אור ברסלב

אלפי מנשה חושן משפט· רבי מנשה איכנשטין

סימן לד

סימן לג

(א) סעיף א ואפי' עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע כו'. בתומים סי' פ"ז ס"ק כ"ז כתב דאין אדם נעשה רשע וחשוד כ"א בב' עדים שראו שעבר עבירה והעידו עליו בב"ד וכל כמה דליכא עדים אפי אמת שעבר עבירה מ"מ לא נפסל והביא ראי' לזה מהא דפלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להרגו ואף שהעד השני מעיד שנרבע לרצונו והוא רשע והביא גם בשם התוס' פ"ק דמכות שכתבו כן בהדיא דאותו אחר אמר ג"כ דנרבע לרצונו ומ"מ לא נפסל כיון דאין כאן רק חד עיי"ש. ולפי"ז צ"ל מה דאיתא כאן בש"ע דעד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינים מכירים רשעו אסור להעיד עמו היינו דוקא היכא שיודע שחבירו נעשה רשע בעדים ובב"ד אחר רק אלו הדיינים אינם יודעים רשעו אבל אם לא נעשה רשע בעדים ובב"ד מחויב להעיד עמו אעפ"י שהוא יודע שעבר עבירה כיון דע"י מה שהוא לבדו ראה לא נפסל. וכן ראיתי בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' י"א שכתב כדברינו והוא הביא ראי' אחרת לזה עיי"ש:

(ב) סעיף ב איזה רשע כל שעבר עבירה. בשו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' פ"ב כתב שם וז"ל עדים שראו עובר עבירה בתוך מה שנצטייר במראה של זכוכית לבנה והכירו הכל בפירוש מהו. תשובה קצת יש לברר זה מההוא דקידוש החודש מקצתה ברקיע ומקצתה במים עכ"ל. וכוונתו לההוא דת"ר בר"ה דף כ"ד ע"א חציו במים חציו ברקיע אין מעידין עליו. והכ"נ הכא לא הוי עדות. ודבריו צ"ע טובא. חדא מדוע הביא ראי' מהא דחציו במים וחציו ברקיע. אמאי לא הביא מהא דתני שם ברישא ראינהו במים כו'. והיינו שראו כולו במים אין מעידין עליו וזהו כמו נידון דידי' דראו כל המעשה בתוך מראה הזכוכית. ואידך מדוע לא הביא מהא דתני שם ראינהו בעששית אין מעידין עליו וזה דמי ממש לעובדא דידי' כי ראינהו בעששית היינו שראו דמות של הלבנה שנצטייר בעששית וכמו בראינהו במים וכ"כ המפרש בהרמב"ם פ"ב מהל' קידוש החודש עיי"ש. והנה מה שלא הביא ראי' מעששית זה לא קשיא כ"כ כיון דלעיקרא דמילתא אין חילוק בין עששית למים כיון דגם במים נצטייר המראה כמו בעששית אבל זאת קשיא אמאי הביא רק ההוא דחציו במים וחציו ברקיע מדוע לא הביא ההוא דכולו במים. אמנם י"ל דמההוא דראו כולו במים לא הוי ראי' כ"כ לעובדא דידי' דלא מהני העדות. די"ל דמה דאם ראו כל הלבנה במים אין מעידין טעמא הוא משום דאימור דמות כוביתא דעיבא בעלמא הוא דחזי וכדאמרינן שם בגמרא גבי היכא שראו ולא נתכוונו לראות כדי להעיד דאין מעידין דאימור כוביתא דעיבא בעלמא הוא דחזי ופרש"י כוביתא דעיבא עיגול של עב לבן עיי"ש. וה"נ כשראו כולו במים י"ל דטעמא דאין מעידין דאימור דמות כוביתא דעיבא בעלמא הוא דחזי. משא"כ בעובדא דידי' דראו בתוך מראה הזכוכית כל המעשה בפירוש י"ל דהוי כאילו הביטו ממש על האדם גופי' שעשה המעשה ומהני העדות. ולכך הביא מההוא דחציו במים וחציו ברקיע דבזה ל"ש לומר דטעמא דאין מעידין הוא משום דדמות כוביתא דעיבא הוא דחזי במים דהא כיון דראו גוף הלבנה ממש חציו ברקיע בודאי גם החציו השני שראו במים הי' מן הלבנה ולא מן כוביתא דעיבא ואפ"ה אין מעידין וע"כ דטעמא הוא משום דזה לא חשוב ראי' וא"כ ה"נ בעובדא דידי' לא הוי זה ראי' ולא מהני העדות. כן נ"ל בביאור כוונתו. איברא ראיתי להמפרש הרמב"ם בה' קה"ח שם שכתב טעמא דלא מהני העדות כשראו חציו במים וחציו ברקיע או חציו בעששית וחציו ברקיע משום שכוביתא דעיבא הוא שהרי א"א שיראה בלילה הראשונה על זה הדרך עיי"ש. הרי שכתב גם בחציו במים וחציו ברקיע דמש"ה אין מעידין משום דאימור דכוביתא דעיבא הוא דחזי. וא"כ אין ללמוד כלל מהתם לעדים שראו עובר עבירה שנצטייר בתוך מראה הזכוכית דהא בזה ראו המעשה בבירור גמור:

אך באמת לפענ"ד נראה דאפי' אי נימא דאפשר לראות הלבנה בלילה הראשונה על זה הדרך אפ"ה שפיר לא מהני עדות כזה לענין קידוש החודש כיון דמצוה לקדש עפ"י ראי' וכדאמרינן בר"ה דף כ' וזה אינו חשיב ראי'. ויש להביא ראי' דזה אינו חשיב ראי' מהא דאיתא בש"ס ברכות דף כ"ה ע"ב צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה דצואה בכיסוי תליא מילתא הא מיכסיא ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קא מתחזי עיי"ש וכן קיי"ל בש"ע או"ח סי' ע"ה. ומלשון הש"ס ויותר מלשון הש"ע שם משמע דדוקא אם הערוה היא תחת העששית והוא רואה גוף הערוה דרך דופן העששית בזה אסור לקרות ק"ש כנגדה אבל אם אינו רואה הערוה גופה מתוך העששית רק דמות הערוה רואה שנצטייר בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה וע"כ דכה"ג לא חשיב ראי' וכן מבואר בהדיא בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קכ"ו עיי"ש וא"כ כיון דזה אינו חשיב ראי' לכן שפיר לא מהני עדות כזה לענין קידוש החודש, ואף דמחמת זה שראו העדים את הלבנה במים או בעששית הרי עכ"פ הוי כידיעה ברורה שהיתה הלבנה נראית אז מ"מ אין מקדשין את החודש דהא הב"ד בעצמם ג"כ יודעים עפ"י החשבון אם נראית הלבנה אי לא ואפ"ה אין מקדשין את החודש עד שיעידו ג"כ העדים שראו את הלבנה ואם העדים אמרו שראו את הלבנה והב"ד יודעים עפ"י חשבון שלא היתה הלבנה נראית אמרינן שהם עדי שקר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' קה"ח ה"ו. וא"כ מה דהעדים ראו דמות הלבנה במים או בעששית דאין זה חשיב ראי נהי דהוי ידיעה עכ"פ אבל האוזה לא עדיף מהידיעה שהב"ד יודעים עפ"י חשבון שהיתה הלבנה נראית ואפ"ה אין מקדשין עפ"י ידיעתם. והנה לפי"ז דכה"ג לא חשיב ראי' רק דהוי כידיעה בלא ראי' א"כ לא מהני עדות כזה בד"נ דבד"נ לא מהני ידיעה בלא ראי' וכמבואר בש"ס סנהדרין דף ל"ז ע"ב וכ"כ הפוסקים. מיהו אכתי צ"ע בזה דהא מה דמבואר בש"ס סנהדרין שם דלא מהני בד"כ ידיעה בלא ראי' היינו כמו אומדנא דר"ש בן שטח שראה אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ונמצא הרוג מפרפר ודם מטפטף וחרב בידו עיי"ש אבל יש אומדנא דעדיף טפי מאומדנא דר"ש בן שטח ומהני גם בד"נ והיינו דעלתה לו נשיכה על ראשו ונקב קרום של מוח וכמ"ש התוס' בשבועות דף ל"ד ע"א ד"ה דאי אית לי' עיי"ש ועיין גם בשו"ת צ"צ סי' ע"ט וא"כ י"ל דעדים שראו עובר עבירה שנצטייר בתוך מראה של זכוכית עדיף מאומדנא דר"ש בן שטח והוי כמו אומדנא דעלתה לו נשיכה על ראשו ונקב קרום של מוח דנהרג וצ"ע. אולם זאת נראה פשוט לפענ"ד דלענין לפסול לעדות בודאי מהני אם ראו העדים עובר עבירה שנצטייר בתוך מראה של זכוכית דלענין לפסול לעדות בודאי מהני ידיעה בלא ראי' דלפסול לעדות לא דמי לד"נ דהא מהני עדמ"י לפסול אדם לעדות וכמ"ש הרמ"א בסי' זה סעיף כ"ח. והלק"ט שם בודאי לא מיירי רק לענין מיתה או מלקות אם ממיתין או מלקין ע"י עדות כזה. ושוב ראיתי בפתחי תשובה סי' ל"ה שכתב שהברכי יוסף בסי' ל"ה הביא דברי הלק"ט הנ"ל. ולאשר שבס' בר"י אשר בידי חסר ב' דפים [והוא דף ע' וע"א דפוס וויען] ובתוכם הוא גם סי' ל"ה לזאת אין ביכולתי לעיין מ"ש בזה:

(ג) שם באותו סעיף שחייבין עלי' מלקות, בב"י באע"ז סי' מ"ב מביא בשם מ"כ דאם עבר בלאו שאין בו מלקות מחמת התראת ספק לא מיפסל לעדות. ומשמע שם דגם להרמב"ם לא מיפסל עיי"ש. וצ"ע דהלא הרמב"ם פוסק כר' יוחנן דה"ס שמה התראה. וראיתי בתומים סק"א שהעיר בזה וכתב דמיירי בדבר שאין לאו מפורש בתורה דבזה ס"ל להרמב"ם דה"ס לא שמה התראה עיי"ש ולא הבינותי דברי התומים בזה דהרי מ"ש המ"כ דלא נפסל משום דהוי התראת ספק וליכא מלקות כתב זאת היכא דנשבע לפרוע ולא פרע דהוי ה"ס דיכול לומר יש לי שהות לקיים שבועתי עיי"ש. והא שבועה הוי לאו המפורש בתורה ועיין בלח"מ פ"ד מהל' שבועות הי"ז ובפ"ה שם הי"ב עיי"ש. אך י"ל דדעת התומים הוא לפרש כוונת הרמב"ם במ"ש דאין לוקין בה"ס אלא בלאו המפורש בתורה כמו שמפרש הנוב"י מהדו"ת חאע"ז סי' ע"ז דדוקא היכא שאזהרת הלאו לא משכחת רק בספק וכגון לאו הניתק לעשה דתמיד ספק הוא בשעה שעובר על הלאו שמא יקיים העשה שבו ולא יהא עובר על הלאו נמצא דהוי מפורש בתורה שאזהרה זו על הספק הזהירה ובזה פסק הרמב"ם דשמה התראה משא"כ היכא שאזהרת הלאו משכחת על הודאי. בזה היכא דהוי ה"ס לא שמה התראה עיי"ש. וא"כ בשבועת שקר הרי משכחת הלאו על הודאי כגון שנשבע אכלתי או לא אכלתי לכך שפיר היכא דהוי ה"ס כגון שנשבע לפרוע ולא פרע ס"ל להרמב"ם דלא שמה התראה. אמנם באמת דברי הנוב"י תמוהים בזה דהא כתב הרמב"ם פ"ד מהל' שבועות הי"ז בשתי ככרות אחת של איסור ואחת של תנאי דאם אכל שתיהן במזיד חייב. והוא מטעם דהתראת ספק שמה התראה כדאיתא בשבועות דף כ"ח עיי"ש. הרי בהדיא דהרמב"ם ס"ל גם בשבועה דה"ס שמה התראה אף דהלאו משכחת על הודאי. ושוב מצאתי וראיתי בשו"ת מקום שמואל סי' ס"ז שגם הוא כתב כדברי הנוב"י הנ"ל לפרש הא שכתב הרמב"ם דאין לוקין בה"ס כ"א בלאו המפורש בתורה. והוא ז"ל נשמר שם ממה שפסק הרמב"ם גבי שתי ככרות דחייב וכתב לתרץ דחייב האמור בהרמב"ם ובש"ס דשבועות שם אינו אלא לענין קרבן שבועה ולא לענין מלקות ולענין קרבן שפיר ה"ס שמה התראה אפי' במקום שאין הספק מפורש בתורה עיי"ש. ולא ידעתי איך נעלם ממנו דברי הראב"ד שם במקומו שכתב וז"ל שתיהן במזיד חייב א"א הרב הגי' חייב מלקות עכ"ל. ונראה דהראב"ד לא בא בזה להשיג על הרמב"ם רק דהוא מגי' כך בהרמב"ם דצ"ל דחייב מלקות. ועיין גם בהריטב"א שבועות שם ד"ה אמר רבא שכתב שם דכוונת הש"ס הוא גם לענין מלקות עיי"ש. וכ"כ הרמב"ן והרשב"א שם עיי"ש. ועיין גם בהרדב"ז חלק חמישי בלשונות הרמב"ם סי' אלף תקל"ט שמפרש כן בהדיא דכוונת הרמב"ם הוא לענין מלקות. וכ"כ הכ"מ שם במקומו. ומהתימה איך נעלם ממנו כל דברי הראשונים האלו. ועוד יש סתירה לדברי הנוב"י והמקום שמואל הנ"ל מש"ס זבחים דף ע"ח ע"א דאיתא שם אמר ר"ל פיגול ונותר וטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין אחד על חבירו ויבטלנו ואמרינן ש"מ תלת. ש"מ איסורין מבטלין זה את זה כו' וש"מ התראת ספק לא שמה התראה. ולפי דברי הנוב"י והמקום שמואל הנ"ל קשה איך נשמע מזה דר"ל פליג על ר"י וס"ל דה"ס לא שמה:

התראה הא התם שאני דבכל הנך בפיגול ונותר וטמא הזהירה התורה על הודאי ובכה"ג היכא שהוא ספק גם ר"י מודה דלא שמה התראה דר"י לא קאמר דה"ס שמה התראה רק היכא שהזהירה התורה על הספק וכגון בלאו הנל"ע:

ושוב האיר ד' את עיני ומצאתי סברת הנוב"י והמקום שמואל הנ"ל בירושלמי יבמות סוף פרק י"א ודחה הירושלמי סברא זו כעין הדחי' שאנכי דחיתי מש"ס זבחים הנ"ל. דאיתא שם וז"ל הכה שניהם כאחת קילל שניהם כאחת חייב. ר' יודה פוטר ר' יוחנן בעי מחלפה שיטתי' דר' יודה דתנן תמן אכל מזה כזית ומזה כזית סופג שמונים. ר' יודא אומר אינו סופג אלא ארבעים. א"ר קרוספי אינה מחולפת תמן לאוין ספק הי' ברם הכא ודאי הי' ונסתפק לו ר' יודה בעי מעתה נבילה שביטלה בטרפה [בירושלמי איתא נבילה שביטלה בשחוטה. אך הבעל ק"ע בשירי קרבן שם גורס כמ"ש וגרסתו נכונה היא]. מאחר שודאי הי' ונסתפק לו אכל ממנה יהא פטור. אמר ר' יוסי מודה ר' יודה בשאר כל הספיקות שהוא חייב ברם הכא קרא דרש ר' יודה אביו ודאי ולא הספק אמו ודאי ולא הספק עכ"ל הירושלמי. ופירוש דברי הירושלמי הוא כך דת"ק ור' יודה פליגי בספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון ת"ק סובר הכה או קילל שניהם כאחת חייב ור"י סובר דפטור וסבר ר' יוחנן דטעמא דר' יודא דפוטר הוא משום דאינו ניכר מי הוא אביו הוי התראת ספק ולא שמה התראה והי' קשה לי' מגיד הנשה דס"ל לר' יודה דחייב ואף דאין האיסור ניכר לכן רצה להחליף כתב שם כן דאפי' להר"ח דס"ל דבשבועה דלהבא נפסל מ"מ בנשבע לפרוע ולא פרע לא נפסל כיון דל"ש מלקות דה"ס הוא עיי"ש. והרי הר"ת ס"ל דבשבועה דלהבא נפסל בין כשעובר בקו"ע ובין כשעובר בשוא"ת וכמבואר בריב"ש סי' שי"א עיי"ש. וצריך להבין דעת הר"ת דאמאי נפסל בשבועה דלהבא אפי' היכא דעבר בשוא"ת הרי בכה"ג אף אם התרו בו ל"ש מלקות כיון דאינו עושה מעשה והא אינו נפסל רק בעבירה שיש בה מלקות. וצ"ל דהר"ת ס"ל דאם יש במציאות בלאו זה מלקות כשעובר בקו"ע שוב חשיב לאו שיש בו מלקות ונפסל אף היכא דעובר בשוא"ת דל"ש מלקות וכ"כ הכנה"ג בהגהות ב"י אות כ"ו לדעת הרמב"ם עיי"ש. וא"כ בנשבע לפרוע נהי דהוי התראת ספק ואין במציאות כלל מלקות אבל הא אכתי שייך מלקות בלאו זה היכא דלא הוי ה"ס והא בכה"ג ס"ל לר"ת דנפסל אף דהשתא הוא התראת ספק ול"ש מלקות וצ"ע. ולפי"ז א"ש מה שיש לתמוה לכאורה על הריב"ש סי' תקט"ו והובא בב"י מחודש ה' שכתב שם דמי שנשבע לפרוע החוב בזמן פלוני ולא פרע אפי' לדעת האומר דהוי חשוד משום שבועת ביטוי דלהבא מ"מ בזה לא הוי חשוד דשמא לא הוי בידו מעות בזמן הפרעון אא"כ אתו סהדי דההוא שעתא הוי זוזא ברשותי' עיי"ש. ולכאורה צ"ע דאמאי דאי אתו סהדי דההוא שעתא הוי זוזא ברשותי' מיפסל הא הוי התראת ספק וכמ"ש המ"כ. אמנם לפי הנ"ל א"ש דהא הריב"ש כתב שם זאת אליבא דהר"ת. ולדעת הר"ת א"א להכשירו בזה מטעם ה"ס כיון דמשכחת בלאו זה מלקות היכא דלא הוי ה"ס וחשיב לאו שיש בו מלקות ונפסל אף דעובר בגוונא דל"ש מלקות וא"ש. עיין בנתיבות סק"א שכתב דאם ביטל מ"ע בשוא"ת אינו נפסל לעדות עיי"ש וכן ראיתי להרדב"ז חלק חמישי בלשונות הרמב"ם סי' אלף תקצ"ג שכתב כן:

(ד) סעיף ה אבל בשבועה דלהבא כו'. הריב"ש בסי' שי"א הכריע דבשבועה דלהבא אם עבר בקו"ע נפסל ואם עבר בשוא"ת לא נפסל. והש"ך הביא בשם המ"ב סי' נ"א שכתב דהלכה כהריב"ש דבכ"מ הלכה כהמכריע. ועיין בתומים סק"ג שתמה הא הריב"ש קאמר דלפי שאין בו מעשה לא נפסל כלל ואפי' מדרבנן והרי הרמ"א כתב בסעיף ב' דבעבירה שאין בה מלקות פסול מדרבנן אך הריב"ש אפשר דלא ס"ל כהרמ"א אבל לדידן דקיי"ל כהרמ"א א"כ גם בזו עכ"פ מדרבנן נפסל עיי"ש. ולפע"ד נראה ליישב דהנה מה דפליגי הפוסקים בעובר על שבועה דלהבא אי נפסל הרי פלוגתתם הוא לענין פסול דאורייתא. והנך דס"ל דנפסל היינו שנפסל מדאורייתא. והנה המחבר כאן כותב מתחלה דעת הסוברים דנפסל ואח"כ כותב דעת הסוברים דלא נפסל בלשון וי"א. א"כ דעת המחבר הוא לפסוק כדיעה הראשונה דנפסל מדאורייתא וכמ"ש הש"ך בכמה דוכתי' ושאר פוסקים דהיכא שכותב בש"ע דיעה אחת בסתם ודיעה שני' בלשון י"א דעתו לפסוק כאותה דיעה שכתב בסתם. ועיין מזה בס' יד מלאכי בכללי הש"ע אות י"ז. ולזה כתב הש"ך דהלכה כהריב"ש שהוא מכריע דהיכא דעובר על שבועה דלהבא בשוא"ת לא נפסל. ובאמת לדידן דקיי"ל דאפי' בעבירה שאין בה מלקות פסול עכ"פ מדרבנן א"כ גם בזו נפסל מדרבנן רק דעכ"פ בזה הלכה כהריב"ש דלא נפסל מה"ת. וכמה נפקותא איכא בין פסול דאורייתא ובין פסול דרבנן. ואף דבתשובת מ"ב שם משמע דדעתו הוא דהלכה כדברי הריב"ש ואפי' מדרבנן לא נפסל י"ל דלא כתב כן רק לסניף בעלמא כי בעובדא דידי' יש עוד צדדים לומר דלא נפסל כלל עיי"ש. ולפי"ז צ"ל דהש"ך ס"ל דמ"ש הרמ"א דבעבירה שאין בה מלקות פסול מדרבנן והוא מרבינו ירוחם והובא בב"י סעיף ד' היינו אפי' אם משכחת בלאו זה מלקות אפי"ה כשעובר בגוונא דל"ש מלקות אינו פסול רק מדרבנן ולא כדעת הכנה"ג שהבאתי לעיל בסק"ג שכתב דדעת הרמב"ם הוא דבכה"ג נפסל מדאורייתא. דאלת"ה שוב תקשה איך כתב הש"ך דהלכה כהריב"ש הרי אכתי לדידן נפסל מדאורייתא אף דעבר בלי מעשה כיון דעכ"פ משכחת בלאו זה מלקות כשעובר בקו"ע. אע"כ צ"ל דהש"ך ס"ל כמו שכתבתי. אמנם ראיתי בהגהות מהרל"ח בסי' זה אות ב' שהביא בשם ד"מ הארוך שכתב בהדיא דאם משכחת בהלאו מלקות אף דעובר בגוונא דליכא מלקות מ"מ חייב מלקות מיקרי וחולק על הריב"ש במ"ש דבשבועת ביטוי היכא דעובר בלי מעשה לא נפסל עיי"ש ומשמע דס"ל להד"מ דנפסל מדאורייתא. ואפשר לומר דהש"ך ס"ל דכיון דהד"מ לא כתב זאת בספר המפה בודאי דלא ס"ל כן להלכה רק דלהלכה ס"ל דאפי' אי משכחת בהלאו מלקות כשעובר בקו"ע מ"מ כש כשעובר בשוא"ת דל"ש מלקות אינו נפסל רק מדרבנן וצ"ע עוד בזה לדינא:

(ה) שם ברמ"א אינו נאמן לומר שוגג. עיין ש"ך סק"ז שכתב דזה קאי לסברא ראשונה ועיין בנתיבות ובהגהות אמרי ברוך שכתבו דכוונת הש"ך הוא דהרמ"א מיירי בשבועה דלהבא. ונפלאתי מאוד הלא דינא דהרמ"א כובע מתשובת הרשב"א והובא בב"י מחודש ז' והא דעת הרשב"א הוא כדעת רש"י דבשבועה דלהבא לא נפסל כלל וכמ"ש הב"י מחודש ה' והוא דעה האחרונה שבסעיף זה. וא"כ הרשב"א דקאמר דמי שעבר על שבועה אינו יכול להכשיר עצמו בטענת שוגג ע"כ צ"ל דמיירי בשבועה לשעבר דאי בשבועה דלהבא הרי בלא"ה לא נפסל כלל לדעת הרשב"א. וא"כ ע"כ גם הרמ"א מיירי בשבועה דלשעבר דנפסל אליבא דכ"ע. וע"ז כתב הרמ"א דאינו נאמן לומר שוגג או אונס הייתי וקאי בין לדעה הראשונה ובין לדעה האחרונה כיון דבשבועה דלשעבר כ"ע מודים דנפסל. אמנם עיינתי בגוף תשובת הרשב"א והוא בסי' תר"ע וראיתי דהוא כתב שם כן לענין שבועה דלהבא דבעובדא דידי' שם הי' שעבר על שבועה דלהבא וטען ששוגג הי' ששכח זמן השבועה והשיב הרשב"א דאין להוציאו מדין חשוד מחמת טענת שוגג דאינו נאמן לטעון שוגג הייתי אלא דלא נעשה חשוד משום דבשבועה דלהבא לא נפסל כלל עיי"ש. וא"כ א"ש דברי הש"ך. אך אכתי צריך להבין נהי דהרשב"א שם כ"כ לענין שבועה דלהבא כיון דעובדא דידי' מיירי בשבועה דלהבא אבל הרמ"א מדוע לא נימא דכוונתו הוא גם בשבועה דלשעבר ועיין בנתיבות שמתרץ זאת. אמנם גוף דברי הרשב"א שם צ"ע שכתב שם טעמא דאינו נאמן לטעון שכחתי דא"כ אין לך חשוד אפי' בשבועת העדות דיכול הוא לטעון שכחתי וזכור הייתי שכן הי' וכדאמרינן בפ' אלו נערות עדים זוממים ממונא משלם מלקי לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו אמר רבא תדע כי ניתרו בהו מעיקרא אמרו אישתלין עכ"ל. וצ"ע דהביא ראי' לסתור דהא מהתם מוכח דיכול לטעון שכחתי וכבר עמד בזה הקצה"ח בסי' כ"ח סק"ח. וכתב לתרץ דכוונת הרשב"א הוא להוכיח משם דדוקא לגבי התראה אמרינן דיכול לומר אישתלי. אבל בשאר דוכתי' לא תלינן בשכחה דא"כ עדים זוממים דלא מתרינן בהו אמאי משלמין או לוקין הרי יוכל להיות שהיו שוגגין שלא ידעו שיש איסור בדבר אע"כ דדוקא לגבי התראה יכול לומר אישתלי דחידוש הוא דצריך הבחנה גמורה בין שוגג למזיד. משא"כ בשאר דוכתי' א"י לומר אישתלי זת"ד עיי"ש. וכן נראה ג"כ מדברי העיר שושן כאן שהבין כך כוונת הרשב"א שהביא תורף ראיית הרשב"א הנ"ל בזה הלשון וכן עדים זוממים למה חייבה התורה לשלם הם יאמרו סבורים היינו שכן הי' ושוגגים היינו אלא ש"מ לא מהימן להכשיר עצמו עכ"ל. אכן אכתי צ"ע דהלא גם בעדים זוממים מודיעין להם האיסור דהא מאיימין עליהם ומודיעים להם העונש של המעיד. עדות שקר וכדאיתא במתני' ובגמרא פז"ב. ועיין גם בהרמב"ם בפהמ"ש פז"ב ובפי"ז מהנ' עדות ובט"ו לעיל סי' כ"ח. והא דאמרינן בכתובות שם דלא מתרינן בעדים זוממים היינו שאין אומרים להם שאם יוזמו ישלמו או יהרגו וכ"כ הריטב"א שם וא"כ מה ראי' הוא מעדים זוממים הלא עדים זוממים א"א כלל שיהיו שוגגין באיסור דהא מאיימין עליהם והאיום הוא בשעה שמעידין וכמבואר בריטב"א שם לכן שפיר לא מצי אמרו שהיו שוגגין משא"כ היכא דיוכל להיות שהי' שוגג כגון בשבועה שפיר י"ל דנאמן להכשיר עצמו ע"י טענת שוגג. אולם י"ל דהרשב"א ס"ל כמ"ש האספ"ז כתובות שם דהאיום הוא קודם שמעידין ולא בשעה שמעידין וכן משמע מדברי הרמב"ם פי"ז מהל' עדות ובכה"ג בהתראה שייך לומר אישתלין וכמבואר בגמרא שם. וא"כ שפיר הוכיח הרשב"א דדוקא לענין התראה יכול לומר שכחתי. אבל בשאר דוכתי' וכגון שעבר על השבועה אינו יכול להכשיר עצמו ולומר שכחתי וכמו גבי עדים זוממים דהאיום הי' קודם שהעידו ויוכל להיות ששכחו והיו שוגגים ואפ"ה חייבין בתשלומין ומלקות ומיתה. וע"כ דא"י לומר שכחתי והבן. ולפי"ז נ"ל דגם הרשב"א לא קאמר דא"י לומר שכחתי אלא דוקא היכא שעשה המעשה בזמן קרוב. אבל היכא שהי' זמן רחוק יכול לומר שכחתי וכדעת הר"ן בפ' כל הנשבעין דהא הראי' שהביא הרשב"א מעדים זוממין הרי התם מיירי שהי' בזמן קרוב דהא מודיעין להם האיסור והעונש קודם שמעידין והרי זה הוי זמן קרוב. ובהכי ניחא דברי הע"ש והסמ"ע שתמה עליהם הש"ך בסי' צ"ב שסותרים את עצמם. דבסי' צ"ב. גבי שבועת העדות פסקו דבעינן שיהא בזמן קרוב דאז א"י לומר שכחתי וכדעת הר"ן. וכאן בסי' זה פסקו כדעת הרשב"א בתשובה דאינו נאמן לומר שוגג הייתי עיי"ש. ולפמ"ש אין כאן סתירה כלל כיון דבאמת גם הרשב"א מודה דאם הי' בזמן רחוק דיכול לומר שכחתי וא"ש:

(ו) עוד שם ברמ"א או אנוס הייתי עש"ך סק"ח ועיין בשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים סי' תק"ה שהקשה מהא דש"ס שבועות דף כ"ו במעשה דרב כהנא ורב אסי דכל אחד הי' משתבע דהכי אמר רב וכי אתו לקמי' דרב אמר כחד מינייהו א"ל אידך ואנא בשיקרא אישתבעי א"ל לבך אנסך הרי להדיא דלא נפסל תלמיד זה ונאמן לומר דאונס הי' כמו שאמר רב ועיי"ש מ"ש לתרץ. ולפענ"ד נראה ליישב דדוקא היכא שבאו עדים והעידו שעבר על שבועתו וכמו דמיירי הרמ"א בזה אינו נאמן להכשיר עצמו בטענת שוגג או אונס. משא"כ היכא דהוא בעצמו בא לברר הדבר אם נשבע אמת או שקר ונתברר שנשבע לשקר וכמו התם בעובדא דרב כהנא ורב אסי בזה שפיר נאמן לומר דאונס הי' ולא מיפסל:

(ז) סעיף ו טבח שיצאתה כו'. עיין סמ"ע ס"ק ט"ז שכתב דדעת הטור והרמב"ם הוא דאינו נפסל אם שחט לאחרים חדא דאיכא למימר דטעה וסבר שאינה טריפה ועוד אפי' עשאוה במזיד אכתי לא עבר אלא אלאו דלפ"ע ומפני זה לא נחשד להעיד שקר. וכ"כ הכ"מ פי"ב מהל' עדות עכ"ל הסמ"ע. ועיין בנתיבות שהקשה דנהי דלאו דלפ"ע הוי עבירה שאין בה מלקות אבל הא מ"מ נפסל מדרבנן כמ"ש הרמ"א בס"ב והניח בצ"ע. ולפיענ"ד על הסמ"ע לק"מ די"ל דהוא ס"ל כדעת הריב"ש דהרמב"ם ס"ל דבלאו שאין בו מלקות לא נפסל כלל אפי' מדרבנן ועיין מזה בריב"ש סי' שי"א ובשו"ת לחם רב סי' קי"ט ד"ה ותו קשיא בדבריו כו'. ובתומים סק"ג עיי"ש. אבל על הכ"מ קשה דהרי הוא בעצמו כתב בב"י בסי' זה סעיף ד' דדעת הרמב"ם והטור הוא דעובר על לאו שאין בו מלקות נפסל מדרבנן דכ"ש הוא מעבירה דרבנן דנפסל מדרבנן עיי"ש. וא"כ שוב דבריו בכ"מ צ"ע. אך י"ל בדוחק דמ"ש הכ"מ שם דמשום לפ"ע לא מיפסל כוונתו היא דלא מיפסל מדאורייתא אבל מדרבנן מיהו מפסל ועיין שם ותראה שיש להעמיס כן בדבריו עיי"ש. איברא אכתי קשה על הב"י לדעת הטור שכתב דהטור ס"ל דבעבירה שאין בה מלקות מיפסל מדרבנן והרי הטור כתב בהדיא דשוחט לאחרים והכשיר את הטריפה לא נפסל ומשמע דלא נפסל כלל אפי' מדרבנן והרי עבר על לפ"ע ומהראוי לפסלו עכ"פ מדרבנן. אולם באמת גם מהטור לא קשיא דהא הב"י כתב דטעמא דהטור הוא דמש"ה לא נפסל בשחט לאחרים כיון דאין לו בו הנאת ממון תלינן דשוגג הי' עיי"ש והוא כטעם הראשון של הסמ"ע ולק"מ:

(ח) סעיף ז ואעפ"י שהחזירו עד שיעשו תשובה. הטור כתב דהיינו דוקא כשלא שלמו מעצמן אלא בכפיית ב"ד. ועיין בב"ח שכתב דזה אינו אלא במוחזק לגנב ולגזלן. אבל מי שלא גנב או גזל אלא פעם אחת אעפ"י שלא היתה ההשבה אלא ע"י כפיית ב"ד מיד כשהחזיר הגניבה או הגזילה הרי הוא כשר לעדות ולשבועה עכ"ל. והקשה הקצה"ח מהא דאמרינן בפ"ק דב"מ גבי האי רעיא דאתו סהדי דאכל תרתי מנייהו. וא"ר זירא אי איתא לדר"ח משתבע ופריך והא גזלן הוא. ולפי"ד הב"ח קשה דכיון דהני תרתי שאכל ודאי מחויב לשלם וא"כ אמאי הוי פסול עיי"ש. וי"ל דהנה מבואר בהרמב"ם פ"א מהל' גזלה הלכה י"ב דהגוזל עובר על ג' לאווין משום לא תתאוה ולא תחמוד ולא תגזול עיי"ש. ועיין במנ"ח מצוה רכ"ט שכתב דאם גזל והחזיר גוף הגזילה אינו לוקה כלל. אבל אם נשרף גוף הגזילה נהי דאין לוקה משום לאו דלא תגזול כיון דניתן לתשלומין. אבל לוקה משום הלאו דלא תחמוד כיון דלא ניתקן בתשלומין דהא על לאו דלא תחמוד עובר אף דנותן דמים וכמ"ש הרמב"ם שם. ואף דהרמב"ם כתב שם דעל לא תחמוד אין לוקין משום דהוי לאו שאין בו מעשה. אולם לפי"ד הה"מ שם מבואר דזה הוא דוקא כשאמר רוצה אני. אבל כשלא אמר רוצה אני או שגזל ממנו בזה יש בו מעשה ואם נשרף החפץ חייב מלקות משום לא תחמוד עיי"ש במנ"ח. ועיין עוד מזה שם מצוה ל"ח עיי"ש. ולפי"ז לא קשה מידי קושית הקצה"ח על הב"ח דהא התם בהאי רעיא הרי הנך תרתי שגזל כבר אכל וא"כ אף אם משלם נהי דהלאו דלא תגזול נתקן ע"י התשלומין אבל הלאו דלא תחמוד לא נתקן ע"י התשלומין ואכתי הוא פסול לעדות ולשבועה ע"י הגזילה מחמת הלאו דלא תחמוד. אבל הב"ח מיירי היכא דמחזיר גוף הגזילה וכדמשמע מתוך לשונו שכתב מיד כשהחזיר השיטה דר' יודה ס"ל כאן דחייב. ודחה ר' קרוספי ואמר דאינה מחולפת דהתם בגה"נ עיקר הלאו הוא על הספק לכן ס"ל לר' יודה בזה דהתראת ספק שמה התראה משא"כ הכא עיקר הלאו הוא על הודאי והיינו כשהוא ודאי אביו ולא ספק. ובזה היכא שהוא ספק ס"ל לר' יודה דה"ס לא שמ"ה. וע"ז השיב ר' יודה א"כ נבילה שביטלה בטרפה מאחר שודאי הי' ונסתפק לו אכל ממנה יהא פטור. והיינו דהי' פשיטות לי' לר' יודה דנבילה שביטלה בטרפה חייב דה"ס שמה התראה ולא כר"ל בש"ס זבחים הנ"ל דאמר דפטור משום דה"ס לאו שמה התראה עיי"ש בשירי קרבן. וע"ז קאמר ר' יוסי דלעולם ס"ל לר' יודה בכל הספיקות דחייב ואפי' היכא שמשכחת אזהרת הלאו על הודאי רק הכא פטור משום דכתיב אביו ולא כתיב אב ש"מ דאינו חייב אלא כשהוא ודאי אביו ולא ספק הרי בהדיא דר' קרוספי אמר כסברת הנוב"י והמקום שמואל הנ"ל לחלק בין היכא שאזהרת הלאו משכחת על הודאי ובין היכא דלא משכחת רק על הספק. ור' יודה דחה סברא זו מנבילה שביטלה בטרפה ואכל ממנה דחייב משום דה"ס שמה התראה. והוא כמו שאנכי דחיתי סברא זו מש"ס דידן זבחים הנ"ל. וגם ר' יוסי מסיק דאין לחלק כלל כחילוקו של ר' קרוספי רק דלעולם אמרינן ה"ס שמה התראה אפי' היכא דמשכחת הלאו על הודאי והכא שאני דכתיב אביו ודאי ולא ספק. ודברי הירושלמי הללו הי' בהעלם דבר מעיני הנוב"י והמקום שמואל הנ"ל:

ומ"ש הנוב"י שם ליישב בדבריו הנ"ל מה שהתפלא מאוד על הרמב"ם מדוע לא הזכיר בפ"ה מהל' ממרים דין דספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון דהכה או קילל זה וחזר והכה או קילל זה עיי"ש בנוב"י. מיהו אכתי לא נתיישב בתירוצו וכמ"ש הנוב"י בעצמו שם מה דלא הביא הרמב"ם דין דהכה או קילל שניהם בב"א דגם בזה איכא תרי תנאי אליבא דר' יהודה ביבמות דף ק"א וזה אינו שייך להתראת ספק דזה התראת ודאי הוא. ולפענ"ד נ"ל ליישב מה דהרמב"ם אינו מזכיר דין דהכה או קילל זה וחזר והכה או קילל זה וגם לא הדין דהכה או קילל שניהם בבת אחת. דהנה הרמב"ם בפ"ה מהל' ממרים ה"ט פוסק דשתוקי חייב על אמו ואינו חייב על אביו עיי"ש ומקורו הוא בת"כ פ' קדושים ובירושלמי יבמות שם ה"ב [והכ"מ לא הראה מקורו] דאיתא שם ר"ע אומר אביו ואמו קילל את שהוא חייב על אביו חייב על אמו ואת שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו ומודה ר"ע בשתוקי שחייב על אמו אעפ"י שאינו חייב על אביו ע"כ. ומלשון הת"כ והירושלמי דקאמרו מודה ר"ע בשתוקי שחייב על אמו אעפ"י שאינו חייב על אביו משמע דשתוקי לעולם פטור על קללת אביו ואפי' כשקילל כל ישראל דאביו בכלל דאל"כ מה קאמר אעפ"י שאינו חייב על אביו הא אכתי חייב על אביו כשקילל כל ישראל. וגם מסתימת לשון הרמב"ם דקאמר דשתוקי אינו חייב על אביו משמע דס"ל דבכל ענין פטור. וכן נראה מדברי הכ"מ שם שהבין כך כוונת הרמב"ם שכתב שם בהלכה יו"ד בהא שכתב הרמב"ם כשם שאינו חייב על אביו כך אינו חייב על אמו וכתב הכ"מ וז"ל כלומר מי שאביו ידוע ואפ"ה אינו חייב עליו אינו חייב על אמו לאפוקי שתוקי דטעמא דלא מחייב אאבוה הוא משום דלא ידעינן מנו עכ"ל וכוונתו הוא דבשתוקי אי אתו סהדי ומסהדי מאן הוא אביו הי' חייב וא"כ חייב על אביו קרינן בי' וכן פירש הקרבן אהרן בת"כ שם והקרבן עדה בירושלמי שם. וע"כ דגם הוא הבין כוונת הרמב"ם דשתוקי פטור על קללת אביו בכל ענין ואפי' כשמקלל כל ישראל דאביו בכלל דאל"כ ל"ל למימר דשתוקי שאני משום דאילו הוי ידעינן מאן הוא אביו הי' חייב הלא הו"ל למימר כיון דשתוקי חייב על אביו כשקילל כל ישראל דאביו בכלל. ונ"ל דזה הוא בין מטעמא דאביו ודאי ולא ספק דדרשו בירושלמי שהבאתי למעלה לענין ספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון דפטור מטעם זה אפי' כשהכה או קילל שניהם בבת אחת דבודאי הכה או קילל לאביו וכן בת"כ שם דרש הך דאביו אביו ודאי ולא ספק עיי"ש וה"נ בשתוקי פטור מטעם זה אפי' כשקילל כל ישראל דאביו בכלל. ובין מטעמא דש"ס דידן ביבמות שם דאמרינן דמש"ה פוטר ר"י בהכה או קילל שניהם בב"א משום דנאמר ברכה למטה ונאמר ברכה למעלה מה למעלה שאין בה שותפות אף למטה שאין בה שותפות. ג"כ י"ל דמטעם זה אינו חייב שתוקי על אביו אפי' כשקילל כל ישראל דהא מה דאמרינן מה למעלה אין בה שותפות הכוונה היא על הקללה שאין צריך שיהי' בהקללה שותפות וה"פ מה למעלה שאין בה שותפות היינו אם מברך את השם לבד חייב מיתה וא"צ שיצטרף בהקללה עוד אחר לקלל בשותפות אף למטה שאין בה שותפות אם מקלל אביו לבד יהא חייב מיתה ולא שיצטרך לצרף עוד אחר לקללם בשותפות. וזה הוא דוקא היכא שהוא ודאי אביו משא"כ בספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון דספק מי הוא אביו וצריך לצרף שניהן בהקללה לקללם בשותפות בזה פטור אף שקילל שניהם דבודאי קילל לאביו. ולפי"ז שפיר גם בשתוקי דא"א לחייבו על קללות אביו כ"א כשמקלל בשותפות והיינו שמקלל כל ישראל דאביו בכלל הלכך פטור אף כשקילל כל ישראל דאביו בכלל. [וראיתי במנ"ח מצוה ר"ס שהוא צידד שם לומר דשתוקי שקילל כל ישראל חייב עיי"ש. אמנם הוא לא ראה דברי הת"כ והירושלמי הנ"ל וכמ"ש הוא בעצמו בהשמטות שם שאינו יודע מהיכן הוציא הרמב"ם דין זה דשתוקי אינו חייב על אביו. ואילו הי' רואה דברי הת"כ והירושלמי הנ"ל לא הי' כותב כן כי מלשון הת"כ והירושלמי משמע בהדיא דשתוקי בכל ענין פטור על קללות אביו. גם מה שרצה המנ"ח שם לומר מתחלה דשתוקי פטור כשקילל כל ישראל דאביו בכלל מטעם דהוי התראת ספק. דבריו אינם מחוורין כאשר יראה הרואה. ולפענ"ד נראה ברור דמש"ה שתוקי פטור אפי' כשקילל כל ישראל מטעם שכתבתי]:

ומעתה שקטה סערת הנוב"י הנ"ל על הרמב"ם דשפיר לא הוצרך הרמב"ם ז"ל להזכיר דין דספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון לענין הכאות וקללות אביו דכיון דפסק בשתוקי שפטור על קללת אביו בכל ענין אף שקילל כל ישראל דאביו בכלל והוא או מטעמא דהת"כ והירושלמי הנ"ל דדרשו אביו ודאי ולא ספק או מטעמא דש"ס דידן דדרשינן סמוכין דברכה למטה וברכה למעלה כו' וכמ"ש א"כ ממילא נשמע דס"ל דגם בספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון פטור על הכאות וקללות אביו בכל ענין מהטעמים הנ"ל:

ואין לומר דאכתי לא מתיישב בזה על נכון רק אי נימא דהרמב"ם דפוטר בשתוקי על קללת אביו בכל ענין ואפי' כשקילל כל ישראל סובר כטעמא דהת"כ והירושלמי דדרשו אביו אביו ודאי ולא ספק דמזה שפיר נשמע דפטור בספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון בין בהכאה ובין בקללה כיון דגם לענין הכאה דרשו הת"כ והירושלמי אביו אביו ודאי ולא ספק. אבל אי נימא דהרמב"ם סובר כטעמא דש"ס דידן דדרשינן סמוכין דברכה למטה וברכה למעלה ומש"ה פטור שתוקי על קללת אביו בכל ענין א"כ אכתי קשה דהא מסמוכין דברכה למטה וברכה למעלה ליכא ילפותא רק לענין קללה ולא להכאה דהא ל"ש הכאה כלפי מעלה אלא הכאה ילפינן מהקישא דמקשינן הכאה לקללה וכדאיתא בגמרא שם וא"כ מהא שפוסק הרמב"ם בשתוקי דפטור על קללת אביו אף שקילל כל ישראל מטעם דסובר דרשת הסמוכין דברכה למטה וברכה למעלה אכתי לא נשמע מזה דבספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון פטור גם על הכאה כשהכה שניהם בב"א דהא זה ל"ש לומר דכוונת הרמב"ם היא בשתוקי גם לענין הכאה דפטור בכל ענין דהא א"א להכות כל ישראל וא"כ אין ראי' מפסקו של הרמב"ם דפוסק בשתוקי דפטור על קללת אביו אפי' כשקילל כל ישראל דבספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון פטור גם על הכאה כשהכה שניהם בב"א ושוב הו"ל להרמב"ם להזכיר דין דספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון לענין הכאה עכ"פ. דז"א דבאמת מבואר שם בהרמב"ם בדין אחר דס"ל דמקשינן הכאה לקללה והוא שם בהלכה י"ב עיי"ש ובכ"מ. וא"כ שוב שפיר ממילא נשמע דס"ל בספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון דפטור גם על הכאה אפי' כשהכה שניהם בב"א ומטעם דדרש הסמוכין דברכה למטה וברכה למעלה ומקיש הכאה לקללה. [ולא אכחד דראיתי להרמב"ם בפהמ"ש ביבמות סוף פרק י"א שכתב דהכה שניהם זה אחר זה פטור ואם הכה או קילל שניהם בבת אחת חייב עיי"ש. אמנם הא לא כתב כן רק לפרושי אבל לא כתב שם שכן הוא הלכה ושפיר י"ל דלהלכה ס"ל דבכל ענין פטור אפי' שהכה או קילל שניהם בב"א וכמו שכתבתי]:

ובדרך אגב אזכיר מה שראיתי במנ"ח בהשמטות מצוה ר"ס שהביא שם מה שמקשין העולם בהא דילפינן דאזלינן בתר רובא ממכה אביו דדלמא לאו אביו הוא אמאי לא ילפינן ממקלל אביו ומתרצו דמקלל משכחת לה שמקלל אביו בכל מקום שהוא דבודאי יש לו אב וחייב. והוא ז"ל דחה תירוץ זה דאם אינו יודע מי אביו אף דקילל אותו בכל מקום שהוא אינו חייב. דאינו חייב רק במקלל והוא ניכר ומסוים אבל באינו מסוים פטור והביא ראי' לזה ממ"ש הרמב"ם דשתוקי פטור על קללת אביו ולא מחלק אם מקלל בכ"מ שהוא חייב עיי"ש. אמנם לפמש"ל דמקור דינו של הרמב"ם דשתוקי פטור על קללת אביו הוא בת"כ ובירושלמי והוא מטעם דדרשו בת"כ ובירושלמי אביו אביו ודאי ולא ספק או אפי' מטעמא דש"ס דידן דדרשינן סמוכין דברכה למטה וברכה למעלה וכמש"ל א"כ זה הוא דוקא להאי תנא אליבא דר' יהודה דפוטר בספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון אפי' בהכה או קילל שניהם בב"א דהוא דרש הני דרשות אליבא דהירושלמי דרש אביו ודאי ולא ספק ואליבא דש"ס דידן דרש סמוכין דברכה למטה וברכה למעלה והלכך לדידי' שפיר פטור שתוקי בכל ענין אף כשמקלל אביו בכל מקום שהוא. משא"כ להאי תנא אליבא דר' יהודה דסובר בספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון אם הכה או קילל שניהם בב"א חייב ומכ"ש הת"ק שבש"ס יבמות שם דסובר דאפי' הכה או קילל זה וחזר והכה או קילל זה חייב הרי הם לא ס"ל הנך דרשות הנ"ל וכמבואר בירושלמי ובש"ס דידן שם וא"כ לדידהו שפיר י"ל דהמקלל אביו בכל מקום שהוא חייב אף דלא ידעינן מי אביו. וא"כ י"ל דמאן דיליף ממכה אביו דאזלינן בתר רובא הוא סובר כהאי תנא אליבא דר"י דהכה או קילל שניהם בב"א חייב או דסובר כת"ק דאפי' הכה או קילל זה וחזר והכה או קילל זה חייב וא"כ לא דרש הוא הך דרשה דאביו אביו ודאי ולא ספק וכן לא דרש סמוכין דברכה למטה וברכה למעלה ושפיר לדידי' אם מקלל אביו בכל מקום שהוא חייב אף דלא ידעינן מי הוא אביו וא"ש תירוץ העולם. איברא ממה דדרשינן בש"ס דידן סמוכין דברכה למטה וברכה למעלה מה למעלה שאין בה שותפות כו' והיינו שא"צ שיקלל בשותפות אלא שיתחייב אם מקלל אחד לבד כמו אם מברך את השם לבד חייב יש ראי דזה הוא דבר פשוט אף בלא קרא דאם לא ידעינן מי אביו פטור אף אם קילל אביו בכל מקום שהוא. דאי נימא דאם לא ידעינן מי אביו ומקלל אותו בכל מקום שהוא חייב א"כ הרי גם בספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון משכחת לה שיתחייב על הקללה אף כשאינו מקלל בשותפות והיינו שאם מקלל את אביו בכל מקום שהוא ושוב ממילא מהראוי לומר שאף אם מקלל בשותפות היינו שניהם בב"א יהא חייב וכמו אם מקלל לאביו ודאי בשותפות עם עוד אחר או שמברך את השם בשותפות עם אחר חייב וא"כ איך יליף מברכה למטה וברכה למעלה דבספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון אם הכה או קילל שניהם בב"א פטור. אלא ודאי דזה הוא דבר פשוט דאם לא ידעינן מי אביו ומקלל את אביו בכל מקום שהוא פטור ושפיר יליף מסמוכין דברכה למטה וברכה למעלה דבספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון אם הכה או קלל שניהם בב"א פטור כיון דא"א להתחייב על הקללה כ"א כשמקלל שניהם בשותפות והבן:

ונשוב לקמייתא דכיון דדברי הנוב"י הנ"ל במ"ש לפרש דברי הרמב"ם נפלו בבירא שוב הדרא קושיתינו הנ"ל על המ"כ והתומים לדוכתי'. אך י"ל עפמ"ש עוד שם הנוב"י לפרש כוונת הרמב"ם במ"ש דאין לוקין בה"ס אא"כ הלאו מפורש בתורה היינו היכא דעשיית האיסור אינו תלוי בידו רק ביד אחרים לא נחלק אדם מעולם שיאמר ששמה התראה וכ"ע מודו דלא חייבה התורה בזה כלל זולת מה שהזהירה התורה בפירוש הלאו על הספק וכגון זר לא יאכל קודש דלאו זה עיקרו על הספק שהרי יש ביד זה שהפריש התרומה לשאול על קריאת שם התרומה עיי"ש. ולפי"ז שפיר בנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני כ"ע מודים דלא שמה התראה כיון דבנשבע לפרוע הרי עשיית האיסור תלוי ביד אחר והוא המלוה דהא יכול המלוה למחול לו את החוב קודם שיעבור זמן השבועה ולא יעבור הלוה על השבועה כלל דבודאי אם מחל את החוב שוב א"צ לקיים שבועתו וא"כ הרי הוא ספק שמא ימחול המלוה את החוב והוי כמו זר שאכל קודש דספק הוא שמא ישאלו הבעלים על קריאת שם תרומה אלא בזר שאכל קודש הרי עיקר הלאו הוא על הספק דלא משכחת לה בענין אחר לכן שפיר אמרינן בזה ה"ס שמה התראה משא"כ בשבועה הרי משכחת שיהא עבירת הלאו תלוי בידו וכגון שנשבע שיאכל או שלא יאכל ועיין גם בנוב"י שם עיי"ש. לכן שפיר בנשבע לפרוע ולא פרע דעשיית האיסור תלוי ביד אחר כ"ע מודים דלא שמה התראה:

ומה שתמה התומים על המ"כ הנ"ל דמה בכך דהוי התראת ספק הלא אף בלא התרו בו כלל מ"מ נפסל ולמה יגרע זה ודוחק לומר דשם ישנו במציאות למלקות משא"כ גבי התראת ספק דאינו במציאות והניח בצ"ע. ובעיני הדבר תמוה יותר דהא א"א כלל לתרץ דהתם בה"ס אינו במציאות למלקות דהרי המ"כ הגניבה או הגזילה ולשון שהחזיר משמע שהחזיר גוף הגניבה או הגזילה וא"כ הרי נתקן בהשבה כל הלאווין לכך שפיר הוא כשר לעדות ולשבועה. ועפי"ז מיושב נמי בטוב טעם קושית הטו"ז שהקשה על הטור שסותר עצמו מסעיף ט"ו לסעיף מ"ב. דבסעיף מ"ב הביא בשם הרמב"ם וז"ל אע"ג שהחזירו הגנב והגזלן הממון שגנבו וגזלו כו' פסולים. וכתב הטור ע"ז וז"ל ואיני יודע למה לא יוכשרו אחר שהחזירו הממון ואפשר שרצה לומר אעפ"י ששלמו כיון דבכפיית ב"ד שלמו פסולים עד שישיבו מעצמן עד כאן לשונו. ובסעיף מ"ב הביא בשם הרמב"ם וז"ל אבל שאר פסולי עדות שהן מחמת ממון שחמסו או שגזלו אעפ"י ששלמו צריכים תשובה ושתק שם הטור ואינו משיג על זה כלל כמו בסעיף ט"ו עכ"ק בתוספות ביאור. ולפי הנ"ל א"ש ולק"מ דבסעיף ט"ו מיירי הרמב"ם והטור היכא שהחזיר גוף הגניבה או הגזילה וכמ"ש הרמב"ם אעפ"י שהחזירו כו' ומשמע שהחזיר גוף הגניבה או הגזילה וא"כ נתקן גם הלאו דלא תחמוד לכך שפיר אם מחזיר מעצמו בלא כפי' חוזר לכשרותו אף בלא תשובה. ומהגם דהא מיירי שם שגנב או גזל ממון וכמ"ש הרמב"ם שם אעפ"י שהחזירו הגנב והגזלן הממון שגנבו וגזלו ובממון אין חילוק בין אם מחזיר אותו ממון שגנב וגזל או שמחזיר ממון אחר ואף אם מחזיר ממון אחר ג"כ ליכא תו הלאו דלא תחמוד. משא"כ בסעיף מ"ב שכתב הרמב"ם ששלמו. ומשמע שגנב או גזל חפץ ואינו מחזיר גוף הגניבה או הגזילה רק שמשלם וא"כ נשאר עליו עבירת הלאו דלא תחמוד לכך שפיר אף שמשלם מעצמו בלא כפי' אינו חוזר לכשרותו עד שיעשה תשובה על הלאו דלא תחמוד וא"ש. שוב ראיתי בהגהות אמרי ברוך מהגאון מלייפניק הנדפס על הגליון ש"ע שגם הוא כתב כן לפרש כוונת הרמב"ם שהביא הטור בסעיף ט"ו דמיירי היכא שמחזיר גוף הגניבה או הגזילה. ובסעיף מ"ב מיירי שמשלם בעד הגניבה או הגזילה ודרך בדרך אחר לישב קושית הטו"ז הנ"ל עיי"ש. אך כתב שם דהטור בסעיף ט"ו מפרש דברי הרמב"ם שם דכוונתו הוא שם ג"כ שאינו מחזיר גוף הגניבה והגזילה אלא שמשלם עיי"ש. ולפיענ"ד נראה כמ"ש דבסעיף ט"ו גם הטור מיירי שמחזיר גוף הגניבה והגזילה. ועוד דהא הרמב"ם שהביא הטור בסעיף ט"ו מיירי שגנב או גזל ממון ובממון ל"ש לחלק גם לענין הלאו דלא תגזול בין אם מחזיר דייקא אותו הממון שגנב או גזל ובין אם מחזיר ממון אחר וא"כ ליתא כלל לדברי הגאון מלייפניק ועיי"ש בדבריו ותבין מה שכתבתי:

איברא עדיין יש לפקפק בכל זה. דהנה מ"ש לעיל בשם הרמב"ם דהגוזל עובר על ג' לאווין משום לא תתאוה ולא תחמוד ולא תגזול. הנה הרמב"ם לא כתב כן להדיא אלא שכתב שם דהמתאוה לקנות דבר מחבירו עובר משום לא תתאוה ואם הפציר בו למכור לו ומכר לו עובר משום לא תחמוד ואחר זה כתב בהלכה י"א וי"ב וז"ל התאוה מביא לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל כו' הא למדת שהמתאוה עובר בלאו אחד והקונה דבר שהתאוה בהפצר שהפציר בבעלים או בבקשה מהם עובר בשני לאווין לכך נאמר לא תחמוד ולא תתאוה ואם גזל עבר בג' לאווין עכ"ל ועלה בדעתי דמ"ש הרמב"ם ואם גזל עבר בג' לאווין דכוונתו הוא דבכל גזל עובר על כל הני לאווין. וכ"כ המנ"ח מצוה ל"ח ומצוה רכ"ט בכוונת הרמב"ם עיי"ש. אמנם קשה הלא בהדיא כתב הרמב"ם שם בהלכה א' כל הגוזל עובר בלא תעשה שנאמר לא תגזול ומשמע דאינו עובר רק על לא תגזול לבד. וא"כ דברי הרמב"ם סותרים אהדדי. לזאת נ"ל דמ"ש הרמב"ם בהלכה י"ב דאם גזל עבר בג' לאווין כוונתו הוא דוקא אם התאוה מתחלה לקנות דבר זה ואח"כ הפציר בו למכור לו ולא רצה למכור לו וגזל ממנו בכה"ג עבר בג' לאווין והוא כיון דהי' מעורב בזה כל הני שלשה דברים תאוה והפצר וגזל. אבל אם גזל לבד ולא הפציר בו מתחלה למכור לו וגם לא עלה כלל על לבו לקנות ממנו בזה אינו עובר רק משום לא תגזול לבד וזה שכתב הרמב"ם בהלכה א' דהגוזל עובר בלא תגזול ומשמע בלא תגזול לבד. והיינו בכה"ג. ולפי"ז ליתא כלל לתירוצינו לקושית הקצה"ח והטו"ז הנ"ל. אך באמת גוף הדבר צע"ג אצלי מדוע אינו עובר בכל גזל גם על הלאו דלא תתאוה ובשלמא על הלאו דלא תחמוד י"ל דמש"ה אינו עובר כיון דהלאו דלא תחמוד הוא רק משום ההשתדלות וההפצר. שהפציר בבעלים למכור לו וכמבואר בהרמב"ם ובהה"מ שם ה"ט. וא"כ כשגוזל ולא השתדל מתחלה לקנות ממנו ל"ש הלאו דלא תחמוד. משא"כ הלאו דלא תתאוה דכשמתאוה בלב לקנות דבר זה עובר על לאו זה וכ"ש כשמתאוה ליקח ממנו בחנם בלא מעות בודאי דעובר וא"כ גם כשגוזל ממנו מהראוי לומר שעבר גם על הלאו דלא תתאוה ואמאי לא כתב הרמב"ם שם בהלכה א' דכל הגוזל עובר משום לא תתאוה ומשום לא תגזול וצ"ע:

(ט) שם ברמ"א החולק עם הגנב אינו נפסל. דין זה הוא מהריב"ש סי' רס"ו. ועיין בקצה"ח שכתב דבריב"ש משמע שציוה לו לגנוב וחלק עמו ולזאת הקשה עליו מרש"י ז"ל ב"מ דף ח' עיי"ש. [בקצה"ח איתא דף ה' וט"ס הוא]. אולם כאשר אנכי עיינתי בריב"ש לא ראיתי איך משמע כן אלא אדרבה דמשמע שם מדבריו דבדין זה שכתב שחלק עם הגנב עם הגניבה מיירי דלא ציוה לו לגנוב. ומ"ש שם הריב"ש דאפי' האומר לחבירו צא וגנוב לי והלך וגנב ונתן לו דג"כ לא נפסל דאשלד"ע מיירי שנתן לו הגנב כל הגניבה והגנב לא נטל שום חלק מהגניבה ובכה"ג שפיר אשלד"ע כיון דהגנב לא זכי כלל לנפשי' עיי"ש. מיהו מ"ש הריב"ש דאפי' האומר לחבירו צא וגנוב לי והלך וגנב ונתן לו ג"כ לא מיפסל דאשלד"ע. לפענ"ד דבר זה צ"ע לדינא דהא אף דאשלד"ע מ"מ המשלח חייב בדיני שמים וכדאיתא בקידושין דף מ"ג א"כ אכתי פסול המשלח לעדות כיון דחייב בדיני שמים וכמ"ש השטמ"ק ב"ק דף נ"ו בשם המאירי וז"ל ומכאן כתבו גדולי הדורות שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים פסול הוא לעדות עד שישוב והדברים נראין שמאחר שהוא חייב להשיב תורת גזילה חלה עליו עד שישוב עכ"ל. אך לפי מה דמבואר בתוס' ב"ק דף נ"ו ד"ה אלא לחברי' דהא דאשלד"ע המשלח חייב בד"ש היינו דוקא אם שכרו להשליח אבל אומר פטור אפי' בדיני שמים עיי"ש. וכן קיי"ל לעיל סי' ל"ב ועיין גם בחידושינו סי' ל"ב שהבאתי בשם החו"י שמפרש גם מה דאמרינן בש"ס קדושין דהאומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דחייב המשלח בד"ש מיירי נמי בשכרו דהכי משמע לישנא דגמרא דנקט האומר לשלוחו ולא קאמר האומר לחבירו אלא משום דשלוחו היינו בשכר וכן הוכחתי שם מדברי הרמב"ם עיי"ש. וא"כ שפיר האומר לחבירו צא וגנוב לי והיינו בדיבורא בעלמא ולא בשכר דבכה"ג פטור המשלח אפי' בד"ש ושפיר לא נפסל לעדות כלל. ועפי"ז א"ש מה שיש לדקדק קצת בדברי הריב"ש שם שכתב דהמשלח פטור כדאיתא בפ"ק דב"מ אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי ה"כ דמחייב שולחן והוא שם דף יו"ד ויל"ד מדוע הביא הך מימרא דאמרינן שם כן בגמרא בדרך קושיא אמאי לא הביא הא דאמרינן שם לעיל בגמרא דף ח' ע"א מילתא דפסיקא אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב פטור. ולפי הנ"ל י"ל דבמכיוון נקט הריב"ש הך דהאומר לאשה כו' משום דאי הוי מביא הא דאמר לשלוחו כו' הו"א דאפי' בשכרו ג"כ לא מיפסל המשלח דהא קאמר לשלוחו ומשמע בשכר. ובאמת בשכרו חייב המשלח בד"ש והיכא דחייב בד"ש פסול לעדות לכן הביא הא דהאומר לאשה ועבד כו' דהתם מיירי רק באמירה בלבד ולא בשכר ובכה"ג המשלח פטור אפי' בד"ש ושפיר לא מיפסל לעדות. אמנם לדעת הש"ך בסי' ל"ב שחולק שם על התוס' הנ"ל נכתב דאפי' באמירה בלבד ג"כ חייב המשלח בד"ש והביא כן גם בשם הריטב"א עיי"ש א"כ האומר לחבירו צא וגנוב לי והלך וגנב ונתן לו נפסל המשלח לעדות כיון דחייב בד"ש:

(י) סעיף י שלא ברצון הבעלים. עיין בסמ"ע ס"ק ל"ב ובתומים ס"ק י"ג. ועיין בכנה"ג בהגהות ב"י אות נ"ט שכתב לשיטת הסוברים דאפי' ביהיב דמי עובר בלא תחמוד ואפ"ה לא נפסל מה"ת משום דמשמע להו לאינשי דלא תחמוד הוא בלא יהיב דמי. לפי"ז אם התרו בו דע שהאיסור הוא אפי' ביהיב דמי פסול מדאורייתא ומיישב בזה לשין הרמב"ם שנדחק בו הב"י עיי"ש. והנה מה שמייחס זאת גם להרמב"ם דאם התרו בו שהאיסור הוא אפי' ביהיב דמי נפסל מה"ת זה יתכן רק לפי מה שהוא צידד שם בהגהות ב"י אות כ"ו דדעת הרמב"ם הוא דבעבר עבירה שאין בה מלקות ג"כ נפסל מדאורייתא עיי"ש. אבל לפי מ"ש הב"י ושאר פוסקים וכ"כ הכנה"ג בעצמו בתשובה והובא בברכי יוסף דדעת הרמב"ם הוא דבעבירה שאין בה מלקות לא נפסל רק מדרבנן א"כ בלא תחמוד אפי' אם התרו בו לא נפסל רק מדרבנן דהא הרמב"ם כתב בפ"א מהל' גזילה דאין לוקין על לא תחמוד משום שאין בו מעשה. והן אמת דלפי מה שהבאתי לעיל סק"ח בשם המנ"ח שכתב דמ"ש הרמב"ם בלא תחמוד דאין בו מעשה זה הוא דוקא כשאמר המוכר רוצה אני. אבל כשלא אמר רוצה אני יש בו מעשה ולא נפטר ממלקות רק מטעם שחייב בהשבה וכמ"ש הראב"ד וא"כ אם נשרף חייב מלקות משים לא תחמוד עיי"ש. וא"כ חשיב לאו דלא תחמוד לאו שיש בו מלקות וכמ"ש הכנה"ג בהגהות ב"י אות כ"ו שם דאם יש צד שיחייב מלקות על הלאו חשיב לאו שיש בו מלקות עיי"ש וכ"כ האחרונים. ושוב שפיר היכא דהתרו בו שהאיסור דלא תחמוד הוא אפי' ביהיב דמי כ"ע מודים דלהרמב"ם נפסל מדאורייתא. אמנם באמת לפענ"ד ליתא לדברי המנ"ח הנ"ל דהנה המנ"ח הוציא כן ממ"ש הה"מ לפרש פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בענין לאו דלא תחמוד דהראב"ד לשיטתו דס"ל דאם אמר המוכר רוצה אני א"ע ודוקא כשלקח שלא ברצון המוכר עובר שפיר יש בו מעשה. אבל הרמב"ם ס"ל שאסור אף ברצון המוכר ע"כ כתב שאין בו מעשה לפי שנטילת החפץ ברצון המוכר נעשה ורק ההשתדלות שהשתדל כדי לרצותו הוא האיסור ובהשתדלות לא הי' מעשה זת"ד הה"מ. ולפי"ז כתב המנ"ח דאם הי' שלא ברצון המוכר גם להרמב"ם חשיב מעשה עיי"ש. ולפיענ"ד א"א להוציא כן מדברי הה"מ דא"כ קשה לפמ"ש הה"מ פי"ג מהל' שכירות דכל לאו שמשכחת בו מעשה חשיב לאו שיש בו מעשה ולוקה אף היכא שעובר בלי מעשה עיי"ש. ואי נימא דהיכא דלא אמר המוכר רוצה אני הוי מעשה א"כ תקשה לשיטת הה"מ איך כתב הרמב"ם דאין לוקין על לא תחמוד משום דהוי לאו שאין בו מעשה הלא אף כשאמר רוצה אני מיחשב לאו שיש בו מעשה כיון כשלא אמר רוצה אני הוי מעשה ושוב אין לפטרו ממלקות מטעם דהוי לאו שאין בו מעשה אף היכא שאמר רוצה אני. אע"כ צ"ל דכוונת הה"מ הוא כך דהרמב"ם דס"ל דאף שנטל ברצון הבעלים עובר בלא תחמוד ע"כ דעיקר האיסור הוא משום ההשתדלות ולא משום נטילת החפץ דהא נטילת החפץ הוא ברצון ואף דאינו עובר על לא תחמוד עד שיקח החפץ וכמ"ש הרמב"ם שם מ"מ עיקר האיסור הוא רק משום השתדלות ואם לקח החפץ עבר למפרע מכח ההשתדלות. וא"כ שוב אף כשלא אמר רוצה אני חשיב אין בו מעשה כיון דעיקר האיסור הוא רק משום השתדלות ובהשתדלות לעולם ליכא מעשה בין שאמר רוצה אני ובין שלא אמר רוצה אני. ולפי"ז שוב לדעת האומרים דהרמב"ם ס"ל דבלאו שאין בו מלקות לא נפסל רק מדרבנן א"כ גם בלאו דלא תחמוד אף היכא שהתרו בו שהאיסור הוא אפי' ביהיב דמי לא נפסל רק מדרבנן. עיין בתומים ס"ק י"ב מה שתמה על התוס' סנהדרין דף כ"ה ע"ב ד"ה מעיקרא עיי"ש. ולא זכר מה שכתב המהרש"א שם לפרש דברי התוס' ולפי"ד המהרש"א לק"מ עיי"ש:

(יא) סעיף ט"ז מפריחי יונים עיין טו"ז שכתב וז"ל אבל בגזל דרבנן כגון ארא יש פסול אפי' בלא אכל. וכ"כ התוס' שם דהא דאמרינן ארא מפני דרכי שלום בעלמא היינו למ"ד אי מקדמי אבל למ"ד ארא גזל גמור הוא מדבריהם עכ"ל עיי"ש. ואחרי נשיקת עפרות זהב לו לא כיוון יפה בכוונת התוס' דאיתא בגמרא סנהדרין דף כ"ה ע"ב תנא הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין ופריך גזלן דאורייתא הוא ומשני לא נצרכה אלא למציאת חשו"ק מעיקרא סבור מציאת חשו"ק לא שכיחא אי נמי מפני דרכי שלום בעלמא כו'. והקשו התוס' שם ד"ה אי נמי מפני דרכי שלום וז"ל תימה למ"ד מפריחי יונים ארא א"כ מעיקרא נמי פסולים מפני דרכי שלום. וי"ל דהא דאמרינן מפני דרכי שלום קאי אלישנא דתקדמי' יונך ליון עכ"ל התוס'. ונראה מדברי הטו"ז דהוא הבין דמ"ש התוס' דהא דאמרינן מפני דרכי שלום קאי אלישנא דתקדמי' יונך ליון. כוונתם הוא דהא דאמרינן שם לעיל עמוד א' מ"ד אי תקדמי' כו' מ"ט לא אמר ארא אמר לך ארא מפני דרכי שלום בעלמא דרק הך מ"ד אי תקדמי' כו' הוא סובר דלמ"ד ארא הוא רק מפני דרכי שלום. אבל המ"ד ארא הוא גופי' ס"ל דהוא גזל גמור. כן נראה מדברי הטו"ז שהבין כך כוונת התוס'. אמנם במחילת כבוד הדרת גאון עזו לא דק יפה דהא התוס' שם דף כ"ד ע"ב ד"ה ואלו הן כתבו בהדיא דמ"ד ארא מפני דרכי שלום הוא עיי"ש. ולפי הבנת הטו"ז בכוונת התוס' דף כ"ה הנ"ל הרי דברי התוס' סותרים אהדדי. אך כוונת התוס' דף כ"ה הנ"ל הוא כך דמה דאמרינן שם בגמרא במציאת חשו"ק אי נמי מפני דרכי שלום ומש"ה לא פסלו מעיקרא הגוזל מציאת חשו"ק זה קאי אלישנא דתקדמי' כו'. ולמ"ד ארא ל"ש טעם זה כיון דלמ"ד ארא א"כ מעיקרא נמי פסולים מפני דרכי שלום. אלא למ"ד ארא שייך במציאת חשו"ק הטעם הראשון דאמרינן שם בגמרא דמעיקרא סבור מציאת חשו"ק לא שכיחא לכן לא פסלו מעיקרא כנ"ל לפרש כוונת התוס' וז"ב ופשוט וכן מורה לשון התוס' שם וכמובן ולפי"ז ממילא דברי התוס' הנ"ל אינם סותרים אהדדי כיון דבאמת גם התוס' בדף כ"ה הנ"ל ס"ל דמ"ד ארא סובר דהוא רק מפני דרכי שלום והבן:

(יב) סעיף יח ברמ"א כל מי שנוטל שכר להעיד. עיין טו"ז שכתב דאם כבר ראה לא יטול שכר על ההליכה להגיד עדות ואם יש לו טרחא יכול ליטול שכר על ההליכה. ועיין במחנה אפרים הלכות שכירות סי' י"ז שהאריך בענין זה:

(יג) שם ברמ"א ונוטל שכר לילך ולראות הענין שיהי' עד מותר. הש"ך ציין לעיין באע"ז סי' ק"ל סכ"א. וכוונתו דשם כתב המחבר דעדי הגט לא יטלו יותר משכר בטילה והרמ"א התיר שם מטעמים אחרים ולא עפי"ד הרשב"א דמותר ליטול שכר לילך ולראות הענין שיהי' עד. ועלה בדעתי ליישב דמה שהתיר הרשב"א ליטול שכר לילך ולראות הענין שיהי' עד היינו דוקא שכר בטילה אבל יותר משכר בטילה אסור ליקח אפי' בכה"ג. ולכך שפיר התיר הרמ"א שם בעדי גט ליקח יותר משכר בטילה מטעמים אחרים. ועפי"ז א"ש נמי מה שיש להקשות מכאן על הש"ך סוף סי' ל"ח שכתב שם דאפי' לדברי הריב"ש דבהזמה שלא בפניהם נפסלים דזה הוא דוקא לענין עדות דאינו נוגע לעצמן אבל לשבועה לא נפסלים כיון דשבועה נוגע להם ואין מחייבין לאדם שלא בפניו עיי"ש. וקשה הלא גם בעדות נוגע להם דהא מותר ליקח שכר לילך ולראות הענין שיהי' עד וכבר עמדו בזה בשו"ת ספר יהושע בפו"כ סי' תקט"ז ובתשובות שבסוף ספר ראש אפרים סי' ל"ד. ולפמ"ש לק"מ דכיון דלילך ולראות הענין שיהי' עד אינו רשאי ליקח רק שכר בטילה ולא יותר וא"כ מה דנפסל לעדות אין מגיע לו היזק מה דלא יוכל לילך ולראות הענין שיהי' עד דהא אם אינו הולך הרי אינו מבטל ממלאכתו ומשתכר במלאכתו. אמנם שוב ראיתי בהריטב"א סוף פ"ב דקידושין שכתב וז"ל ובכולן לא אסרו שכר אלא במי שאינו בטל ממלאכתו אבל שכר בטילתו הוא נוטל וכדתנן בסיפא כו' עכ"ל. וכ"כ הרבינו ירוחם במשרים נתיב ב' חלק ז' עיי"ש. וא"כ כיון דגם מי שיודע עדות מותר ליקח שכר בטילה שוב צ"ל דמ"ש הרשב"א דמותר ליקח שכר לילך ולראות הענין שיהי' עד היינו אפי' גברא דלית לי' שום מלאכה מותר ליקח שכר ואפי' שכר הרבה. וכן ראיתי בספר גט פשיט סי' ק"כ סק"ט שכתב כן וא"כ שוב הדרא לדוכתי' קושית הש"ך הנ"ל על הרמ"א באע"ז וגם הקושיא הנ"ל על הש"ך. ועיין בנתיבות ובס' תורת גיטין באע"ז סי' ק"ל מ"ש ליישב דברי הרמ"א. והקושיא הנ"ל על הש"ך נ"ל ליישב דמה דלא יוכל ליקח שכר לילך ולראות הענין שיהי' עד זה לא חשיב חוב כיון דהוי רק מניעת הריוח ול"ש בזה לומר אין חבין לאדם שלא בפניו:

(יד) סעיף כ וא"ל בפני רבים כו'. כ"כ הג"א פרק ז"ב והובא בב"י. ועיין בס' חשק שלמה בהגהות ב"י אות נ"ח שהביא בשם מהר"י באסן סי' פ"ד שכתב דאם לא הי' שם כ"א שני העדים אין זה פרהסיא והוא ז"ל דייק מלשון המרדכי פ' הגוזל בתרא דאפי' אמר כן בפני שנים נפסל לעדות דכתב המרדכי ואמר בפני עדים אזילנא כו' ומשמע דבפני העדים לבד סגי עיי"ש. ובמחכ"ת לא זכרו שניהם דברי הג"א פ' הכונס ששם כתב ג"כ דין זה ושם כתב בהדיא א"ל בפני שנים כו' עיי"ש:

(טו) סעיף כד אעפ"י שלא התרו בו שהרי אינו לוקה פסול. עיין ש"ך ס"ק כ"ד שהקשה מהא דכתב הרמ"א לעיל סעיף ב' דעבר עבירה שאין בה מלקות פסול מדרבנן וכאן משמע דפסול מדאורייתא. ותירץ בהג"ה דכאן כיון שחייב מלקות על אותו עבירה רק שלא התרו בו פסול מדאורייתא עיי"ש. ולעיל סק"ד כתבתי דהש"ך סובר דמ"ש הרמ"א דעובר עבירה שאין בה מלקות פסול מדרבנן היינו אפי' אם משכחת בלאו זה מלקות כגון שעובר ע"י מעשה מ"מ כשעובר בגוונא דליכא מלקות כגון שעובר שלא ע"י מעשה ג"כ אינו פסול רק מדרבנן. ולכאורה מכאן יש סתירה לדברינו דהרי כאן מבואר בהדיא דהש"ך סובר דאם משכחת בעבירה זו מלקות נפסל מדאורייתא אף דעובר בגוונא דאינו חייב מלקות. אמנם ז"א דיש לחלק טובא בין אם משכחת בעבירה זו מלקות ובין אם לא משכחת בעבירה זו מלקות רק בלאו זה משכחת מלקות דאם משכחת בעבירה זו מלקות וכמו הכא דאם הי' מתרין בו הי' חייב מלקות על עבירה זו שעבר שפיר נפסל מדאורייתא דהא באמת עבר עבירה שיש בה מלקות ומה דאינו לוקה מכה שלא הי' התראה הרי זה הוא דבר מבחוץ משא"כ היכא דבעבירה זו שעובר:

כעת א"א לחייבו מלקות כלל בשום אופן וכגון שעבר שלא ע"י מעשה בזה אף דמשכחת מלקות בלאו זה והיינו אם יעבור ע"י מעשה מ"מ כיון דהשתא בעבירה זו שעבר כעת א"א כלל שיהי' בה חיוב מלקות אינו נפסל רק מדרבנן והוא פשוט:

טז סעיף כה אין אדם נפסל בעבירה עפ"י עצמו כו'. במשל"מ פ"ד מהל' מלוה נסתפק היכא שעדים ראו שעשה המעשה אך יש לתלות שהי' בהיתר אי נאמן לומר שעשה באיסור. ודעתו נוטה שם דנאמן לומר שעשה באיסור עיי"ש. וכבר השיגו עליו המחברים מתוס' כריתות דף י"ב שהקשו שם בהא דתנינן אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי נאמן במגו דאי בעי אמר מזיד הייתי. והקשו הא אאמע"ר. ותירצו דהתם נאמן משום דאינו רוצה להביא חולין בעזרה. הרי בהדיא דאפי' היכא שהעדים ראו שעשה המעשה ולא יודעים אם עשה באיסור אי לא אינו נאמן לעשות עצמו רשע. אמנם מתוס' ריש פ"ק דמכות משמע כדברי המשל"מ שהקשו שם איך יכולים העדים לחייבו גלות הלא יכול לומר מזיד הייתי עיי"ש. והרי אם אומר מזיד הייתי משים עצמו רשע והאיך נאמן לומר מזיד הייתי אע"כ דהיכא דאיכא עדים בעיקר הדבר נאמן לומר שעשה באיסור וכדעת המשל"מ. אולם הא באמת דברי התוס' הללו סותרים אהדדי וכבר עמד בזה המהרש"א במכות שם. ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' ק"ע שכתב לתרץ על נכון דמ"ש התוס' מכות שיכול לומר מזיד הייתי היינו אומר מותר דמקרי מזיד להיות פטור מגלות ולא קא משוי נפשי' רשע עיי"ש בדבריו הנחמדים. וא"כ שוב אין ראי' מדברי התוס' מכות הנ"ל לדעת המשל"מ:

יז שם באותו סעיף שאין אדם מע"ר. בכנה"ג בהגהות הטור אות ס"ב הביא בשם הרמ"א בתשובה סי' למ"ד שכתב בשם המרדכי פ' החולץ דהיכא דמעיד לטובתו ועי"ז משים עצמו רשע נאמן:

וכתב הוא ז"ל דבדק במרדכי דהחולץ ולא מצא. ולדעתי נראה דהרמ"א כיוון למ"ש המרדכי בסוף הפרק שם אהא דאיתא בגמרא מעשה באחד שבא לפני ר"י וא"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי. א"ל ר"י נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך. וכתב המרדכי וז"ל נאמן אתה לפסול עצמך וא"ת הא אדם קרוב אצל עצמו. וי"ל הכא לא בעי לפסול א"ע אלא אדרבה הוא רוצה להכשיר ולהתגייר היטב עכ"ל. ומזה מבואר בהדיא כדברי הרמ"א בתשובה הנ"ל. אך צ"ע בדברי המרדכי הנ"ל מהא דאיתא בשבועות דף ל"ד דבקנס לא משכחת ראי' בלא ידיעה דמי לא בעי מידע נכרית בעל בת ישראל בעל כו'. וכתבו הרמב"ן והריטב"א בחידושיהם שם והבאתי דבריהם לעיל בסי' א' סק"ג] לפרש דבקנס לא משכחת ראי' בלא ידיעה דאפי' אי אמר לא אנסתי אשה מעולם ובאו עדים שאנס ואין יודעים אם בתו או אשה אחרת אעפ"י שהוחזק כפרן אינו משלם קנס שזה בכלל אשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע א"ע דכיון דבהודאת קנס ממש פטור ה"ה דפטור בהודאה הבאה מתוך כפירה עיי"ש. וקשה הרי מה שהוא כופר ואומר להד"מ הוא מתכווין לטובתו לפטור עצמו מלשלם קנס וא"כ שוב כשבאו עדים והוחזק כפרן מהראוי לחייבו הקנס דלא הוי כמודה בקנס כיון דהוא מתכווין לטובתו וכמ"ש המרדכי לענין אאמע"ר ויש ליישב:

(יח) שם ברמ"א מי שחשוד על עריות עיין באע"ז סי' מ"ב סעיף ה' ובנוב"י מהדו"ק חאע"ז סי' נ"ז ובשו"ת מהר"ם מינץ סי' יו"ד וי"א.

(יט) סעיף כ"ז מצטרפין להעיד עליו לפסלו. ידוע קושית הים התלמוד שהקשה לפי שטה זו ל"ל קרא להכשיר עדמ"י בד"מ הא בל"ז נמי יוכל להוציא ממון היינו שיתבענו מתחלה עם עד אחד וישבע הנתבע להכחיש את העד ואז יצטרף הוא עם העד ויפסול אותו לעדות ולשבועה ואח"כ יתבענו עם העד הב' ויהי' מחויב שבועה ואיל"מ. ועיין לעיל בסי' ל' סק"ב שכתבתי תירוץ נכון לקושי' זו. וכעת נראה לי לישב דהנה עדמ"י אף דכשר לממון מ"מ בחייבי מיתות וממון וכגון בהדליק גדיש של חבירו בשבת והי' ע"ז עדמ"י נלע"ד אף דלא מהני עדותן כלל לענין מיתה מ"מ הוא פטור מלשלם כיון דהוי כמו חייבי מיתות שוגגין. ויש להביא ראי' לזה מש"ס כתובות דף ל"ח דקאמר רנב"י קרי בי' אשר לא ארוסה היינו למעוטי ארוסה מקנס ופריך הא ארוסה בת סקילה היא עיי"ש. וקשה לפמ"ש הקצה"ח בסי' ל' דעדמ"י מהני בקנס וכן הבאתי לעיל בסי' ל' בשם הקדמונים א"כ מה פריך הלא משכחת חיוב קנס לבד בלא חיוב מיתה והיינו היכא שהי' עדמ"י דלענין קנס מהני ולענין מיתה לא מהני ושפיר איצטריך קרא למעט ארוסה מקנס. אלא ודאי דגם ע"י עדמ"י פטור מתשלומין כיון דהוי כמו חייבי מיתות שוגגין ושפיר פריך הש"ס דל"ל קרא הא ארוסה בת סקילה היא ולעולם פטור מתשלומין אפי' היכא שהי' עדמ"י והיא ראי' גדולה. מיהו זה הוא דוקא השתא לבתר דגלי קרא דעדמ"י כשר בד"מ אבל לולא הקרא לא הוי מיפטר מתשלומין ע"י עדמ"י מטעם חייבי מיתות שוגגין. והוא דהנה אמינא לך גם טעמא לזה מה דעדמ"י בחייבי מיתות וממון הוי כחייבי מיתות שוגגין ופטורין מתשלומין דאיתא בש"ס שם דף ל"ה ע"א הטעם דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין משום דמקשינן מכה אדם למכה בהמה ישלמנה מה מכה בהמה לא חלקת בה בין בשוגג ובין במזיד כו' לפטרו מממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין בשוגג ובין במזיד כו' לחייבו ממון אלא לפטרו ממון עיי"ש. וא"כ ה"נ לענין עדמ"י כיון דבמכה בהמה חייב לשלם אפי' היכא שהי' עדמ"י ממילא בחיוב מיתה פטור מתשלומין גם היכא שהי' עדמ"י. וא"כ זה הוא דווקא השתא לבתר דגלי קרא דעדמ"י כשר בד"מ וא"כ מכה בהמה חייב לשלם ע"י עדמ"י לכן שפיר ילפינן מהיקשא דחייבי מיתות פטורין מתשלומין היכא שהי' עדמ"י משא"כ לולא הקרא דעדמ"י כשר בד"מ והוי אמרינן דעדמ"י פסול בד"מ א"כ לא הוי מצינן למילף מהיקשא דמכה אדם ומכה בהמה דבחייבי מיתות היכא שהי' עדמ"י פטורין מתשלומין מטעם חייבי מיתות שוגגין כיון דגם במכה בהמה פטור מלשלם היכא שהי' עדמ"י [וא"ל דהא אף לולא הקרא דעדמ"י כשר בד"מ ג"כ יצטרך לשלם במכה בהמה והיינו עפ"י שיטת הרבינו יקר וכדרך שכתב הים התלמוד וא"כ שוב שפיר מצינן למילף מהיקשא דמכה אדם ומכה בהמה דבחייבי מיתות וממון היכא שהי' עדמ"י פטורין מתשלומין מנועם חייבי מיתות שוגגין. דז"א דהא באמת ליכא קרא שיהא חייב לשלם ואף שהוא יכול להוציא ממון ע"י העצה הנ"ל מ"מ משום הא ל"ש למילף דחייבי מיתות פטורין מתשלומין בעדמ"י מטעם חייבי מיתות שוגגין דהא כתיב במכה בהמה ישלמנה ואין להקיש רק היכא שבמכה בהמה הב"ד מחייבו לשלם מיד בזה בחייבי מיתות פטור מתשלומין וז"ב ופשוט]. והנה יש נ"מ טובא בין אם הוא פטור מלשלם בחייבי מיתות וממון בעדמ"י מצד דעדמ"י פסול בד"מ ובין אם הוא פטור מלשלם מטעם חייבי מיתות שוגגין דאם הוא פטור מצד דעדמ"י פסול בד"מ הרי הם חשובים רק כמו עד אחד וחייב הוא שבועה להכחיש את העדים ואם אינו רוצה לישבע חייב לשלם. ואם הוא פטור מטעם חייבי מיתות שוגגין הרי ליכא שבועה כלל ולעולם הוא פטור מתשלומין. ועוד יש נ"מ דהא בקלב"מ מהני תפיסה וכמ"ש הפוסקים ואף למהרש"ל דס"ל דלא מהני תפיסה בקלב"מ היינו דוקא היכא דעבדינן לי' החומרא אבל בחייבי מיתות שוגגין דלא עבדינן לי' החומרא. מודה הוא דמהני תפיסה וכמ"ש ביש"ש פרק הכונס והובא בש"ך לעיל בסי' ל"ב] וא"כ אם הוא פטור מלשלם מטעם דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין מהני תפיסה ואם הוא פטור מצד דעדמ"י פסול בד"מ וחייב לישבע להכחיש את העדים הרי לאחר שנשבע לא מהני תפיסה היכא דל"ל מגו וכמבואר בסי' פ"ז סעיף ל'. ומעתה שפיר איצטרך קרא להכשיר עדמ"י בד"מ כדי שנוכל למילף מהיקשא דמכה אדם ומכה בהמה דבחייבי מיתות וממון היכא שהי' עדמ"י פטורין מתשלומין מטעם חייבי מיתות שוגגין כי יש נ"מ טובא בין אם הוא פטור מתשלומין מטעם חייבי מיתות שוגגין ובין אם הוא פטור מטעם דעדמ"י פסול בד"מ וכאמור ודו"ק:

(כ) סעיף כט כל מי שנתחייב מלקות כיון שלקה בב"ד חוזר לכשרותו כן הביא הטור לשון הרמב"ם. ובהרמב"ם שלפנינו פי"ב מהל' עדות ה"ד איתא בזה"ל כל מי שנתחייב מלקות בין שעשה תשובה ובין שלקה בב"ד חוזר לכשרותו ועיין בכ"מ שם שכתב לפרש הנוסחא שלפנינו וז"ל כל מי שנתחייב מלקות בין שעשה תשובה כלומר אם לא הי', שם התראה או שחסר דבר מהדברים הצריכים לחייבו מלקות בין שלקה בב"ד כלומר שנתחייב כפי הדין מלקות ולקה חוזר לכשרותו כו' ובפ"ב מהל' טוען ונטען כתב דאם הי' עליו עדים שלקה ועשה תשובה יחזור לכשרותו בין לעדות בין לשבועה וביאור דבריו שאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו לא חזר לכשרותו עד שתצטרף תשובה עם המלקות ולפי"ז גם אותה הגירסא נפרש דוקא נתחייב מלקות אלא עבר עבירה שאילו נתקיימו בה התנאים הצריכים הי' חייב מלקות עכ"ל. והנה מ"ש בסוף דבריו לפרש הנוסחא שלפנינו בהרמב"ם בהל' עדות אין להם שחר כלל. ונ"ל דטעות נפל בדפוס והתיבות הם מעורבים ונדפסו שלא במקומן וכך צ"ל ולפי"ז אותה גירסא לא נפרש גם נתחייב מלקות אלא דוקא עבר עבירה שאילו נתקיימו בה התנאים הצריכים הי' חייב מלקות. וכוונתו היא בזה דבריש דבריו כתב לפרש דברי הרמב"ם בהל' עדות דמ"ש בין שעשה תשובה מיירי היכא שלא נתחייב מלקות והיינו שהי' חסר התראה וכיוצא בזה. ומ"ש שלקה בב"ד מיירי שנתחייב מלקות והיינו שלא חסר שום דבר מהדברים הצריכים לחייבו מלקות. וא"כ הי' קשה לי' מהא דכתב הרמב"ם פ"ב מהל' טוען דמלקות לבד לא מהני רק צריך תשובה עם המלקות לכך כתב בסוף דבריו דגם מ"ש הרמב"ם בהל' עדות בין שלקה בב"ד מיירי ג"כ דווקא היכא שלא נתחייב מלקות לכן סגי מלקות לבד ובהל' טוען מיירי היכא שנתחייב מלקות לכן בעינן שניהם מלקות ותשובה. כן י"ל בביאור כוונתו. וא"ל דאי מיירי שלא נתחייב מלקות איך כתב הרמב"ם שלקה בב"ד הלא אי אינו מחויב מלקות עפ"י הדין איך שייך לומר שילקה בב"ד. דז"א די"ל דמיירי היכא שהב"ד עברו ולקו אותו וכ"כ האחרונים לתרץ דברי המגי' במל"מ פי"ז מהל' סנהדרין שכתב שם לפרש הא דתנינן חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן דהיינו דוקא אם לא הי' חייב מלקות אבל אם הי' חייב מלקות לא נפטר ע"י המלקות מכרת עיי"ש. והקשו הרי אם לא הי' חייב מלקות אין רשאין הב"ד להלקותו ואף אם הוא בעצמו נתרצה להלקותו אין רשאין להלקותו ותירצו דכוונתו הוא בעברו הב"ד ולקו אותו. וכמו כן י"ל בכוונת הכ"מ בביאור דברי הרמב"ם הנ"ל. עוד נראה לפענ"ד לפרש דברי הכ"מ הנ"ל עד"א. והוא דהנה מ"ש הכ"מ ולפי"ז גם אותה גירסא כו' אין כוונתו בזה כמו שכתבתי בסמוך דרצונו לתרץ בזה דברי הרמב"ם שלא יסתרו דבריו להדדי מהל' עדות להלכות טוען כי סתירת דברי הרמב"ם כבר תירץ הכ"מ במ"ש וז"ל וביאור דבריו שאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו לא חזר לכשרותו עד שתצטרף תשובה עם המלקות ובזה כוונתו לתרץ סתירת דברי הרמב"ם וכמו שמתרץ הב"ח בסי' זה דבהל' עדות מיירי הרמב"ם בסתם אדם דתלינן דמסתמא נכנע לבבו ע"י המלקות והלכך לא בעי תשובה ובהל' טוען מיירי היכא דידוע דלא נכנע לבבו אעפ"י שלקה בב"ד הלכך בעי גם תשובה עיי"ש בב"ח. וכמו כן הוא כוונת הכ"מ במ"ש וביאור דבריו שאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו כו' דהתם בהל' טוען מיירי הרמב"ם שאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו וכאן בהל' עדות מיירי שנכנע לבבו ע"י המלקות. ולפי"ז י"ל דמ"ש הכ"מ אחר זה ולפי"ז גם אותה גירסא כו' אין התיבות מעורבים ונדפסו כהוגן על מקומן רק מ"ש אלא עבר עבירה כו' תיבת אלא ט"ס הוא וצ"ל ולא עבר עבירה כו' וכוונתו הוא בזה דלפמ"ש דהיכא דלא נכנע לבבו ע"י המלקות צריך גם תשובה והיכא דנכנע לבבו ע"י המלקות א"צ תשובה שוב א"צ לדחוק ולומר דמ"ש הרמב"ם בין שעשה תשובה מיירי היכא דלא נתחייב מלקות וכמ"ש בריש דבריו אלא דמיירי דוקא שנתחייב מלקות וכמו שמורה פשטות לשון הרמב"ם שכתב כל מי שנתחייב מלקות ומשמע דכוונתו שנתחייב מלקות עפ"י הדין ולא כשעבר עבירה שאילו נתקיימו בה התנאים הצריכים הי' חייב מלקות. ומ"ש הרמב"ם בין שעשה תשובה כוונתו היא היכא שלקה וידוע שלא נכנע לבבו ע"י המלקות לכן בעי תשובה ומ"ש בין שלקה בב"ד מיירי בסתם אדם דתלינן דמסתמא נכנע לבבו ע"י המלקות לכן סגי במלקות לבד כן נ"ל עוד בפירוש דברי הכ"מ וזה נ"ל עיקר:

(כא) שם באותו סעיף שחמסו או שגזלו אעפ"י ששלמו צריכים תשובה. בב"י באהע"ז סי' ל"ח הביא בשם הרבינו ירוחם שכתב בשם י"מ דגזלן אם הרהר בלבו להשיב הגזילה הרי הוא צדיק ועיין בס' בית הילל באע"ז שם שתמה על זה מהא דאיתא כאן בש"ע ולעיל סעיף ז' דגנב וגזלן אעפ"י ששלמו פסולים הם לעדות עד שיעשו תשובה. הרי אף דהחזירו לא מהני עד שיעשה תשובה וכ"ש אם לא החזירו פסולים לעדות עיי"ש. ולכאורה רציתי לומר דדוקא בחזרת ממון לבד בלא תשובה אינו חוזר לכשרותו אבל ע"י תשובה לבד חוזר לכשרותו אף שעדיין לא החזיר הממון. ויש להביא ראי' לזה מהא דאיתא בב"ק דף צ"ד ע"ב הניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר המסוים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם ופריך איקרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומשני בשעשה תשובה עיי"ש הרי דע"י תשובה לבד אף דעדיין לא החזיר הגזילה חשיב עושה מעשה עמך וחייבין לכבדו. וה"נ י"ל לענין עדות דאם עשה תשובה אף דעדיין לא החזיר הממון חוזר לכשרותו וא"כ לק"מ על הי"מ הנ"ל. אמנם אין ראי' כלל מהתם די"ל דדוקא לענין כיבוד אם עשה תשובה לבד חשיב עושה מעשה עמך וחייבין לכבדו משא"כ לענין עדות אם עשה תשובה לבד ולא החזיר הממון אינו חוזר לכשרותו. ויש להביא ראי' לזה מהא דאיתא בסנהדרין דף פ"ה ע"ב לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו ומשמע שם בגמרא דזה הוא דוקא אם עשה תשובה וכ"כ התוס' יבמות דף כ"ב ע"ב ד"ה כשעשה תשובה וכ"כ הריטב"א מכות דף י"ב עיי"ש, ומבואר מזה דאם עשה תשובה לא נפטר עם התשובה ממלקות דהא קתני אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ומיירי שעשה תשובה הרי אף שעשה תשובה עכ"ז מחויב הוא מלקות וכ"כ התוס' ביבמות שם בהדיא [ ואף דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש פירשו הא דאין הבן נעשה שליח לאביו להכותו בלא עשה תשובה מ"מ לא פליגי בזה על מ"ש התוס' דע"י התשובה לא נפטר ממלקות רק דהם ס"ל דאפי' בלא עשה תשובה איכא איסורא להכותו וכ"כ בס' יעיר אוזן מערכת מ"ם אות כ' עיי"ש שהאריך בזה להשיג על השבות יעקב ח"ב סי' קי"ג עיי"ש] הרי חזינן דלענין כיבוד היכא דעבר עבירה וחייב עלי' מלקות אם עשה תשובה אף דעדיין לא נפטר ממלקות חשוב עושה מעשה עמך וחייבין לכבדו. והרי לענין עדות היכא שעבר עבירה וחייב עלי' מלקות אף אם עשה תשובה איננו חוזר לכשרותו עד שילקה וכמבואר בהרמב"ם פ"ב מהל' טוען ונטען ה"י ועיין גם בס"ק שלפני זה מה שהבאתי בשם הכ"מ פי"ב מהל' עדות וע"כ דאין לדמות כלל ענין כיבוד אב לענין עדות. והן אמת דהלח"מ בהל' טוען שם כתב דמ"ש הרמב"ם שם ועשה תשובה היינו או עשה תשובה דע"י תשובה לבד חוזר לכשרותו עיי"ש. ולפי דבריו שוב אין ראי' לחלק בין ענין כיבוד אב ובין ענין פסול לעדות. איברא תמה אני על הבה"י הנ"ל דלא הי' צריך כלל להוכיח מדברי הש"ע דבגזלה לא מהני תשובה לבד בלא חזרת הממון דהא הוי מצי להקשות על הי"מ הנ"ל מגמרא מפורשת דאיתא בש"ס ברכות דף י"ט ע"א תנא דבי ר"י אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה שמא ס"ד אלא ודאי עשה תשובה וה"מ בדברים שבגופו אבל בממונא עד דמהדר למרי' עיי"ש. הרי בהדיא דבממונא לא מהני תשובה לבד אלא בעינן גם שיחזיר הממון וקשה על הי"מ הנ"ל. ומזה לכאורה קשה גם אהא דאמרינן בש"ס ב"ק הנ"ל דאם עשה תשובה אף דעדיין לא החזיר הגזילה חשוב עושה מעשה עמך וחייבין לכבדו. מיהו על הש"ס ב"ק הנ"ל לק"מ די"ל דהתשובה גופי' שעושה זה חשוב עושה מעשה עמך וחייבין לכבדו אף דעדיין לא סר ממנו העבירה שלא החזיר הגזילה אבל על הי"מ הנ"ל קשה מש"ס ברכות הנ"ל דמבואר בהדיא דבגזילה אם עשה תשובה לבד ולא החזיר הממון עדיין הוי עבירה בידו ולא חשוב צדיק וממילא קשה על הי"מ הנ"ל גם מדברי הש"ע כאן וכמו שהקשה הבה"י. אך לפי תירוץ הבה"י שם שכ' דלא קאמרי הי"מ דע"י הרהור לשוב הגזילה הרי הוא צדיק רק לענין קידושין דהחמירו דלהוי ספק קידושין אבל לענין פסול לעדות לא חשוב תשובה עד שיחזרו עיי"ש וא"כ לק"מ נמי מש"ס ברכות הנ"ל:

(כב) שם ברמ"א אבל מי שגנב וגזל באקראי בעלמא כו' ודוקא אם החזירו מעצמו כו'. הב"ח חולק בזה וכתב דמי שגנב וגזל באקראי אף אם החזיר ע"י כפי' כשר לעדות מיד עיי"ש והבאתיו לעיל סק"ח. ועיין בריב"ש סי' רס"ו בדינא דחולק עם גנב שהביא הרמ"א לעיל סעיף ז' שם מוכח דדעתו הוא כדעת הרמ"א דאף דאינו מוחזק לגנב ולגזלן אלא שגנב וגזל באקראי אם החזיר ע"י כפי' עדיין הוא פסול דהנה עובדא דהריב"ש שם הי' באחד מעידי קידושין שהעידו עליו שנים שחלק עם הגנב והוציאו ממנו בב"ד וכתב הריב"ש דלא מיפסל לעדות בכך כיון דהחולק עם הגנב לא מיפסל לעדות עיי"ש. ונראה דשם מיירי שהעידו עליו שחלק עם הגנב פעם אחת ולא הי' מוחזק ורגיל בכך לחלק עם גנב. וא"כ הו"ל להריב"ש לומר בפשיטות דמש"ה לא מיפסל לעדות משום דכבר החזיר אלא ודאי דדעת הריב"ש הוא כדעת הרמ"א דאף דלא גנב או גזל רק פעם אחת אם החזיר ע"י כפיית ב"ד עדיין לא מתכשר לעדות ולשבועה עד שיעשה תשובה לכן בעובדא דהריב"ש דמיירי שהחזיר ע"י כפיית ב"ד שפיר הוצרך הריב"ש לדון להכשירו מטעם דהחולק עם הגנב לא מיפסל לעדות:

תוכן העניינים

אלפי מנשה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה