אור ברסלב

אלפי מנשה חושן משפט· רבי מנשה איכנשטין

סימן לג

סימן לב

(א) סעיף א ושונא שכשרים להעיד. בזה פליגי ר' יהודא ורבנן במתני' בסנהדרין דף כ"ז ואנן קיי"ל כרבנן דאוהב ושונא כשרים להעיד. ולכאורה יש להקשות בהא דתני במתני' ביבמות דף קי"ז דהכל נאמנים להעידה שמת בעלה חוץ מחמותה ובת חמותה כו' וכן קיי"ל בש"ע אע"ז סי' י"ז והוא מטעם שכל אלו הנשים שונאות אותה ומתכוונות לקלקלה וכמבואר שם בגמרא וכן פירש רש"י ז"ל שם וקשה קיי"ל דשונא כשר להעיד דלא נחשדו ישראל להעיד שקר מחמת שנאה אולם י"ל דהתם הוא לאו מחמת שנאה לחוד אינן נאמנים אלא משום דהם הוויין כנוגעים כיון דהקנאה והשנאה מושך והולך גם להבא כגון חמותה דבכל עת שהיא רואה שאוכלת עמלה יש לה צער וכן כולם לכן מכוונים לקלקלה כדי להציל את נפשם מצער והוי כנוגעים משא"כ בשאר שינא דקיי"ל דכשר להעיד היינו ששונא לו מכבר ממה שעבר ושפיר לא הוי נוגע ולא חיישינן שמשקר מחמת שנאה. ושוב ראיתי בשירי קרבן בירושלמי יבמות שם שהי' קשה לי' קושיתינו הנ"ל וכתב וז"ל מכאן נ"ל אע"ג דקי"ל דשונא כשר להעיד מטעם דלא נחשדו ישראל על כך דוקא באנשים אבל בנשים במקום שהכשירו חכמים עדות אשה אם ידוע שיש שם שנאה פסולות להעיד והטעם דנשים דעתן קלות עכ"ל. אמנם לפע"ד אין להביא ראי' כלל מהתם לפסול נשים לעדות מחמת שנאה דהתם שאני דהוויין כנוגעים וכמ"ש. ואף דאיתא בירושלמי שם דצרתה אפי' נשואה אינה נאמנת להעיד לה וכן פסק הרמב"ם פ"ז מה' גירושין ה"ג וקיי"ל כן באע"ז סי' קמ"א והוא מחמת שנאה הישנה שכבושה ביניהן וכמ"ש המפרשים. והרי בצרתה שנשאת לאחר ל"ש שנאה להבא ושוב אינה נוגע ואינה פסולה רק מחמת שנאה לבד וע"כ צ"ל כמ"ש השירי קרבן דנשים פסולות להעיד מחמת שנאה. אכן י"ל דצרתה שאני דהי' לה צערא דגופה וזה הוא שנאה גדולה וכמ"ש המל"מ פי"ב מה"ג הי"ז עיי"ש והא דעת הרבה פוסקים ובראשם המהרש"ל בתשובה דשונא גדול פסול להעיד ומכאן יש ראי' לדעת המהרש"ל וסייעתו:

(ב) סעיף ב שלישי בראשון כשר. עיין בהגהות דרישה ופרישה אות קטן וא"ו שטרח ויגע מאוד להעמיס בדברי רש"י ז"ל סנהדרין דף כ"ח ע"א דס"ל ג"כ דשלישי בראשון כשר. ולפענ"ד נראה בפשיטות דמ"ש רש"י שם והלכתא כוותי' דרב דבתראי הוי ט"ס הוא וצ"ל רבא במקום רב והיינו דרבא ס"ל דשלישי בראשון כשר. וגם מ"ש הגאון מהר"י פיק בגליון רש"י שם דצ"ל דשלישי בשני כשר. לפענ"ד אין זה נכון רק נכון יותר כמו שהוא ברש"י שלפנינו דשלישי בראשון כשר והיינו כרבא בפ' י"נ וע"ז קאמר רש"י דהלכתא כוותי' דרבא דבתראי הוי. ועיין גם בהגהות מיימוני פי"ג מה' עדות שכתב שם ג"כ דרש"י ס"ל דשלישי בראשון כשר:

(ג) שם באותו סעיף האב עם בן בנו פסול. עיין בקצה"ח שהקשה למר בר רב אשי דמכשיר באבא אבא אמאי אינו נאמן לר' יהודא לומר זה בנו ממזר כשיש לו בנים הלא טעמא דא"כ לחכמים על בנו הוא משום דקרוב הוא וכמ"ש רש"י בפ' עשרה יוחסין וא"כ לר"י דנאמן על בנו משום דכתיב יכיר א"כ על בן בנו נהי דעליו לא קאי הקרא דיכיר הא ממילא כשר כיון דאינו קרוב אלא דכבר תמהו הראשונים על רש"י ז"ל דלמה כתב הטעם משום קרוב ת"ל משום דאין ערעור פחות משנים וא"כ ניחא גם למר בר רב אשי עיי"ש. אמנם אכתי לפי פירוש רש"י ז"ל הקושי' במקומה עומדת אולם ניחא שפיר עפ"י מ"ש זקיני התוי"ט בקידושין שם לתרץ קושית הראשונים הנ"ל על רש"י ז"ל דמשום עובר שאין לו חזקת כשרות דחד נמי מהימן לכך הוצרך רש"י לכתוב הטעם דקרוב עיי"ש. וא"כ כשיש לו בנים הרי כבר הי' לו חזקת כשרות. ושפיר גם לרש"י ז"ל א"נ משום דאין ערעור פחות משנים. והן אמת דזקיני התוי"ט במח"כ הדרת גאון קדשו לא כיוון יפה בתירוצו הנ"ל דהרי בעובר לא נכון הטעם דקרוב דהא קיי"ל דהיכא דע"א נאמן גם קרוב נאמן וא"נ עובר דאין לו חזקת כשרות וע"א נאמן שוב אין לפסול עדות האב משום קרוב. וכן ראיתי בפנ"י קידושין שם שהקשה קושית הראשונים הנ"ל על רש"י משמי' דנפשי' וכתב שם ג"כ דאין לומר דמשום עובר נקט רש"י הטעם דקרוב מטעם שכתבתי עיי"ש. אמנם הפנ"י שם מתרץ דרש"י ז"ל בא לאשמועינן דאפי' עם עד אחר כשר נמי אין מצטרף עיי"ש וכ"כ בס' קול הרמ"ז על משניות עיי"ש ולפי"ז אכתי י"ל דלמר בר רב אשי דמכשר באבא אבא מה דלר"י אינו נאמן כשיש לו בנים היינו הוא לבדו אינו נאמן ומטעם דאין ערעור פחות משנים אבל עם עוד אחר שפיר מצטרף וא"ש:

(ד) ברמ"א שם וי"א דקרובי אם נמי אינם פסולים אלא מדרבנן. כן הוא דעת הרמב"ם ועיין בכ"מ שכתב הטעם דכיון דבגמרא ילפינן קרובי האם באם אינו ענין מיקרי ד"ס עיי"ש. ועיין בש"ך ובאחרונים מה שנתווכחו בדעת הרמב"ם. ועיין במראה הפנים בירושלמי סנהדרין פ' ז"ב ה"ט שכתב שם דדברי הרמב"ם הם רק אליבא דר"ע דיליף דקרובים פסולים מקרא דלא יומתו אבות על בנים. אבל לר' ישמעאל בירושלמי שם דיליף מקרא דושפטו העדה והצילו העדה שלא יהיו הדיינים קרובים להנידונים דאל"כ הוי ב"ד גואלי הדם וה"נ עדים קרובים להנידונים. א"כ קרובי האם מדאורייתא כמו קרובי האב דבסתמא דרשינן שלא יהי' הב"ד גואלי הדם עיי"ש. ודבריו תמוהים בעיני דאדרבה דלפי טעם זה שלא יהי' הדיינים והעדים גואלי הדם בודאי דקרובי האם אינם פסולים מדאורייתא דהא גואל הדם אינו רק בקרובי אב ולא בקרובי האם וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' רוצח ה"ב דהראוי ליורשו הוא גואל הדם עיי"ש. והיינו קרובי אב ועיין מזה גם בשו"ת צמח צדק סי' קי"א עיי"ש. ושוב ראיתי בתומים כאן סק"ד שהביא ראי' מדברי הירושלמי הנ"ל דקרובי אם כשרים מדאורייתא דהא גואלי הדם אינו אלא בקרובי אב ולא בקרובי אם עיי"ש. והוא להיפך מדברי המראה הפנים ודברי המה"פ צ"ע:

(ה) סעיף יו"ד זה שפסלה התורה עדות הקרובים כו'. במנ"ח מצוה תקפ"ט הקשה על זה מש"ס סנהדרין דף כ"ח ע"ב דאמרינן שם דאינו מעיד לאשתו ארוסה אף דלאשתו ארוסה אינו מטמא דלא הוי קרוב התם בשארו תלה רחמנא אכתי לאו שארו הוא הכא משום אקרובי דעתי' הוא והא אקרובי דעתי' לגבה עיי"ש בגמרא והקשה הוא דהרי קרובים פסולים מצד גזה"כ ולא משום אקרובי דעתי'. א"כ ארוסה דלא הוי קרוב למה לא יעיד והניח בצע"ג. ולפיענ"ד לק"מ דהא אמרינן שם בגמרא דמטעם דאקרובי דעתי' אינו מעיד לה אפי' לאפוקי מינה והיינו לחובה. וצריך להבין אמאי א"נ לחובה משום אקרובי דעתי' הרי לחובה אין לחוש שמשקר. אך נ"ל דמה דאמרינן שם בגמרא דפסול להעיד לה משום קריבות דעת אין הכוונה דמשום קריבות דעת חיישינן שמשקר רק דמשום קריבות דעת הוי קרוב ופסול מצד גזה"כ בין לזכות ובין לחובה ולא משום דחיישינן שמשקר. והוא דרבינא שם קאמר דלאשתו ארוסה לא הוי קרוב לענין עדות וכדמצינו לענין טומאה דאינו מטמא לה כיון דלא הוי קרוב ולכן לאפוקי מינה נאמן ורק לעיולי לה אינו נאמן משום דהוי נוגע דיגיע לו הנאה מזה לאחר שתנשא לו ודחה הש"ס דלא דמי עדות לטומאה דהתם בטומאה בשארו תלה רחמנא ואכתי לאו שארו היא הכא לענין עדות משום אקרובי דעתי' והא אקרובי דעתי' לגבה. וכוונת הש"ס הוא דנהי דלא הוי קרוב לענין טומאה אבל לענין עדות הוי קרוב דהא חזינן דאף הנך דחשובים קרובים לענין עדות אפ"ה לענין טומאה אינם חשובים קרובים ואסור לטמא להם. וע"כ צריך לחלק דלענין טומאה דתלוי בשארו לכן בעינן קרובים ממש והיינו ראשון בראשון וכדחשיב בקרא שם. ואשתו ארוסה דאכתי לאו שארו היא אסור לטמא לה. אבל לענין עדות דפסלה התורה עדות קרובים אף דאינם קרובים ממש דהיינו אפי' שני בשני וכדומה ע"כ דהוא משום קריבת דעת דדעתו קרובה לגבייהו ולכן אף דהם רחוקים קצת מ"מ כיון דדעתו קרובא לגבייהו חשיב קרוב ופסול להעיד בין לזכות ובין לחובה דגזה"כ הוא וה"נ באשתו ארוסה כיון דדעתו קריבא לגבה פסול להעיד לה בין לזכות ובין לחובה מצד גזה"כ וכמו בשאר קרוב כן נ"ל בביאור כוונת הש"ס. ועיין גם בפלפלא חריפתא על הרא"ש פז"ב ריש סי' כ' ד"ה משום אקרובא דעתא דמבואר שם כדברינו עיי"ש היטיב, וא"כ לק"מ קושית המנ"ח והבן:

(ו) סעיף יב אם מתה אשתו כו'. עיין ש"ך שכתב דה"ה נתגרשה וכ"כ הרמב"ם בפהמ"ש בפ' ז"ב. ונסתפקתי באונס שגירש דמחויב להחזירה מהו הדין כל זמן שנא החזירה. אי נימא דכיון דהוא מחויב להחזירה והב"ד כופין אותו להחזירה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' נערה א"כ הוי באילו כבר החזירה וחשיב קרוב וכמ"ש התוס' חגיגה דף ד' דחציו עבד וחציו ב"ח כיון דעומד לכוף את רבו לשחררו כמאן דמשחרר דמי. או דלמא כיין דאם היא אמרה לא בעינא ליתא להעשה דולו תהי' לאשה וכדאמרינן בכתובות דף מ' ואין כופין אותו להחזירה א"כ שוב ל"ש לומר דהוי כאילו החזירה וא"כ חשיב רחוק. אמנם הא בורכא דהא אונס שגירש פסול הוא לעדות אפי' לעלמא כיון שעבר על הלאו דלא יוכל לשלחה כל ימיו והרי זה כמו בכל הלאווין הנל"ע דפסול לעדות היכא דמשכחת מלקות וגם בלאו זה משכחת מלקות בין למ"ד קיימו ולא קיימו בין למ"ד ביטלו ולא ביטלו וכדאיתא בש"ס מכות דף ט"ז. אך אכתי איכא לספוקי באונס היכא שעדיין לא נשאה דאז הוא כשר לעדות לעלמא ובזה איכא לספוקי אי לגבי דידה ולקרובותי' הוא פסול להעיד כיון דאיכא עליו המצוה דולו תהי' לאשה והב"ד כופין אותו שישאנה וכנ"ל וצ"ע כעת:

(ז) שם ברמ"א מיהו אם נפסק הדין כו'. עיין ש"ך שכתב דכוונת בעל העיטור הוא דוקא כשהעיד מתחילה כשהי' קרוב ומטעם דעביד אינש לאחזוקי דיבורי'. ועיין בקצה"ח שהקשה דדברי העיטור סותרים אהדדי דבדין זה בקרוב ונתרחק כתב דלא מהני מה שיחזור ויעיד. וגבי עדים שהעידו בפני שאינם בקיאים כתב דיחזרו ויעידו בפני בקיאים. ועיין לעיל סי' כ"ח סק"ז שכתבתי לתרץ עפמ"ש התומים כאן דבקרוב ונתרחק מיירי העיטור היכא שהעדים חשבו שהב"ד יודעים שהם קרובים לכן לא דקדקו בעדותן להעיד האמת ושייך לומר עביד אינש לאחזוקי דיבורי'. אבל כשהב"ד אינם יודעים הרי מדקדקים בעדותן להעיד האמת ולא שייך עביד אינש לאחזוקי דיבורי' כיון דגם דבריהם הראשונים באמת נאמרים עיי"ש בתומים ובזה א"ש דברי העיטור ואין כאן סתירה כלל. די"ל דמ"ש העיטור דעדים שהעידו בפני שאינם בקיאים דיחזרו ויעידו בפני בקיאים מיירי היכא שהעדים לא ידעו שהב"ד אינם בקיאים ודקדקו להעיד האמת ושפיר יוכלו לחזור ולהעיד דל"ש בכה"ג עביד אינש לאחזוקי דיבורי'. ולפי"ז העליתי שם דגם העיטור ס"ל כדעת המהרש"ל ומהריב"ל דעדים שהעידו שלא בפני בע"ד לא מהני מה דיחזרו ויעידו בפניו ומטעם דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' וכמ"ש התומים כאן. וגם הקצה"ח בסי' ל"ג סק"ז רצה שם לומר כן מתחלה עיי"ש בחידושינו. אמנם כעת אנה ד' לידי ספר העיטור ומצאתי ראיתי שם אות ק' שכתב בפירוש וז"ל והיכא דאיתקבל סהדותא שלא בפני בע"ד איכא מ"ד עדותן עדות וגמרינן לדיני'. ומסתברא דאי אתו ומסהדי זימנא אחריתא באפי' ואיתכווין קבילנן לי' וגמרינן לדיני' אי לא לא עכ"ל. הרי בהדיא דס"ל להעיטור דמהני מה שחוזרין ומעידין אח"כ בפניו. [ומ"ש העיטור תיבת ואיתכווין נ"ל דכוונתו הוא בזה דאם שנו בעדותן בפעם שני' ממה שהגידו בראשונה לא מהני ולא כדעת מהר"מ ארוך שהביא הרמ"א בסי' כ"ח] ונפלאתי מאוד על התומים והקצה"ח איך לא ראו דברי העיטור הללו שכתב בפירוש להיפך מדעת המהרש"ל ומהריב"ל. אך לפי"ז שוב קשיא סתירת דברי העיטור אהדדי דבקרוב ונתרחק פסק דלא מהני מה שיחזור ויעיד דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' והיכא דהעידו לפני שאינם בקיאים פסק דיחזרו ויעידו לפני בקיאים. וכן היכא דהעירו שלא בפני בע"ד פסק דיחזרו ויעידו בפניו ולא אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורי'. והשתא ל"ש תירוצינו הנ"ל דהרי היכא דהעידו שלא בפני בע"ד ג"כ שייך לומר דלא דקדקו להעיד האמת וכמו שכתבתי לעיל בסי' כ"ח שם. ואפי"ה ס"ל להעיטור דלא אמרינן בזה עביד אינש לאחזוקי דיבורי' אך לפימ"ש הקצה"ח דאין כוונת העיטור בקרוב ונתרחק מטעם דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' רק משום דכבר נפסק הדין וקם דינא א"ש ואין כאן סתירה כלל. מיהו לפמ"ש הש"ך דכוונת העיטור הוא משום דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' קשיא. והן אמת דגם לפי"ד הש"ך לק"מ דהא מבואר בש"ך דמה דבקרוב ונתרחק לא מהני שיחזור ויעיד הוא משום דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' וגם משום דכבר נפסק הדין ותרתי בעינן עיי"ש. וכן הבין הנוב"י מהדו"ק חאע"ז סי' כ"ז כוונת הש"ך עיי"ש. וא"כ אין כאן סתירה כלל כיון דהעידו בפני שאינם בקיאים וגם בהעידו שלא בפני בע"ד מיירי העיטור כשלא נפסק הדין עדיין ולכך שפיר מהני שיחזרו ויעידו. ולפי"ז ליתא נמי להראיות שהביא הקצה"ח בסי' ל' וכאן בסי' זה דלא אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורי'. אמנם באמת אין בזה שום סברא כלל דהא אם אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורי' שוב אין לחלק בין שכבר נפסק הדין אי לא. וכ"כ הנוב"י שם והתומים והשער משפט עיי"ש. איברא ראיתי בנתיבות סק"א שהוא הבין כוונת הש"ך דמטעם עביד אינש לאחזוקי דיבורי' לחוד א"י לחזור ולהעיד ואפי' לא נפסק הדין עדיין. ומתרץ שם מה שהקשה התומים על הרמ"א דסותר עצמו דכאן בקרוב ונתרחק פסק דא"י לחזור ולהעיד דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' ולעיל בסי' כ"ח גבי עדים שהעידו שלא בפני בע"ד פסק דיכולים לחזור ולהעיד ומתרץ הוא וכתב להיפך מסברת התומים שהבאתי בסמוך דבמקום דהגדתן לאו כלום הוא ואין עוברין שום איסור בהגדת שקר ל"ש לומר עביד אינש לאחזוקי דיבורי' ובקרוב ונתרחק מיירי העיטור והרמ"א שהעדים לא ידעו בשעה שהעידו שהם קרובים או שידעו שהב"ד אין יודעין מקורבתן ואין להם התנצלות לומר שישקרו מחמת שאין בעדותן ממש ושפיר אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורי' עיי"ש וכן ראיתי להרבה אחרונים שכתבו כן. ולפי"ז ממילא מיושב נמי סתירת דברי העיטור הנ"ל אך לפי"ז צ"ל דמ"ש העיטור גבי עדים שהעידו לפני שאינם בקיאים דיחזרו ויעידו בפני בקיאים מיירי שהעדים ידעו שהדיינים אינם בקיאים לכן ל"ש לומר עביד אינש לאחזוקי דיבורי' וכמו היכא שהעידו שלא בפני בע"ד. אבל היכא שלא ידעו שהדיינים הם אינם בקיאים הרי אינם יכולים להתנצל ולומר שאמרו שקר מחמת שאין בעדותן ממש וא"כ אינם יכולים לחזור ולהעיד בפני בקיאים מטעם דעביד אינש לאחזוקי דיבורי':

(ח) סעיף ט"ז ברמ"א קרובי נרצח כו'. עיין בש"ך ס"ק ט"ז שהאריך להביא ראיות דבממון בעינן עדות שאתה יכול להזימן. ועיין בנוב"י מהדו"ק חאע"ז סי' ע"ב שהביא שם ראי' דלא בעינן בממון עשאי"ל מהא דקיי"ל כר"נ דאמר בסנהדרין דף למ"ד שומעין דבריו של זה היום ושל חבירו למחר והרי הוי עשאאי"ל דיכול העד הראשון לומר דלא בא רק לחייבו שבועה דלא ידע שיבא עוד ע"א. ואין לומר דזה מדרבנן ומטעם נע"ד דהא בקרא פליגי וא"כ פלוגתייהו בדין תורה וע"כ דמדאורייתא ל"ב עשאי"ל עיי"ש. ולפענ"ד אין זה ראי'. והוא דהנה הנוב"י שם בסי' ע"ד הביא בשם הגאון מוהר"י בכר דוד שהשיג עליו אהא דכתב דהוי עשאאי"ל דיכול לומר לחייבו שבועה באתי הלא מה אהני בעדותו הרי ישבע ויפטור וכתב הנוב"י להצדיק את עצמו דעדיין יכול לומר לחייבו שבועה באתי ולפסלו אח"כ לשבועה אם יהי' עוד ע"א שנשבע לשקר או אפי' עם הבע"ד בעצמו כפי המבואר בפוסקים עיי"ש. והנה מ"ש דיכול לומר לחייבו שבועה באתי ולפסלו אח"כ לשבועה אם יהי', עוד ע"א כבר כתבתי לעיל בסי' למ"ד סק"ב דזה ליתא דהא כשהוזם הרי שקר העיד ואיך סבר שיבא עוד ע"א להעיד ג"כ שקר כדבריו וכי מחזקינן כ"ע לשקרא. אך מ"ש דיכול לומר שיצטרף עם הבע"ד בעצמו לפסלו בזה הצדק עמו כיון דחזינן דהבע"ד תבע אותו בשקר עם אותו עד שפיר סבור דיצטרף ג"כ עמו אח"כ לפסלו מיהו כתבתי שם דזה הוא דוקא היכא דהבע"ד טוען ג"כ ברי שחייב לו והרי יודע שנשבע לשקר ושפיר יוכל העד לצרף עם הבע"ד לפסלו אבל היכא דטענו בספק עפ"י עד בזה אין הבע"ד יוכל לצרף עמו לפסלו דהא הבע"ד אינו יודע אם נשבע לשקר ובכה"ג שפיר הוי עשאי"ל דהא אינו יכול לומר לחייבו שבועה באתי ולצרף עם הבע"ד לפסלו עיי"ש בדברינו. וא"כ לפי"ז אזדא ראיית הנוב"י הנ"ל דהא י"ל דהקרא דבא להורות דשומעין דבריו של זה היום ושל חבירו למחר אתיא לכה"ג היכא שטענו בספק עפ"י העדים דבכה"ג שפיר הוי עשאי"ל ומהני אפי' מדאורייתא:

(ט) סעיף יז העדים שקרובים זה לזה כו'. בגמרא סנהדרין דף כ"ח ע"א בנים לעלמא מנ"ל אמר רמי בר חמא סברא הוא כדתניא אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו שניהן ואי ס"ד בנים לעלמא כשרין נמצא עד זומם נהרג בעדות אחיו. ופרש"י בעדות אחיו דאי לאו דאסהיד האי קרובו בהדי' לא הוי מיקטל נמצא בנים מתים זה על זה עיי"ש. וקשה טובא דלמה הוצרך רמב"ם להביא הברייתא דאין העדים נעשין זוממים כו' הרי אפי' אי הוזם רק אחד נהרג ג"כ שייך הסברא דנהרג בעדות אחיו דאי לאו דאסהיד אחיו בהדי' לא הוי רק ע"א ולא הי' הדין נגמר על פיו לחוד ולא הי' מיקטל אם הוזם והוא פליאה נשגבה מאוד. ומצאתי בס' מנחת אהרן על סנהדרין שעמד בקושיא זו. ומתרץ ע"ד החידוד דהנה יש להקשות מנ"ל לרמב"ח היכא דשני אחים העידו עם אחד מן השוק שיהי' העדות בטילה דל"ש הך סברא שנהרג בעדות אחיו דהא אף אם לא הי' מסהיד אחיו עמו הי' מקבלין עדותו עם האחד מן השוק ואם יוזמו אח"כ אינו נהרג בעדות אחיו. וי"ל דגם בשלשה שייך הך סברא דדלמא אח"כ יעיד אחד מן האחים עם עוד ע"א עדות אחר בד"נ ואח"כ יוזמו השני אחים על העדות הראשון ולהשלישי היינו לאחד מן השוק שהעיד עמם יפסלו בגזלנותא ובעדות השני יוזמו שניהם. וי"ל דרמב"ח ס"ל דע"ז מכאן ולהבא נפסל וא"כ נהרג האח מחמת הזמה מעדות השני והרי נהרג בעדות אחיו דהא אי לא הי' אחיו מסהיד עמו בעדות הראשון הי' הזמה תרי בחד והוי מהני לפסלו למפרע ושוב לא הוי נהרג כלל דמחמת הזמה מעדות הראשון לא הי' נהרג כיון שלא הוזם העד השלישי ומחמת הזמה מעדות השני לא הי' נהרג כיון דלא הי' מהני עדותו דהא הי' נפסל למפרע וזה יתכן דוקא אי בעינן שיזומו כולם משא"כ אי נימא דאפי' אם הוזם אחד מהם נהרג הרי הי' נהרג מחמת הזמה הראשונה אף שלא הי' אחיו מסהיד עמו ואף דלא הי' הזמה על השלישי מש"ה הוצרך להביא הברייתא דאין עדים נעשין זוממין כו' זת"ד עיי"ש. אמנם מלבד דמתרץ בדרך רחוק מאוד בלעדי זה גוף דבריו לא נהירא לי דמה דנהרג מחמת הזמה מעדות השני אין זה חשיב דנהרג בעדות אחיו דזה דמי לאחד שהעיד על אשה אחת שהיא א"א ואח"כ בא אחיו עלי' דנהרג ול"ש בזה לומר דנהרג בעדות אחיו כיון דבשעה שאחיו העיד עלי' שהיא א"א עדיין לא נתחייב הוא מיתה רק אח"כ כשבא עלי' נתחייב מיתה והחיוב מיתה בא עליו מחמת דבא על א"א ולא ע"י אחיו בא עליו החיוב מיתה דהא אילו לא הי' בא עלי' לא הי' נתחייב מיתה אף דאחיו העיד עלי' שהיא א"א וה"נ הכא בשעה שהעיד עם אחיו הרי לא נתחייב מיתה כיון דלא הי' הזמה על השלישי ורק אח"כ שהעיד עדות אחרת עם אחר והוזמו נתחייב מיתה הרי אילו לא הי' מעיד עדות אחרת בשקר לא הי' נהרג אף דאחיו העיד עמו בעדות הראשון וא"כ אין זה חשיב דנהרג בעדות אחיו והוא פשוט וברור. ואף דהנמוק"י פ' חזקת במתני' דג' אחים כו' כתב טעם זה אליבא דרבא דדחה לסברת רמב"ח ואמר דהזמה מעלמא קאתי וכתב הנמוק"י שם דהטעם דאמר רבא דהזמה מעלמא קאתי הוא משום דהוי כמו שראובן העיד על אשה אחת שהיא א"א ואח"כ בא עלי' הוא או אחיו הרי זה נהרג ונמצא זה מת בעדות] עצמו וע"כ משום דחיובא דהשתא היא מילתא אחריתא עיי"ש. וא"כ לפי"ז לרמב"ח דס"ל דהזמה לאו מילתא אחריתא ע"כ דהוא סובר דזה לא דמי לאחד שהעיד על אשה אחת שהיא א"א ואח"כ בא אחיו עלי' דנהרג. וא"כ גם גוונא דצייר המנ"א הנ"ל לכאורה לרמב"ח אין לדמות זאת לאחד שהעיד על אשה אחת שהיא א"א ואח"כ בא אחיו עלי' דנהרג. אולם ז"א דדוקא היכא דנהרג מחמת הזמה מאותו עדות שהעיד עם אחיו בזה שפיר ס"ל לרמב"ח דלא הוי הזמה מילתא אחריתא דבזה שפיר עדיין יש סברא לומר דלא דמי ממש לאחד שהעיד שהיא א"א ואח"כ בא אחיו עלי' דנהרג. אבל בגוונא שצייר המנ"א הרי נהרג מחמת הזמה מעדות אחרת שהעיד עם איש אחר בזה גם רמב"ח מודה דמה דנהרג מחמת הזמה מעדות אחרת הוי מילתא אחריתא ולא חשיב כנהרג בעדות אחיו דכה"ג דמי ממש לאחד שהעיד שהיא א"א ואח"כ בא אחיו עלי' דנהרג וז"ב ופשוט. ושוב מצאתי בשו"ת ברית אברהם חחו"מ סי' ד' שהביא שם תירוץ המנ"א הנ"ל וגם הוא דחה דבריו ומטעם אחר עיי"ש. וגם הוא כתב שם ב' תירוצים לקושיא זו אולם גם דבריו לא ישרו בעיני כי דבריו הם דחוקים מאוד כאשר יראה הרואה עיי"ש:

ולפע"ד נראה ליישב על נכון. והוא דהנה בשני אחים שהעידו עם אחד מן השוק לכאורה ל"ש סברת רמב"ח וכמ"ש המנ"א הנ"ל. ומש"ה הוצרך להביא הברייתא דאין עדים נעשין זוממין עד שיזומו שניהם דלפי"ז שייך הסברא גם היכא שהעידו האחים עם אחד מן השוק. והוא דהנה במתני' מכות פ"ק תנינן ר"ש אומר מה שנים אינן נהרגין עד שיהיו שניהם זוממים אף שלשה אינן נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין ומנין אפילו מאה ת"ל עדים ר"ע אומר לא בא השלישי להקל עליו אלא להחמיר עליו כו'. וכתב הנמוק"י שם בשם ריב"א שמפרש דר"ע חולק על ר"ש וס"ל דאם הוזמו שניהם נהרגין אעפ"י שלא הוזם השלישי עיי"ש. וכ"כ הריטב"א שם. והנה היכא דהוזם רק אחד מהם גם ר"ע מודה דאינו נהרג כיון דבעינן שיהי' הזמה עכ"פ בשנים וכמבואר במתני' שם דתני מה שנים אינן נהרגין עד שיהיו שניהם זוממין ומשמע דזה כ"ע מודים והוא מטעם דכתיב והנה עד שקר העד ואמר מר כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד וכמ"ש רש"י שם ד"ה שהרי אמרו חכמים עיי"ש. וי"ל דרמב"ח ס"ל כר"ע וא"כ שפיר שייך הסברא גם בשני אחים שהעידו עם אחד מן השוק והיינו דדלמא לא יוזמו רק האחים והשלישי לא יוזם כלל ויהיו האחים נהרגין אף שלא הוזם השלישי. וא"כ שפיר נהרג בעדות אחיו דהא אי לאו דאסהיד אחיו בהדייהו לא הוי מיקטל כיון דלא הי' מוזם רק הוא לחוד דהא איש נכרי לא הוזם כלל והיכא שהוזם רק אחד גם ר"ע מודה דאינו נהרג וכמ"ש בסמוך וא"כ שפיר צריך להביא הברייתא דאין עדים נעשין זוממין עד שיוזמו שניהם דלפי"ז שפיר שייך הסברא גם בשני אחים שהעידו עם אחד מן השוק וכנ"ל. אבל לולא הברייתא והו"א דאם הוזם רק אחד מהם ג"כ נהרג א"כ שוב ל"ש הסברא בשני אחים שהעידו עם אחד מן השוק דהרי בכה"ג לא מיקטל בעדות אחיו דהא אף שלא הי' אחיו מסהיד עמו היו מקבלין עדותו עם האחד מן השוק וכשהוזם הוא לבדו ג"כ הי' נהרג והבן. אך לכאורה אכתי לא יתכן זאת. לפימ"ש רש"י מכות שם ובסנהדרין דף מ"א ע"ב והרמב"ם בפהמ"ש שם דר"ע אינו חולק על ר"ש וס"ל ג"כ דבעינן שיזומו כולם ואפי' הן מאה עיי"ש, א"כ שוב א"א לפרש כנ"ל דסברת רמב"ח הוא גם בשני אחים שהעידו עם אחד מן השוק והוזמו האחים והשלישי לא הוזם דהרי אם השלישי לא הוזם גם האחים אינן נהרגין ואי דהוזם גם השלישי שוב ל"ש הסברא דרמב"ח דהא כיון דגם השלישי הוזם שוב לא נהרג בעדות אחיו דהא אף אם לא הי' אחיו מעיד עמו ג"כ הי' נהרג כיון דגם האחד מן השוק הוזם. אמנם י"ל דרמב"ח סובר דהברייתא דנקטה דאין עדים נעשין זוממין עד שיוזמו שניהם ולא נקטה עד שיזומו כולם ס"ל דהיכא דהי' שלשה עדים או יותר והוזמו שנים מהן נהרגין אף דלא הוזמו כולם והברייתא חולק על ר"ש ור"ע וא"ש. ולפי"ז א"ש נמי מה שיש לדקדק דאמאי הביא רמב"ח הברייתא מדוע לא הביא המתני' דמכות דאין עדים נעשין זוממים עד שיזומו כולם ולדרכינו ניחא שפיר:

אמנם לפי דרכינו אכתי קשה להרי"ף והרא"ש פז"ב שהביאו דברי הירושלמי דקאמר טעמא דקרובים פסולים לעלמא משום הזמה דנמצא עד זומם נהרג בעדות אחיו וכסברת רמב"ח עיי"ש ולדידהו קשה מנ"ל דשני אחים שהעידו עם אחד מן השוק דהעדות בטלה הלא אליבא דהלכתא דקיי"ל דאין עדים נעשין זוממין עד שיזומו כולם ואפי' הן מאה. א"כ ל"ש הסברא כדרך שכתבתי בשני אחים שהעידו עם אחד מן השוק וכמ"ש בסמוך. אולם בלא"ה תמה עליהם הר"ן סוף פ"ב דכתובות דהרי בגמרא דידן בסנהדרין שם דחה רבא טעמא דרמב"ח ומסיק דקרובים פסולים לעלמא מצד גזה"כ ואמאי שבקו גמרא דילן ונקטו טעמא דהירושלמי שנדחה להדיא בגמרא דידן. ותירץ שלא כתבו דברי הירושלמי מפני הטעם הנ"ל אלא ללמוד ממנו עיקר הדין דעדים קרובים לדיינים פסולים עיי"ש. וא"כ לק"מ קושיתינו כיון דבאמת הרי"ף והרא"ש ס"ל ג"כ דמה דקרובים פסולים לעלמא הוא מצד גזה"כ וכדמסיק בגמרא דידן:

(י) סעיף יח אם הקהל מינו עדים כו' כשרים להעיד אפי' לקרובים. עיין בתשב"ץ ח"ד בטור הראשון סי' ט"ו שכתב דזה הוא דוקא במילי דממונא אבל בדבר שבערוה בגיטין וקידושין לא מהני תקנה ובעינן דוקא שני עדים כשרים עיי"ש. וכ"כ התה"ד סי' רכ"ז והביאו הב"ש באע"ז סי' קס"ט סק"ב לענין דיינים בחליצה דאף דבד"מ מהני אם קיבל עליו קא"פ אבל בחליצה לא מהני כיון דהוא מילתא דאיסורא עיי"ש:

(יא) שם ברמ"א וכן דיינים הממונים בעיר לא ידונו לקרוביהם. עיין בהגהות דרישה ופרישה לעיל סי' כ"ב שכתב דאם התנו הקהל בפירוש שידונו אפי' לקרובים מהני ויכולים לדון לקרובים וכמו בעדים דמהני תנאי הקהל להעיד לקרובים עיי"ש. אמנם ראיתי בתשובת הגאונים סי' ז' שכ' שם וז"ל ואפי' התנו הקהל לדון לקרובים כרחוקים לא יוכל למכפיי' בעבור תנאי זה של הקהל שיקבל עליו דיין זה עכ"ל וזה הוא דלא כדעת הדו"פ דהא כוונת הדו"פ הוא דמהני תנאי הקהל היינו שיכולו לדון לקרובים בכפיי' דאי בלא כפיי' רק מרצונם הטוב הרי א"צ לתנאי הקהל דהא הם מקבלים עליהם בעצמם וצ"ע בזה לדינא:

תוכן העניינים

אלפי מנשה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה