אלפי מנשה חושן משפט· רבי מנשה איכנשטין
סימן לז
(א) סעיף א שיש לאדם הנאה בה כו' נסתפקתי היכא דיש לו הנאה רק על פחות משו"פ אי חשיב נוגע אי נימא כיון דפחות משו"פ לא חשיב ממון לא הוי נוגע או דלמא כיון דלא בעינן לענין נוגע בעדות הנאת ממון לדעת רוב פוסקים ועיין בש"ך סק"י ובכנה"ג א"כ גם בפחות משו"פ חשיב נוגע. ואמרתי לפשוט זאת דחשיב נוגע אפי' בפחות משו"פ מהא דאיתא בירושלמי קידושין פ"ב בסוגי' דשליח נעשה עד אמר ר' אבין נראין הדברים בשקידשה בשטר אבל אם קדשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו עיי"ש והרי התם איירי בשני שלוחים עיי"ש והרי בקידושין סגי בפרוטה וא"כ אינו מגיע לכל אחד רק חצי פרוטה וכדאמרי' בש"ס דידן בקידושין דף מ"ג ע"ב דבממונא מפלג פלגי וע"כ דאפי' בפחות משו"פ חשיב נוגע. אולם לפי"ז קשה הא דקאמר בירושלמי שם דבקדושי שטר שליח נעשה עד דלא הוי נוגע ואי נימא דאפי' בפחות מש"פ חשיב נוגע א"כ שוב אין לחלק בין קידושי כסף לקידושי שטר דהא אף דבשטר לא בעינן שיהי' בו שו"פ מ"מ חשיב נוגע. ואין לומר דמיירי היכא דכתב השטר על איסורי הנאה דג"כ מקודשת היא לשיטת הירושלמי ועיין בב"ש באע"ז סי' ל"ב סק"ח דזה דוחק. איברא באמת אין ראי' כלל מהירושלמי הנ"ל דאפי' בפחות משו"פ חשיב נוגע דהנה התוס' בקידושין שם ד"ה וכן בדיני ממונות כתבו דמה דאיתא בירושלמי אבל בכסף לא מיירי לאחר שתקנו רבנן שבועת היסת עיי"ש וא"כ כיון דכוונת הירושלמי הוא דמש"ה בקידושי כסף חשיבי נוגעים בעדותם הוא מפאת השבועה וא"כ שוב אין ראי' כלל דהא אף דקידושי כסף סגי בפרוטה ואינו מגיע לכל אחד ואחד רק חצי פרוטה מ"מ חשיבי נוגעים מכח השבועה כיון דהשבועה הוא על שניהם. ושוב ראיתי בהר"ן פ' האיש מקדש שכתב וז"ל ומ"מ נראה דכיון דמסקינן דהשתא דתיקן רבנן שבועת היסת לא אמרינן בממונא הן הן שלוחיו הן הן עדיו ואף בקידושין לא אמרינן הכי אלא בקידושי שטר שאין בו שו"פ אבל בכסף לא דנוגעין בעדותן הן ולא מהימני עיי"ש הרי מבואר בהדיא בהר"ן ז"ל דבפחות משו"פ לא חשיב נוגע דהא כתב דבקידושי שטר שאין בו שו"פ לא חשיב נוגע:
ולפי הנ"ל א"ש מה שהקשו האחרונים על הר"ן שם שהקשה על ר' יוסי דפליג בירושלמי שם על ר' אבין ואמר דכיון שהאמינתו תורה אפי' קדשה בכסף אינו כנוגע בעדותו וכתב הר"ן דדברי ר"י תמוהים דנהי דמה"ת מהימן מ"מ כיון דתקנו רבנן שבועת היסת שוב הוי נוגע בעדות ותירץ דאפשר דלהצריכה גט קאמר עיי"ש. והקשו האחרונים דאמאי לא מתרץ דבירושלמי שם מיירי קודם שתקנו רבנן שבועת היסת ופלוגתתם הוא כשקיבל השליח כסף קידושין בעדים ופליגי במלוה את חבירו בעדים אי צריך לפרעו בעדים וכדאמרינן בש"ס דידן בהסוגי' שם דלמ"ד צריך לפרעו בעדים הוי נוגע ולמ"ד א"צ לפרעו בעדים לא הוי נוגע. ולהנ"ל ניחא דהא ע"כ פלוגתתם הוא לאחר שתקנו רבנן שבועת היסת דאי קודם שתקנו רבנן שבועת היסת א"כ שוב צ"ל דמ"ד דבקידושי כסף חשובים נוגעים דהוא משום דאפי' בפחות משו"פ חשוב נוגע וכמש"ל מתחלה וא"כ שוב קשה כנ"ל דאמאי בקידושי שטר אינם חשובים נוגעים הלא אף דאין בשטר שו"פ אפ"ה חשובים נוגעים וכמו בכסף [וכבר כתבתי לעיל דזה דוחק לאוקמי בשטר שכתבו על איסורי הנאה] אע"כ צ"ל דפלוגתתם הוא לאחר שתקנו רבנן שבועת היסת ומש"ה ס"ל לר' אבין דבכסף חשיבי נוגעים דהוא מפאת השבועה כיון דנתן להם שו"פ חייבים שניהם לישבע משא"כ בקידושי שטר דמיירי דאין בו שו"פ וכמ"ש הר"ן א"כ ליכא שבועה לכך שפיר אינם חשובים נוגעים והבן:
אולם המרדכי פ' האיש מקדש הביא בשם הראבי' שכתב דהירושלמי שם מיירי קודם שתקנו רבנן שבועת היסת עיי"ש ולפי"ז הרי שוב ע"כ צ"ל דאפי' בפחות משו"פ חשיב נוגע ומה דבקידושי שטר לא חשיבי נוגעים מוכרחין אנו לדחוק ולומר דמיירי בשטר שכתבו על איסורי הנאה. אמנם באמת דברי הראבי' תמוהים דאי מיירי קודם שנתקנה שבועת היסת א"כ אמאי חשובי נוגעים בקידושי כסף הלא אי ליכא שבועה אינם נוגעים דיש להם מגו דאי בעי אמרו אהדרינהו להמשלח וכדאיתא בש"ס דידן בהסוגי' שם. וראיתי באבני מלואים סי' ל"ה סק"ה שעמד בזה ומיישב דעת הראבי' דאף קודם שנתקנה שבועת היסת חשיבי נוגעים דצריכים לישבע שבועת המשנה וכמ"ש הרמב"ם וכן קיי"ל בסי' צ"ג דכל שליח צריך לישבע שבועת המשנה וכמו בשותפים עיי"ש באב"מ. וא"כ שוב שפיר גם לפי"ד הראבי' אין ראי' מהירושלמי דאפי' בפחות משו"פ חשיב נוגע:
(ב) סעיף ג ברמ"א קודם שהעידו עיין בש"ך סק"ו מ"ש על דברי המשרים דדוקא כשאין הכת שני' לפנינו אז אין יכול הבע"ד לפסול הכת הראשונה אבל אם הכת שני' הם לפנינו יכול הבע"ד לפסול הכת הראשונה דלאו נוגע הוא עיי"ש ועיין באורים שכתב דהיינו דוקא אם הכת הב' אינם אומרים שראו המעשה ביחד עם כת הא' אבל אם אומרים שראו כאחד הרי ע"י שפוסל לאלו כל העדות בטל דהו"ל נמצא אחד מהם קא"פ והרי זה נוגע בעדות עיי"ש וכ"כ הנתיבות אך הוא כתב דאם הכת שרוצה לפוסלם אומרים שראו כאחד עם כת שני' הוי נוגע וא"י לפוסלן. ותמה עליו בעל פתחי תשובה דהלא אם יפסלו הכת הא' לא יהיו נאמנים גם בדבר הזה שראו כאחד וממילא כת הב' כשר ושוב לא הוי נוגע עיי"ש. ולדעתי אין זה תימה דהא קא"פ אינו מבטל עדות הכשרים אא"כ שכיוונו הפסולים בשעת ראי' להעיד ושואלין להם אי למחזי אתי אי לאסהודי אתי וכדאיתא בש"ס מכות דף וא"ו ולעיל בסי' ל"ו הרי דהתורה האמינם להפסולים בהא שאומרים לאסהודי או למחזי אתי לענין להתבטל העדות או להתקיים על פיהם וא"כ כמו כן נאמנים הפסולים גם בזה לומר שראו ביחד ונתבטל שאר העדות או לא ראו ביחד ולא נתבטל שאר העדות. אך גוף הדבר שכתבו האורים והנתיבות דאם אמרו שראו כאחד אינו יכול לפוסלן דהוי נוגע אין זה מוסכם אליבא דכ"ע דהא מה דאנו דנין אם הבע"ד נאמן לפסול כת הא' הרי הוא דווקא כשהכת הב' אין יודעים מהפסול של כת הא' רק הבע"ד לבד עם עוד עד אחר מעידין עליהם שהם פסולין דאי גם הכת הב' יודעין מפסולן ומעידין עליהם שהם פסולין הרי אין אנו צריכין כלל לעדותו של הבע"ד ובודאי הם פסולים וא"כ כיון דמיירי שהכת הב' אינם יודעין אם הכת הא' הן פסולים הרי אף שראו שני הכתות ביחד מ"מ אי נתבטלה גם הכת הב' מחמת צירוף הכת הא' תליא בפלוגתת הרי"ף והרא"ש שהביא הטור והמחבר לעיל בסי' ל"ו דעת הרי"ף הוא דהיכא דאין הכשר הכיר בקורבתו או בפיסולו לא נתבטל העד הכשר והרא"ש חולק וא"כ גם הכא לדעת הרא"ש נתבטלה כת שני' בכה"ג ואינו נאמן הבע"ד לפוסלן דהוי נוגע ולהרי"ף לא נתבטלה כת שני' ונאמן הבע"ד לפסול הכת הא' דלא הוי נוגע:
(ג) סעיף ט ברמ"א וכ"ש שקרוביהם כשרים להעיד כו' עיין ש"ך מה שהקשה על הרמ"א ועיין בקצה"ח שכתב דכ"ז ל"ק עפ"י מ"ש המהרי"ט דבעינן דוקא הנאת ממון לענין עדות ומה דאמרינן בש"ס ב"ב דף מ"ה דהוי נוגע משום דלא ניחא לי' דלהוי לוה רשע ולא ישלם הוי ג"כ נגיעת ממון כיון דהתם בודאי אם אין לו במה לפרוע לא מקרי לוה רשע אלא במה שיש לו לשלם מיירי וה"ק דלא ניחא לי שאהי' כל ימי בצער שאם יהי' לי יתר על מזונותי בצימצום אני מתחייב לתת לבע"ח וא"א לצמצם ואהי' לוה רשע והשתא הנאת ממון הוא עיי"ש במהרי"ט בשניות סי' פ' ובקצה"ח מביא דבריו בקיצור. אמנם הראשונים לא נחתו לפרש כן כוונת הש"ס ב"ב הנ"ל כדברי המהרי"ט ועיין באספ"ז שם שהביא בשם הר"י מג"ש שכתב וז"ל דמה דאמרינן דלא ניחא לי' דלהוי לוה רשע ולא ישלם לא להוציא עצמו ידי שמים הוא דלא ניחא לי' דהא אנוס הוא ואונס רחמנא פטרי' אלא האי דלא ניחא לי' בהכי לצאת ידי הבריות דכיון דחזי לי' דלוה רשע ולא משלם קרי לי' רשע עיי"ש ועיין גם בש"ך ססק"א. הרי בהדיא דלא כהמהרי"ט. ועוד דלפי פירוש המהרי"ט הנ"ל תקשה קושי' המפורשים בהא דפריך שם הש"ס סוף סוף לגבי אידך נמי לוה רשע ולא ישלם ולא הוי נוגע בעדות והקשו הא אכתי הוי נוגע דהא אם השדה היא לאו של המערער ויגבה הבע"ח את השדה מהלוקח לא יהי' לוה רשע רק גבי לוקח אבל אם יודה שהוא של המערער יהא לוה רשע לגבי בע"ח ולגבי לוקח וא"כ בזה שמעיד שהשדה אינה של המערער בכדי שיגבה הבע"ח הוי שפיר נוגע וכתבו לתרץ דכיון דהוא לוה רשע שוב אין נ"מ לו אם הוא לגבי אחד או לגבי הרבה ועיין גם במהרש"א כתובות דף צ"ב בתוס' ד"ה דינא הוא ואביא דבריו לקמן סק"ד עייש"ה. וזה יתכן עפ"י פירוש הר"י מג"ש הנ"ל דלא ניחא לי' במה שיהא נקרא בפי הבריות לוה רשע לכן שפיר אין נ"מ לו בין אם נקרא לוה רשע בשביל אחד בין בשביל שנים. אבל לפי פירוש המהרי"ט הנ"ל שפיר נ"מ הוא לו אם הוא לוה רשע לגבי אחד ובין הוא לוה רשע לגבי שנים וכמובן. ושוב קשה קושית המפורשים הכ"ל. ובלעדי זאת אכתי קשה קושית הש"ך לדעת רוב פוסקים שחולקים על המהרי"ט דלא בעינן הכאת ממון לענין עדות. ועיין בתומים שמתרץ קושית הש"ך על נכון עיי"ש ועיין גם במח"א הלכות עדות סי' א':
ומ"ש הקצה"ח דהיכא דהגזבר מחלק הממון למי שירצה אעפ"י דטוה"נ א"מ וקרובי הגזבר יכולין להעיד אבל גזבר גופי' אין יכול להעיד וכן משמע מדברי הרמ"א שכתב קרובי הגזבר אבל גזבר גופי' לא עיי"ש. לכאורה מה שהוכיח כן מדברי הרמ"א דבריו תמוהים דהא הרמ"א כתב וכ"ש שקרוביהם כשרים להעיד וקאי על דברי המחבר דמיירי בגזבר ומשמע דגם גזבר גופי' יכול להעיד אף דמחלק הממון למי שירצה וכן ראיתי להגאון מלייפניק בהגהותיו כ"י על הקצה"ח שדחה בזה דברי הקצה"ח. ולכאורה גם מדברי הש"ך כאן שחולק על הרמ"א יש להוכיח שהוא הבין ג"כ כוונת הרמ"א כמ"ש הקצה"ח דרק קרובי הגזבר כשרים להעיד אבל גזבר גופי' לא והוא ממה שכתב הש"ך וז"ל כ"ש הכא שמעיד כדי שיהי' לגזבר טוה"נ עיי"ש והרי הש"ך סובב להקשות דהאיך הקרובים כשרים להעיד כיון דיש לו להגזבר טוה"נ וע"כ דהבין דכוונת הרמ"א הוא דרק הקרובים כשרים להעיד ולא הגזבר גופי' דאל"כ טפי הו"ל להקשות דאיך הגזבר גופי' כשר להעיד כיון דיש לו טוה"נ. אולם י"ל דאין ראי' מהש"ך דהוא קאי שם על הריטב"א דמשם הוא מקור דינו של הרמ"א והריטב"א לא איירי מהגזבר רק מהקרובים לבד. איברא באמת דברי הקצה"ח נכונים וברורים. דבאמת מ"ש הרמ"א וכ"ש שקרוביהם כשרים להעיד קאי על המחבר אבל מ"ש אח"כ אעפ"י שהגזבר מחלק הממון למי שירצה בזה סובב הולך רק על קרובים דדוקא קרובים כשרים להעיד בכה"ג אבל גזבר גופי' לא. והוא דהנה מדברי המחבר שכתב שאין להם להגזברים שום זכות משמע דגם אין בידם לחלק הממון למי שהם רוצים. ומה גם דהא דברי המחבר הם דברי הרשב"א בתשובה סי' תרמ"ב ודעת הרשב"א הוא דטוה"נ ממון וכמ"ש בחידושיו לקידושין דף נ"ח עיי"ש. וא"כ ע"כ כוונתו הוא בזה דאין להם להגזברים שום זכות היינו דאין להם טוה"נ. ושוב מצאתי וראיתי כן בהדיא להרשב"א בתשובה סי' תקס"ג דהיכא דאית לי' טוה"נ פסול להעיד שכתב שם וז"ל וכן אם המקדיש עשה שליח ליתן למי שירצה אינו יכול להעיד דנוגע בעדות הוא דטוה"נ שלו הוא דקיי"ל טוה"נ ממון כו' עיי"ש. וכיון שכן אי נימא דכוונת הרמ"א הוא דלמ"ד טוה"נ אינו ממון אף הגזבר גופי' יכול להעיד ואף שמחלק הממון למי שירצה א"כ הו"ל להרמ"א להגיה מיד אחר דברי המחבר דמיירי בגזבר תיבות אלו "דלמ"ד טוה"נ אינו ממון יוכל להעיד אעפ"י שמחלק הממון למי שירצה" ואח"כ הו"ל לכתוב וכ"ש שקרוביהם כשרים להעיד. אע"כ צריך לומר דגם דעת הרמ"א הוא דאם מחלק למי שירצה אינו יכול הגזבר גופי' להעיד אף למ"ד טוה"נ א"מ [ומ"ש הרשב"א הנ"ל בתשובה סי' תקס"ג דהשליח אינו יכול להעיד דקיי"ל טוה"נ ממון קושטא דמלתא קאמר דקיי"ל כן. אבל באמת דגם למ"ד טוה"נ א"מ ג"כ השליח גופי' אינו יכול להעיד וכ"כ הש"ך כאן על דברי הריטב"א דמה דנקט טוה"נ ממון קושטא דמלתא קאמר לפי דס"ל להלכה טוה"נ ממון עיי"ש] ורק קרוביהם כשרים להעיד למ"ד טוה"נ א"מ אף שמחלק הממון למי שירצה. ומ"ש וכ"ש שקרוביהם כשרים להעיד שפיר קאי על המחבר דמיירי היכא דאין הגזבר מחלק למי שירצה והבן וז"ב:
(ד) סעיף יו"ד כל היכא דהשתא אינו נוגע בעדות כו' עיין סמ"ע וש"ך שהקשו דמה נ"מ הא אכתי הוי נוגע כדי שלא יהא לוה רשע וכדאמרינן בגמרא ועיי"ש שכתבו לפרש כוונת המחבר בגוונא דלא הוי נוגע משום שלא יהא לוה רשע עיי"ש ועיין בס' גאון צבי שהקשה על הסמ"ע והש"ך דאכתי לא נתיישב בתירוצם דהא השתא שתקנו הגאונים שבועת אין לי א"כ לא יתכן להיות עד דהא אם לא הי' מעיד הי' צריך לישבע שאין לו ואם לא נשביענו השתא כשמעיד נוגע בעדות הוא ואם ישבע הא אינו יכול להעיד דעד הצריך שבועה אינו עד וכדקי"ל לקמן בסי' קכ"א. ותירץ שלא נאמר דין זה דעד שצריך שבועה אינו עד אלא בשבועה מחכמי התלמוד אבל שבועת הגאונים לא מבטל מעדות עיי"ש. ולפע"ד קושיתו על הסמ"ע והש"ך חזקה היא וכראי מוצק דמ"ש לתרץ דשבועת הגאונים לא מבטל מעדות זה נכון לחלק כן רק לענין שיהי' נאמן לאחר השבועה והיינו דדוקא אם צריך לישבע שבועה מחכמי התלמוד הוא דלא הוי עליו תו תורת עד ואינו נאמן לאחר השבועה אבל בשבועת הגאונים נאמן לאחר השבועה כיון דגם לאחר השבועה הוי עליו תורת עד וזה נכון בסברא, משא"כ לענין נוגע ליכא שום סברא כלל לחלק בין שבועה מחכמי התלמוד ובין שבועת הגאונים אלא כל שבא להעיד כדי לפטור עצמו משבועה ואפי' משבועת הגאונים חשיב נוגע. וא"כ לפי"ז הרי צ"ל דכוונת המחבר הוא כאן דלא מהני עדותו כ"א כשמשתבע שבועת אין לי דאז שוב לא הוי נוגע מפאת השבועה ואפ"ה תורת עד עליו אף דמשתבע כיון דשבועת הגאונים לא מבטל העדות והרי מסתימת לשון המחבר משמע דהוא נאמן להעיד בלא שבועה כלל. ולפענ"ד נראה לפרש כוונת המחבר על אופן אחר והוא דהנה הבאתי לעיל בסק"ג בשם המפורשים דאם הוא נקרא לוה רשע אין נ"מ לו אם נקרא לוה רשע בשביל אחד או בשביל שנים ותו לא הוי נוגע אם מעמידה בפני בע"ח אחד. ולפי"ז יש לפרש כוונת המחבר היכא שהי' לו לפנינו שני בע"ח והקרקע שמכר אינה שוה רק כחוב אחד וא"כ אף אם בע"ח אחד יגבה הקרקע שהוא ביד הלוקח אכתי יהי' נקרא לוה רשע בשביל הבע"ח השני לכן שפיר יכול להעיד שאינה של המערער ולא הוי כוגע משום שלא יהא לוה רשע. ועוד י"ל כנ"ל גם בבע"ח אחד שהוא לפנינו אלא דהחוב הוא יותר מדמי שיווי הקרקע שהוא ביד הלוקח וא"כ אף אם יגבה הבע"ח את הקרקע מהלוקח אכתי יהא נקרא לוה רשע בשביל שאר החוב שלא שילם ושפיר לא הוי נוגע משום שלא יהא לוה רשע ויכול להעיד. ובהא דאמרנו לפרש כוונת המחבר לא קשי' קושי' הגאון צבי הנ"ל דהא אף אם תיקום הקרקע ביד הלוקח ויגבה אותה הבע"ח מ"מ מחויב לישבע שבועת אין לי לבע"ח הב' לפי הגוונא הא'. או לאותו בע"ח גופי' בשביל שאר החוב לפי הגיונא הב':
עיין בקצה"ח שהקשה על דברי התוס' כתובות דף צ"ב דאמאי קרובי ראובן לא יעידו דהא התם משמע שאין לו לראובן כלום דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין וא"כ ליכא נפקותא לראובן דהשתא אין לו ולשמא יתעשר לא חיישינן עיי"ש. ולק"מ חדא דבתוס' שם מבואר בהדיא דהם פירשו דמיירי דאית לי' נכסים אחרים שכתבו שם אח"כ בסמוך וז"ל ועוד דמסיק איכא דאמרי אפי' שלא באחריות נמי כו' הא אפי' איהו גופי' אמרי' בב"ב המוכר שדה שלא באחריות מעיד עלי' אי אית לי' ארעא אחריתא כו' כ"ש קרובים עיי"ש. הרי בהדיא דדעת התוס' הוא דהתם מיירי דאית לי' נכסים אחרים בני חורין. והא דקשיא דאי אית לי' נכסים אחרים בני חורין איך גובה הבע"ח ממשעבדי י"ל דמיירי שעשאה אפותקי לבע"ח דאז לא הדר על ארעא אחריתא. וכן ראיתי באספ"ז כתובות שם ובב"ק דף ח' ע"ב ד"ה לא ניחא לי שכ"כ בשם מהר"י כ"ץ בהא דאיתא שם א"ד אפי' שלא באחריות נמי דמיירי שיש לו עוד נכסים אחרים ועשאה אפותקי עיי"ש. ואף דמהר"י כ"ץ וגם התוס' לא כתבו דמיירי דאית לי' נכסים אחרים רק אליבא דאיכא דאמרי דאפי' שלא באחריות מ"מ נ"ל דגם ללישנא קמא דאמרי דוקא באחריות מיירי ג"כ שיש לו נכסים אחרים ועשאה אפותקי וכן משמע ג"כ מלשון הש"ס שם דקאמר משום דאמר דאי מפקת לי' מיני' עלי הדר ומזה משמע דאית לי' נכסים אחרים. והן אמת דבאספ"ז שם ד"ה אי מפקת מיני' עלי הדר הביא בשם הרבינו יהונתן שכתב וז"ל כלומר אם אקנה קרקעות מיום זה ואילך ידחקני ויגבה אותם ממני שהרי קבלתי לו אחריות כו' עכ"ל. ונראה דדעתו הוא דהתם מיירי דלית לי' נכסים אחרים לכן נדחק לפרש דכוונת הש"ס הוא לכשיקנה. אולם לשון הש"ס סובל יותר לפרש דמיירי דאית לי' נכסים אחרים ב"ח ואפ"ה שפיר גובה הבע"ח ממשעבדי כיון דמיירי שעשאה אפותקי וכן נ"ל שכן הוא דעת התוס' וכמ"ש התוס' ומהר"י כ"ץ אליבא דאיכא דאמרי כנלפע"ד. וא"כ ליתא כלל לקושית הקצה"ח. ועוד י"ל דאף אי נימא דהתם מיירי דלית לי' נכסים אחרים ג"כ ל"ק קושית הקצה"ח דהא באמת הקשו הסמ"ע והש"ך על דינא דהמחבר כאן דאכתי הוי נוגע אף דלית לי' ארעא אחריתא כדי להעמידה בפני בע"ח שלא יהא לוה רשע וכתבו לפרש כוונת המחבר בגוונא דלא הוי נוגע משום דלא יהא לוה רשע. והרי כוונת התוס' בכתובות הוא לפרש היכא דהדבר נוגע לראובן והוי הוא הבעל דבר עייש"ה וא"כ שפיר אף דלית לי' ארעא אחריתא בעכצ"ל דכוונת התוס' הוא לפרושי בגוונא דיהא לוה רשע ולכן הוי ראובן הבעל דבר משום דנוגע לו עכ"פ כדי שלא יהא לוה רשע. ומה גם דהא ללישנא קמא שם מיירי שמכרה באחריות וא"כ אם הבע"ח יוציאה מיד שמעון הלוקח הרי יהי' ראובן לוה רשע לגבי הלוקח וכמבואר בב"ב דף מ"ג ע"א דהמוכר באחריות וטרפוה מן הלוקח ואינו משלם לו מיקרי לוה רשע וא"כ שפיר אף דלית לי' לראובן ארעא אחריתא מ"מ הוי הוא הבעל דבר דנוגע לו כדי שלא יהא לוה רשע לגבי הלוקח [ומה דאמרינן בגמרא דאמר לי' דמפקת מיני' עלי הדר היינו שיהדר עליו שישלם לו ואם לא ישלם לו יהי' לוה רשע]. איברא ראיתי למהרש"א שם שכתב דהתם ל"ש לפסול העדים הקרובים לראובן מטעם דמעידים לחובתו כדי שיהא לוה רשע כיון דהתם מיירי שהוא טוען נגד בע"ח והו"ל נגד בע"ח אחר לוה רשע עיי"ש. אולם באמת דבריו תמוהים וכמ"ש ההפלאה שם דהרי לגבי בע"ח זה שטוען עליו לא הוי לוה רשע אחרי שהוא טוען שהשטר הוא מזויף משא"כ לגבי בע"ח אחר שיהי' בידו שטר מקויים ולא יוכל לטעון שהוא מזויף שפיר יהא לוה רשע עיי"ש וכ"כ המהר"ם שי"ף שם עיי"ש. ואף דהמהר"ם שי"ף שם סיים דאין לפסול קרובים מטעם דמעידים לחובתו כדי שיהא לוה רשע דדוקא הוא בעצמו פסול מטעם דמעמיד בפני בעל חובו דאדם יודע בעצמו בע"ח שלו משא"כ הקרובים עיי"ש. אמנם הוא סובב שם אליבא דאיכא דאמרי שמכרה שלא באחריות ואנו דנין לפסול קרובי ראובן מטעם דמעידין לחובתו שלא יוכל להעמידה בפני בע"ח אחר ובזה שפיר קאמר המהר"ם שי"ף דהקרובים אינם יודעים מהבע"ח ואין לפוסלם. משא"כ ללישנא קמא דמיירי שמכרה באחריות א"כ הרי הוי לוה רשע לגבי הלוקח וכמ"ש בסמוך והקרובים יודעים ג"כ מזה שמכרה באחריות ושפיר יש לפסול קרובי ראובן מלהעיד משום דמעידים לחובתו שיהא לוה רשע לגבי הלוקח וא"ש דברי התוס' ודוק היטב כי קצרתי:
(ה) סעיף ט"ז שקנאה מגזלן יכול ראובן להעיד לו עיין סמ"ע שכתב דבזה אפי' טוען שראובן בעצמו גזלה לא מיחשב נוגע כדי שלא לקרוי' גזלנא דבמטלטלין יכול לומר אני קניתיהו מאחר וסברתי שהוא שלו עיי"ש והקשה הטו"ז מהא דב"מ דף ט"ז דטרח הש"ס למצוא מאי בינייהו בין מ"ד דלא לקרוי' גזלן ובין מ"ד דליקו בהימנותא ואמאי לא קאמר דא"ב מטלטלין דלמ"ד משום גזלנא ליכא חשש ולמ"ד משום נאמנות יש חשש גם במטלטלין עיי"ש. ובאמת כדברי הסמ"ע מבואר בהרמ"א כאן שהביא בשם הטור וז"ל אבל אם יהודה טוען שראובן גזלה בעצמו לא יוכל ראובן להעיד עלי' במקום שהמערער צריך ליתן לשמעון מעותיו משום תקנת השוק כו' ומשמע בהדיא דבמקום דל"ש תקנות השוק יכול ראובן להעיד אפי' כשהמערער טוען שראובן בעצמו גזלה והוא כדעת הסמ"ע. והטו"ז בעצמו הרגיש בזה וכתב די"ל דמיירי דמכיר בה הלוקח שהוא של ראובן המוכר עיי"ש אמנם באמת זה דוחק דהא הטור שם פוסק בהך דינא דפרה וטלית כרב זביד דא"צ שיהי' מכיר בה שהוא שלו עיי"ש בטור וא"כ הכ"נ מ"ש דאם יהודה טוען שראובן בעצמו גזלה אינו מעיד עלי' משום תקנת השוק ומשמע דבמקום דל"ש תקנת השוק מעיד עלי' אף שטוען שראובן בעצמו גזלה בודאי כוונתו הוא ג"כ אפי' שאינו מכיר בה שהוא של ראובן:
ועיין בקצה"ח שמתרץ קושית הטו"ז דהא אמרינן שם עד אימת ניחא לי' דליקו בהימנותא עד שעת העמדה בדין והא התם מיירי שלא הכיר בה הלוקח שהיא גזולה וכמ"ש הראשונים ובודאי צריך העמדה בדין לברר שהיא גזולה וא"כ לא משכחת כלל הא דחזר ולקחה מבעלים הראשונים במטלטלין כיון דכל זמן שלא עמד בדין הוי דשא"ב עיי"ש. ועיין בס' יד יוסף בב"מ שם שכתב דהקצה"ח שגג כאן וטעות נזדקר לפניו שסבר דעד שעת העמדה בדין קאי על העמדה בדין שבין הנגזל ולוקח ולא כן הוא אלא דמיירי שכבר טרפה הנגזל וקאי על העמדה בדין שבין הלוקח והמוכר עכ"ל. ויפה השיג עליו. אך ראיתי באספ"ז ב"מ שם שהביא בשם י"מ דהעמדה בדין קאי על נגזל ולוקח והוא כדעת הקצה"ח. איברא כל הראשונים לא פירשו כך אלא דהעמדה בדין קאי על לוקח וגזלן וכן מבואר ברש"י ז"ל וכ"כ האספ"ז שם. ואף דהש"ס שם מיירי היכא שחזר ולקחה מבעלים הראשונים בעודה הקרקע ביד הלוקח וכמבואר ברש"י ז"ל שם בהסוגי' בכמה דוכתי עיי"ש. מ"מ אכתי הוי מצי הש"ס לומר דאיכא בינייהו מטלטלין והיכא דלקח מבעלים הראשונים אחר שטרפם הנגזל. ועיין באספ"ז שם שהביא בשם הרבינו יהונתן שמפרש דמיירי שחזר ולקחה מבעלים הראשונים אחר שטרפה הנגזל וכ"כ הריטב"א שם בשם רבינו אפרים עיי"ש. ולפי פירושם בודאי ליתא לתירוץ הקצה"ח דהא כיון דמיירי שחזר ולקחה אחר שטרפה הנגזל וא"כ שפיר יוכל לאוקמי גם במטלטלין. אך אפי' לפרש"י ז"ל דמיירי שחזר ולקחה מבעלים הראשונים בזמן שהקרקע היא עדיין ביד הלוקח ג"כ לא יתכן תירוץ הקצה"ח וכאמור:
ולא אכחד מה דקשי' לי לפי פירוש הרבינו אפרים והרבינו יהונתן הנ"ל דמיירי שחזר ולקחה מבעלים הראשונים אחר שטרפה הנגזל א"כ איך קאמר מר זוטרא טעמא משום דניחא לי' דלא לקרוי' גזלן והיינו דהלוקח לא יקרא אותו גזלן הרי כיון דכבר טרפה הנגזל בב"ד א"כ כבר הוא נקרא גזלן על העולם בפי הבריות וממילא גם הלוקח יקרא אותו גזלן אף אם תיקום הקרקע ביד הלוקח וכמו שהוא נקרא גזלן בפי הבריות שלא הי' להם מעולם שום מגע ומשא עמו. ועיין גם באספ"ז שם ד"ה פשיטא זבנה אורתא מ"ש בשם הרמב"ן דאם חזר וזבנה לאחר גם הלוקח שני לא קנה ול"ש דניחא לי' דלא לקרוי' גזלן גבי שני כיון דסוף סוף לוקח ראשון קרי לי' גזלן עיי"ש והכ"נ אם נקרא גזלן בפי הבריות שוב ל"ש לומר דניחא לי' דלא לקרוי' גזלן לגבי הלוקח. ואין לומר דאם טרפה הנגזל שוב לא נקרא גזלן בפי הבריות כיון שבא הגזילה בחזרה ליד בעליו אבל הלוקח יקראהו גזלן כ"ז שאינו מחזיר לו מעותיו. דז"א דאף אם טרפה הנגזל לא סר ממנו שם גזלן גם בפי הבריות וכמבואר בטור ובפרישה בסי' זה שכתב הטור במכר שדה דאם המערער טוען שראובן בעצמו גזלה אינו יכול ראובן להעיד עלי' משום דניחא לי' דלא לקרוי' גזלנא וכתב הפרישה וז"ל פירוש הבריות שרואין שמוציאין מיד שמעון הלוקח בעדים שמעידים שראובן גזלה יחזיקו לראובן גזלן עיי"ש. ומהגם דהא אם טרפה הנגזל בב"ד עדיין הוא פסול לעדות ולשבועה וכמ"ש הט"ו לעיל בסי' ל"ד. ולכאורה קושי' זו יש להקשות גם לפרש"י ז"ל ושאר מפורשים דמיירי דחזר ולקחה מבעלים הראשונים בעודה הקרקע ביד הלוקח הלא כיון דהגזלן חזר ולקחה מהנגזל הרי נתברר שגזל ושוב נקרא גזלן בפי הבריות ואיך שייך לומר דניחא לי' לאוקמי' קמי ליקח כדי שלא לקרוי' גזלנא. אולם ז"א דכיון דלקח מהגזלן הרי עשה תשובה והוי כאילו החזיר הגזילה מרצונו הטוב ליד בעליו וחזר לכשרותו ושוב לא נקרא גזלן משא"כ לפי פירוש הרבינו אפרים ורבינו יהונתן הנ"ל. דמיירי דחזר ולקחה מבעלים הראשונים אחר שטרפה הנגזל בב"ד הרי שפיר נקרא גזלן בפי הבריות ושפיר קשה כנ"ל:
אמנם אין התלונה בזה על הרבינו אפרים והרבינו יהונתן לבד כי גם בגמרא גופה שם מבואר כן דאחר שטרפה הנגזל ג"כ שייך לומר דניחא לי' דלא לקרוי' גזלן לגבי הלוקח דהא קאמר שם הש"ס עד אימת ניחא לי' דליקו בהימנותא אמר ר"ה עד שעת העמדה בדין חייא בר רב אמר עד דמטא אדרכתא לידי' ר"פ אמר עד דמתחילין יומא אכרזתא. ונראה דפלוגתתם סובב הולך גם על טעמא דניחא לי' שלא לקרוי' גזלנא והיינו עד אימת ניחא לי' שלא לקרוי' גזלנא והא דנקט הש"ס רק טעמא דניחא לי' דליקו בהימנותא הוא כיון דקאי אליבא דהלכתא דקי"ל כמ"ד משום דניחא לי' דליקו בהימנותא וכ"כ הראשונים בהא דנקט הש"ס שם ארצי קמי' כי היכי דליקו בהימנותא עיי"ש בתוס' וברא"ש. וגם עכצ"ל כן דפלוגתתם הוא גם דעד אימת ניחא לי' שלא לקרוי' גזלנא דאי נימא דפליגי רק דייקא בטעמא דליקו בהימנותא אבל טעמא שלא לקרוי' גזלנא אינו שוה בזמן עם טעמא דליקו בהימנותא והיינו דלא לקרוי' גזלנא שייך לר"ה אפי' אחר העמדה בדין וכן לחייא בר רב אפי' אחר דמטא אדרכתא לידי' וכן לר"פ אפי' אחר יומא דאכרזתא. או דנימא להיפך דטעמא שלא לקרוי' גזלנא ל"ש לכ"ע אפי' עד העמדה בדין רק עד זמן אחר והוא עוד קודם העמדה בדין א"כ הו"ל להש"ס למימר דאיכא בינייהו בין מ"ד משום דלא לקרוי' גזלנא ובין מ"ד משום דליקו בהימנותא היכא שחזר ולקחה מבעלים הראשונים בזמן שלא שייך רק משום דלא לקרוי' גזלנא או להיפך בזמן דל"ש רק משום דליקו בהימנותא. אע"כ צ"ל כדאמרן דפלוגתת ר"ה וחייא בר רב ור"פ הוא גם דעד אימת ניחא לי' שלא לקרוי' גזלנא. וא"כ קשה כנ"ל כשטרפה הנגזל איך שייך לומר דניחא לי' שלא לקרוי' גזלנא לגבי הלוקח אחרי דגם אם תיקום הארעא ביד הלוקח מיקרי הוא גזלן בפי הבריות. איברא אחר העיון לק"מ דהא אמרינן בגמ' שם דמש"ה אם חזר הגזלן ולקחה מבעלים הראשונים אינו יכול להוציאה מיד הלוקח כיון דמכר לו כל זכות שתבוא לידו והיינו דבשעת המכירה שמכר הגזלן ללוקח את הקרקע מכר לו כל זכות שתבוא לידו כדי שלא לקרוי' גזלנא או כדי דליקו בהימנותא והרי אז בשעה שמכר הגזלן ללוקח הקרקע הרי לא ידע הגזלן עדיין שיטרפוה הנגזל מיד הלוקח ויתודע שהוא גזלן ושפיר אז הי' שייך טעמא שלא לקרוי' גזלנא והבן. [ואין להקשות מהא דאמרינן בש"ס שם דאם מכרה אח"כ לאחר דל"ש דניחא לי' שלא לקרוי' גזלנא וליקו בהימנותא ולא קנאה הלוקח הראשון ויכול להוציאה מידו אם חזר ולקחה מבעלים הראשונים והרי גם התם בשעה שמכר הגזלן את השדה ללוקח ראשון שייך לומר שמכר לו כל זכות שתבוא לידו כדי שלא לקרוי' גזלנא וליקו בהימנותא דהא אז עדיין לא מכר להשני רק לו לבדו ושפיר הי' ניחא לי' אז שלא לקרוי' גזלנא או דליקו בהימנותא. דז"א דהתם כיון דחזינן שמכר להשני אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע דגם בשעה שמכר להראשון לא הי' ניחא לי' שלא לקרוי' גזלנא או דליקו בהימנותא דהא חזינן שרצונו הוא שיהא נקרא גזלן או שלא ליקו בהימנותא וכן מבואר ברש"י שם ד"ה זבנה אורתא עיי"ש משא"כ כשטרפה הנגזל וחזר ולקחה ממנו הרי מזה שטרפה הנגזל לא איגלאי מלתא למפרע דמעיקרא בשעה שמכרה הגזלן להלוקח לא הי' ניחא לי' שלא לקרוי' גזלנא והבן]:
וקושית הטו"ז הנ"ל עיין בס' יד יוסף שם שמתרץ על נכון. וגם אנכי אענה חלקי דלק"מ עפי"ד הר"ש פ"ו דתרומות מ"ג שהביא בשם הירושלמי שם דמוכר חפץ לחבירו ונמצא שאינו שלו חייב להעמיד לו מקחו וכתב הוא ע"ז וז"ל ובפ"ק דב"מ לא משמע כן שיהא חייב להעמיד לו מקחו דקאמר התם גבי גזלן שמכר וחזר ולקחה מבעלים הראשונים לאוקמי קמי לוקח בעי נפלה לו בירושה ירושה ממילא הוא ולאו לאוקמי גבי לוקח בעי משמע דקאמר בין שהכיר שאינה שלו ובין לא הכיר ושמא יש לחלק ק קבין מטלטלי לקרקע עכ"ל [עיין בהרשב"א שהביא האספ"ז ב"ב דף ס"ט ע"ב ד"ה הא דאמרינן כו' שגם הוא עמד בזה ומתרץ בענין אחר עיי"ש] ולפי"ז הרי לא מצי הש"ס בב"מ שם למימר דאיכא בינייהו מטלטלין דהא במטלטלין אף דל"ש טעמא דלא לקרוי' גזלנא וכמ"ש הסמ"ע אבל הרי בלא"ה מחויב הוא להעמיד לו מקחו א"כ כ"ש כשחזר ולקחם מבעלים הראשונים דאינו יכול להוציאם מיד הלוקח אך גוף דברי הר"ש תמוהים וכמו שתמה עליו בעל פני משה במראה פנים בירושלמי שם ויש אתי אריכות דברים בזה ואכמ"ל:
(ו) סעיף יט ברמ"א כגון בהכ"נ עיין ש"ך ס"ק ל"ג שהביא בשם הרשד"ם בתשובה סי' ט"ז שכתב דה"ה כלי קודש ותפוחי זהב שהם כוי ס"ת וכיוצא בזה עיי"ש. ואנכי עיינתי בתשו' מהרשד"ם וראיתי שהחכם השואל שם כתב כן אבל הרשד"ם אינו מסכים עמו והעלה דבכל תכשיטי הס"ת וכלי הקודש חשובים בני העיר נוגעים ואפי' שהם רבים ואפי' סילוק לא מהני עיי"ש: