו רב אלפס וקשיא על דברי ב"ה, במוצאי שבת היך עבידא. היה יושב ואוכל בשבת. וחשכה מוצאי שבת ואין שם אלא אותו הכוס. את אמר מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן עליו, מה נפשך יברך על היין המזון קודם, יברך על המזון, הנר קודם,, יברך על הנר אבדלה קודמת, וע' ברבינו יונה, שדחק לפרש בהאי קושיא דיברך על הנר, אבדלה קודמת, וכפי פירושו. יוכל להקשות על המשנה, בלי ב"ה, גם אין כאן ריח קושיא כלל, ופשוט, דצריך להגי', יברך על הנר, היין קודם והיינו דקשיא על ב"ה, דסברי מזון קודם ליין, במוצאי שבת, היאך יעשה הכל, על כוס א' יברך על היין, המזון קודם, כדעתייהו דב"ה, יברך על המזון, הנר קודם, כמו דתני במתניתין לב"ה. נר ובשמים מזון והבדלה, וה"ה דבשמים קודם, אלא חדא מנייהו נקט יברך על הנר, היין קודם, כמו בכל הבדלה. הסדר יב"נה, ובמתניתין קתני. נר ובשמים מזון והבדלה ולא קתני ברכת היין, ומשני, נשמעינה מן הדא וכו', כר' יהודא, הכל מודים על המזון, שהוא בתחלה, ועל הבדלה, שהוא בסוף, לא נחלקו וכו', והשתא יברך על המזון, ואח"כ יב"נה כסדר:

פיאה פ"א משנה ב', הכל לפי גודל השדה, פי' הברטנור' אם שדהו גדולה, נותן ומוסיף על ששים, לפי גודל השדה, והקשה בעל התי"ט, דלמה לו להוסיף, כיון ששדהו גדולה, א"כ החלק א' מששים שלה, יהיה ג"כ גדול, ויהיה להם די והותר, בחלק א' מששים, וכן הוא בתחלת העיון, קושיא חזקה, אשר כל העובר ע"ז משתומם, וע"כ פי' הוא, אם שדהו גדולה, אף שהעניים מועטים, אפ"ה לא יפחות מששים, והסכים עמו, גם הגאון, בעל שנות אליהו, וכן בר"ש, וצ"ע, דמאי קמ"ל פשיטא שלא יפחות מששים, ובלא"ה, קושייתו על הברטנורה, אין כאן אפילו ריח קושי', דאטו אם העניים מועטים, יתעשרו מזה, רק ה"פ, אף שהעניים מועטים. ויהיה להם כדי נטילה, עכ"ז, שדהו גדולה, ולמה יותיר לעצמו כ"כ, יוסיף על ששים, לפי גודל השדה, ובירושלמי תני, אין אומרים לו, הבא גמלים וטעון. מתניתא ביתר מכשיעור, אב בכשיעור, אומרים לו, הבא גמלים וטעון, ואם כפירושם, היאך שייך, שיאמר להם, הבא גמלים וטעון, ביותר מכשיעו' אי בשדהו קטנה, ועניים מועטים, כמו שכתוב בר"ש, הלוואי שיוסיף, שיהיה כדי נטילה, ואי בשדהו גדולה, הא כתבו. שלא יוסיף כלל, אלא דקמ"ל, שלא יפחות, עוד איתא שם, ר"ש דריש ב' דברים, לקולו של בעה"ב, שדהו מרובה, ועניים מועטים, נותן לפי העניים וכו' ולדבריהם פירושו, שיפחות מששים, וא"כ פליג ר"ש על אין פוחתין לפיאה מששים, וא"ת אין הכי נמי דפליג, הא מסיק עלה בירושלמי מתניתין לא אמרה כן, אלא הכל לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים, דמשמע שמוסיף, ולדבריהם היה יכול להביא מפורש, מרישא דמתניתין דאין פוחתין וכו', דמתניתין פליגא על ר"ש, אבל לפי' הברטנורה, אתי שפיר, דלר"ש, אינו צריך להוסיף, אלא בשדה גדולה, ועניים ג"כ מרובין, אבל בדאיכא חדא למיעוטא א"צ להוסיף, ומייתי ראיה דמתניתין פליגא, דלא תני, לפי השדה, ולפי העניים, אלא לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים:

שבת ב' א' משנה. יציאות השבת, ב' שהן ד' בפנים וכו', ע' רש"י ותוס', וע' תוס' ד"ה, פשט העני, שהקשו מה לי עני, מה לי עשיר, והוא תמיהא עצומה והתירוץ אינו מספיק, לרוות צמאון, גם לשני פירושי רש"י, אין הלשון מדוייק כלל דלפירושו דבפנים היינו הכנסות וכו', היה צריך לומר לפנים ולחוץ. ולפרושו דבכאן שהסכימו התו' לזה, דבפנים היינו לבע"הב העומד בפנים וכו', חסר כמה תיבות, ע"כ פירשתי, ב' שהם ד' בפנים היינו ברה"י, ובחוץ, היינו ברה"ר כפי שאבאר, וממילא אזדא לי' קושיית התוספות דמה לי עני מה לי עשיר, ואבאר פירושי, פי' דבבא דפשט העני וכו', דרישא ודסיפא, הם ב' שהם ד' בפנים, היינו שהשינוי בין ב' דחיובי לבין ב' דפטורי. הוא בפנים דבבא דחיובי. נתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה ובבבא דפטורי נטל בעה"ב מתוך ידו של עני או שנתן לתוכה. וכן ב' שהן ד' בחוץ, היינו בבא דפשט בעה"ב וכו', ולפי זה לאו בעני ועשיר תליא מלתא, אלא ברה"י ובר"ה, ואצטריכו תרווייהו, כפי שיבא להלן ובשבועות דמפ' בגמ' שתים דעני ודעשיר, היינו בבא דפשט העני וכו', והוא קיצור לשון ויתורץ ג"כ. דקדוק א', שקשה לפי' רש"י דבכאן. אמאי לא מפרש כסדר. דבעה"ב ברישא, ובריש נדרים, מייתי מפרק במה מדליקין וכו' דזמנין מפ' מאי דסיים ברישא. ולא הביאו ממשנה דכאן פ"א. אבל לפירושי הוא כסדר, ואבאר הצריכותא והוא דבגמ' ד' א'. פריך אמאי חייב, הא בעינן עקירה והנחה, מעל גבי מקום ד' על ד', ורצו לתרץ ר"ע היא וכו' ופריך דלמא עקירה הוא דלא בעי וכו' ואח"ז רצו לתרץ ר' היא, ופריך, דלא איירי ר' אלא ברה"י מקורה וכו' ע"ש כל הסוגיא, ומסקינן, אמר רבא ידו של אדם חשובה לו כד' על ד'. והשתא, אי הוה תני בבא דפשט העני לחוד, לא הוי ידעינן, דידו חשובה וכו' אלא הוה מוקמינן לה כר' וברה"י מקורה, ואי הוה תני בבא דפשט בעה"ב לחוד ה"א, דגבי פשט העני לפנים, אף בנטל בעה"ב מתוך ידו או שנתן לתוכה ג"כ חייב העני, והוא דבגמ' דף צ"ב, א'. איפליגי אביי ורבא חד אמר, אגד יד שמי' אגד, וחד אמר לא שמי' אגד, ע"ש. ולמ"ד לא שמי' אגד, טעם הפטור, גבי נטל בעה"ב מתוכה, או שנתן לתוכה וכן גבי בעה"ב, ונטל העני וכו', משום דלא עביד עקירה או הנחה, אבל אי הוו ידייהו, למטה מג' דכמונח דמי חייב, וכן מפורש בגמ' שם, ולמ"ד שמי' אגד:

אף למטה מג' פטור, והשתא אי לא הוה תני רק בבא דבעה"ב, ה"א, דגבי פשט העני את ידו לפנים. וברה"י מקורה, אף בנטל בעה"ב מתוך ידו של עני. או שנתן לתוכה, ג"כ חייב העני, משום דביתא כמאן דמליא דמי, קמ"ל דפטור, או משום דלא ס"ל כר'. ברה"י מקורה, או דס"ל אגד יד שמי' אגד ובלאו האי צריכותא דכתיבנא, נקל למצא חילוק, בין רה"י לבין ר"ה, מלמצא חילוק, בין עני לעשיר:

ג' א' פטורי דאתי לידי חיוב חטאת וכו'. ע' רש"י ותוס'. ולפירושם, הוי לי' להגמ' לפרושי, ולפי פירושי במתניתין ה"פ. פטורי דאתי לידי חיוב חטאת, היינו שנגמרה המלאכה, רק שנעשה ע"י שנים, ופטור מחמת ב' שעשאו' חשיב לא', אבל לחשוב בע"הב לחוד, ועני לחוד, הוי לכל א' חצי מלאכה, וחצי שיעור, לא חשיב, דכה"ג מצי לאשכוחי גבי כל אכילות אסורות, דאי אכיל כשיעור, הוא חייב ואי אכיל חצי שיעור הוא פטור, והירושלמי, שהביאו בתוס', משמע יותר כפירושי, וז"ל לא אתי למתני. אלא פטור שכנגד החיוב. וכל זה לפירושי, אבל לפירושם במתניתין, דחשיב דעני לחוד ודבעה"ב לחוד, א"א לפרש כן, דתו לא הוו הפטורי דעני. או דבעה"ב לחוד אלא לשניהם

שם ל"א ידו בתר גופו גרירא, ע' רש"י ותוס' ולפי מה שהבאתי במשנה, פלוגתא דאביי ורבא הוי חד לשנא לאביי, וחד לשנא לרבא וקל להבין:

ד' א' לאותה חצר, א"ל מותר. לרבא. דס"ל אגד יד לא שמי' אגד, וקיי"ל כותי', מיירי למעלה מג' אבל למטה מג' אסור, וחיובא דאורייתא נמי איכא:

שם. התירו לו וכו', כל הסוגיא, לפי פי' רש"י ותוס' דפירשו, דהאי בעיא היא, אם התירו לו איסור קל, כדי שלא יבא לידי איסור חמור יש כמה קושיות ודקדוקים א', דהוי לי' למימר, ירדנה, או לא ירדנה, דהתירו, משמע. שבדעתו תליא, ואם אינו רוצה לא ירדנה. ב', דקאמר לקמן, ואלא במזיד וכו', דהסוגיא בכ"מ דקאמר, ואלא וכו', פירושו. דלפי זה, יתורץ הקושיא הראשונה, אבל קשה קושיא אחריתי, וכאן הקושיא דמעיקרא, דמי מחייב, דפירשו, דהקושיא הוא. והיכי נקט חיוב חטאת, לא נתרצה כלל, אם נאמר, דמיירי במזיד, ואדרבה צריך להגי' יותר. ג' קושיות התוס', ד"ה, ואלא דאיהדר, שהניחו בקושיא, ד'. קושיית התוס', ד"ה. וכי אומרים וכו', מכמה מקומות, ולכל התירוצים, עדיין קשה על פשיטותא דרב ששת. וכי אומרים וכו', דמשמע, דליכא שום צד בעולם שיאמרו לו לאדם וכו' והרי מצינו בכמה מקומות ואף שיש לחלק ביניהם כמ"ש בתוס'. עכ"ז. מנ"ל לרב ששת. דלמא בכה"ג נמי התירו, כדי שיזכה חבירו ה'. ע' קדושין. נ"ה ב', ומנחות. מ"ח, ב', שהקשה ר' יוחנן. וכי אומרים לו לאדם, חטא כדי שתזכה, דמשמע, שאף בשביל עצמו אין סברא כלל, להתיר לו איסור קל,. בכדי להצילו מאיסור יותר חמור, ותמו' טובא, אלמה לא, ושם לא הקש' התוס' כלל ו' ע' תוס' ד"ה קודם שיבא וכו', שהקשו, פשיטא. שלא ישמע לנו, וזה אינו קושיא כלל, דאפשר. אם הרהר לעשות תשובה גמורה הוא מתרצה אף להסקל כדמצינו כמה מעשיות בגמ', סליק לאגרא ונפל, ודומיהם, ויש לפרש קושיית התוס' כיון שרוב העולם לא ישמעו הוי להו להתיר. דלא ליתו לידי תקלה אבל הוי להו לאקשויי היכן מצינו שיעמידו דבריהם, במקום מיתה ותירוצם, דאם הוא מונע. מפני איסור חכמים, אינו חייב סקילה קשה טובא, דא"כ אתי לאערומי, כל מדביק במזיד, ויבא כמתחרט לשאול שיתירו לו לרדותה, ויודע שלא יתירו לו, ויתקיים מחשבתו. ויאכל וחדי, ע"כ נראה, לפרש כל הסוגיא, באופן אחר ויתורצו כל הקושיות, והוא דוודאי, מחמת שלא יבא לידי איסור חמור, אין שאלה כלל, דוודאי א"צ לרדותה, כסברת ריב"א, שהביאו בתוס' ד"ה, וכי אומרים וכו' כיון שממילא יוגמר, אין לו להוסיף איסור בידים, אלא האבעיא הוא, אם התירו לו, כדי שירויח, שלא יצטרך להביא חטאת, והשתא פריך הכא, אי דאיהדר ואדכר. מי מחייב, פי' ולמאי הוא שואל, ובזה אזדא לה, קושיית תוס' ד"ה, ואלא דאיהדר וכו'. ואלא במזיד. פי', והוא צריך לשאול, אבל קשה הלשון. לידי חיוב חטאת., ומשני בשוגג ולמאן התירו לאחרים, א' מאוהביו, ששואל. בשביל לפטור אוהבו, מקרבן חטאת, וע"ז מתקיף לה רב ששת, וכי מצינו, שיתירו איסור, בשביל הרווחת ממון, וה"ה, דאף לדידי', הוה שייך הקושיא, כדפריך בקדושין ובמנחות, וע' מה שאכתוב שם בע"ה. אלא כיון דלא משכחת לגבי דידי', וע"ז משני, לעולם במזיד, ואימא קודם שיבא לידי איסור סקילה, ולענין הקושיא דלעיל, והיכן מצינו, שיעמידו דבריהם, במקום מיתה, ה"פ בגמ', אימא איסור סקילה, ולא בלשון איבעיא, וכדמסיק רב אחא ברי' דרבא ולא כאותן ספרים שהביאו בתוס' ד"ה מתני לה. ואגב אזכי' מה ששמעתי בילדותי, מדורש א'. שאמר בשם איזה ספר, ולקח הקדמה, מתוס' ד"ה, וכי אומרים, בא"ד, ועי"ל, דדווקא היכא דפשע וכו' שיש חילוק, בין העושה איסור במזיד, אז אין אומרים חטא וכו', והוא טעות נגלה, דהא כאן איירי בשוגג, אלא מה שכתבו התוס' דפשע. הוא לשנא, דש"ח חייב בפשיעה. וכן נתקל פושע הוא, לחד מ"ד. אף כאן גם שוגג, נקרא פושע, שהי' לו לשום על לבו:

ה' א' גמ'. איהו לא עבד עקירה לכאורה, הוא שפת יתר. דעיקר הקושיא היא, מה לי הטעינו וכו'. אבל באמת. עיקר הקושיא היא מאיהו לא עבד עקירה, אבל מה לי הטעינו וכו', אינה קושיא כלל דשנא ושנא, דוודאי בכל המלאכות, ב' שעשאו' פטורין, וזורה ורוח מסייעתו חייב, אלא דכאן קשה. מה לי וכו'. משום דאיהו לא עבד עקירה ואגב אזכיר מה שפסק רמ"א סוף סי' שי"ט הרוקק והפריחתו הרוח, חייב משום זורה, והוא מהירושלמי, ואין לו פי' כלל דמה צריך לברור פסולת ברוקו, ונ"ל, דמיירי ברוקק בר"ה. והפריחתו הרוח חוץ לד' א וחייב משו' הוצאה ואף דהרוח סייעו מידי דהוה אזורה ורוח מסייעו, וכן מסיים בירושלמי, וכל דבר שהוא מחוסר לרוח. חייב משום זורה וע' ב"ק, ס' א' אמאי להוי כזורה וכו' ולפי זה לא הוי לי' לכותבו. בדיני בורר אלא בדיני הוצאה:

ע"ב אינו חייב על אחת מהן קשה דנימא דאיסי סבר לה כר' יוסי דהבערה ללאו יצאת' וצ"ל דלא הוי קרי לה אב ע' פסחים, ה', ב' אבל לא הבלתי אמאי, הא כתיבא, ואפשר משום דאין לה תולדה כלל ודוחק וע' תוס' ד"ה הא קמ"ל, וצ"ע לר' יוסי אי מחייב אמכבה כרת וסקילה, או אפשר כיון דמכבה הוא דווקא ע"מ להבעיר לא חמור מהבערה, ולפ"ז הוי חסר שתים. אבל מצינו גבי י"ט. דהותר' הבער' ולא כיבוי ועדיין צ"ע:

ז' א' רה"י קתני תימא. דהא תנן התם האסטוונית ר"הי לשבת ור"ה לטומאה ובע"כ צריך לפ' כעולא:

ט' ב' משנה לא ישב אדם לפני הספר וכו'. מהא דלא תני לא יסתפר אדם סמוך למנחה דייק בגמ'. דהתחלת תספורת הוא, משיניח מעפורת וכו' ואלו הוה תני:

לא יסתפר. הוה אמרינן דהתחלת תספורת הוא משיתחיל להסתפר וכן גבי כולהו, מרחץ ובורסקי וכו':

שם גמ'. אסור, לאדם שיטעום ע' מ"ש בברכות. דהטעם הואי משום ואותי השלכת אתרי גוך. ולא משום חשש שמא יעבור זמן התפלה ולפי זה וודאי דאפילו התחילו מפסיקין. וע' תוס' ד"ה לימא וכו':

יב א. שבת היא מלזעוק פי' מלהתפלל עבורך ורפואה קרובה לבא פי', ובתוך כך תתרפא. ולא תצטרך לתפלתי:

יג א. מה אשת רעהו הוא בבגדו וכו' פי'. משום דהוי קורב' של גילוי עריות כמו שאכתוב בסמוך:

לא אסרה תורה וכו' פי'. קריבה לערוה כגון חיבוק ונשוק שאסרו חכמים ואסמכו' אקרא. דלא תקרבו לגלות ערוה, דה"ל למיכתב לא תגלה ערוה כדכתיב בכל העריות בפרט. אבל לא אסרו. אלא אם היא קריבה של גילוי עריות היינו שהוא מקרבה. מפני חבת גילוי ערוה אבל אם הקורבה. מחמת אהבה וקירוב ורגילות בלא"ה. כגון עולא דהוה מנשק לאחוותי' וכו' וכן הוא בבגדו והיא בבגדה גבי אשתו נדה שבלא"ה. הוא מקורב עמה מותר, אבל גבי אשת רעהו הוה קריבה של ג"ע ממש. וע' תוס' ד"ה ופליגא דר' פדת שהאריכו בזה:

פ"ב כ"ו ב', בגד אין לי וכו', כל הסוגיא עד ואימא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים הדקדוקים שבסוגיא א', אלא שלשה וכו' מאי אלא. הא לא הדר בי' משנויא קמא:

רק מפרש לי'. ב' טעמא דכתבי' וכו' הוא שפת יתר וכפול לשון שלא לצורך, ג'. ע' רש"י ד"ה ואימא לרבות וכו' ושלש על שלש אתי בק"ו, מה שתמהו עליו בתוס' ופי' התוס' נראה לכל דחוק מאוד. ד'. תוס' ד"ה. אתי בק"ו. פי' הרב פורת דהאי ק"ו אינו אלא לרווחא דמלתא. והביאו ראיות ע"ז דחוק מאוד דלמה לו לומר, לרווחא דמלתא. שיוכל להקשות ע"ז, לימא התירוץ האמתי ולא יקשה כלל, ע"כ אפרש כסדר כל הסוגיא, בגד, אין לי אלא בגד שלש על שלש מנין ת"ל והבגד ובע"כ תנא דברייתא. דמדלג מבגד לשלש טל שלש ס"ל דשלשה על שלשה' הוי בכלל בגד, ופריך ואימא לרבות שלשה על שלשה פי' מנא לך, דהוי בכלל בגד דלמא לא הוי בכלל בגד, ואצטריך לרבויא. ומשני לאו ק"ו הוא לא דמהאי ק"ו ניליף. אלא ה"פ דמוכח בע"כ דשלשה על שלשה הוי בכלל בגד וריבויא אתי לשלש על שלש דאלת"ה, לא נכתוב כלל בגד, דה"א למעט, שלשה על שלשה:

וכתוב וה' לריבויא. לא לכתוב כלל בגד וממילא יטמא מק"ו, מש"ו אלא בע"כ, דשלשה על שלשה, הוה בכלל בגד ובגד והבגד, לרבות שלש על שלש, ופריך, א"ה, שלש על שלש. נמי לית' בק"ו, לא דפריך דשלש על שלש יטמא מק"ו, ולמאי אצטריך לריבויא אלא אדרבה, הכי פריך, א"ה אפכא מוכח' דשלשה על שלשה, לא הוה בכלל בגד, דהא שלש על שלש, נמי הוא ק"ו, ואצטריך בגד, למעוטי שלש על שלש, דלא ליתי בק"ו ואצטריך וה', כדי שלא נמעט, גם שלשה על שלשה, דג"כ לא הוי בכלל בגד, דאלת"ה, אלא דשלשה על שלשה, הוה בכלל בגד, ורבויא לשלש על שלש' קשה, דלת ניכתוב כלל בגד,, וממילא יטמא מק"ו, ומשני, אלא וכו', פי', וודאי סברתך, נראה, דשלש הוי ג"כ ק"ו, אבל הא דהקשית' דלמא ריבויא לשלשה. זה א"א לומר כלל נהי דנוכל לומר, דשלשה לא הוי בכלל בגד ה היינו דלא נוכל ליליף שלשה על שלשה מבגד, אבל כיון שיש בל א"ה ק"ו ליטמא, מש"ו, וחזי בין לעניים בין לעשירים, אתי בק"ו, פי', אף דכתיב בגד, לא נוכל למעוטי שלשה על, שלשה ובע"כ ריבויא לשלש על שלש, דלא אתי בק"ו. פי' כיון דכתב בגד, ה"א למעוטינהו, ואצטריך וה', לרבויינהו, אבל קשה קושייתך, דלא לכתוב כלל בגד, וליתי בק"ו בע"כ מוכח מדכתבי' קרא, שטעמא דכתבי' קרא, הא לא כתבי' קרא לא הוי אמרינן בק"ו כלל מש"ו, ואף שבסברא נראה שהוא ק"ו, מ"מ מקרא יתירא מוכח דאין זה ק"ו ופריך ואימא לרבות שלשה על שלשה, בשאר בגדים, פי' דהוכחתך וודאי אמת, דריבויא לא אתי לשלשה על שלשה בצמר ופשתים, אבל הא דדייקת, דשלש על שלש לא אמרינן בק"ו, מדאצטריך, קרא לרבויינהו, דלמא שלש על שלש אתי בק"ו, כמו שנראה הסברא וריבוייא לשלשה על שלשה בשאר בגדים וקושיית הרב פורת, יתורץ בקל, דאביי ורבא ס"ל כסברת הברייתא, דשלשה על שלשה, הוי בכלל בגד:

כ"ח ב' למאי הלכתא לתפילין, פי' דהברייתא, דלא הוכשרו למלאכת וכו', קאי וודאי אמשכן, אבל הא פריך, למאי הלכתא, מאי דהוה הוה ומשני למילף מינה לתפילין, וע' תוס', ד"ה, תפילין בהדיא וכו', וד"ה לא צריכא, ובמאי שכתבתי לא קשה מידי והא דקאמר בגמ', מאי הוי עלה, צריך לפרש דה"פ. מנ"ל דלא הוכשרו, כיון דלא ידעינן התחש, אם הוא טהור' או טמא, וע"ז מביא בשם ר"מ, מה שהי' קבלה בידם:

פ"ג ל"ח ב, משנה, והביאו סילון וכו', בשבת הביאוהו, וכפי' רי', בתוס' ד"ה מעשה, וע' גמ', ומה שאכתוב שם:

ל"ט ב', גמ' ואפי' מבע"י, ואף שהמעשה הי' בשבת, כמו שהבאתי במשנה, עכ"ז, מאותו הטעם, דגזירה שמא יטמין ברמץ, אסרו גם מבע"י, שמא יחתה בגחלים, נט והא מעשה דא"ט בקרקע הוה פי' ולמה לי' לרב איקא בר חנניא, לאוקמי כתנאי, ולא גרסינן ואסרי להו רבנן, וע' תוס' ד"ה הא מעשה וכו', שנתקשו בזה:

תוס' ד"ה, בין בחמין וכו', נראה לר"י וכו' כתבו נראה, בדבר פשוט אף לתש"בר, וצ"ע:

פ"ד מ"ט א, משנה. קופה מטה וכו', פרש"י. כשבא ליטול הקדרה וכו' צ"ל, כשבא לערות המאכל מן הקדרה, מטה הקופה על צדה. ומערה המאכל, והקדירה תשאר במקומה, שאם יטול הקדירה שמא תתקלקל הגומא ויטלטל הגיזין. להחזיר הקדירה:

פ"ו נ"ז א' שהמים באין בהם. פי' דרך תוכן באים לבשר, שאינן נשזרין היטב. וע' תוס' ד"ה השתא קשה וכו' שנדחקו:

נ"ט ב' רש"י ד"ה, תרי המייני וכו', עד ומנינא לר' יוסי, וצ"ל הא דמייתי ראיה מר' יוסי, שאין הלכה כמותו דס"ל לרש"י דעד כאן, לא שרו רבנן התם, אלא גבי דליקא. אבל בעלמא, אף רבנן מודו דאסירי, אבל למעיין שם בסוגיא ובדף ס"ה ב', יראה דאדרבה אפכא הוא, דעד כאן, לא קאמר ר' יוסי, אלא גבי דליקה, דהוי הערמה, דהא כוונתו להוציא בגדיו, ולהצילם מפני הדליקה, אבל מי שרוצה לצאת, בשתי חגורות, שהנאתו מזה. או לנוי, אף ר' יוסי מודה דשרי. ובענין הערמה ע' מה שאכתוב ס"ה ב':

ס"ה ב' גמ' תיקו, וכתב ע"ז הראש, וקיי"ל,, דכל ספיקא דאורייתא לחומרא, ודרבנן לקולא, פי' והאי הערמה ספיקא דרבנן הוא, תדע דקאמר בגמרא, התה גבי דליקה התירו, ואף שנוכל לומר לפי מאי דקאמר, התם דרך הוצאה בכך, דהוי דאורייתא, היינו לר' יוסי, אבל אנן קיי"ל כרבנן דשרו בדליקה, וגם לר' יוסי שאוסר, נראה שהוא רק מדרבנן, ועי' קל"ח א', ומי איכא מידי דלרבנן חייב חטאת ולר"א מות' לכתחיל' וע' קמ"ז ב' גבי אוליירין מביאין וסדיני נשים לבי בניי ואף בדבר שדרך הוצאה בכך, אפשיט בהדיא, דהערמ' שריא, וד"ת עניים במקום זה, ועשירים במקום אחר, ולא כמו שהבין בפסקי הרא"ש, דהרא"ש מחלק בין ר"ה לכרמלית ופסק כן בטור, וכן בש"ע וצ"ע:

ס"א א' ולא בקמיע וכו' וכל הסוגיא, ואפרש ענין מומחה גברא וקמיע, ויתורצו כמה קושיות בגמ' וברש"י והוא זה, מומחה ע"י ג' פעמים הוא, דאי לאו הכי, תלינן במקרה, ולענין קמיע אם ריפתה ג"פ. מסתמא קמיע טובה היא, ואם איש א' ריפא ג"פ, בג' קמיעות, מסתמא הוא מוצלח לקמיעות שיועילו על ידו, והנה אף גבר מוצלח' לא יועיל בוודאי, בלא קמיע טובה, אבל לענין קמיע, יש קמיעות שיועילו ע"י כל אדם, ויש שצריכין, שיהא הנותנה, או הנושאה, במזל טוב, ועתה אפרש הגמרא, אמר רב פפא לא תימא עד דמומחא גברא, ומומחא קמיע, היינו שלא יהיה שום חשש ספק בהקמיע, והיינו כפירש"י, שעשה אדם זה, קמיע זו, לג' אנשים והועילה, שקמיע זו, וודאי טובה היא ואדם זה מוצלח לה, אם היא קמיע הצריכה מזלא דגברא, ודווקא לג' אנשים אבל לאדם א', איבעיא הוא לקמן, דלמא מזלא דמקבל כתבא הוא, ומה שהקשו בתוס', ע"ב ד"ה, תלת קמיע לחד וכו' דהא אמרינן לקמן, ע"ב, בכהאי גוונא דקמיע אתמחי, גברא לא אתמחי, לק"מ דהתם הוא לפי המסקנא, דסגי בחד מומחא, או גברא, או קמיע, ובזה גברא לא אתמחי לקמיע אחרת, בחד קמיע, דלמא האי קמיע, לא צריכא למזלא דגברא כלל, אבל לפי ההוה אמינא, דבעינן תרווייהו, בכדי שלא יהא ספק כלל, בוודאי סגי בזה האופן שפיר"שי:

שם גמ' אלא כיון דמומחה וכו', הטעם משום דאם יצא אינו חייב חטאת הוי ספיקא דרבנן ולקולא, והטעם שאינו חייב חטאת, לא מפני שהוא דרך מלבוש, דהא אמרינן לקמן בקמיע מומחא, אע"ג דנקיט לי' בידי' ש"ד. ומסתמא נמי בכה"ג, בקמיע שאינו מומחה, אינו חייב חטאת אלא הטעם, דממ"נ, אם היא קמיע טובה, בוודאי שריא, ואם לאו לא חזיא למידי, וקל ממוציא חצי שיעור, דאסור מדאורייתא לר' יוחנן, דהתם חזיא לאצטרופי, אבל הכי לא חזיא למידי, ואפשר עוד, דאף לר' יוחנן אינו אסור חצי שיעור מן התורה, אלא גבי אכילת איסור, וע' יומא ע"ד ב':

תוס' ד"ה אע"ג דלא וכו', וקשה לרשב"א, היכי משכח' לה וכו', לא ידענא מאי קשיא להו, דאם הוא מומחה בג' קמיעות, מאי וודאי היא זו, שכל קמיעותיו טובות הנה. ואטו מי שאומר ג' דברים נכונים, מוחזק לן שכל דבריו נכונים, וא"צ שוב בדיקה אחריו, אתמהא, ואף כל א' מאלו הג' קמיעות שריפא בהם, יש לחוש בכל חדא שמא מקרה הוא, אלא דגברא אתמחא, כיון שריפא ג' פעמים, אין שייך לתלות הכל במקרה, אלא דמותרין מספק, מפני שמוצלח לקמיעות, ראוי לסמוך עליו:

ע"ב תוס' ד"ה ג' קמיעות לג' גברי, קשה לרשב"א קמיע ג' היכי אתמחי וכו', ולפי מה שכתבתי לעיל, דגברא מומחא ומוצלח אם הקמיע אינה הגונה כלל, לא יועיל, והיא סברא פשוטה ומבוארת לכל, לק"מ קושיית הרשב"א:

גמ' והתניא איזה קמיע מומחה, כל שריפא ג' ב"א כאחד לפי מה שכתב ר"י ע"א. בד"ה, עד דמומחא וכו'. לחלק בלחש א', בין כתבו באגרת א', בין כתבו בשלשה אגרות הוי מצינן לאוקמי תרווייהו לענין קמיע. ולחלק כנ"ל ובלא"ה לא הבנתי כלל, נ"ל הא:

ס"ב א'. גמ'. אמר רב מכבנתא פירש"י. שקושרת בה מפתחי חלוקה. וכן לפי זה שנאלין שעל המנעלים שנהגו לצאת בהם וצ"ע טובא והשתא פטור אבל אסור קא קשיא לי. דהוי צורך מלבוש כמו בירית חיוב חטאת מבעיא:

ס"ג ב'. אצעדה, פי' רש"י של זרוע, ובירית תחת אצעדה, עומדת. פיר"שי תחת כמו במקום ולי נראה דאצעדה, הוא על הרגל, מלשון צעד, שהוא הילוך והא ראי' דבמדין כתיב, אצעדה וצמיד, והא דכתיב גבי שאול, ואצעדה אשר על זרועו דרשו בזה, שהוא התפילין שעל זרועו ונקרא אצעדה. שלא היה צועד ד"א בלא תפילין, וע"ד הפשט גר עמלקי הי' ולא ידע בדקדוק הלשון, או אשר על זרועו, כינה הכתוב דרך כבוד,:

ס"ד ב' תוס' ד"ה. ר' ענני וכו' כתבו דהלכה כר' ענני. דאמר משמי' דר' ישמעאל בר' יוסי דהוא תנא ופליג. צ"ע טובא דאי משכחת תנא בברייתא, דפליג אסתמא דמתניתין, יהיה הלכה כמותו. נגד סתם משנה הלא לימוד ערוך הוא בידינו מפי ר' יוחנן. הלכה כסתם משנה ומה שכתבו דבשל סופרים, הלך אחר המקיל, ע' ע"ז ז' א' דביחיד נגד רבים, לא אמרינן כן, רק באבל, דעיקרו דרבנן, ואין בו גזירה משום דאורייתא כלל:

פ"ז ע"ג א' משנה והמכה בפטיש. ע' רש"י, והוא מלתא בלא טעמא. ובהבונה פירש פי' אחר ג"כ אינו נראה כלל, ונראה דה"פ לאחר שגמר הכלי, מחליקה בפטיש, והוא גמר מלאכתה, וכן החייטים, לאחר התפירה מחליקים את הבגד בברזל המיוחד לזה:

ע"ד ב' האי מאן דפרים סילקא וכו', ע' תוס', ונראה דהיינו, ירק שחותכים אותו לחתיכות קטנות, וכובשים אותו לזמן מרובה, כעין שאנו קורים שעטקעווען קרוט, אבל מה שנסתפקו בש"ע, בבצלי' לחתכן דק דק, שאין דרכן להכניסן לקיום כלל, רק תקוני אוכלא, לצורך היום, והאוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהן הלילה וכו'. לפ"ד, אין מקום ספק כלל, ושריא לגמרי:

שם ע"ב דשקיל אקופי מגלימא, ע' רש"י ולי נראה. דהיינו מה שאנו קורין שטריגעווען, וזהו אקופי, שמקיף את הבגד, בכד שיוכל לתפור. כידוע לכל:

שם גמ' אמר ר' יוסי בר חנינא, הא דלא כר"ש, כא צריך לרשום, מקודם במשנה, וכל שאינו כשר להצניע, דלא כפירש"י:

ע"ו א' הא דלא כרשב"א, כאן צריך לרשום, אינו חייב אלא המצניעו, והוא פשוט, ויובן לכל מעיין בקל:

במשנה לחים כגרוגרת. פי' רש"י דלחים לא חזו לגדי ולי נראה משו' דחזו לאדם, אין נותנים אותם לגדי:

ע"ט ב' ר"מ הי' כותבה על הקלף מפני שמשתמרת, פי'. דהטעם, דתפילין על הקלף, מפני שהיא נאה ואף שאינו חזק, שהוא קילפא בעלמא. כיון שהם מונחים, בבתים של עור, לא אכפת לן, שלא יתקלקלו אבל מזוזה על הדוכסוסטוס, שהיא חזקה יותר. ור"מ הי' כותבה על הקלף. מפני שמשתמרת, פי' שדרכה להשמר ג"כ, שמניחין אותה בשפופרת וכדומה בדבר המשתמר:

צ' ב' משנה. חגב חי טהור, צ"ל טהור חי וכן צ"ל שם, חגב טמא חי:

ק' א' רש"א אם יש במים, וכו' ע' רש"י ואעפ"י שהים נמי עמוק וכו', וצ"ע טובא, מאי שנא וגם מה שכתב וממילא מייתי מדר"ש וכו'. קשה הלא רבנן פליגי עלי' והלכתא כוותייהו, וגם אם מים לא מבטלו מחיצתא א"כ אמאי חשבינן ים לכרמלית לענין זריקה עכ"פ, ופוסקים לא הביאו כלל, הא דר"ש להלכה, וצ"ע:

פ"יב ק"ה ב' משנה כמלא רוחב הסיט ערש"י שכתב מפ' בגמ' וכו' לא ידעתי, היכן מפרש כן בגמ' רק רש"י פירש שם כן, וגם כפול ופשוט. ונראה, דפליגי בגרסת המתניתין, ויש נ"מ לדינא, ורש"י משוה אותם ולא ידעתי מנ"ל הא, וע' פירוש המשניות להרמ"בם. גם במשנה, ברישא תני כפול גבי טווה. ובסיפא גבי אורג:

לא תני כפול ונראה פשוט, כיון דשיעור אריגה, הוא ב' חוטין. כמלא הסיט, לכך שיעור הטוי' כפול, כדי לארוג ב' חוטין וצ"ע טובא בעיקר פירוש הסיט, ואפשר שהי' מפורסם אצלם, למדה ידוע כמו שמביא בפייט בפ' שקלים:

ק"ו ב' הלכה מכלל דפליגי,. רש"י ותוס' פירשו בלשון קושיא, ול"נ. שהוא בלשון שאלה, אי פליגי רבנן ואמר לי'. מאי נפקא לך מיני' לידע. כיון דהלכה כרשב"ג, אמר לי' גמרא גמור וכו', בניחותא, גמור אף דבר שאין נ"מ לדינא. זמורתא תהא, יהיה כעין זמר דאורייתא וע' ערובין, ס' א' וע"ז. ל"ב. ב' ורש"י ותוס'. שינו שם קצת בפירושם. לפי ענין הגמ', ופירושי עולה בשוה, בכל המקומות:

ק"כ א' גמ'. משום דלא חזי וכו', ע' ברטנורה, שפירש בדוחק ופשוט, דה"פ, דגבי מזונות, אם יש לו ג' סעודות, אף אחרים, אינם רשאים להציל בשבילו, רק לצורך עצמם, ולהכי פריך בגמ' מהפקירא קא זכו, כיון שאסור להציל בשבילו, אבל בסיפא גבי בגדים דרך מלבוש, רשאין להציל בשבילו, ומבקשם ע"ז, להכי קאמר עמי, ולא מהפקירא קא זכו, שאינו מתייאש כלל, שימצא הרבה אוהבים, שיצילו בשבילו, ואף שכר אינם רשאים ליטול, דהוי שכר שבת וע' ש"ע, סי' של"ד. ס"ט שכתב כן, אחר ולובש וכו', ולפי מה שכתבתי, הוא שלא בדקדוק

קנ"א א' גמ' אמאי ה"נ, ימתין וכו', פירוש רש"י ותוס' דקאי ארישא, אין לו שחר כלל והעיקר כפירוש הרמב"ם, דקאי אסיפא, וברישא גבי חלילין, מותר בכדי שיעשו, כפי' התוס'. ד"ה לא יספוד וכו', אלא בבאו ממקום קרוב, אין כאן כדי שיעשה כלל, דמסתמא לא יספידו תיכף במוצאי שבת:.

קנד א' גמ'. דווקא כיסו וכו', הרמב"ם פסק, גבי מציאה, דמוליכו פחות פחות מד' אמות, והקשו עליו, וע' מה שתירץ באגרותיו בדוחק. ולכאורה בע"ז, ע'. א' מפורש כדבריו, כמה כיסי משתכחי, ולא ידעי, דאמר ר' יצחק. המוצא כיס וכו', אבל באמת שם ה"פ, כמה כיסי משתכחי בשוקא, לא שאומר, שהיהודים מוצאים כיסים בשבת, דמנא ידע, אלא פירושו בלשון תמי', מפני מה, לא נמצאו בשבת כיסי מעות בשוק. דא"א:

שלא ישכח א' מישראל. ויוציא עמו כיס מעות בשוגג, והיה משליכו לר"ה, ולא ידעי, הא דאמר ר' יצחק וכו', וגרסינן המוציא וכו', ולא המוצא. וכמדומני, שראיתי כן באיזה ספר:.

ערובין ו' א', גמ', תורתו כמפולש, פי', וצריך צ"ה מצד א', הפתוח לר"ה, ולחי או קורה, מצידו השני, הפתוח ג"כ לר"ה, דמה שהוא מפולש דרך עקמימות. חשבינן כמפולש בשוה:

שם. תורתו כסתום, פי' דמה שהוא פתוח בצידו למבוי השני, הוי כסתום ונמצא כל מבוי בפ"ע תורתו כסתום, ואינו צריך, אלא לחי או קורה, בצידו הפתוח לר"ה, וע' תוס' ד"ה, תורתו וכו', שהקשו ע"ז הפירוש, מדקדוקים קלים, ואינם כדאים, להוציא עי"ז הגמ' מפשטי', רק קושיא א', נראה קושיא חזקה, ממבוי העשוי כנדל, ויפורש בסמוך, בפשיטות:

ח' ב' גמ' לכולהו להאי גיסא, במקצת נוסחאות, כתיב להאי גיסא לכולהו, ומדוייק קצת ביותר, ופירושו הוא כך, כמו שכתב הרמב"ם, פ' י"ז, מהלכות שבת הלכה י"ט, עושה צ"ה, לכל א' וא' מן השבילין, שמצד הא', וכן לפתח הגדול, ולכל השבילין, שמצד השני, עושה לכל א', לחי או קורה, אבל מצידן הפתוחים למבוי הגדול א"צ כלום ואזדא לי' קושיית התוס', לעיל ו', א', ד"ה, תורתו כסתום, שהבאתו לעיל, ומדוייק היטיב, לשנא דגמרא, ואידך גיסא משתרי וכו', דלפירושם קשה, ומה חידוש הוא זה דמשתרי וכו' כיון שעשה צ"ה גם בעקמומיתם, ומה יש לו לעשות עוד יותר, ובש"ע סי' שס"ד, ס"ה, ההחיל בלשון הרמב"ם, וסיים בלשון הטור, כאלו אין שום שינוי ביניהם, וגם הבאר הגולה מציין, שהוא לשון הרמב"ם, וכן בב"י בטור, אחר שהביא לשון הרמב"ם, כתב ע"ז, וכ"כ רש"י, ותמו' טובא, וכבר קדמני בזה באורך, בעל תורת חיים:.

ח' א' שצידו א' עולה לים, צ"ל, שהיו גדודים גבוהים י':

למעלה מן המים, ע' שבת, ק' א' ומ"ש שם. ולשמואל, בפ' כל גגות, צ'. א' גבי גגין השוין, אפשר דצריך, שלא יהיה יותר מבית סאתים, או אפשר, כיון דאיכא שתי מחיצות בגובה, מוקפים לדירה שרי אפי' כמה, וכן נלע"ד עיקר:

שם ויעלה הים שרטון, פי' שיעלה ויטיל על שפתו חול ואבנים, ולא יהיו גדודים עשרה:

י' ב' עור העסלא וכו', רש"י ותוס' פירשו לענין אוהל המת וע' תוס' ד"ה עור העסלא, מה שחילקו בזה, וגם יש שם ט"ס בתוס', שהביאו מארובה, שיש בה פ"ט, וצ"ל, שאין בה, אבל עכ"ז, הוא נסתר מכמה משניות, דמוכח, דבעינן אוהל טפח במקום א'. בלי חלל כלל, אבל הוא תוספתא דכלי' דמיירי שם כל הפרק, מענין מושב הזב, וקאי האי נמי לענין מושב טפח, שטמא במדרס הזב, וע' תוס' שבת ע"ו א', ד"ה הואיל וראויין וכו' ולפי פירוש רש"י ותוס', דלענין אוהל מיירי היתה צריכה להיות, במס' אהלות, וגם בלא"ה. מה ענין כזית מן המת לשם, וכבר קדמני בזה, הגאון מווילנא נ"ע, בפירושו על התוספתא דטהרות. והנאני, שכוונתי לדעתו:

י"ב א' והא נפרצה במלואה וכו' ע' רש"י שכתב, לאו דווקא מלואה וכו', מפני שפירש, דהקושיא היא הא נפרצה לים, וכן בתוס' ומתוך זה, הוקשה להם התירוץ דאית לה גדודי, ופירשו בכמה אופנים דחוקים ואני מפרש דהקושיא הוא, הא נפרצה החצר, להלשון הנכנס לתוכה, והוי מלואה ממש ומשני דאית לי' גדודי גבוהים י', למעלה מן המים ולענין מה שנפרצה לים, אפרש בסמוך:

פ"ז א' משנה, אמת המים וכו' אין ממלאין וכו', כאן נמי. הי' יכול לפרוך, ממלא הוא דלא מלאינן וכו'. כדפריך י"ב. א'. גבי לשון ים חדא דנפרצה במלואה, לאמת המים שבתוכה, וגם נפרצה לים אם הפרצה יותר מעשר, וכאן נוכל לומר דמיירי בפחות מעשר, אבל התם מפורש, דנפרצה ביותר מעשר, וצ"ל דהלשון רחבה יותר מהפרצה, שלא תהא מלואה, וע"כ בעשר א"צ כלום, אבל הכל מתרצי. בתירוץ דאית לה גדודי גבוהים עשרה, ומה שהקשו שם בתוס' דניחוש, שמא יעלה הים שרטון, י"ל. דאם תעלה שרטון, יהי' שוה חול ועפר עד הכותל, ולא יהי' מחיצה תלוי'. וזה הוא חששא רחוקה. דלמא תעלה מעט מעט עד שלא יהיו הגדודין גבוהים עשרה, ועכ"ז יהיו יתר. מג', ויהי' מחיצה תלוי':

י"ט א' גמ' גי' שעמוקה בגי הינם, ע' מהרש"א בעין יעקב ופשוט דט"ס הוא וצ"ל, גי, שעמוקה כגי הינם, שהכל וכו':

כ"ד ב' לגודא דנהרא. לשון לגודא, מוכח שהיו גידודין גבוהין עשרה, מדלא קאמר לנהרא, וע' ח' א' גבי צדו א' עולה לים. ומ"ש שם:

מ"ד ב' גמ' שבתוכה ד' אלפים וכו' לא הבנתי, למאי נקט כה"ג. שתוכה רחב מגגה:

שם רש"י ד"ה, שלא לדעת וכו', דאין דרך בנין בכך, לא הבנתי, דמאי איסור איכא, כשעמדו לתומם, דרך הילוכם, כדופן ומחיצה, ולדעת, היינו, שיעמדו בכוונה כדופן, ש אה"נ דאסור משום בנין:

נ"ח א' משנה, ובלבד שלא יצא חוץ לתחום, לפירש"י ותוס', דקאי אמבליעו מן הצד, ונמצא מפורש במתניתין, דין הבלעה מן הצד, שלא כנגד העיר, ובגמ' דייק לה מלשנא יתירה, דחוזר למדתו, ונראה לפרש ולא יצא חוץ לתחום, היינו שלא יהיה הגיא, בחמשים האחרונים, וצדו הב', של הגיא, הוא חוץ לתחום העיר, ובאמצע המדה, כשמודדין איזה גיא, שהיא קרוב לחמשים, ולפני הגיא, הוא פחות מחמשים, מפורש בירושלמי, שמודדין זה שלפני הגיא, בחבל קטן, או שמודד לחזרה, בתוך החמישים אמה שלפניו, והגיא מבליעו בפ"ע:

ע"ד ב' מבוי שצדו א' וכו', רש"י ותוס' האריכו בפירושים שונים והרבה תמיהות יש בדבריהם, ולא אאריך. שממילא יובנו למעיין. רק אזכיר תימא א'. ברש"י ע"ה, א'. ד"ה, אסור לעשות יחיד, כדי שיירא ויצא משם. והוי לי' למימר, שלא יוכל לטלטל במבוי, ומתוך כך יצא. כמו שאמרו בגמ', ס"ב, א', ע"ש. אבל יחיד לא שכיח דדייר, ופי' לעשות כמו לדור. ובגמ' אמרו, יחיד לא שכיח דדייר ולא גזרו בה כלל, ובתוס' ע"ד ב' ד"ה, מבוי וכו', הוסיפו תימא. שפירשו. דהאיסור הוא, כדי שלא יבטח בהם וידור, ויזיקנו הכותי, והוא גזירה חדשה, אדרבה בגמ' אמרו יחיד לא שכיח דדייר וכו', ולדבריהם, יותר היה להם לגזור, גבי יחיד. שלא יוכל לטלטל. בכדי שלא ידור. ויבא לידי סכנה., ממה שחששו בשנים שמא ילמדו ממעשיו. דחמירא סכנתא מאיסורא, ואין לומר דכאן הואיל ורבים ערבו עמו. יבטח בהם, הא כתבו התוס' בעצמם, בדיבור הנ"ל דביחיד אפי' רבים בני הבית, לא גזרי' וכל זה האריכות. לא הבנתי כלל. דהגמ' מתפרשת כפשוטה, וכן פי' הרמב"ם ע"ש. מבוי שצדו א' נכרים, וצדו א' ישראלים הרבה. וכל א' מן החצרים. יש להם פתחים למבוי, אין מערבין אותם דרך חלונות, כדי שיחשבו כולם. כיחיד במקום נכרי ונשתרו, ובמבוי אסור משני טעמים, או משום דעי"ז, לא יהי', רק חצר א' פתוח למבוי, דדירת נכרי לא שמי' דירה,. לענין זה, או אפשר. דדירת נכרי שמי' דירה לזה, אלא דאסור לעשות יחיד במקום נכרי לכתחילה נהי דביחיד לא גזרו משום דלא שכיח דדיירי אבל לעשות הרבה בתים כיחיד אסור, ובחצר ליכא אלא חד טעמא, דאסור לעשות וכו' וע' רא"ש דלמסקנא מספקא לן לענין יחיד ונכרי, לגבי מבוי, אי דירת נכרי, שמי' דירה, לענין חצירות פתוחות לתוכו.

פ"ט ב' תוס' ד"ה, דיעות שאני, תימא לר"י וכו' עד הא קבילתון מדבריהם נראה שפ שפירשו במתניתין, הממנה אחרים עמו. היינו שאחד נטל חלק בפסח. ואח"ז ממנה אחרים עמו, שיתנו להם חלק כחלק. וזה הוא דבר תימא דא"כ יוכל להרוויח הרבה. שיטול חלק בדינר וימנה אחרים עוד, ויטול כמה דנרין. אלא ע"כ. וודאי הפסח בלא"ה אינו נחלק חלק כחלק אלא לפי ערך הדמים שהוא נותן זה בדינר וזה בשתים, והוא המנה אחר עמו על חלקו ומשלו יתן לו וכן האיבעיא דגמ' גבי ידיו יפות בוודאי לא יתנו לו יותר רק חלקו כפי הדמים שנתן רק מיבעיא לי' אם יוכלו ליתן לו חלקו ולהוציאו מהחבורה מחמת שאין יכולין לראות. שיהיו הם אוכלים והוא יושב בטל שכבר אכל, חלקו וכן במתניתין נמי קאמר רשאין בני חבורה ליתן לו את שלו פי'. ויצא מחבורתם. והשתא לק"מ קושיית התוס' ועדיין צריך תיקון קצת וצ"ע:

שבת ע"ג ב' גמ' מנינא למה לי. אמר ר"י שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת תימא הלא מפורש במשנה שלפני' שיש שאינו חייב אלא אחת והיינו שגגת שבת ויש חייב על כל אחת והיינו שגגת מלאכות, וא"כ מאי קמ"ל מדיוקא דמנינא. וכן בריש מכלתין ה' ב' דפריך על איסי. דקתני ואינו חייב אלא אחת מדברי ר"י דהכא, ומאי קושיא לוקמי בשגגת שבת. ודברי ר"י בשגגת מלאכות וצ"ל דאיו כוונת ר"י דמתניתין הא אתי לאשמועינן דחייב על כל אחת ואחת וכאלו הי' אומר. לומר שאם עשאן וכו' אלא מתרץ למנינא. משום שאם עשאן וכו' והיינו בשגגת מלאכות להכי נקט מנינא לידע כמה חטאות יוכל להיות חייב העובר על כולם. וכן נראה כאן מדברי רש"י. ולפי זה איסי דנקט מנינא ע"כ מיירי בשגגת מלאכות דחייב על כל אחת ואחת ומקשה שפיר, על הגי' דואינו חייב אלא אחת. עפ"י דיוקו של ר"י. אבל דברי התוס' דשם. ד"ה שאם עשאן וכו' אצ"ל דמקשה דמסתמא לא פליג וכו'. צ"ע. וע' בחלופי גרסאות. שמקשה זאת הקושיא וע' מה שתירץ שם. והמה תמוהים ביותר וצ"ע:

סליק

סוף הספר

תוכן העניינים

אלפי מנשה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה