אלפי מנשה חושן משפט· רבי מנשה איכנשטין
סימן לו
(א) סעיף א כשראיתם דבר זה באתם כדי להעיד כו' עיין ש"ך סק"ג שכתב דאם כולם לא נתכוונו להעיד אף עדות הכשרים נתבטל דלא מסתבר לומר דקרובים שלא נתכוונו להעיד לא יחשבו עדות וכשרים יחשבו לעדות. ועיין בקצה"ח סק"ב שהקשה על הש"ך מסנהדרין דף כ"ג ועפ"י דברי הר"א אב"ד שהביא הריטב"א פ"ק דמכות דבד"מ דעדמ"י מצטרפין בכשרותן מצטרפין נמי בפסלותן עיי"ש. ולפענ"ד לק"מ דעד כאן לא קאמר הר"א אב"ד דבד"מ אף בעדמ"י אם נמצא אחד מהם קא"פ נתבטל גם הכשרים רק בכת אחת והיינו שהי' שלשה או ארבעה עדים ולא ראו ביחד רק א' מחלון זה ואחד מחלון זה אבל בשתי כתי עדים והיינו שראו שנים מחלון זה ושנים מחלון זה אם נמצא בכת אחת א' קא"פ לא נתבטלה כת שני' כיון דשתי כתי עדים כל חדא חשוב עדות בפ"ע ואין צריכין זה לזה לכן אין מצטרפין לענין לפסול כולם בקא"פ. וכן מבואר בתוס' מכות דף ו' ע"ב סוף ד"ה תניא נמי הכי עיי"ש היטב וכן מצאתי בס' שער משפט בסי' זה סק"א שהביא בשם שו"ת לחם רב שכתב דבד"מ דעדמ"י מצטרפין ה"ה דמצטרפין בשתי כתי עדים לענין זוממין וקא"פ והוא ז"ל דחה דבריו מדברי התוס' מכות הנ"ל עיי"ש. ועיין עוד שם בס' שעמ"ש שהביא כדברי הר"א אב"ד בשם הנמוק"י ונראה דהבין ג"כ כך כוונת הנמוק"י דדוקא בכת אחת הוא דמצטרפין בד"מ גם לענין קא"פ אבל לא בשתי כתות עיי"ש. וא"כ לק"מ קושית הקצה"ח מהא דסנהדרין שם דהא שם מיירי בשתי כתי עדים והיינו שלא ראו ביחד וא"ש:
ולפי הבנת הקצה"ח בדעת הר"א אב"ד דגם בשתי כתי עדים מצטרפין בד"מ לענין קא"פ וכן הוא דעת שו"ת לחם רב הנ"ל. יש להקשות דהא דעת כל הפוסקים הראשונים הוא דעדמ"י כשר לאסור אשה על בעלה ועיין מזה בנוב"י מהדו"ק חאע"ז סי' ע"ב בסתירת היתר ג' וא"כ עדמ"י שבאים לאסור אשה על בעלה ונמצא ביניהם אחד קא"פ עדות כולן בטילה וכמו גבי ד"מ א"כ מה מקשה הש"ס סנהדרין דף מ"א אלא אשה חבירה היכי משכחת לה דמיקטלא הא יכולו לומר לאוסרה על בעלה באנו הרי שפיר משכחת בכה"ג שהי' עדמ"י ונמצא אחד מהם קא"פ דבזה א"א לומר שבאו לאוסרה על בעלה דהא יש ביניהם קא"פ ונתבטלה עדותן לענין לאוסרה על בעלה א"ו דלהרגה באו דלזה לא נתבטלה עדותן. ובשלמא לפמ"ש דכוונת הר"א אב"ד הוא דווקא בכת אחת ולא בשתי כתי עדים לק"מ דהא ע"כ קושי' זו ל"ש להקשות רק דוקא בשתי כתי עדים ובכת אחת הי' אחד מהם קא"פ דאי בכת אחת והיינו שהי' הרבה עדים ולא ראו ביחד רק אחד מחלון זה ואחד מחלון זה אין מצטרפין כלל בד"נ ואין מחייבין מיתה כלל וכיון דהקושי' אינה אלא דוקא בשנוקמי בשתי כתי עדים א"כ לפי דברינו אין כאן התחלת הקושי' כלל דהא בשתי כתי עדים גם בד"מ אם נמצא אחד מהם קא"פ לא נתבטלה כת שני' ושוב שפיר יכולו לומר לאוסרה על בעלה באנו אף שנמצא בכת אחת קא"פ כיון דלא נתבטלה עדותן גם לענין לאוסרה על בעלה אבל לפי דעת הלחם רב והקצה"ח שפיר קשה והיא קושי' נפלאה:
ואמרתי ליישב דהנה במתני' דמכות פליגי ר' יוסי ורבי בהא דנמצא אחד מהם קא"פ עדותן בטילה ר"י אומר בד"א בד"נ אבל בד"נ תתקיים העדות בשאר ורבי אומר אחד ד"מ ואחד ד"נ. והנה ידוע דסתם ר' יוסי המוזכר במשנה ובגמרא הוא ר' יוסי בר חלפתא אולם מצינו בכמה מקומות בש"ס דאף דאיתא סתם ר' יוסי אמרינן דהוא ר' יוסי בר' יהודה וכן הוא בש"ס מכות דף ו' ע"ב ועוד בכמה דוכתי' ועיין מזה בס' אורח מישור בנזיר דף ס"ו עיי"ש. וא"כ י"ל דהאי ר' יוסי דפליג עם רבי במתני' מכות שם ואמר דבד"מ תתקיים העדות בשאר הוא ר' יוסי בר' יהודה ולא ר' יוסי בר חלפתא וכן מצינו עוד בדוכתי' אחריתא דרבי פליג עם ר"י בר"י והוא בר"ה דף ל"ב ע"א ובסוכה דף נ' ע"ב ובחגיגה דף כ"ד ע"א וגם יש להביא ראי' לזה דהאי ר' יוסי הוא ר"י בר"י עפי"מ שראיתי בכללי הגמרא למרן הב"י שבס' הליכות עולם שכתב שם בשער ה' דרבי ור' יוסי הלכה כר' יוסי דהוא רבו דרבי עיי"ש וקשה דהא קאמר ר"נ במכות שם בפלוגתא דר"י ורבי הנ"ל דהלכה כרבי וקיי"ל כן כאן בש"ע וע"כ צ"ל דר"י במכות שם דפליג עם רבי הוא ר"י בר"י ורבי ור"י בר"י הלכה כרבי וכ"כ במבוא התלמוד לרבינו שמואל הנגיד עיי"ש. ומ"ש מרן ז"ל דרבי ור"י הלכה כר' יוסי כוונתו על ר' יוסי בר חלפתא דהוא הי' רבו של רבי וכמבואר בש"ס בכמה דוכתי'. והנה כי כן דר"י דקאמר במתני' דמכות דבד"מ תתקיים העדות בשאר הוא ר"י בר"י א"כ לק"מ קושיתינו הנ"ל דהא טעמיי' דהפוסקים דעדמ"י כשר לאסור אשה על בעלה הוא משום דדמי' לד"מ מצד הכתובה ועיין בב"י סי' למ"ד. ולפי"ז לר"י בר"י דס"ל דבד"מ תתקיים העדות בשאר ה"ה בעדים שהעידו לאסור אשה על בעלה ונמצא אחד מהם קא"פ ג"כ תתקיים העדות בשאר וכמו בד"מ. והרי התם בסנהדרין דפריך הש"ס אשה חבירה דמיקטלא היכי משכחת לה מקשה זאת אליבא דר"י בר"י דאמר חבר א"צ התראה וא"כ לק"מ קושיתינו הנ"ל דהא לר"י בר"י לשיטתו אף אם נוקמי בעדמ"י ונמצא אחד מהם קא"פ ג"כ יכולו לומר לאוסרה על בעלה באנו כיון דלדידי' תתקיים העדות בשאר:
איברא ראיתי בתוס' סנהדרין דף ט' ע"א ד"ה בזמן שהתרו בהן שכתבו בשם הרשב"א דהאי ר' יוסי דפליג עם רבי במתני' במכות דף וא"ו ע"א לענין נמצא קא"פ הוא הך ר' יוסי דקאמר שם במתני' בעמוד ב' דלעולם אין נהרגין עד שיהיו שני עדיו מתרין בו עיי"ש והרי אמרינן שם בגמ' מכות דהאי ר' יוסי דאמר דאין נהרגין עד שיהיו שני עדיו מתרין בו הוא לאו ר' יוסי בר"י דר"י בר"י ס"ל דחבר א"צ התראה אלא ר' יוסי בר חלפתא הוא עיי"ש ובהריטב"א שם. וא"כ לפי"ד התוס' בשם הרשב"א הנ"ל ממילא ר' יוסי דפליג עם רבי לענין נמצא אחד קא"פ הוא ג"כ ר' יוסי בר חלפתא ולא ר"י בר"י וא"כ ליתא לתירוצנו על קושיתנו הנ"ל. ושוב הדק"ל. וצ"ע:
וגם לפי"ד התוס' בשם הרשב"א הנ"ל שוב קשה על מרן ז"ל שכתב דרבי ור' יוסי והיינו ר' יוסי בר חלפתא הלכה כר' יוסי הלא הכא קיי"ל כרבי לגבי ר' יוסי בר חלפתא והן אמת דמדברי התוס' ב"ב דף מ"א ע"ב ד"ה נחלקה נראה דפסקו כר' יוסי דבד"מ תתקיים העדות בשאר שכתבו שם וז"ל ואומר ר"י דב"ש כר' יוסי ס"ל דאמר בד"א בד"נ אבל בד"מ תתקיים העדות בשאר והכי הלכתא דפסק ר"נ כוותי' עיי"ש. וא"כ ליכא תפיסה כלל על מרן ז"ל מהתוס' בשם הרשב"א הנ"ל דהא באמת התוס' ס"ל דהלכה בזה כר' יוסי ולא כרבי ושפיר י"ל דהוא משום דהתוס' ס"ל דהך ר' יוסי הוא ר' יוסי בר חלפתא וכמ"ש בשם הרשב"א ורבי ור' יוסי בר חלפתא הלכה כר' יוסי וכמ"ש מרן ז"ל. ושאר פוסקים דס"ל בזה כרבי דגם בד"מ עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכן קיי"ל כאן בש"ע בכל הסימן י"ל דהם ס"ל דר יוסי דפליג עם רבי ואמר דבד"מ תתקיים העדות בשאר הוא ר' יוסי בר' יהודה ולא כהרשב"א הנ"ל לכך שפיר פסקו בזה כרבי כיון דרבי ור"י בר"י הלכה כרבי וכמש"ל בשם המבוא התלמוד. אולם באמת דברי התוס' ב"ב שם תמוהים דאיך כתבו דר"נ פסק כוותי' הלא ר"נ פוסק בהדיא במכות דף וא"ו כרבי ולא כר' יוסי וכבר עמד בזה הגאון מהר"י פיק בהגהותיו על הגליון שם וראיתי פירוש נכון על דברי התוס' אלו בחידושי הרי"ם על חו"מ סוף סי' זה שכ' דמ"ש התוס' והכי הלכתא לא קאי על ר' יוסי רק כוונתם הוא על ר"ש בן אלעזר היינו דהלכה הוא כר"ש בן אלעזר כיון דלדידי' רק ב"ש ס"ל כר' יוסי אבל ב"ה ס"ל כרבי וכהלכתא ור"נ פסק כוותי' היינו כר"ש בן אלעזר מדפסק דהלכה הוא כרבי וע"כ דגם ב"ה ס"ל כרבי אבל למאן דפליג על רשב"א [והוא בנזיר דף כ' ע"א במתני'] הרי תקשה קושית התוס' שם גם אליבא דב"ה וצ"ל דגם ב"ה ס"ל כר' יוסי וכתירוץ התוס' שם אליבא דב"ש ואליבא דרשב"א וא"כ תקשה הלכתא אהלכתא כיון דהלכה כב"ה וסברי כר' יוסי ואיך פוסק ר"כ כרבי עיי"ש בדבריו הנחמדים ודבריו אמיתים המה בפירוש כוונת התוס'. וא"כ ממילא מבואר להיפך מהתוס' ב"ב הנ"ל דהם פוסקים ג"כ כרבי ולא כר' יוסי ושוב שפיר קשה על מרן ז"ל קושיתנו הנ"ל לפי"ד התוס' בשם הרשב"א הנ"ל וצ"ע:
(ב) שם באותו סעיף אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קא"פ עדותן בטילה. דברי המחבר כאן הם לשון הרמב"ם ועיין סמ"ע סק"ד שכתב דעדותן בטילה אפי' אם לא העידו כלל עיי"ש ועיין ש"ך ריש סק"ו שהסכים עם הסמ"ע דכן הוא דעת הרמב"ם והיינו כפרש"י ורשב"ם עיי"ש וכ"כ בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' ט"ז. אולם ראיתי בשו"ת מהרשד"ם חאע"ז סי' ס"ח שכתב דדעת הרמב"ם הוא כדעת התוס' והרא"ש דתרתי בעינן צירוף בראי' ובהגדה והוכיח כן מלשון הרמב"ם שכתב נמצא אחד מהם קא"פ בטל העדות ומדנקט ונמצא נראה שכבר העידו ואח"כ נמצא אחד קא"פ ועכ"ז כתב אח"כ בד"א בזמן שנתכוונו כולם להעיד כו' הרי בפי' שאפי' כשהעידו כבר בב"ד ונמצא אחד פסול אח"כ אין העדות בטל אלא אחר שנבדקו העדים ונודע כשראו המעשה נצטרפו כולם להעיד וא"ל דוקא כשהעידו בב"ד ונמצא אחד פסול אז לא נתבטל העדות אלא אם נודע כו' אבל אם נודע שבשעת ראי' נתכוונו כולם להעיד אפי' שלא העידו אח"כ הפסולים בב"ד העדות בטל הא ודאי ליכא למימר הכי שהרי יותר חמור שעת הגדת העדות בב"ד משעת ראי' דעיקר קרא בשעת הגדה כתיב עכ"ל. אך באמת דעת הש"ך הוא לחלק כן דדוקא כשהעידו בב"ד ונמצא אחד קא"פ אז לא נתבטל העדות אלא אם כיוון מתחלה בשעת ראי' להעיד אבל אם בשעת ראי' כיוונו להעיד אפי' שלא העידו אח"כ הפסולים בב"ד ג"כ העדות בטל וכן נראה מדברי הש"ך ריש סק"י וס"ק י"ז עיי"ש [ומ"ש הש"ך סק"י שם תיבת לכ"ע הוא לאו דווקא דהא הרמ"ה כתב בהדיא ומובא בטור ובש"ך סק"ו דבצירוף בהגדה לבד פוסל אף דלא כיוונו בשעת ראי' להעיד וגם לא ראו כאחד אלא כוונת הש"ך הוא בזה לדעת רוב הפוסקים וכמ"ש הש"ך בסק"ו דהפוסקים חולקים על הרמ"ה. ומ"ש הש"ך בסק"ו דאם הוזמו הפסולים כיון שאינם אומרים אמת ולא הי' להם צירוף בשעת ראי' בעינן שיעידו תכ"ד עיי"ש עיין בשו"ת ושב הכהן סי' כ"ב שהביא ראי' לדבריו מתוס' כתובות דף ל"ג ד"ה וניתרי בהו שכתבו שם התוס' דלענין קא"פ בעינן שיעידו תכ"ד והרי התוס' במכות כתבו דלענין קא"פ לא בעינן שיעידו תכ"ד וא"כ דברי התוס' סותרים להדדי. ולפי"ד הש"ך א"ש דהתוס' בכתובות שם קאי אעדים זוממין ובזוממין שפיר בעינן גם לענין קא"פ שיעידו תכ"ד עיי"ש:
(ג) עוד שם באותו סעיף ואם היו כל העדים כשרים כו' ואחד שלא נתכוון להעיד כו'. כאן מבואר דלא בעינן כוונה להעיד ורבים מקשים על זה מש"ס כריתות דף י"ב דאי' התם אמרו לו שנים יודע אתה עדות לפלוני והוא אומר לא ידעתי פטור במגו דאי בעי אמר לא נתכוונתי להעיד הרי בהדיא דבעינן כוונה להעיד וכ"כ התו"י שם דבעינן כוונה להעיד. ועיין בשער משפט סי' צ"ב סק"א שמתרץ והוא דהנה יש להקשות דאף בלא המגו איך יכולים העדים שמעידין שיודע עדות לפלוני לחייבו קרבן הלא עכצ"ל דהנך עדים יודעים ג"כ אותו עדות שגם המה היו שם בשעת ראיית המעשה וא"כ ממ"נ אי איתנהו קמן בשעה שהשביעו הבע"ד הרי פטור מקרבן שבועות העדות דהא הכופר בממון שיש עליו עדים ואיתנהו קמן לכ"ע פטור וכמ"ש התוס' שבועות דף ל"ג ואי מיירי שלא היו קמן בשעה שהשביעו הרי הוי חצי דבר דהא בעינן גם לעדות הנך עדים שמעידין ששמעו שהשביעו הבע"ד והוא אמר שאינו יודע וא"כ אינם יכולים לחייבו מטעם דהוי חצי דבר. ובעכצ"ל דמיירי שהעדים שמעידים שיודע עדות לפלוני איתנהו קמן בשעה שהשביעו רק דהם קרובים להבע"ד ורחוקים לאותו עד שכפר ולא כיוונו להעיד ושוב לא נתבטל העד הכשר מחמת צירופן לכן שפיר לולא המגו היו יכולים לחייבו. והנה דעת הש"ך הוא דהיכא דהוי קא"פ עם הכשרים צריכים הכשרים לכוון להעיד ובאם לאו ג"כ נתבטל העדות אף דהפסולים לא כיוונו להעיד. וא"כ הכי הוא כוונת הש"ס דאי בעי אמר לא נתכוונתי להעיד וא"כ נתבטל גם עדותו מכח צירוף הקרובים ופטור מקרבן זת"ד עיי"ש. אמנם לא ניחא לי בזה עפימ"ש הנתיבות סק"א דגם הש"ך לא קאמר דאם לא נתכוונו כולם נתבטלו גם עדות הכשרים אלא דווקא כשהעידו ג"כ הכשרים והפסולים בב"ד אבל אם לא העידו הפסולים בב"ד לא נתבטלו הכשרים אף שראו ביחד ולא נתכוונו כולם להעיד עיי"ש וא"כ הרי התם הקרובים אינם מעידין עדות זה בב"ד ושוב אף אם הכשר לא כיוון להעיד לא נתבטל עדותו ושוב א"א לפרש כונת הש"ס כדברי השעמ"ש:
ולפענ"ד נראה לפרש כוונת הש"ס ע"ד אחר. והוא דהנה לכאורה קשה כנ"ל דאיך יכולים העדים שמעידין שיודע בעדות פלוני לחייבו קרבן אף בלא המגו דממ"נ אי איתנהו קמן הרי כופר בממון שיש עליו עדים ואיתנהו קמן פטור ואי ליתנהו קמן הרי הוי חצי דבר. אמנם באמת ז"א והוא דבאמת מיירי דאיתנהו קמן ומיירי ג"כ שהנך עדים שהעידו עליו שיודע בעדות פלוני שראו ביחד הם ג"כ רחוקים להבע"ד ואפ"ה לולא המגו הי' חייב קרבן. והוא עפ"י מה דאיתא בירושלמי שבועות פ"ד ה"ג הי' עשרה עדים וכפרו בזה אחר זה אית תניי תני הראשון חייב וכולן פטורין ואית תניי תני האחרון פטור וכולן חייבין וקאמר שם דזה תליא בפלוגתא דרבי ור' יוסי אי אמרינן בד"מ עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה עיי"ש ועיין בסק"ד שכתבתי לפרש כוונת הירושלמי דמש"ה שייך לומר בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה משום שהראשון שכפר והזיד בשבועות העדות נעשה פסול ולכן מבטל גם שאר העדים הכשרים למ"ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה בד"מ והבאתי ראי' מזה להנתיבות שכתב דלשיטת הרמב"ם דקא"פ פוסל עדות הכשרים בצירוף ראי' לבד הה"נ אפי' היכא דבשעת ראי' כשר הי' ואח"כ נעשה פסול ג"כ פוסל עדות הכשרים אף דלא העיד הפסול בב"ד ודלא כהקצה"ח שכתב דבכה"ג לכ"ע בעינן צירוף בשעת הגדה עיי"ש. וא"כ הכא שכפר ונעשה פסול שוב נתבטל גם העדים הכשרים המעידין עליו שראו ביחד העדות ויודע בעדות פלוני מכח צירוף פסול לכן שפיר נתחייב בקרבן שבועות העדות אף שהעדים שמעידין עליו שיודע בעדות פלוני שראו ביחד איתנהו קמן והם רחוקים להבע"ד כיון דלא יועיל כלל תו עדותן אחרי דנתבטל מחמת צירופו שהוא נעשה פסול. ומ"ש התוס' שבועות שם דהכופר בממון שיש עליו עדים ואיתנהו קמן כ"ע מודים דפטור הם מיירי בב' כתי עדים דהם סובבים על המתני' שם דתני הי' שתי כתי עדים ובכה"ג הרי לא הי' צירוף כלל לא בראי ולא בהגדה ושפיר אף אם כת הראשונה כפרו ונפסלו לא נתבטלה הכת שני' לכן שפיר כת הראשונה פטורה היכא דהכת שני' ראוין להעיד. וכן מבואר בהדיא בהירושלמי שם דאיתא שם אמר ר"י מתני' אמרה כן היו שתי כתי עדים לא אמר אלא שתים הא אחת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה עיי"ש הרי בהדיא דבשתי כתי עדים אף דכפרה כת ראשונה לא נתבטלה כת שניי' [באמת לשיטת התוס' אין אנו צריכין לזה דהא אף אי נימא דכוונת התוס' הוא דאפי' בכת אחת וכפר אחד ואיכא עוד עדים קמן פטור ג"כ ניחא דהא פירושינו הנ"ל בדברי הירושלמי הנ"ל יתכן רק לשיטת הרמב"ם וסייעתו דבצירוף בראי' לחוד סגי אבל להתוס' והרא"ש דס"ל דתרתי בעינן צירוף בראי' ובהגדה א"כ אף בכת אחת שכפר אחד ונעשה פסול לא נתבטלו שאר עדים כיון דלא הי' להם צירוף בשעת הגדה דהא כפר ולא העיד כלל ועיין לקמן סק"ד ולכן שפיר להתוס' לשיטתם אפי' בכת אחת פטור מי שכפר אי איכא עוד עדים קמן. אך אכתי אנו צריכין לחילוקינו הנ"ל בין כת אחת ובין שתי כתות אליבא דהרמב"ם דהוא פוסק ג"כ בפ"י מהל' שבועות הט"ו דהכופר בממון שיש עליו עדים ואיתנהו קמן פטור והרי הרמב"ם סובר דבצירוף בראי' לחוד סגי וא"כ לדידי' לכאורה קשה דאמאי פטור הלא כיון שכפר נעשה פסול ונתבטלו שאר העדים ולא יועילו עוד כלל בעדותן וא"כ מהראוי לומר שהוא חייב אף דנשארו עוד עדים וכדאיתא בירושלמי הנ"ל ואליבא דהרמב"ם שפיר צריכין אנו לחלק בין כת אחת לשני כתות ועיין גם ברמב"ם שם שהוא כתב כן בהדיא דווקא בשני כתי עדים עיי"ש. והן אמת דלפמ"ש בסק"ד לתרץ דברי רש"י והרמב"ם שהבאתי שם דלשיטת הש"ס דידן דהכופר בממון שיש עליו עדים ואיתנהו קמן פטור לא נעשה ג"כ פסול ע"י כפירתו היכא שיש עוד עדים קמן ורק במושבע מפי עצמו נעשה פסול אפי' בכה"ג מכח השבועה שנשבע לשקר עיי"ש וא"כ לפי דרכינו כאן דבש"ס כריתות שם מיירי שהעדים המעידין עליו שיודע בעדות פלוני הם רחוקים להבע"ד ואיתנהו קמן בשעת השבועה אלא ע"י כפירתו נתבטל גם עדותן ולא יועיל שוב עדותן א"כ צ"ל דהש"ס כריתות שם מיירי במושבע מפי עצמו דאז נתבטלו גם שאר עדים ע"י כפירתו שנשבע לשקר. וא"כ י"ל דהרמב"ם שם מיירי במושבע מפי אחרים ושפיר לשיטת הש"ס דידן והרמב"ם לא נפסלה הכת הראשונה ע"י כפירתם כיון דנשארו עוד כת שני' וממילא לא נתבטלה הכת שני'. אולם לפמ"ש לחלק בין כת אחת ובין כתי כתות אין אנו צריכין לומר דהרמב"ם מיירי דוקא במושבע מפי אחרים דשפיר י"ל דמיירי אפי' במושבע מפי עצמו ואפ"ה ניחא כיון דמיירי בשתי כתי עדים וכמ"ש הרמב"ם בהדיא וא"ש והבן] והנה קרוב או פסול אינו מבטל עדות הכשרים אא"כ שכיוון להעיד וא"כ הכ"נ היכא שנעשה פסול אח"כ מכח שהזיד בשבועות העדות ובשעת ראי' כשר הי' ג"כ אינו מבטל עדות הכשרים שראו ביחד אא"כ כיון להעיד אז בשעת ראי' דהרי הוא לא גרע משאר קא"פ היכא דהי קא"פ מתחלה מיד בשעת ראי' דבעינן שיכוון להעיד. וכן מבואר בהדי' בתוס' ב"ב דף מ"א ע"ב ד"ה נחלקה עדותן שהקשו דכיון דבכת אחת נחלקה עדותן שוב בב' כתי עדים תיבטל עדותן דהוי אחד מהם פסול ותירצו שם בחד תירוצא דמיירי דאתי למחזי עיי"ש והרי התם בשעת ראי' כשר הי' אלא דהשתא הוא דנפסל ובזה כתבו התוס' דבעינן שיכוון להעיד ואי אתי למיחזי לא מבטל העדות. ומעתה י"ל דהכי הוא כוונת הש"ס דאי בעי אמר לא נתכוונתי להעיד היינו דאם הוא לא כיוון להעיד הרי לא נתבטלו מכח כפירתו הנך עדים שראו ביחד המעידין עליו שיודע בעדות פלוני ושוב שפיר תיהני בם עדותן לחייב ממון וא"כ הרי כפר הוא בממון שיש עליו עדים ואיתנהו קמן ובכה"ג פטור מקרבן שבועת העדות ודו"ק ונכון הוא:
(ד) עוד שם באותו סעיף אא"כ בא לב"ד והעיד דתרתי בעינן. הקצה"ח נסתפק בנמצא אחד מהם קא"פ ובשעת ראי' כשר הי' אי נתבטל כל העדות והעלה דאפי' למ"ד דתרתי בעינן כמי בטל כל העדות אפי' בכה"ג והביא ראי' לזה ממה שהקשו התוס' ב"ב דף מ"א ובסנהדרין דף ל"א דלב"ש דאמרו דבכת אחת א' אומר מנה ואחד אומר מאתים נחלקה עדותן א"כ בשתי כתי עדים נמי תיבטל עדותן דכת אחת הוא פסול והא דעת התוס' הוא דבעינן תרתי ראי' והגדה ומדלא תירצו התוס' דהתם בשעת ראי' כשר הי' ע"כ דאפי' היכא שהי' כשר בשעת ראי' אם נעשה פסול אח"כ נתבטל כל העדות עיי"ש. והנתיבות סוף סק"א הסכים עמו אך מ"ש הקצה"ח שם דבכה"ג בעינן אליבא דכ"ע צירוף בשעת הגדה שיעידו תכ"ד. בזה חולק הנתיבות וכתב וז"ל לא נראה לי כן ונראה דאפי' לא העידו כלל נפסל להרמב"ם. ולהרא"ש כשהעידו אפי' אחר כ"ד דכן הוא גזה"כ דכל שנצטרפו העדים בשעת ראי' ונתבטל מקצתן מחמת פסול שנתבטל כל הקישור והצירוף מחמת עדות שבטלה מקצתה דהא התוס' בסנהדרין [ מ"ש בב"ב ט"ס היא] גבי אחד אומר מנה ואחד אומר מאתים לא חילקו בין הגידו בב"א רק בתירוץ א' ולכל התירוצים שם משמע דאפי' בכה"ג פסול עכ"ל. וכוונתו בזה הוא מדכתבו שם התוס' תירוצים אחרים ולא ניחא להו במה שתירצו דלא אמרינן נמצא קא"פ עדותן בטלה רק כשהעידו בב"א והתם מיירי שלא העידו בב"א משמע דכוונתם הוא דאף דהתם מיירי שלא העידו בב"א מ"מ כיון דבנמצא קא"פ לא בעינן שיגידו בב"א א"כ שוב קשה קושייתם לכך הצריכו להתירוצים אחרים. וא"כ נשמע דאף בכה"ג שהי' כשר מתחלה בשעת ראי' אם נעשה פסול אח"כ נתבטל כל העדות אף דלא העידו ביחד זהו תורף כוונת הנתיבות. ועיין במשובב שהשיב הקצה"ח על דברי הנתיבות הנ"ל דמה דלא ניחא להו להתוס' בתירוץ ההוא דלא אמרינן נמצא אחד מהם קא"פ עדותן בטילה רק כשהעידו בב"א והתם מיירי שלא העידו בב"א הוא לאו משום דבקא"פ נתבטל העדות אף דלא הגידו בב"א דז"א דבאמת דעת התוס' הוא דתרתי בעינן ראי' והגדה וכל שלא הגידו כאחד בודאי דלא נצטרפו אלא דלא ניחא להו להתוס' לאוקמי דשם מיירי דהגידו בזה אחר זה מש"ה כתבו תירוצים אחרים היינו אף אי נימא דמיירי שהגידו בב"א אפ"ה לא תקשה קושיתם עפ"י התירוצים האחרים עכ"ד ובתוספת ביאור קצת. ותמה אני על בעל הקצה"ח שכתב במשובב דשיטת התוס' הוא דבקא"פ לא נתבטל העדות עד שיעידו ג"כ בב"א הלא מפורש יוצא בתוס' מכות דף ו' ע"א ד"ה אמר רבא דבקא"פ לא בעינן שיגידו בב"א עיי"ש. ומ"ש התוס' שם ד"ה שמואל דבשביל ראי' לחודא לא מבטל העדות בקא"פ אלא בעינן שיגידו ג"כ בב"ד אין כוונתם דבעינן שיגידו בב"א רק כוונתם דבעינן שגם הפסולים יגידו עדותן בב"ד אבל באמת אף אם הגידו בזה אחר זה ג"כ נתבטל כל העדות וכן מבואר בתוס' שם ועיין גם בדרישה ופרישה בסי' זה שכ"כ בשיטת התוס' ועיין גם בתוס' סנהדרין דף ט' ע"א ד"ה בזמן שהתרו בהן שכתבו שם ג"כ כן בהדיא עיי"ש:
אך אף דדעת התוס' הוא דבקא"פ לא בעינן שיגידו בב"א עכ"ז נ"ל דאין כוונת התוס' כמ"ש הנתיבות דמש"ה תירצו התוס' תירוצים אחרים ולא ניחא להו במנה שתירצו דהתם מיירי שהגידו בזא"ז משום דבקא"פ לא בעינן הגדה בב"א. דז"א די"ל דהתם שפיר בעינן שיגידו בב"א כיון דמיירי בשתי כתי עדים א"כ לא הי' להם צירוף בשעת ראי' [ולא כמו שנראה מהקצה"ח והנתיבות כאן שהבינו דכוונת התוס' הוא דאף דמיירי בשתי כתי עדים עכ"ז מיירי דהי' להם צירוף בשעת ראי'] לכך שפיר בעינן צירוף בשעת הגדה אלא מה דתירצו התוס' תירוצים אחרים הוא משום דלא ניחא להו לאוקמי דשם מיירי שהגידו בזא"ז וכמ"ש במשובב, ולדרכינו א"ש נמי דלכאורה דברי התוס' סותרים אהדדי דהא התוס' בכמה דוכתא וכמו שהבאתי בסמוך כתבו דבקא"פ לא בעינן צירוף בשעת הגדה שיגידו בב"א ובסנהדרין דף ל"א שם כתבו דבעינן שיגידו בב"א ועיין במלמ"ל פ"כ מהל' עדות ה"ג דנראה שם מדבריו דדעתו הוא דהתוס' סותרים אהדדי בזה וכן הבינו עוד כמה אחרונים דהתוס' סותרים להדדי. אמנם לפי הנ"ל ליכא שום סתירה כלל דמ"ש התוס' בכמה דוכתא דלא בעינן שיגידו בב"א מיירי היכא דהי' צירוף בשעת ראי' אבל בסנהדרין דף ל"א שם דמיירי בשתי כתי עדים דלא הי' להם צירוף בשעת ראי' לכך שפיר בעינן צירוף בשעת הגדה שיגידו ביחד תכ"ד וא"ש. אמנם הרי לפי"ז ליתא כלל לגוף ראי' הקצה"ח שהוכיח מהתוס' ב"ב וסנהדרין הנ"ל דהיכא דהי' כשר בשעת ראי' ונפסל אח"כ נתבטל כל העדות אף להפוסקים דס"ל דתרתי בעינן ולפמ"ש ליכא שום הוכחה כלל מהתוס' דהא לפי דברינו דהתם בב"ב וסנהדרין מיירי דלא הי' להם צירוף בשעת ראי' א"כ ע"כ דעת התוס' הוא כדעת הרמ"ה דאף דלא הי' וצירוף בשעת ראי' רק בשעת הגדה לבד ג"כ נתבטל כל העדות. ומ"ש הפוסקים בשם התוס' דתרתי בעינן צ"ל דהיינו דבצירוף בראי' לבד לא נתבטל רק בעינן גם הגדה ולא כדעת רש"י והרשב"ם והרמב"ם דבצירוף בראי' לבד סגי. אבל באמת אי הוי צירוף בהגדה לבד ס"ל להתוס' דג"כ נתבטל כל העדות כיון דעיקר קרא בשעת הגדה קאי וכמ"ש הרמ"ה. וא"כ שוב אין ראי' מהתוס' לשיטת הרא"ש שחולק בהדיא על הרמ"ה והובא בטור וס"ל דבעינן צירוף בראי' ובהגדה דבכה"ג היכא שהי' כשר בשעת ראי' ג"כ נתבטל כל העדות אם הי' צירוף בשעת הגדה כיון דדעת התוס' הוא כשיטת הרמ"ה ולהרמ"ה בודאי אפי' היכא שהי' כשר בשעת ראי' ונעשה פסול אח"כ והי' צירוף בשעת הגדה נתבטל העדות וליכא שום ספק כלל בזה דהא לא בעינן כלל צירוף בשעת ראי' וכ"כ בקצה"ח. וא"כ אין ראי' מהתוס' הנ"ל להרא"ש:
איברא באמת י"ל דדעת התוס' הוא דצירוף בהגדה לבד לא מהני לבטל העדות הכשרים ולא כדעת הרמ"ה ועיין גם בש"ך סק"ו דמבואר שם בדבריו דהתוס' לא ס"ל כהרמ"ה. ואף דלפי"ז הרי שוב צ"ל דדעת התוס' הוא דבסנהדרין וב"ב שם מיירי דהי' להם צירוף לשתי כתי ערים בשעת ראי' ואפ"ה כתבו התוס' בסנהדרין שם דבעינן שיגידו בב"א וא"כ שוב דברי התוס' סתרי אהדדי דהא דעת התוס' הוא בכ"מ דאם הי' צירוף בשעת ראי' לא בעינן שיגידו בב"א. אמנם באמת אי נימא כדעת הקצה"ח דהיכא דבשעת ראי' כשר הי' ונפסל אח"כ לכ"ע בעינן צירוף בשעת הגדה שיגידו בב"א תכ"ד ניחא שפיר ואין כאן סתירה כלל דהא דכתבו התוס' בכ"מ דבקא"פ אם הי' צירוף בשעת ראי' לא בעינן שיגידו ביחד תכ"ד מיירי היכא דהי' פסול מתחלה עוד בשעת ראי' אבל התם בסנהדרין דף ל"א דמיירי דבשעת ראי' כשר הי' בכה"ג שפיר כתבו התוס' דבעינן שיגידו בב"א אף דהי להם צירוף בשעת ראי'. וא"כ שפיר הוכיח הקצה"ח מהתוס' הנ"ל דבכה"ג שהי' כשר בשעת ראי' ונעשה אח"כ קא"פ דנתבטל כל העדות אף לשיטת הפוסקים דתרתי בעינן. ויש ג"כ הוכחה לדבריו מהתוס' הנ"ל דבכה"ג בעינן צירוף בהגדה שיגידו ביחד תכ"ד דאי כדעת הנתיבות הרי דברי התוס' סתרי אהדדי. ועיין גם בכנה"ג בהגהות הטור אות י"ז שהביא בשם תשובה אחת כ"י שכ' דאם בשעת ראי' כשר הי' אלא שאח"כ נפסל כל שלא בא לב"ד והעיד אפי' להרמ"ה תתקיים העדות בשאר עיי"ש ולא מתבאר בדבריו אם בעינן בזה שיעידו ביחד תכ"ד כדעת הקצה"ח או לא בעינן שיעידו ביחד וכדעת הנתיבות אולם זאת מבואר מדבריו דגם להרמב"ם דס"ל דבצירוף בראי' לבד מהני מ"מ בכה"ג שהי' כשר בשעת ראי' ונפסל אח"כ גם להרמב"ם בעינן שיבוא להעיד בב"ד דהא גם דעת הרמ"ה הוא דבצירוף בראי' לבד סגי ואפ"ה כשהי' כשר בשעת ראי' ונפסל אח"כ כתב בתשובה הנ"ל דגם הרמ"ה מודה דבעינן שיעיד בב"ד וא"כ ממילא גם להרמב"ם הוא כן וזה דלא כהנתיבות שכתב דלהרמב"ם אף בכה"ג שהי' כשר בשעת ראי' ונפסל אח"כ נתבטל כל העדות אף כשלא העיד הפסול בב"ד והבן היטב כל זה:
אפס יש בידי להביא ראי' דהיכא דהי' כשר בשעת ראי' ונפסל אח"כ נתבטל כל העדות בצירוף ראי' לבד אף דלא העיד כלל בב"ד. והוא מהירושלמי שבועות פ"ד ה"ג בהא דתני במתני' שם בכת אחת וכפרו בזא"ז הראשון חייב והשני פטור וקאמר בירושלמי היו עשרה אית תניי תני הראשון חייב וכולן פטורין אות תניי תני האחרון פטור וכולן חייבין מ"ד ראשון חייב וכולן פטורין כמ"ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מ"ד אחרון פטור וכולן חייבין כמ"ד תתקיים העדות בשאר [כן הוא גרסת הפ"מ ובירושלמי איתא להיפך] ועיין פ"מ שמפרש דהירושלמי מדמה דינא דהכא להא דפליגי ר"י ורבי גבי נמצא אחד מהם קא"פ דר"י אומר דבד"מ תתקיים העדות בשאר ורבי אומר אחד ד"מ ואחד ד"נ עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה למ"ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון שכפר הראשון בטלה כל העדות ואין בכפירת האחרונים כלום לכן הראשון חייב וכולן פטורין ולמ"ד תתקיים העדות בשאר כולן חייבין מלבד האחרון שנשאר יחידי ואין עדותו מועיל כלום עיי"ש. אמנם הפ"מ אכתי לא יצא ידי חובת ביאור דאמאי מדמה הירושלמי זאת לנמצא קא"פ ואטו אם הי' הרבה עדים ומת אחד מהם ג"כ ידמה לנמצא קא"פ דיתבטלו שאר העדים למ"ד בקא"פ עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וזה לא שמענו [והא דתנינן בגיטין ס"פ התקבל כולכם חתומו ומת אחד מהם הגט בטל ור"ל אמר שם בפ"ב דף י"ח ע"ב דכולם משום עדים עיי"ש. התם שאני כיון דאמר כולכם ורצונו הי' שיהי' כולם עדים משא"כ הכא הרי אין רצונו שיהי' כולם עדים רק שנים מהם] ומאי שנא הא מהא [וא"ל דהירושלמי מדמה זאת להא דפליגי רבי ורשב"ג בסוגי' דבטלו מבוטל דרבי סובר דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ורשב"ג סובר דבטלה כולה דהתם הרי מבטל הוא בעצמו ולא דמי כלל להך דהכא]. ונראה לפענ"ד דבאמת כאן הוי ג"כ פסול ממש והוא דכיון דכפר הראשון הרי הזיד בשבועת העדות ונעשה פסול ושפיר תליא בפלוגתא דר"י ורבי בנמצא אחד מהם קא"פ. ולפי"ז הרי הכא בשעת ראי' כשר הי' אלא אח"כ כשכפר נפסל וגם הרי לא הי' להם צירוף כלל בשעת הגדה דהא לא הגיד כלל ואפ"ה קאמר בירושלמי דלמ"ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה גם כאן נתבטל כל העדות מכח האי פסול והוא כדעת הנתיבות אליבא דהרמב"ם וסייעתו:
ובפתחי ספרים ראיתי בח"ס חחו"מ סי' י"ג שכתב שם ג"כ כדברי הקצה"ח הנ"ל דאם הי' כשר בשעת ראי' ונפסל אח"כ בעינן צירוף בשעת הגדה והביא ראי' לזה ממה דמוקמינן בש"ס שבועות דף ל"ג דכת שני' הי' קרובים בנשותיהן בשעה שכפרה הראשונה הלכך גם כת הראשונה חייבין כשכפרו ומשמע בודאי בשעת ראיית המעשה נועדו יחדיו וידעו הני מהני ואפ"ה אח"כ כשנעשו קרובים בנשותיהן לא פסלו את הכשרים וע"כ דבכה"ג בעינן צירוף בשעת הגדה עיי"ש. אמנם דעת הירושלמי הנ"ל ולפי מה שפירשתי כוונת הירושלמי הוא דאפי' בכה"ג שהי' כשר בשעת ראי' נתבטל העדות אף דלא העידו כלל בב"ד. ועפי"ז א"ש מה שהעיר במראה הפנים בירושלמי שם על רש"י והרמב"ם דבירושלמי שם מסיק דאם היו עשרה עדים וכפרו בזא"ז הראשון חייב וכולן פטורין דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכדאמר ר' יוסי שם מתני' אמרה כן היו שתי כתי עדים לא אמר אלא שתים הא אחת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ומרש"י והרמב"ם מוכח דס"ל דאם היו עשרה עדים וכפרו בזא"ז כולן חייבין רק האחרון פטור מדכ' רש"י ז"ל בשבועות דף ל"א ע"ב במתני' והרמב"ם ז"ל בפ"י מה' שבועות הי"ג הטעם דבכת אחת וכפרו בזא"ז הראשון חייב והשני פטור כיון שכפר הראשון שוב אין עד יחידי ראוי להגיד. ומשמע דאם הי' נשארים הרבה עדים אחר שכפר הראשון וכפרו בזא"ז כולן חייבין חוץ מהאחרון והוא דלא כמסקנת הירושלמי עיי"ש. [ובאמת לפמ"ש לפרש כוונת הירושלמי דמש"ה קאמר כאן עדות שבטלה:
מקצתה בטלה כולה משום דע"י כפירת הראשון נעשה פסול ומבטל שאר העדים מכח צירוף פסול יש להקשות קושי' זו על רש"י והרמב"ם ז"ל אף בלא מסקנת הירושלמי הנ"ל דבזה אמרי' עדות שבמב"כ. דהא אנן קי"ל כרבי דגם בד"מ עדות שבמב"כ וא"כ ממילא גם בזה מהראוי לומר עדות שבמב"כ ואם היו עשרה וכפרו בזא"ז הראשון חייב וכולן פטורין] אמנם לפמ"ש דכוונת הירושלמי הוא דמש"ה אמרינן בזה עדות שבמב"כ כיון דכשכפר הראשון נעשה פסול ונתבטל שאר העדים אף דהי' כשר בשעת ראי' ולא העיד כלל בב"ד וא"כ כיון דמש"ס דידן שבועות הנ"ל יש ראי' דהיכא דהי' כשר בשעת ראי' ונעשה קא"פ אח"כ:
אינו מבטל שאר העדים הכשרים אא"כ שהעיד הקא"פ בב"ד עם הכשרים וכדעת הקצה"ח וכמ"ש הח"ס. וא"כ לשיטת הש"ס דידן אם היו הרבה עדים בכת אחת וכפרו בזא"ז כולן חייבין ורק האחרון היא פטור כיון דלא אמרינן בכה"ג עדות שבמב"כ אחרי דלא העיד כלל הפסול בב"ד וא"כ לק"מ על רש"י והרמב"ם מהירושלמי הנ"ל כיון דרש"י והרמב"ם אזלו בשיטת הש"ס דידן נגד הירושלמי והבן:
אולם באמת נראה לפע"ד לומר דגם הש"ס דידן סובר כהירושלמי דאף בלא הגדה כלל נתבטל עדות הכשרים אפי' בכה"ג שהי' כשר בשעת ראי' ואפ"ה לא קשה קושית הח"ס הנ"ל דאמאי הראשונה חייבין הרי נצטרפו בשעת ראי' עם כת שניי' ונעשו אח"כ קרובים בנשותיהן. והוא עפ"י שיטת הרמב"ם ז"ל דקרובי אישות הוא רק מדרבנן פסול והא כתב הב"י בתשובה בדיני קידושין סי' יו"ד דקא"פ מדרבנן אינו פוסל את העדים הכשרים וא"כ שפיר לא נתבטלה הכת הראשונה מחמת הכת שני' שהיו קרובים בנשותיהן ושפיר הראשונה חייבין. וגם בזה יהי' מיושב בטוב טעם דעת רש"י והרמב"ם הנ"ל ולא קשה מידי מהירושלמי הנ"ל והוא דהנה לעיל סי' כ"ח סק"ח הקשיתי בהא דהירושלמי הנ"ל דאמאי אם כפר הראשון נתבטלו העדים הנשארים מחמת צירוף הפסול והוא אותו עד שכפר וכמו שכתבתי הלא הזיד בשבועות העדות לא מיפסיל לעדות רק מדרבנן כיון דאין לוקין על שבועות העדות וכמ"ש הקצה"ח בסי' כ"ח סק"ח ופסול מדרבנן אינו מבטל עדות הכשרים וכמש"ל בשם הב"י בתשובה. וצ"ל דהירושלמי סובר כדעת התומים בסוף סי' זה דגם קא"פ דרבנן מבטל עדות הכשרים עיי"ש. ומעתה כיון דלהש"ס דידן שבועות הנ"ל צ"ל דע"כ ס"ל כדעת הב"י דקא"פ דרבנן אינו מבטל עדות הכשרים וכאמור. וכיון שכן שפיר ס"ל לרש"י והרמב"ם דאם היו הרבה עדים וכפרו בזא"ז כולן חייבין חוץ מהאחרון כיון דמה שהעד שכפר נעשה פסול מכח כפירתו אינו רק פסול דרבנן וכיון דשיטת הש"ס דידן הוא דקא"פ דרבנן אינו מבטל עדות הכשרים שפיר ס"ל לרש"י והרמב"ם דלא אמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכשיטת הש"ס דידן והבן:
איברא גוף דברי הח"ס הנ"ל לא הבינותי דלא ידעתי מהיכן משמע לי' דכוונת הש"ס דידן בשבועות מה דמוקמינין הא דקתני בשתי כתי עדים וכפרה הראשונה ואח"כ כפרה שני' שתיהן חייבות שהי' כת שני' קרובים בנשותיהן דמיירי דהי' להם לשתי כתי עדים צירוף בשעת ראי' הלא בכ"מ דנקט שתי כתי עדים היינו דלא הי' להם צירוף בשעת ראי' וגם בירושלמי הנ"ל מפרש ר"י בהדיא דשתי כתי עדים דתני במתני' מיירי דלא הי' להם צירוף בשעת ראי' לכן לא נתבטלה כת שני' מחמת כפירה דהכת הראשונה. וא"כ שפיר נוכל לומר דגם הש"ס דידן מפרש המתני' דתני שתי כתי עדים שכפרו בזו אחר זו שתיהן חייבות דמיירי שלא הי' להם צירוף בשעת ראי' ומש"ה לא נתבטלה כת הראשונה מכח מה שהי' כת שני' קרובים בנשותיהם כיון דלא הי' להם צירוף לא בראי' ולא בהגדה וא"כ ממילא שוב שפיר י"ל דש"ס דידן אינו מחולק כלל עם הירושלמי וגם ש"ס דידן סובר כהירושלמי בהנך תרתי דאפי' היכא שהי' כשר בשעת ראי' ונעשה אח"כ קא"פ מבטל עדות הכשרים אף דלא העידו כלל וגם סובר דקא"פ דרבנן ג"כ מבטל עדות הכשרים ואין ראי' כלל מש"ס דידן שבועות הנ"ל דש"ס דידן מחולק בזה עם הירושלמי אחרי דש"ס דידן מיירי בשתי כתי עדים דלא הי' להם צירוף כלל לא בראי' ולא בהגדה והירושלמי מיירי בכת אחת דהי' להם צירוף בשעת ראי' והבן:
אכן לפי"ז אחרי שהעליתי דגם ש"ס דידן סובר כהירושלמי בהנך תרתי שוב התמי' קיימת על רש"י והרמב"ם דס"ל דהיכא שהיו הרבה עדים בכת אחת וכפרו בזא"ז כולן חייבין חוץ מהאחרון דהלא בירושלמי הנ"ל איתא להדיא להיפך:
איברא אחרי שובי ראיתי דא"א לדייק כלל מדברי רש"י והרמב"ם הנ"ל כמו שמדייק המראה פנים דס"ל דאם היו הרבה עדים בכת אחת וכפרו בזא"ז כולן חייבין חוץ מהאחרון דהוא פטור דהלא מבואר בש"ס דידן בשבועות שם דבשתי כתי עדים שכפרו בזו אחר זו ושתיהן ראויות להעיד כת הראשונה פטורה כיון דקיימא שני' והכופר בממון שיש עליו עדים ואיתנהו קמן לכ"ע פטור וכמ"ש התוס' שם וא"כ ה"ה נמי אם הי' הרבה עדים בכת אחת וכולן ראוין להעיד וכפרו בזא"ז אינו חייב רק אחד והוא הראשון מאותן שנים האחרונים אבל הראשונים כולן פטורים כיון דבשעה שכפרו נשארו עוד עדים שיוכל להתקיים העדות על פיהם. והן אמת דלפי"ז הרי יש לתמוה טובא על הך ברייתא שבירושלמי הנ"ל דסוברת דתתקיים העדות בשאר והלכך קתני דאם היו עשרה וכפרו בזא"ז כולן חייבין ורק האחרון פטור דאמאי שמנה הראשונים חייבין הלא הם לא הפסידו ממון כלל בכפירתן דהא נשארו עוד שני עדים האחרונים וא"ל דהברייתא שם מיירי היכא שהיו כולן קרובים בנשותיהן וכל אחד קודם שכפר נתרחק לכן שפיר כולן חייבין וכדמוקי הש"ס דידן בשבועות המתני' דתני בשתי כתי עדים שכפרו בזו אחר זו שתיהן חייבות דכת שני' היו קרובים בנשותיהם דזה דוחק מאוד לפרש עד"ז הברייתא הנ"ל. וגם זה הוא דוחק לומר דהברייתא מיירי שהשביע לכל או"א בפ"ע ולא הי' אז האחרים קמן ובכה"ג שפיר חייבין דקיי"ל כר"י בש"ס דידן בשבועות דף ל"ז ע"ב דהכופר בממון שיש עליו עדים וליתנהו קמן חייב. דזה דוחק דהא הירושלמי שם הביא הך ברייתא על המתני' שם והרי המתני' מיירי בדאיתא קמן וכמבואר בתוס' דף ל"ג שם [ול"ש כאן לדון מטעם חצי דבר וכמש"ל סק"ג בשם השעמ"ש שכתב בהא דכריתות דף י"ב דאי העדים שמעידין עליו שיודע בעדות פלוני ליתנהו קמן בשעה שהשביעו אינם יכולים לחייבו קרבן דהוי חצי דבר. דדוקא התם בכריתות דמיירי לענין לחייב אותו קרבן בב"ד בזה שפיר שייך לדון דאין יכולין לחייבו מטעם חצי דבר משא"כ בהברייתא שבירושלמי שם אנו דנין לענין אם הוא מצד עצמו מחויב להביא קרבן אי לא וא"כ אין צריכין העדים להעיד עליו שיודע בעדות פלוני ול"ש לדון בזה מטעם חצי דבר והבן] אולם צ"ל דהברייתא הנ"ל חולק על הש"ס דידן בזה וס"ל להך ברייתא דהכופר בממון שיש עליו עדים חייב אפי' באיתנהו קמן. ושוב פקחתי עיני וראיתי בירושלמי ריש פרק שבועות הפקדון שמקשה שם הירושלמי ג"כ קושי' הש"ס דידן בהא דשתי כתי עדים דשתיהן חייבות דאמאי הראשונה חייבת הא קיימא שני' ומשני משום דמצוין לשכח עדותן לכן גם הראשונה חייבת עיי"ש ולא משני כמו דמשני הש"ס דידן דכת שני' היו קרובים בנשותיהן. הרי בהדיא דהירושלמי חולק בזה עם ש"ס דידן וסובר דהכופר בממון שיש עליו עדים חייב אפי' בדאיתנהו קמן ומטעם דחיישינן לשכחה. וא"כ שפיר י"ל דגם הברייתא הנ"ל סוברת כשיטת הירושלמי. אבל רש"י והרמב"ם דהם אזלו בשיטת הש"ס דידן דהכופר בממון שיש עליו עדים ואיתנהו קמן פטור וכמ"ש התוס' הנ"ל ועיין גם ברמב"ם פ"י מהל' שבועות הט"ו שפסק כן בהדיא גבי שתי כתי עדים ושתיהן ראויות להעיד וכפרה הראשונה ואח"כ כפרה שכי' הראשונה פטורה כיון דקיימא שני' עיי"ש וא"כ שוב א"א לומר דדעת רש"י והרמב"ם הוא דאם הי' הרבה עדים בכת אחת וכפרו בזא"ז דכולן חייבין ורק האחרון פטור דהא קיי"ל כשיטת הש"ס דידן דהכופר בממון שיש עליו עדים ואיתנהו קמן פטור וא"כ אם הי' הרבה עדים בכת אחת ואיתנהו קמן וכפרו בזא"ז כולן פטורים ואינו חייב רק אחד והוא הראשון מאותן שנים האחרונים והבן היטב:
אפס לכאורה אכתי סוף סוף קשה מדוע לא כתבו רש"י והרמב"ם ז"ל הטעם דהעד השני פטור משום דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכדאמרו בירושלמי הרי טעם זה שייך גם לשיטת הש"ס דידן וכנ"ל והלא יש נ"ע טובא בין טעם הירושלמי משום עדות שבמב"כ ובין טעם רש"י והרמב"ם ז"ל משום דאין עד יחידי ראוי להגיד והיינו היכא דגם ע"א מחייב בשבועות העדות וכגון היכא שהתובע והנתבע חשודין על השבועה וכדומה וכדאיתא בשבועות דף ל"ב וכ"פ הרמב"ם פ"י מהל' שבועות שפיר העד השני ג"כ חייב דהא הפסיד ממון בכפירתו משא"כ לטעמא דהירושלמי משום עדות שבמב"כ העד השני לעולם פטור אף בכה"ג כיון דהיכא דנתבטל העדות מחמת שנמצא אחד קא"פ אינו מועיל עדות הכשר אפי' לשבועה וכמ"ש הרשב"א בתשובה והובא בב"י סי' זה וכן מבואר גם במחבר סעיף ב'. אמנם באמת ז"א דהא לשיטת הש"ס דידן דהכופר בממון שיש עליו עדים פטור א"כ ל"ש כלל לומר דמחמת שכפר נפסל ונתבטל גם שאר העדים הכשרים אלא דוקא בשני עדים והיכא דע"א הנשאר לא יועיל לממון דאז הוי כופר בממון שאין עליו עדים ונעשה פסול משא"כ היכא דע"א הנשאר יועיל להוציא ממון וכגון היכא שהוא חשוד לשבועה ואמרינן מתוך שאיל"מ וכדומה בכה"ג הרי העד הראשון שכפר הוי כופר בממון שיש עליו עדים דהא כיון דהע"א הנשאר יועיל לממון א"כ הוי כמו אילו הי' עוד הרבה עדים שיכול להוציא ממון על פי עדותם. וא"כ לא נעשה פסול כלל ול"ש כלל לומר בכה"ג עדות שבמב"כ וא"כ הרי לשיטת הש"ס דידן דהכופר בממון שיש עליו עדים פטור לא שייך טעמא דעדות שבמב"כ אלא דוקא היכא דהע"א הנשאר לא יועיל לממון דבזה הוי העד הראשון שכפר כופר בממון שאין עליו עדים וחייב והרי בזה שוב שייך גם טעמא דאין עד יחידי ראוי להגיד לפטור העד השני אם כפר ואין חילוק בזה בין טעמא דעדות שבמב"כ ובין טעמא דאין עד יחידי ראוי להגיד וא"כ שפיר לק"מ על רש"י והרמב"ם שכ' טעמא דאין עד יחידי ראוי להגיד ולא כתבו טעם הירושלמי דעדות שבמב"כ אחרי דלשיטת הש"ס דידן דהכופר בממון שיש עליו עדים פטור אין חילוק כלל בין טעם רש"י והרמב"ם ובין טעם הירושלמי וחדא מינייהו נקטו והבן היטב. ויש לומר עוד נ"מ אחרת בין טעם רש"י והרמב"ם ובין טעם הירושלמי אך לפי האמור אין כאן שום נ"מ לפי שיטת הש"ס דידן דהכופר בממון שיש עליו עדים פטור ואין ברצוני להאריך כי המשכיל יבין. [ולפי האמור צ"ל דגם הבריי' הב' שבירושלמי שם דתני היו עשרה וכפרו זא"ז הראשון חייב וכולן פטורין מטעם עדות שבמב"כ ע"כ סוברת ג"כ כשיטת הירושלמי דהכופר בממון שיש עליו עדים חייב אפי' בדאיתנהו קמן דאל"כ הרי ל"ש לומר בכה"ג עדות שבמב"כ כיון דנשארו עוד הרבה עדים אחרים והוי כופר בממון שיש עליו עדים ולא נעשה פסול כלל וכאמור. ועיין בהריטב"א בשבועות שדעתו הוא דמה דמוקמינן בגמ' שהי' כת שני' קרובים בנשותיהן זה הוא אליבא דרבה דס"ל הכופר בממון שיש עליו עדים פטור אבל לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דהכופר בממון שיש עליו עדים חייב מוקמינן המתני' כפשטא עיי"ש בדף ל"ב ע"ב ד"ה בשלמא שני' ובדף ל"ז ע"א ד"ה ת"ש עיי"ש. וזה היא דלא כשיטת התוס' והרמב"ם הנ"ל. ולפי"ד שפיר הש"ס דידן אינו מחולק בזה עם הירושלמי דהא באמת גם ש"ס דידן ס"ל אליבא דהלכתא דהכופר בממון שיש עליו עדים חייב אפי' בדאיתנהו קמן. וי"ל דזה הוא ג"כ מטעמא דהירושלמי הנ"ל משום דמצוין לשכח עדותן. ולולא מה שאנכי איני כדאי להכריע בין הרים גדולים הייתי אומר דעיקר הוא בזה כדעת הריטב"א למען שלא יהי' שיטת הש"ס דידן היפך מהנך ב' ברייתות שבירושלמי הנ"ל]:
אמנם דע שדברינו אלו יצדקו רק דוקא במושבע מפי אחרים דבזה לא נעשה פסול מכח השבועה וכמ"ש התומים סי' כ"ח ס"ק י"ט עיי"ש ורק מכח מה שכפר שאינו יודע עדות יש לפסלו ובזה שפיר צדקו דברינו הנ"ל דלשיטת הש"ס דידן דהכופר בממון שיש עליו עדים פטור לא נעשה פסול מצד מה שכפר בעדותו אבל במושבע מפי עצמו הרי אף לשיטת הש"ס דידן דהכופר בממון שיש עליו עדים פטור מ"מ נעשה פסול מכח השבועה שנשבע לשקר. אך עכ"ז א"ש תירוצינו הנ"ל על רש"י והרמב"ם ז"ל חדא דהתומים שם מפרש כוונת המתני' במושבע מפי אחרים ולא מפי עצמו עיי"ש. ועוד אף לפי"מ דמבואר בתוס' ובר"ן שם והובא בקצה"ח סי' כ"ח סק"ח דהמתני' מיירי גם במושבע מפי עצמו ג"כ א"ש תירוצינו דכיון דבמושבע מפי אחרים ל"ש לשיטת הש"ס דידן טעמא דעדות שבמב"כ וכנ"ל לכן שפיר כתבו רש"י והרמב"ם הטעם דאין עד יחידי ראוי להגיד דטעם זה מספיק אפי' במושבע מפי אחרים. עוד י"ל דהנה באמת יש להעיר בדברי הירושלמי לפי פירושינו הנ"ל דאיך שייך לומר עדות שבמב"כ משום דכשכפר נעשה פסול נתבטל שאר העדות הרי יכול לומר שכחתי ואי במודה הרי אאמע"ר וכן הקשה הר"ן בפ' כל הנשבעין בהא דתנינן שכנגדו חשוד על השבועה אחד שבועות העדות. וצ"ל דהירושלמי מיירי בזמן קרוב דאינו יכול לומר שכחתי וכמו שתירץ הר"ן שם המתני' עיי"ש או כמ"ש הקצה"ח בסי' כ"ח לחלק דדוקא אם אומר איני יודע לך עדות יכול להתנצל ולומר שכחתי אבל אם אמר לא ידעתי לך עדות אינו נאמן לטעון שכחתי עיי"ש והירושלמי הנ"ל מיירי כשאמר לא ידעתי לך עדות וא"כ כיון דל"ש לומר בזה עדות שבמב"כ כ"א בזמן קרוב או כשאמר לא ידעתי אבל כשאומר איני יודע והי' בזמן רחוק ל"ש לומר עדות שבמב"כ לכן שפיר כ' רש"י והרמב"ם ז"ל הטעם דאין עד יחידי ראוי להגיד דטעם זה שייך אפי' כשאמר הראשון איני יודע והי' בזמן רחוק:
אולם לפי פירושינו הנ"ל דכוונת הירושלמי הוא דמש"ה שייך לומר בזה עדות שבמב"כ כיון דהראשון שכפר הזיד בשבועות העדות ונעשה פסול ונתבטלו כולם א"כ קשה מדברי הירושלמי אלו על התוס' והרא"ש וסייעתם דסוברים דתרתי בעינן צירוף בראי' ובהגדה הלא מדברי הירושלמי הנ"ל מבואר דצירוף בראי' לבד סגי וצ"ע:
ומ"ש הקצה"ח והנתיבות דלשיטת הרי"ף דבעינן שיכיר הכשר בפסול א"כ אם הי' כשר בשעת ראי' ונעשה פסול אח"כ לא נתבטל שאר עדות כיון דלא הכיר בפסולו דהא בשעת ראי' כשר הי' עיי"ש. עיין בשו"ת בית אפרים חאע"ז סי' נ"ד שחולק בזה וכ' דאפי' לדעת הרי"ף ג"כ נתבטל שאר העדות בכה"ג עיי"ש. וגם לפי"ד הקצה"ח והנתיבות דלדעת הרי"ף לא נתבטל שאר העדות בכה"ג א"כ מ"ש הנתיבות דלהרמב"ם דבצירוף בראי' בלחוד נתבטל שאר העדות מדין נמצא קא"פ אף דלא העידו כלל בב"ד הה"נ בכה"ג נתבטל שאר העדות אף דלא העיד אח"כ הפסול בב"ד. הוא שלא בדיקדוק דהא דעת הרמב"ם הוא כדעת הרי"ף דבעינן שיכיר הכשר בהפסול וכדמשמע מדברי הש"ך סק"ז וס"ק כ"א עיי"ש היטב וכ"כ בהדיא התומים בסי' ל"ח וא"כ גם להרמב"ם בעינן בכה"ג צירוף בשעת הגדה. אלא דהו"ל להנתיבות לומר זאת לדעת רש"י ורשב"ם דהם סוברים ג"כ דבצירוף בראי' לחוד פוסל וזה לא מצינו דרש"י ורשב"ם יסברו כדעת הרי"ף הנ"ל. ואולי י"ל דדעת הנתיבות הוא דהרמב"ם אינו סובר כהרי"ף וכן הוא ג"כ דעת הטו"ז ריש סי' זה עיי"ש:
עיין בשער משפט סק"ד שחקר לדעת התוס' והרא"ש דתרתי בעינן ומבואר בתוס' דאף דלא העידו תכ"ד מ"מ נתבטל כל העדות אי בעינן שיעידו בב"ד יחד זה בפני זה אלא דלא בעינן תכ"ד או אף שמעידין זה שלא בפני זה ג"כ נתבטל כל העדות עיי"ש ונלע"ד להביא ראי' דאף שמעידין זה שלא בפני זה ג"כ נתבטל והוא ממ"ש התוס' בשבועות דף ל"ה ע"א בהא דתנן שם במתני' או שהי' אחד מהם קא"פ הרי אלו פטורין. והקשו בתוס' מה קמ"ל הא כבר שמענו דאין נוהגת אלא בראוין להעיד ותירצו דקמ"ל דאפי' יש שלשה עדים ואחד מהם קא"פ השנים כשרין פטורין דעדות שבמב"כ עיי"ש. ותימה הא דעת התוס' היא דתרתי בעינן והרי התם לא הי' צירוף רק בראי' לבד דהא עדיין לא העידו כלל. אולם ראיתי בתומים סק"ז שכתב דבאמת התוס' דס"ל דתרתי בעינן פירשו התם היכא שכבר העיד הפסול בב"ד ולכך אלו פטורים להעיד דאם יעידו נתבטל עדותן עיי"ש וא"כ עכצ"ל דדעת התוס' הוא דאף שמעידין זה שלא בפני זה ג"כ נתבטל עדותן דאל"כ אמאי פטורין הכשרים מלהעיד כיון דכבר העיד הפסול הלא עדיין יכולו להעיד שלא בפני הפסול ולא יתבטל עדותן אלא ודאי כדאמרן והיא ראי' נכונה:
(ה) סעיף ב ואין הרחוק יודע מקרבתו של זה י"א שעדות הרחוק כשרה. עפי"ז יש לישב הקושי' הידוע בשער בת רבים בהא דתנינן בר"ה דף כ"ב ע"א מעשה בטובי' הרופא שראה את החודש הוא ובנו ועבדו משוחרר וקבלו הכהנים אותו ואת בנו ופסלו את עבדו וכשבאו לב"ד קבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו וק' איך הכשירו הכהנים אותו ואת בנו וכן הבית דין איך הכשירו אותו ואת עבדו הלא נתבטלה כל העדות כיון דנמצא אחד מהם קא"פ. ולשיטת הרי"ף דבעי שיכיר הכשר בהפסול ניחא דהרי התם בשעת ראיית העדות לא ידעו אם יש פסול ביניהם עד שהורו הכהנים והב"ד דהא הכהנים והב"ד נתווכחו זע"ז דהכהנים הכשירו את בנו ופסלו את עבדו והב"ד הכשירו את עבדו ופסלו את בנו וא"כ העדים בעצמן לא ידעו כלל אם יש ביניהם מי שפסול להעיד והוי כלא הכיר בקורבתו או בפיסולו ובכה"ג לא אמרי' עדות שבמב"כ. ובדרך אגב אזכיר מה ששמעתי בשם כ"ק מוח"ז הגה"ק ז"ל שאמר לתרץ הקושי' הנ"ל עפימ"ש הרא"ש וכן קיי"ל כאן בש"ע ס"א דאם הזמין התובע עדים כשרים ועמדו שם קרובים ופסולים אפי' נתכוונו להעיד והעידו לא נתבטלו העדות הכשרים. והרי בקידוש החודש הקב"ה הוא הבע"ד ורצון הש"י הוא שיעידו כשרים ולא בצירוף קא"פ. וא"כ הוי כהזמין הבע"ד עדים כשרים דלא אמרינן בכה"ג נמצא אחד מהם קא"פ עדותן בטלה עכ"ד ודפח"ח. וכעין סברא זו כתב האוה"ח בפ' משפטים על פסוק כי יתן איש אל רעהו כו' שנותן טעם למה שאמרו ז"ל רעהו ולא של הקדש כיון דבשל הקדש הקב"ה הוא הבעלים והוי שמירה בבעלים ופטור עיי"ש: