אלפי מנשה חושן משפט· רבי מנשה איכנשטין
סימן ל
(א) סעיף ב' והשני אומר מנה לבן. הטור כתב בזה דצריך לתבוע שניהם וכמ"ש הרמ"א. ועיין בטו"ז שהקשה מסי' קמ"ה שכתב הטור באחד אומר אכלה חיטין ואחד אומר אכלה שעורין דא"צ שיאמר המחזיק שאכל שתיהן עיי"ש. ולפענ"ד לק"מ דהא התם טעמא הוא משום דבין חיטין ובין שעורין טעו אינשי וכמ"ש הטור שם וכן הוא בגמרא. משא"כ במנה שחור ולבן ס"ל להטור דלא טעו אינשי בין מנה שחור ללבן וכמ"ש הכנה"ג בסי' זה בהגהות הטור אות ל' עיי"ש וא"כ א"ש ולק"מ:
(ב) סעיף ג' וישבע שבועת התורה על מאה כו'. עיין בש"ך שכתב והא דלא משתבע על הכל מכח דר"ח כיון דאין כאן עדים אלא ע"י צירוף לא אמרינן הכי וכן משמע מדברי הסמ"ע והוא מגמגם בזה עיי"ש בש"ך. והטו"ז כתב טעם אחר דמש"ה לא שייך שבועה דר"ח בעדים ע"י צירוף כיון דלא מהני עדות מיוחדת בקנס כמו דלא מהני באישות וא"כ ל"ש הק"ו דר"ח עיי"ש. ועיין בקצה"ח שחולק על הטו"ז וכתב דאין ענין קנס לאיסור אישות דבאיסור אישות נוגע לד"נ ושפיר בעינן ראי' כאחד והגדה כאחד כמו בד"נ אבל קנס דינו שוה לד"מ והביא ראי' מב"ק דף ע"ד ע"ב דמבואר שם בהדיא דעדמ"י מהני בקנס עיי"ש. וראיתי בס' ים התלמוד בב"ק דף ע"ד שמתרץ קושיא זו וכתב דמה דס"ל להטו"ז דעדמ"י פסול בקנס הוא לאו משום דדמי לאישות אלא דבלא"ה פסול משום דבקנס בעינן עדות שאתה יכול להזימה ובעדמ"י הרי הוי עדות שאאי"ל משום דיכול לומר לחייבו שבועה באתי דלא ידעתי אם יש עוד אחר וכמו דאמרינן בב"ק דף כ"ד אנן מנא ידעינן דכל דקאי בבי דינא לאסהודי קאתי. וגם בקנס איכא שבועה בעד אחד וכמ"ש האחרונים בשם הרשב"א [באמת ברשב"א ב"ק דף מ"א כתב בהדיא דע"א בקנס אינו מחייב שבועה עיי"ש אך ראיתי באספ"ז ב"ק שם ד"ה מודה בקנס שהביא בשם תוס' שאנץ דכ' כן דע"א בקנס מחייב שבועה עיי"ש] וממילא ל"ק מכאן דכאן מיירי שראו שניהם כאחת רק דהגדה לא הי' כאחת והוי שפיר עדות שאתה יכול להזימה זת"ד עיי"ש והנה מ"ש דהתם בב"ק מיירי שראו שניהם כאחת לא ידעתי איך כתב כן בפשיטות הלא מסתימת לשון הש"ס דקאמר כי אתי עד אחר מצטרף בהדי' משמע אף היכא דלא ראו כאחת רק אחד ראה מחלון זה ואחד ראה מחלון זה ולא ידע אחד מחבירו. וכן יש להוכיח מדברי רש"י ז"ל שם שכתב דהלכה כריב"ק דאמר שומעין דבריו של זה היום ושל חבירו למחר. ולכאורה הוא תמוה דהלא מימרא דשומעין דבריו שר זה היום כו' ר"נ קאמר לה ולא ריב"ק וכדאיתא בסנהדרין דף למ"ד ואף דאיתא התם בסנהדרין דמודה ריב"ק לר"נ דשומעין דבריו של זה היום כו' מ"מ הו"ל לרש"י לנקוט ר"נ דהוא בעל המימרא דשומעין כו'. ונ"ל דמש"ה נקט רש"י דייקא ריב"ק ולא ר"כ דאיתא בסנהדרין שם דריב"ק ס"ל דלא בעינן שיראו כאחד ור"נ ס"ל דבעינן שיראו כאחד והלכך נקט רש"י אליבא דריב"ק לאשמעינן דמה דאמרינן התם עפ"י ע"א כי אתי ע"א מצטרף בהדי' מיירי אף דלא ראו כאחת רק אחד ראה מחלון זה ואחד ראה מחלון זה. והן אמת דמהרנ"ש בגליון הש"ס כתב דט"ס נפל ברש"י וצ"ל ר"נ במקום ריב"ק עיי"ש. אמנם לפענ"ד נראה דלאו ט"ס הוא רק בכיוון דקדק רש"י ז"ל בלשונו הקדוש ונקט ריב"ק וכוונתו הוא כמ"ש. ועוד אף אי נימא דט"ס הוא ברש"י וצ"ל ר"נ מ"מ הרי גם אליבא דר"נ דס"ל דבעינן שיראו כאחד מ"מ נוכל לפרש דמיירי בכה"ג שאחד ראה מחלון זה ואחד ראה מחלון זה והוא עפ"י מ"ש הריטב"א מכות דף וא"ו דלא פליגי בסנהדרין שם על ריב"ק אלא בהלואה אחר הלואה. אבל בהלואה אחת רק אחד רואה מחלון זה ואחד רואה מחלון זה כ"ע מודים דכשרה אעפ"י שלא ידע שום אחד מחבירו עיי"ש [עיין בנוב"י מהדו"ת חאע"ז סי' י"ג שהוא כתב ג"כ כן ולא זכר שכ"כ הריטב"א. והן אמת דמדברי הנמוק"י פ"ק דמכות מבואר דפליגי אף בראו הלואה אחת אחד מחלון זה ואחד מחלון זה שכתב שם וז"ל וה"מ דבעינן רואין זה את זה בד"כ אבל בד"מ קיי"ל כריב"ק דאפי' הלואה אחר הלואה מצטרפין כו' כ"ש כשראו שניהם ההלואה ביחד זה מחלון זה וזה מחלון זה וש"מ דמהכא יליף לה ר' יהושע מדחזינן בגמרא דהכשיר קרא עדמ"י בממון עכ"ל. ואי כדברי הריטב"א הנ"ל א"כ מה קאמר דר"י יליף מהכא מדהכשיר קרא עדמ"י הא בכה"ג דמיירי במכות שם כ"ע מודים דכשר. אע"כ דדעת הנמוק"י היא דגם בראו הלואה אחת א' מחלון זה ואחד מחלון זה ג"כ פליגי. אך באמת מרהיטת הסוגיא בסנהדרין שם מבואר כדברי הריטב"א ודעת הנמוק"י צ"ע כעת אצלי]. וא"כ התם דמיירי שמעידין על הטביחה הרי מעידין על מעשה אחת וכיון דמדמינן זאת לדיני ממונות הרי שפיר נוכל לפרש דמיירי באחד ראה מחלון זה ואחד מחלון זה ולא ידע שום אחד מחבירו ומצטרפין אליבא דכ"ע. אך י"ל דמ"ש הים התלמוד דהש"ס שם מיירי שראו כאחת לא קאמר רק בדרך אפשר דאפשר לומר כן דמיירי היכא שראו כאחת. אולם באמת אף אי נימא כן ג"כ לא יצדק דבריו דהא כוונתו הוא דהיכא דראו כאחת לא יכול לומר דלא בא רק לחייבו שבועה דלא ידע שיש עוד אחר דכיון דראו כאחת הרי ידע שיש עוד אחר. ובאמת ז"א דהרי מה דאנו דנין דיכול לומר כן שלא ידע שיש עוד אחר הוא לענין הזמה דכשהוזם יכול לומר כן והלא אם הוזם הרי לא ראה כלל ולא הי' לו צירוף כלל עם אחר וכמ"ש התוס' מכות דף וא"ו ע"א ד"ה אמר רבא עיי"ש. וא"כ שוב שפיר יכול לומר דלא ידע שיבא עוד אחר. איברא דנ"ל מטעם אחר לומר דהתם אינו יכול לומר לחייבו שבועה באתי דהרי הוא מעיד על הטביחה ושני עדים כבר העידו על הגניבה וכדתני שם במתני' וע"כ גם אותו העד שהעיד על הטביחה ידע מזה שכבר העידו שנים על הגניבה דאל"כ למה העיד על הטביחה וא"כ הרי כבר נעשה חשוד עפ"י העדים שהעידו שגנב ושוב א"י לומר לחייבו שבועה באתי דהא יודע שהוא חשוד וע"כ דביאתו הי' לחייבו קנס כשיצטרף עוד עם ע"א וא"כ שוב שפיר הוי עדות שאתה יכול להזימה. [ועיין גם בים התלמוד שם לעיל במתני' שהקשה דאמאי גנב עפ"י שנים וטבח עפ"י ע"א פטור מדו"ה הרי נעשה חשוד עפ"י העדים שגנב והוי על הטביחה משואיל"מ. ועיין במפה"י שם שתירצו דכאן שהעד יודע שהוא חשוד לא אמרינן מהשאיל"מ עיי"ש]:
אמנם אכתי לא נח רוחי בזה ליישב שיטת הטו"ז דהא מ"ש הים התלמוד דעדמ"י פסול בקנס מטעם דהוי עשאאי"ל זה יתכן רק לשיטת הסוברים דע"א מחייב שבועה בקנס אבל הא דעת רוב פוסקים הוא דע"א אינו מחייב שבועה בקנס וכן קיי"ל להלכה לקמן סי' פ"ז סעיף כ"ו עיי"ש [ואף דבש"ע שם לא נמצא רק היכא דתבעו בלי שום עד כלל דפטור משבועת היסת. אולם ע"כ דין זה הוא כשיטת הפוסקים דע"א אינו מחייב שבועה דאורייתא בקנס דלדעת הפוסקים דע"א מחייב שבועה דאורייתא בקנס בודאי בלא עד חייב שבועת היסת וכמו בממון. וכן ראיתי בבאר הגולה שם שכתב על דינא דהמחבר שם דה"ה אם יש עליו ע"א והוא כופר דפטור משבועה עיי"ש]. וא"כ שוב הוי עדמ"י גם בקנס עשאי"ל דהא לא מצי למימר לחייבו שבועה באתי. וא"כ שוב שורת הדין נותן דיהא עדמ"י כשר בקנס. וראיתי בנוב"י מהדו"ק חאע"ז סי' ע"ב שכתב ג"כ כדברי הים התלמוד הנ"ל דעדמ"י לא מהני בקנס מטעם דהוי עשאאי"ל דיכול לומר לחייבו שבועה באתי. ובסי' ע"ד שם הביא בשם הגאון מוהרר"י בכר דוד בעל ס' דברי אמת שתמה עליו הא בקנס ל"ש שבועה [הוא כתב כן בפשיטות דבקנס ל"ש שבועה ולא זכר שזה הוא פלוגתא בין הראשונים]. ועי"ז כתב הנוב"י שם לחלק בין קנס לבד בלי חיוב ממון ובין חיוב קנס וממון דהיכא דאין בעדותן רק חיוב קנס לבד ולא שום חיוב ממון עדמ"י כשר דשפיר הוי עשאי"ל דאינו יכול לומר לחייבו שבועה באתי כיון דליכא שבועה בקנס והתם בב"ק בעדי טביחה דליכא בעדותן רק חיוב קנס כשר עדמ"י אבל בעדי קנסות שיש בעדותן ממון כגון באונס ומפתה או גניבה שהקרן ממון והכפל קנס לא מהני עדמ"י לענין הקנס דהוי עשאאי"ל די"ל לחייבו שבועה על ממון באתי עיי"ש. ולפי"ז א"ש דינו של הטו"ז דעדמ"י פסול בקנס אפי' לשיטת הפוסקים דע"א אינו מחייב שבועה בקנס והיינו היכא שיש בעדותן קנס וממון ולק"מ מש"ס ב"ק הנ"ל כיון דהתם מיירי היכא דאין בעדותן רק חיוב קנס לבד וכמ"ש הנוב"י. [ומ"ש הנוב"י מתחלה בסי' ע"ב שם ליישב הקושי' מש"ס ב"ק דהתם הכוונה הוא שיעידו מחדש שניהם כאחד בב"ד וכמ"ש התוס' שם עיי"ש. זה ליתא דהתוס' שם לא כתבו כן רק למ"ד דבעינן גם בד"מ שיעידו שניהם כאחד אבל למ"ד בד"מ דשומעין דבריו של זה היום ושל חבירו למחר מבואר שם בתוס' דגם בקנס ס"ל כן וא"צ שיעידו מחדש בב"ד עיי"ש וכ"כ הקצה"ח כאן בדעת התוס' עיי"ש. ואולי לזה כיוון הגאון מוהר"י בכר דוד שהביא הנוב"י בסי' ע"ד וז"ל ורום מעלתו הקשה עלי מדברי התוס' ב"ק דף ע"ד דאף בדיני קנסות הדין כן עכ"ל עיי"ש]:
אך קשיא לי על מ"ש הנוב"י הנ"ל לחלק בין קנס לבד לקנס וממון. הלא גמרא ערוכה הוא דגם בקנס וממון מהני עדמ"י והוא בש"ס ב"ק דף ע"ה דאיתא שם אמר רב המנונא מסתברא מלתא דרב [דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור] באומר גנבתי ובאו עדים שגנב פטור שהרי חייב עצמו בקרן כו' אמר רב אשי מתני' נמי דיקא דתנן גנב עפ"י שנים וטבח ומכר עפ"י ע"א או עפ"י עצמו משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי דו"ה ל"ל דתני גנב עפ"י שנים ליתני גנב וטבח עפ"י ע"א או עפ"י עצמו אינו משלם אלא הקרן אלא לאו הא קמ"ל גנב עפ"י שנים וטבח ומכר עפ"י ע"א או עפ"י עצמו דלא מחייב עצמו בקרן הוא דאמרינן עפ"י עצמו דומיא דעפ"י ע"א מה עפ"י ע"א כי אתא ע"א מצטרף בהדי' מיחייב עפ"י עצמו נמי כי אתו עדים מחייב. אבל גנב וטבח ומכר עפ"י ע"א או עפ"י עצמו דחייב עצמו בקרן לא אמרינן עפ"י עצמו דומיא דעפ"י ע"א ע"כ. פירוש דאם גנב וטבח ומכר עפ"י ע"א כי אתי ע"א מצטרף בהדי' מחייב אבל גנב וטבח ומכר עפ"י עצמו לא הוי דומיא דעפ"י ע"א וכי אתו עדים אח"כ פטור מכפל ומתשלומי דו"ה כיון דחייב עצמו בקרן. הרי מבואר בהדיא דאם גנב וטבח ומכר עפ"י ע"א ג"כ כי אתא ע"א מצטרף בהדי' ומחייב אף דהעד מעיד גם על הגניבה דאיכא ג"כ קרן. והיא לכאורה סתירה גדולה לדברי הנוב"י הנ"ל. אולם נ"ל ליישב דהנה הנוב"י בסי' ע"ד שם הביא עוד בשם מוהר"י בכר דוד שהשיג עליו על גוף הדבר שכתב דעדמ"י הוי עשאאי"ל דהעד הראשון יכול לומר לחייבו שבועה באתי הלא מה אהני בעדותו והרי ישבע ויפטור. וכתב הנוב"י להצדיק דבריו דעדיין יכול לומר לחייבו שבועה באתי ולפסלו אח"כ לשבועה אם יהי' עוד ע"א שנשבע לשקר או אפי' עם הבע"ד בעצמו כפי המבואר בפוסקים עיי"ש. והנה מ"ש דיכול העד לומר לחייבו שבועה באתי ולפסלו אח"כ אם יהי' עוד ע"א. אחר נשיקת עפר רגליו אני אומר דבמחילת כבוד הדרת גאונו לא דק בזה. דאיך יכול העד הראשון להתנצל את עצמו לאחר שהוזם לומר דרצונו הי' לפסלו אח"כ כשיבא עוד ע"א הלא כשהוזם הרי שקר העיד וא"כ איך סבר שיבא עוד ע"א שיעיד ג"כ שקר כדבריו וכי מחזקינן לכ"ע להעיד שקר. אך מ"ש דיכול לומר דיצטרף עם הבע"ד בעצמו לפסלו בזה הצדק אתו כיון דחזינן דהבע"ד תבע אותו כעת עם אותו עד בשקר לכן שפיר יש לומר דסבר שיצרף ג"כ עמו בשקר לפסלו. והן אמת דגם בזה יש לי לפקפק דהנה ידוע קושית הים התלמוד שהקשה לפי שיטה זו דהנשבע להכחיש העד יכול העד לצרף עם הבע"ד לפסול את הנשבע א"כ ל"ל קרא דעדמ"י כשר בד"מ הא בלא זה ג"כ יוכל להוציא ממון והיינו שיתבע תחלה עם עד אחד וישבע להכחיש את העד ואזי יפסול אותו בצירוף אותו עד ואח"כ יבא עד הב' ויהי' מחויב שבועה ואיל"מ. ואמרתי תירוץ נכון ומספיק לקושיא זו דהא דכתבו הפוסקים דיכול הבע"ד לצרף עם העד לפסול את הנשבע זה הוא דוקא השתא לאחר דגלי לן קרא דעדמ"י כשר אבל לולא הקרא ודאי נפל בבירא דין זה. והוא דצריך להבין הך דינא דאיך הו"מ בכח הבע"ד לצרף עם העד לפסול את הנשבע הלא הוי נוגע ונהי דהרבינו יקר שהוא המציא דין זה הובא ברא"ש פז"ב ובטור סי' ל"ד מיישב זאת ברמז לשונו דלא הוי נוגע כיון דלאחר השבועה הוי התובע כאחר. בכל זאת אכתי הוי נוגע דיש לחוש שמא יש לו עוד עד אחד ויבא אח"כ את העד הב' ויהי' הנשבע משואיל"מ. אמנם באמת הדבר נכון כיון דעדמ"י כשר לכן לא הוי נוגע דאי יש לו עוד ע"א הרי בלא"ה יוכל להוציא ממון ע"י העדים וא"צ כלל לפסלו מתחלה. וא"כ כל זה ניחא השתא אליבא דאמת דאיכא קרא דעדמ"י כשר אבל לולא הקרא והוי אמרינן דעדמ"י פסול בד"מ לא הי' שייך ש דינו של הר"י כיון דהבע"ד הוי נוגע וכאמור והבן. וא"כ לפי"ז אי נימא דהיכא דאיכא גם חיוב קנס בהדי' חיוב ממון פסול עדמ"י. הרי בכה"ג שוב הבע"ד אינו יכול לצרף עם העד לפסול את הנשבע כיון דהוא נוגע דמש"ה פסלו כדי שיביא אח"כ את העד הב' לתבוע ממנו הממון ויהא הנשבע מחויב שבועה ואיל"מ ושפיר הוי נוגע. וא"כ בכה"ג שוב אין העד הראשון יכול להתנצל ולומר דלא בא רק לחייבו שבועה על הממון ולצרף אח"כ עם הבע"ד לפסלו דהא אינו יכול לצרף כלל עם הבע"ד לפסלו. אמנם אחר העיון אף שכנים אנחנו בזה בכל זאת גוף דינו של הנוב"י דעדמ"י פסול בקנס וממון משום דהוי עשאאי"ל דיכול לומר לחייבו שבועה על הממון באתי ולפסלו אח"כ בצירוף הבע"ד הוא נכון מאוד. דהנה לפי דרכינו הנ"ל עדמ"י בקנס וממון הוי תרתי דסתרי דאם נימא דלא מהני עדמ"י בכה"ג א"כ הרי אינו יכול הבע"ד לצרף עם העד לפסול את הנשבע וכדאמרן. וא"כ שוב הוי עשאי"ל דהא אינו יכול העד הראשון לומר לחייבו שבועה באתי ולצרף עם הבע"ד לפסלו. וא"כ שוב צ"ל דמהני עדמ"י בכה"ג. ואי נימא דמהני עדמ"י בכה"ג הרי שוב יכול הבע"ד לצרף עם העד לפסלו דהא הבע"ד לא הוי נוגע וכנ"ל. וא"כ שוב הוי עשאאי"ל דיכול לומר לחייבו שבועה באתי ולצרף עם הבע"ד לפסלו. וא"כ שוב צ"ל דלא מהני עדמ"י בכה"ג. והנה תרתי דסתרי הוי ספיקא וכמ"ש התוס' פסחים דף כ"ו ע"ב ד"ה עלה עלי' זכר דבאיסורא אזלינן לחומרא בתרתי דסתרי דספק איסור לחומרא עיי"ש. וא"כ בממונא בכה"ג שפיר אזלינן לקולא לנתבע וכמו בכל ספק ממונא דקיי"ל דקילא לנתבע לכן שפיר עדמ"י בכה"ג לא מהני להוציא הקנס מיד המוחזק ודו"ק. ומעתה כיון דעלה בידינו דמ"ש הנוב"י דעדמ"י פסול בקנס וממון משום דהוי עשאאי"ל דיכול לומר לחייבו שבועה על הממון באתי יתכן רק מטעם זה שכתב שם דיכול לומר דרצה לצרף אח"כ עם הבע"ד לפסלו. א"כ נחזי אנן דזה הוא דוקא היכא דגם הבע"ד בעצמו יודע שהנשבע חייב לו וא"כ הרי יודע הבע"ד שהנתבע נשבע לשקר שפיר יכול העד לצרף עם הבע"ד לפסלו שנשבע לשקר ושפיר הוי עשאאי"ל משום דיכול לומר לחייבו שבועה באתי ולצרף עם הבע"ד לפסלו. משא"כ היכא דהתובע תבעו בספק עפ"י עד דג"כ מחויב הנתבע לישבע נגד העד וכדקיי"ל בסי' ע"ה סעיף כ"ג בזה ודאי דאינו יכול העד לצרף עם הבע"ד לפסלו דהא הבע"ד אינו יודע כלל שנשבע לשקר וא"כ בכה"ג שפיר הוי עשאי"ל דהא העד א"י לומר לחייבו שבועה באתי. ולצרף עם הבע"ד לפסלו. ומעתה שפיר לק"מ מהך דש"ס ב"ק הנ"ל דהא התם מיירי בגנבה והרי סתם גנבה הוא בלא ידיעת בעלים א"כ א"י העד לומר לחייבו שבועה על הקרן באתי ולצרף עם הבע"ד לפסלו דהא הבע"ד אינו יודע כלל שהוא גנב ממנו ושפיר הוי עשאי"ל וכשר עדמ"י ודו"ק:
אפס אף שכנים דברינו הנ"ל להצדיק בזה דינו של הנוב"י דבקנס וממון פסול עדמ"י ולק"מ מש"ס ב"ק דף ע"ה הנ"ל וכמ"ש. אבל הא אכתי על הנוב"י גופי' קושיתינו הנ"ל במקומה עומדת דלפמ"ש הוא בעצמו דיכול לומר לחייבו שבועה באתי ולפסלו אח"כ אם יהי' עוד ע"א שנשבע לשקר א"כ הרי מטעם זה הוי עשאאי"ל אפי' היכא דטענו בספק עפ"י עד וכמו התם בגנבה. וא"כ שוב שורת הדין נותן דפסול עדמ"י בקנס וממון אף בגניבה דהבעלים אינם יודעים הי' הגנב דמ"מ הוי עשאאי"ל משום דיכול לומר לחייבו שבועה באתי ולפסלו אח"כ לשבועה אם יהי' עוד ע"א שנשבע לשקר. וכ"כ הנוב"י שם בהדיא דגם בגניבה פסול עדמ"י. אכן אחר העיון ראיתי דלק"מ דמה דקאמר הנוב"י דבקנס וממון לא מהני עדמ"י היינו דוקא היכא שמעיד על מעשה אחת ומאותה מעשה בא החיוב ממון והחיוב קנס וכגון באונס ומפתה או גניבה דהחיוב קרן שהוא ממון והחיוב כפל שהוא קנס באו ממעשה אחת מהגניבה ואם הוא מעיד על המעשה שעשה כדי לחייבו שבועה על הממון ממילא מסתעף מעדותו גם חיוב קנס וא"א להעיד כלל על החיוב ממון בלא החיוב קנס ובזה שפיר יכול לומר דלא בא בעדותו רק לחייבו שבועה על הממון ושפיר הוי עשאאי"ל ובכה"ג כי אתי אח"כ עוד ע"א אין מצטרף בהדי' לחייב קנס. משא"כ היכא דהחיוב ממון והחיוב קנס אינם באים ממעשה אחת רק זו ממעשה אחרת. וזו ממעשה אחרת והוא מעיד על שניהם בזה ודאי אינו יכול לומר לחייבו שבועה על הממון באתי דא"כ ל"ל להעיד גם על המעשה אשר ממנה בא החיוב קנס דהרי לחייבו שבועה על הממון הי' די לו להעיד רק על אותה מעשה לבד אשר החיוב ממון בא ממנה ובכה"ג שפיר כי אתי אח"כ עוד ע"א מצטרף בהדי' לחייב קנס דהוי עשאי"ל. וא"כ לק"מ מש"ס ב"ק דף ע"ה הנ"ל דהא התם מיירי הש"ס היכא שהעד מעיד שגנב וטבח ומחמת הגניבה חייב קרן וכפל ומחמת הטביחה חייב בתשלומי דו"ה. ובזה שפיר כי אתי אח"כ עוד ע"א מצטרף בהדי' לחייבו הכפל ותשלומי דו"ה כיון דבכה"ג שפיר הוי עשאי"ל דהא אינו יכול לומר לחייבו שבועה על הקרן באתי דא"כ ל"ל להעיד גם על הטביחה ומדהעיד גם על הטביחה ע"כ דכוונתו הי' לחייבו גם קנס ושפיר הוי עשאי"ל וכי אתי אח"כ עוד ע"א מצטרף בהדי' ומחייב כפל ותשלומי דו"ה וא"ש ולק"מ:
איברא מדברי הטו"ז מוכח דס"ל דבכל ענין פסול עדמ"י בקנס ואפי' היכא דאין בעדותן רק חיוב קנס לבד דהא הטו"ז כתב לתרץ דמש"ה בדינא דש"ע כאן דמיירי בעדמ"י ל"ש שבועה דר"ח כיון דעדמ"י פסול בקנס לכן ל"ש הק"ו דר"ח מה הודאת פיו שאינו מחייבו קנס כו' עיי"ש. ואי נימא דהיכא דאין בעדותן רק חיוב קנס לבד כשר עדמ"י. א"כ שוב שייך גם בעדמ"י הק"ו מפיו דהא פיו לעולם אינו מחייבו קנס אפי' היכא דמודה בחיוב קנס לבד בלא חיוב ממון משא"כ עדמ"י דמחייבין קנס היכא דאין בעדותן רק חיוב קנס בלבד. ולכאורה לפי"ז לא יתכן נמי מ"ש הנתיבות סק"ד להסיר תלונת הקצה"ח הנ"ל מעל הטו"ז. וכתב דכוונת הטו"ז הוא דעדמ"י פסול בקנס היינו דוקא היכא דכל אחד ראה מעשה אחרת אבל היכא דשניהם ראו מעשה אחת רק אחד מחלון זה ואחד מחלון זה שפיר כשר גם בקנס וא"כ לק"מ מש"ס ב"ק שם דהא התם שניהם ראו מעשה אחת עיי"ש. ולכאורה אכתי לא יצדק בזה תירוץ הטו"ז דהא כיון דעכ"פ כשר עדמ"י בקנס היכא שראו שניהם מעשה אחת א"כ שוב שייך הק"ו גם בעדמ"י דהא בהודאת פיו לעולם אינו מתחייב קנס ועדמ"י מהני לענין קנס עכ"פ היכא שראו שניהם מעשה אחת. אמנם באמת דברי הנתיבות נכונים וברורים ליישב דברי הטו"ז דהא כאן בש"ע מיירי דכל אחד מעיד על הלואה אחרת ובכה"ג בקנס אין מצטרפין ושפיר כתב הטו"ז בזה דל"ש בזה שבועה דר"ח כיון דבכה"ג פסול עדמ"י בקנס. משא"כ בדברי הנוב"י הנ"ל אינו מתיישב דברי הטו"ז דהא לפי דבריו אין חילוק בין אם ראו שניהם מעשה אחת ובין אם כל אחד ראה מעשה אחרת ולעולם היכא דאין בעדותן רק חיוב קנס לבד מצטרפין וא"כ שוב גם בכה"ג דמיירי הש"ע כאן שייך הק"ו ושורת הדין נותן שישתבע מדר"ח. אע"כ דס"ל להטו"ז דבכל ענין פסול עדמ"י ואף היכא דאין בעדותן רק חיוב קנס. ולפי"ז ממילא א"א נמי כלל לומר דכוונת הטו"ז הוא דמש"ה פסול עדמ"י בקנס משום דהוי עשאאי"ל. [והיינו אף לולא החילוק של הנוב"י הנ"ל שמחלק בין קנס לבד ובין קנס דממון. והיינו דנימא דהטו"ז קאי לפי שיטת הסוברים דע"א מחייב שבועה בקנס דלפי"ז אין אנו צריכין לחילוקו של הנוב"י כיון דבלא"ה לק"מ מש"ס ב"ק שם וכמ"ש הים התלמוד הנ"ל מ"מ א"א לומר כן בדעת הטו"ז]. דהא לפי טעם זה הרי מה דפסול עדמ"י בקנס הוא דוקא היכא דלא הגידו כאחת דאז הוי עשאאי"ל דיכול לומר לחייבו שבועה באתי. אבל אם הגידו ביחד אף דהראי' לא הי' ביחד הוי עשאי"ל דכיון דכשבאו ביחד להעיד הרי לא יוכל כל אחד לומר לחייבו שבועה באתי דהא ע"כ באו לחייבו לשלם קנס דשני עדים מחייבין ממון ולא שבועה. וא"כ לא יעלה כהוגן תירוץ הטו"ז הנ"ל דהא כאן בש"ע מיירי דהגידו ביחד והרי כה"ג עדמ"י כשר בקנס כיון דהוי עשאי"ל וא"כ שוב בכה"ג שייך הק"ו דר"ח:
אמנם מצאתי ראיתי להקדמונים שכתבו להיפך מדברי הטו"ז הנ"ל והוא בשו"ת בשמים ראש סי' רל"ז נתווכחו שם הראשונים בהא דנתחבטו כאן הסמ"ע והב"ח והטו"ז והש"ך מדוע בהלואה אחר הלואה אינו משתבע על השאר מדר"ח והחכם השואל שם רצה לומר דגם בהלואה אחר הלואה משתבע מדר"ח והביא בשם הרמ"ה שכתב דלא משתבע מדר"ח משום דא"א לחייבו ממון ושבועה על עדות של זה והוא כדברי הסמ"ע. כתב החכם השואל דאינו יודע למה אין לחייבו ממון ושבועה על עדות של זה עיי"ש. והחכם המשיב כתב וז"ל תשובה גם אני דנתי מתחלה כדברי מר [דמשתבע מדר"ח] והבאתי ראי' ג"כ מהא דאמרינן התם בהך דר"ח דיליף לה בק"ו מפיו שאינו מחייבו קנס ועדים מחייבים קנס ומ"ט שביק מיתה דחמירא דיש כח ביד שתים לחייבו אלא דבעי לאתויי צירוף דריב"ק כן דנתי לפני מורי הרמב"ן ז"ל ולא הודה לי ואמר דטעם יש לחלק דבשלמא בהך דר"ח משתבע כמודה במקצת כיון דאי לא תבע לי' האי טוען האי תביעתא אוחרי נמי הוי משתלם הני חמשים דאסהידו בגווי'. משא"כ הכא דאי לא תבע לי' לאידך פלגא גם האי מנה לא יהיב לי' דאע"ג דאית לי' תרי סהדי הא הוי עדותן מוכחשת בחקירות. והרי אנו צריכין לבטל דעתינו מפני דעתו כי רבה היא עכ"ל. וכוונתו בהראי' שהביא מהך דר"ח הוא כך דהקשה מדוע עשה ר"ח הק"ו מקנס אמאי לא עשה הק"ו ממיתה מה פיו שאינו מחייבו מיתה אינו מחייבו שבועה עדים שמחייבים מיתה אינו בדין שמחייבו שבועה. ע"ז תירץ דר"ח בעי לאתויי צירוף דריב"ק דגם עדים דהלואה אחר הלואה מחייבו שבועה ובעדים ע"י צירוף לא יכול לעשות הק"ו ממיתה דהא עדים ע"י צירוף אינם מחייבים מיתה. ולכך עשה הק"ו מקנס ושפיר שייך הק"ו גם בעדים ע"י צירוף כי גם עדים ע"י צירוף מחייבים קנס כן הוא כוונתו בהראי' הנ"ל. הרי מפורש יוצא דגם עדים ע"י צירוף מחייבים קנס ולא כשיטת הטו"ז. וגם מהרמב"ן שם שחולק עליו מטעם אחר משמע דגם הרמב"ן מסכים לזה דעדים ע"י צירוף מחייבים קנס:
(ג) סעיף ו' ברמ"א וכן דיני עדות דבר איסור. לאו דוקא בדיני איסור והיתר אלא גם בדיני אישות לאסור אשה על בעלה ג"כ מצטרפין ולזה כיוון הרמ"א במה שהראה מקום לאע"ז סי' י"א דשם כתב כן בהדיא בדיני אישות עיי"ש. והנה האחרונים ובראשם הגאון בעל שאגת ארי' בתשובה הנדפס בשו"ת בית אפרים חאע"ז סי' מ"ב הקשה לשיטת הסוברים דעדות מיוחדת מצטרפין לאסור אשה על בעלה מהא דאיתא בסנהדרין דף מ"א עדי נערה המאורסה שהוזמו אינן נהרגין מתוך שיכולים לומר לאסרה על בעלה באנו. והקשה הא ע"כ להרגה באו דאי לאסרה על בעלה ל"ל למימר שראו בב"א עיי"ש. ונ"ל ליישב דיכולין לומר דמש"ה אמרו שראו שניהם מעשה אחת דחששו שמא יבואו עדים ויכחישם ואי הוי אומרים שכל אחד ראה מעשה אחרת הרי הם נפסלים כיון דהוי תרי נגד חד דהא הם אינם מסייעים זה לזה כיון דמה דראה זה לא ראה זה. משא"כ אם אומרים שראו שניהם מעשה אחת אם יבואו עדים ויכחישם לא מיפסלו כיון דהוי תרי נגד תרי וכדקיי"ל כר"ה בשתי כתי עדים המכחישים זא"ז זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה. אולם אכתי קשה הלא אכתי הו"ל למימר שראו שניהם מעשה אחת רק לא ראו זה את זה שא' ראה מחלון זה וא' ראה מחלון זה דבכה"ג אם יבואו עדים ויכחישם לא יופסלו דהוי תרי נגד תרי דנהי דהם לא ראו זה את זה. אבל הא שניהם מעידים על מעשה אחת שזה המעשה הי'. ושפיר הוי תרי נגד תרי. וכן ראיתי בשעמ"ש בסי' זה סק"ד שכ"כ דבכה"ג הוי תרי נגד תרי עיי"ש והוא פשוט. ונ"ל ליישב דהנה הרמב"ם פי"ח מהל' עדות פסק דהכחשה בהדי הזמה הוי הכחשה. והנה היכא דלגבי הזמה הוי תרי נגד חד ותרי נגד חד ולגבי הכחשה הוי תרי נגד תרי והיינו בעדות מיוחדת שאחד ראה מחלון זה ואחד ראה מחלון זה ובאו שני עדים והזימם הוי כתרי נגד חד כיון שאין הנזומים מסייעין זה לזה שאין האחד יודע כלום בעדותו של חבירו וכ"כ התוס' ב"ק דף ע"ג לפרש הא דאמרינן שם דאם אסהידו בי' תרי בחד ותרי בחד גם רבא מודי דלמפרע נפסל דתו ליכא חידוש עיי"ש. ובכה"ג אם השנים האחרונים הכחישו ג"כ את המעשה שלא הי' הרי הוי לגבי הכחשה תרי נגד תרי אף דהראשונים הם עדמ"י כיון דעל גוף המעשה מסייע אחד לחבירו שכן הי' וכמש"ל. בזה נ"ל דחשוב הזמה אף דאיכא גם הכחשה בהדי'. והוא דהנה דינא דהרמב"ם הנ"ל צריך ביאור וכי מחמת דאיכא גם הכחשה בהדי' הזמה יגרע כח הזמה. וכתב הלח"מ שם לפרש טעמו של הרמב"ם דכיון דעד זומם חידוש הוא דמה חזית דציית להני ציית להני לכן אין לך בו אלא חידושו. היינו בהזמה לבד אבל לא היכא דאיכא גם הכחשה עיי"ש. וכתבו האחרונים בביאור הדברים כיון דבהזמה נאמנים העדים האחרונים ולא אמרינן מה חזית כו' ולגבי הכחשה אמרינן מה חזית כו' ואין העדים האחרונים נאמנים יותר מהראשונים א"כ אם איכא גם הכחשה בהדי הזמה הרי ההכחשה מתנגדת להזמה וזה ל"ש לומר דכח הזמה ידחה כח ההכחשה דלא נימא גם בהכחשה מה חזית כו' ויהיו העדים האחרונים נאמנים גם לגבי ההכחשה דהא הזמה חידוש הוא. לכן יותר מסתבר לומר דיש בכח ההכחשה דאמרינן בי' מה חזית לדחות כח הזמה דנימא גם בהזמה מה חזית. וא"כ זה הוא דוקא היכא דגם לגבי הזמה הוי תרי נגד תרי דאז הזמה חידוש הוא ובזה שפיר נתבטל הזמה לגבי הכחשה ואמרינן גם בהזמה מה חזית משא"כ היכא דלגבי הזמה הוי תרי נגד חד ותרי נגד חד ולגבי הכחשה הוי תרי נגד תרי הרי אין ההכחשה מתנגדת כלל להזמה דהא בהזמה ל"ש כלל מה חזית דהא שפיר העדים האחרונים נאמנים טפי מהראשונים אף לולא דגלי קרא בהזמה כיון דהם תרי נגד חד וכדאמרינן בש"ס ב"ק שם דאם אסהידו בי' תרי בחד ותרי בחד לא הוי חידוש. וא"כ שפיר חשיב הזמה אף דאיכא גם הכחשה בהדי' ועושין בהו דיני הזמה. והנה בעדי נערה המאורסה לענין עונש העדים מועשיתם לו כאשר זמם אין חילוק בין הזמה ובין הכחשה כיון דגם בהזמה אינן נהרגין וכדאמרינן בגמרא מ"מ אכתי יש חילוק בין הזמה להכחשה לענין פיסול דבהזמה מפסלו עכ"פ וכמו בכל מקום. ובהכחשה לא מפסלו. וא"כ מיושב שפיר הקושיא הנ"ל דיכולין לומר דמש"ה אמרו שראו כאחד דחששו שמא יבואו עדים ויזומו אותן וגם יכחישו גוף המעשה ואם יאמרו שלא ראו זה את זה הרי יהי' לגבי הזמה תרי נגד חד ויפסלו מכח הזמה לכך אמרו שראו כאחד ושוב לא יפסלו ודו"ק:
ואין לומר דאפי' היכא שאמרו שראו כאחד והוי בהזמה תרי נגד תרי ואיכא גם הכחשה בהדי' נהי דחשיב הכחשה מ"מ מפסלו העדים הראשונים וכמ"ש הריב"ש סי' רס"ו והובא בב"י סי' ל"ח בהזמה שלא בפניהם דאמרינן דהוי הכחשה היינו לענין עונש העדים מועשיתם לו כאשר זמם. אבל עדותן בטילה ופסולים הם לכל עדות שבתורה ולא הוי כב' כתי עדים המכחישות זא"ז עיי"ש. דז"א דשאני הכחשה בהדי הזמה דכיון דהזמה בטלה לגבי הכחשה ואמרינן גם בהזמה מה חזית וכמ"ש בסמוך בשם הלח"מ והאחרונים א"כ הוי כאילו אין כאן רק הכחשה לבד ולא מפסלו. ועוד דבאמת הש"ך בסי' ל"ח והרלב"ח בתשובה סי' קל"א והר"מ אלשקר סי' ס"א ועוד רבים והובא בכנה"ג סי' ל"ח חולקים על הריב"ש דאפי' בהזמה שלא בפניהם לא מפסלו עיי"ש. ועיין גם בנוב"י מהדו"ק חאע"ז סי' ע"ב שהאריך להביא ראיות לסתור דעת הריב"ש עיי"ש. וא"כ כ"ש בהכחשה בהדי הזמה דלא מפסלו:
(ד) סעיף ט בד"מ א"צ להעיד שני העדים כאחד כו'. בש"ס ב"ק דף ע"ד ע"ב אמרינן שם גבי קנס עפ"י ע"א כי אתי ע"א מצטרף בהדי'. וכתב רש"י ז"ל דהלכה כריב"ק דאמר בסנהדרין דף למד שומעין דבריו של זה היום ושל חבירו למחר ועיין בגליון הש"ס בשם המהרנ"ש שרצה למחוק מ"ש רש"י ריב"ק ולהגי' במקומו ר' נתן דמימרא דשומעין דבריו של זה היום כו' ר' נתן קאמר. אך מאחר דאמרינן בסנהדרין דריב"ק מודה לר"נ נראה דאין למחקו עיי"ש. ועיין מה שכתבתי בזה לעיל סק"ב. וכעת אני אומר לפרש כוונת רש"י ז"ל על דרך אחר דבמכיוון נקט רש"י ז"ל בלשונו הטהור ריב"ק ולא ר"נ. והוא דהנה במכות דף וא"ו ע"ב אמר רב נחמן עדות מיוחדת כשירה בד"מ דכתיב לא יומת עפ"י ע"א בד"נ הוא דאין כשרה אבל בד"מ כשרה. והקשו התוס' שם דנילף ד"מ מד"נ להך מילתא דעדמ"י פסול מדכתיב משפט אחד וכמו דילפינן דקרובים פסולים בד"מ מקרא דלא יומתו אבות על בנים מטעם משפט אחד ותירצו דהאי קרא ע"כ לאו בד"מ קאי דע"א מועיל לממון דלשבועה מיהא איתי' עיי"ש. ולפי"ז לפי מה דקיי"ל דבקנס אין ע"א מחייב שבועה א"כ מהראו שיהא עדמ"י פסול בקנס דהא שוב צריך למילף קנס מד"נ מדכתיב משפט אחד. [והא דעדמ"י כשר בד"מ אף בדברים שאין נשבעים עליהם וכמו שטרות וקרקעות התם שאני כיון דהם בכלל ד"מ וכיון דיש ד"מ שמועיל ע"א לשבועה שוב לא קאי האי קרא אד"מ כלל וכ"כ בנוב"י מהדו"ק חאע"ז סי' ע"ב. משא"כ דיני קנסות הרי זה אינו בכלל ד"מ]. אמנם דברי התוס' הנ"ל לכאורה צ"ע דמה הקשו דנילף ד"מ מד"נ דעדמ"י פסול הלא ריב"ק יליף בסנהדרין דלא בעינן בד"מ ראי' כאחד מדכתיב והוא עד או ראה או ידע מ"מ עיי"ש. וא"כ כיון דגלי קרא בהדיא דבד"מ כשר עדמ"י איך שייך לומר דנילף מד"נ מטעם משפט אחד דעדמ"י פסול בד"מ. אך באמת דברי התוס' נכונים. והוא דהנה הריטב"א מכות שם והזכרתיו לעיל סק"ב הקשה מאי קמ"ל רב נחמן דעדמ"י כשר בד"מ הא קיי"ל כריב"ק דאפי' הלואה אחר הלואה מצטרפין ואעפ"י שהיו שתי הלואות חלוקות ולא ראו זה את זה וכ"ש זו שהי' מעשה א' וברגע אחד אלא שלא ראו זא"ז. ותירץ שלא נצרכה הא דרב נחמן אלא לרבנן דפליגי עלי' דריב"ק וס"ל דהלואה אחר הלואה אין מצטרפין אפ"ה כל שבהלואה אחת כשרה אעפ"י שלא ידע שום אחד בחבירו עיי"ש. ולפי"ז כיון דרב נחמן קאי אליבא דרבנן דפליגי על ריב"ק והם ילפו שם מקרא דהלואה אחר הלואה אין מצטרפין ורק בהלואה אחת יליף רב נחמן מקרא דלא יומת דדוקא בד"נ פסול עדע"י אבל בד"מ כשרה א"כ שפיר מקשו התוס' דנילף ד"מ מד"נ מטעם משפט אחד דאפי' כה"ג עדמ"י פסול בד"מ דהרי אין כאן קרא בהדיא דכה"ג עדמ"י כשר בד"מ אלא דקאמר מדכתיב רק בד"נ דעדמ"י פסול ש"מ דבד"מ כשר ושפיר מקשו התוס' דמטעם משפט אחד נילף ד"מ מד"נ ונימא דכוונת התורה לא היתה דרק בד"נ פסול אלא דהקרא קאי גם אד"מ וע"ז תירצו דכיון דע"א מועיל לשבועה ע"כ האי קרא לא קאי אד"מ. ומעתה לפי"ז מה שכתבתי בסמוך דלפי תירוץ התוס' הנ"ל יוצא דבקנס דע"א אינו מחייב שבועה פסול עדמ"י זה הוא דוקא לרבנן דפליגי על ריב"ק וס"ל דהלואה אחר הלואה אין מצטרפין ורק בעדמ"י שבהלואה אחת מודים דכשר וכדיליף רב נחמן מקרא דלא יומת ואליבא דידהו שפיר קשה קושית התוס' הנ"ל וכמ"ש. וצ"ל כמו שתירצו התוס' כיון דע"א מועיל לשבועה לכן כשר עדמ"י בד"מ וא"כ לדידהו שפיר בקנס דע"א אינו מחייב שבועה פסול עדמ"י אף היכא שראו שניהם מעשה אחת אלא דלא ראו זה את זה. אבל לריב"ק דס"ל דהלואה אחר הלואה מצטרפין דיליף זאת מקרא דוהוא עד או ראה או ידע וא"כ ל"ק כלל קושית התוס' הנ"ל וכמש"ל וא"כ ממילא דכשר נמי עדמ"י בקנס דהרי מה דכשר עדמ"י בד"מ הוא לאו משום דע"א מועיל לשבועה אלא מצד הקרא דגלי בפירוש דעדמ"י כשר בד"מ ושוב אין לחלק כלל בין ד"מ לדיני קנסות דהא לא תלוי כלל בשבועה ושפיר גם דיני קנסות ילפינן מהאי קרא דוהוא עד או ראה או ידע דעדמ"י כשר אף דע"א אינו מחייב שבועה בקנס ורק בד"נ הוא דפסול עדמ"י כיון דבפירוש גילתה התורה דעדמ"י פסול בד"נ דכתיב לא יומת עפ"י ע"א [ולפי"ז ליתא כלל לקושית הנוב"י שהבאתי לעיל במוסגר לפי"ד התוס' הנ"ל אמאי קיי"ל דבשטרות וקרקעות נמי עדמ"י כשר הלא בזה ליכא שבועה. ולפימ"ש א"ש דהא קיי"ל כריב"ק א"כ הא דעדמ"י כשר לא תליא כלל בשבועה]. והנה בסנהדרין שם איתא דגם ר' נתן פליג על ריב"ק וס"ל דהלואה אחר הלואה אין מצטרפין דאמרינן שם דכ"ע כרבנן דפליגי עלי' דריב"ק כו' עיי"ש. אך בעדמ"י שבהלואה אחת שלא ראו זה את זה גם ר' נתן מודה דכשר בד"מ מקרא דלא יומת עפ"י ע"א וכדאמר רב נחמן וא"כ גם לר' נתן פסול עדמ"י בקנס אף היכא שראו שניהם מעשה אחת אלא דלא ראו זה את זה וכמש"ל אליבא דרבנן. וכיון שכן שפיר כתב רש"י ז"ל בב"ק שם דהלכה כריב"ק דאמר שומעין דבריו של זה היום כו' דהא התם מיירי בקנס ואמרינן דעדמ"י כשר והרי לר' נתן לעולם פסול עדמ"י בקנס אף היכא שראו שניהם מעשה אחת אלא דלא ראו זה את זה ורק לריב"ק לעולם כשר עדמ"י בקנס וכמ"ש. לכן שפיר נקט רש"י ז"ל דייקא ריב"ק ולא ר' נתן וכוונתו הוא דהלכה כריב"ק בתרתי דשומעין דבריו של זה היום כו' וגם דהלואה אחר הלואה מצטרפין הלכך עדמ"י כשר בקנס ודו"ק ונכון הוא:
ולכאורה יש לפקפק בזה דהרי תירוצינו הנ"ל סובב הולך רק אי נימא דהש"ס בב"ק שם מיירי היכא שראו כאחד רק דלא הגידו כאחד וכמ"ש הים התלמוד והבאתיו לעיל סק"ב דאי מיירי היכא שלא ראו ג"כ כאחד הרי אין אנו צריכין כלל לתירוצינו הנ"ל דבלא"ה ניחא בפשיטות מה דרש"י ז"ל נקט דייקא ריב"ק ולא ר"נ וכמש"ל באות ב' שם. וא"כ כיון דתירוצינו סובב רק לפי מה דנימא דבב"ק שם מיירי שראו כאחד א"כ ליתא כלל לתירוצינו די"ל דבכה"ג גם ר' נתן מו"ה דאפי' בקנס כשר דהא אמרינן בסנהדרין שם דר' נתן סובר דבעינן ראי' כאחד ואפ"ה ס"ל דלא בעינן הגדה כאחד כיון דס"ל לר"נ דלא מקשינן הגדה לראי' וא"כ י"ל דה"נ בקנס דס"ל לר"נ דעדמ"י פסול היינו דוקא היכא שלא ראו כאחד אבל אם ראו כאחד אף דלא הגידו כאחד ס"ל לר"נ דכשר כיון דלא מקיש הגדה לראי'. אמנם ז"א דהרי בד"נ בעינן ראי' כאחד וגם הגדה כאחד וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ריש פ"ד מהל' עדות ועיין בכ"מ שם שכתב שהרמב"ם הוציא כן מדאמרינן בסנהדרין ר' נתן אומר בדיני ממונות [נראה דבש"ס שלפני הנ"מ הי' הגרסא בדיני ממונות ובש"ס שלפנינו ליתא כן] שומעין דבריו של זה היום ושל חבירו למחר משמע דבדיני נפשות כ"ע מודים דצריכין להעיד כאחד דמקשינן הגדה לראי' עיי"ש. א"כ שוב תקשה כקושית התוס' הנ"ל גם בזה דנילף ד"מ מד"נ מטעם משפט אחד דגם בד"מ ליבעי ראי' וגם הגדה כאחד דהרי אין לו לר' נתן קרא בהדיא דבד"מ לא מקשינן הגדה לראי' וכמבואר בסנהדרין שם. וא"כ שוב צ"ל כתירוץ התוס' דכיון דע"א מועיל לשבועה לכן לא דמי לד"נ שיהא בעינן גם הגדה כאחד [ודוקא ראי' בעינן כאחד גם בד"מ אף דע"א מועיל לשבועה כיון דגילתה התורה בפירוש וכדקאמרו רבנן בסנהדרין דכתיב והוא עד ואפקי' רחמנא בלשון חד למימר עד דחזו תרוייהו כחד עיי"ש]. ושוב בקנס דע"א אינו מחייב שבועה צ"ל דמקשינן הגדה לראי' כמו בד"נ מטעם משפט אחד ובעינן ג"כ שיעידו כאחד משא"כ לריב"ק דיליף מקרא דוהוא עד או ראה או ידע דלא בעינן בד"מ ראי' כאחד וכ"ש הוא דלא בעינן הגדה כאחד וכמבואר בסנהדרין שם דאמר ר' יוחנן לר' יוסי בר חנינא לזה הצרכתי השתא ומה עיקר ראי' בהדי הדדי אמר ריב"ק לא בעינן הגדה מבעיא עיי"ש. וא"כ כיון דלריב"ק ילפינן מהאי קרא דוהוא עד או ראה או ידע דבד"מ לא בעינן ראי' כאחד ממילא גם קנס ילפינן מהאי קרא דלא בעינן בקנס ראי' כאחד וכמש"ל. א"כ ל"ש כלל להקשות דניליף דיני קנסות מד"נ מטעם משפט אחד דבעינן הגדה כאחד דהרי כיון דלא בעינן ראי' כאחד כ"ש הוא דלא בעינן הגדה כאחד, וא"ש דברי רש"י הנ"ל וכמ"ש והבן היטב. ולא אכחד תחת לשוני דדברי הכ"מ הנ"ל שכתב דבד"נ כ"ע מודים דמקשינן הגדה לראי'. תמוהים בעיני דהרי ר' נתן פליג בסנהדרין שם על הת"ק וקאמר דאעפ"י דכתיב או ראה ואם לא יגיד בחד קרא מ"מ לא בא להורות להקיש הגדה לראי'. וא"כ מנין לנו לומר דבד"נ מקשינן הגדה לראי' דהרי לית לן קרא, אחר בד"נ למילף להקיש הגדה לראי' וצ"ע [וראיתי להגאון מהרב"פ בהגהותיו על ס' טורי אבן בר"ה דף כ"ג שכתב לפרש כוונת הכ"מ דלפי המסקנא בסנהדרין שם דמודה ריב"ק לר' נתן דבד"מ הראי' וגם ההגדה א"צ להיות כאחד י"ל דגם ר' נתן מודה לת"ק דמקשינן הגדה לראי' והא דלא מצריך הגדה כאחד משום דסובר כריב"ק דגם הראי' א"צ להיות כאחד ומינה בד"נ שצריך שתהי' הראי' כאחד שוב גם הגדה צריך להיות כאחד עכ"ד עיי"ש. אמנם זה הוא דוחק מאוד דמרהיטא דהסוגיא שם מבואר דגם אליבא דמסקנא ס"ל לר"נ דבעינן ראי' כאחד ולא כריב"ק וגם ס"ל דלא מקשינן הגדה לראי']. ואנכי רציתי לומר דיצא לו להרמב"ם כן מהא דאמר רב במכות שם מנין לעדות מיוחדת שהיא פסולה בד"נ שנאמר לא יומת עפ"י ע"א כו' אלא מאי אחד אחד אחד. ונ"ל דהרמב"ם ז"ל הבין דכוונת הש"ס למילף מהאי קרא דבין בראי' ובין בהגדה לא יהי' אחד אחד וא"כ שפיר גם ר"נ מודה דבד"נ בעינן ראי' וגם הגדה כאחד דהא גלי קרא לא יומת עפ"י ע"א. וגם לפי"ז נוכל לומר דלר' נתן בעינן גם בקנס הראי' וגם ההגדה כאחד ולריב"ק לא בעינן בקנס שיראו כאחד ולא שיגידו כאחד. דלר' נתן קשה כקו' התוס' דנילף מקרא דלא יומת גם לענין זה דבעינן בד"מ גם הגדה כאחד ולריב"ק לא קשה וכדרך שכתבתי לעיל לפי דברי הכ"מ ואין רצוני לכפול הדברים והמשכיל יבין מעצמו. אמנם אחר העיון קצת ראיתי דא"א לומר כן דהרמב"ם הוציא דינו הנ"ל מש"ס מכות שם דהא ע"כ מה דיליף רב שם דעדמ"י פסול בד"נ מדכתיב לא יומת עפ"י ע"א כוונתו הוא רק לענין דבעינן ראי' כאחד ולא לענין הגדה כאחד דהא אמרינן שם תניא נמי הכי לא יומת עפ"י ע"א להביא שנים שרואים אותו א' מחלון זה וא' מחלון זה ואין רואין זא"ז שאין מצטרפין עיי"ש. הרי דהברייתא נקט רק ראי' דבעינן שיראו כאחד. ואי נימא דמה דדרש רב מלא יומת עפ"י ע"א דעדמ"י פסול היינו בין בראי' ובין בהגדה בעי צירוף א"כ מאי סייעתא הוא מהברייתא לרב. ואין לומר דהברייתא חדא מינייהו נקט אבל באמת כוונת הברייתא הוא ג"כ דבעינן צירוף בין בראי' ובין בהגדה. דא"כ יותר הו"ל לנקוט דבעינן שיגידו כאחד דבזה הוי רבותא טפי וכדמצינו בסנהדרין שם דס"ל לר"נ גבי ד"מ דבעינן שיראו כאחד ולא בעינן שיגידו כאחד וא"כ הי' צריך הברייתא לנקוט יותר דבעינן צירוף בהגדה וממילא הוי ידעינן דכ"ש דבעי צירוף בראי':
(ה) סעיף יא יבא ב"ד אצל ב"ד. כתב הסמ"ע דמקצת מהב"ד האחד ומקצת מהב"ד השני אינם יכולים להצטרף עיי"ש. ועיין בנתיבות שכתב דדוקא אחד מכל ב"ד אינם יכולים להצטרף משא"כ שנים מכל ב"ד יכולים להצטרף עיי"ש. וכדברי הנתיבות מבואר בהג"א בפ' גט פשוט והובא גם בב"י שכתב ג"כ כדברי הסמ"ע והוא כתב בהדיא דאין אחד מב"ד זה ואחד מב"ד זה מצטרפין עיי"ש. אולם ראיתי בשטמ"ק ב"ב דף קס"ה שהביא בשם הרבינו יונה בעליות שכתב בהדיא דאפי' שנים מכל ב"ד אין מצטרפין עיי"ש:
(ו) שם ויצטרפו עדותן. עיין בשו"ת מהרי"ט צהלון סי' ק"ו שכתב דמדברי הרשב"ם שמפרש וז"ל שיבא ב"ד אצל ב"ד לצרף עדותן ששמעו וישפטו לפי העדות עכ"ל. משמע דדוקא שאותן הדיינים עצמן ידונו עפ"י העדות שקבלו אבל שיצטרפו עדותן וב"ד אחר ידונו לא מהני ומדברי הרמב"ם שכתב יבא ב"ד אצל ב"ד ויצטרפו עדותן משמע שהם יצטרפו עדותן ויכתבו העדות ואז יכולין לדון עפ"י קבלת עדות זה כל ב"ד שירצה עיי"ש:
שוכט"ס לכבוד ידידי הרב הגאון המובהק חריף עצום ובקי בחדרי תורה המפורסם ע"פ תבל לכבוד ולתפארת כש"ת מוה' יצחק שמעלקיס, שליט"א אבד"ק פרעמישלא וכעת הוא אבד"ק לבוב:
ע"ד קושיתו שהגיד לי בהיותי במחנתו. בהא דפריך הש"ס כתובות דף ל"א ע"ב מתני' דמכות דתני אלו הן הלוקין הבא על אחותו ועל אחות אביו וכו'. ממתני' דכתובות דקתני בהני דמשלם קנס והא אין לוקין ומשלמין. והקשה כהד"ג לפי מ"ש הקצה"ח סי' ל"ו בשם הר"א אב"ד דבד"מ דעדות מיוחדת מצטרפין ה"נ דמצטרפין לענין אם נמצא אחד מהם קא"פ דנתבטלו גם העדים הכשרים ובד"נ דעדמ"י אין מצטרפין ה"כ לא הוי צירוף לענין אם נמצא אחד מהם קא"פ ולא נתבטלו העדים הכשרים עיי"ש. וא"כ לפי"ז מה פריך הש"ס שם דלמא מיירי המתני' דמכות הובא שהי' עדמ"י ונמצא אחד מהם קרוב או פסול והרי לענין תשלומין נתבטלו גם העדים הכשרים ולענין מלקות לא נתבטלו העדים הכשרים לכן שפיר קתני דלוקה עכ"ק:
תשובה טרם כל שיח אבאר גוף הקושיא דלכאורה בראשית ההשקפה אין מקום לקושיתו כלל דהא קושית הש"ס שם הוא רק על מתני' דכתובות אמאי משלם קנס הא אין לוקין ומשלם אבל על מתני' דמכות לא מקשה הש"ס כלל אמאי לוקה וכמ"ש התוס' שם ד"ה וקיימא לן דפשיטא לי' להמקשן דמשכחת מלקות בלא קנס כגון בוגרת ומפותה ובעולה עיי"ש. וגם התוס' ישנים שם דכתבו מתחלה דהש"ס פריך על מתני' דמכות אבל הא מסקו אח"כ דהקושיא הוא על מתני' דכתובות עיי"ש. וא"כ כיון דהמקשן פריך רק על מתני' דכתובות ל"ק כלל קושית כהד"ג דהרי המתני' דכתובות ל"ש לשנויי כדברי כהד"ג וכמובן. אך יש להקשות קושיתו אהא דפריך הש"ס על עולא דמשני דמתני' דכתובות מיירי בנערה ומתני' דמכות מיירי בבוגרת דליכא קנס ומקשה הש"ס הא איכא בושת ופגם ובקושיא זו קולע הש"ס על מתני' דמכות ובזה שפיר קשה קושית כהד"ג. אמנם אכתי אין זה קושיא כ"כ דהא י"ל דאין ה"כ דמצי לשנויי כך עפי"ד הר"א אב"ד הנ"ל אך מאי אולמא האי תירוצא מהאי תירוצא דהש"ס. אכן אחרי שובי ראיתי דקושיתו נכונה וגדולה היא על עולא דמשני כאן בנערה כאן בבוגרת ועולא בא לשנויי המתני' דמכות דקתני דלוקה דהא ס"ל לעולא כל היכא דאיכא ממונא ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי וכדאמרינן בגמרא שם. והנה כל המפורשים הראשונים וגם האחרונים טענו על תירוצא דעולא דהוא דוחק מה דלא מוקי גם המתני' דמכות בנערה כי עדיף טפי למוקי גם המתני' דמכות בנערה. וכן נראה ג"כ מלשון הש"ס דקאמר אח"כ השתא דאתית להכי אפי' תימא אחותו נערה. וגם ר"י דמשני כאן בהתרו בו כאן בלא התרו בו קאמר ג"כ לשון זה אפי' תימא אחותו נערה הרי נראה דעדיף טפי למוקי גם המתני' דמכות בנערה. ועיין גם באספ"ז שם ד"ה אפי' תימא שכ"כ. וא"כ שפיר קשה קושית כהד"ג דאמאי דחיק עולא לאוקמי המתני' דמכות בבוגרת הלא הו"ל לאוקמי אידי ואידי בנערה אלא המתני' דמכות מיירי בעדמ"י ונמצא אחד מהם קא"פ וכנ"ל. אך באמת לשיטת הטו"ז בחו"מ סי' ל' דעדמ"י פסול בקנס ל"ק כלל קושיא זו דהא לפי"ז עדמ"י בקנס ונמצא אחד מהם קא"פ ג"כ לא נתבטלו העדים הכשרים וכמו בד"נ. וא"כ לא מצי לשנויי דהמתני' דמכות מיירי בנערה ובעדמ"י ונמצא אחד מהם קא"פ דהרי בנערה איכא קנס ולענין קנס לא נתבטלו העדים הכשרים וא"כ שוב תקשה אמאי לוקה הא מהני עדותן לענין קנס כמו לענין מלקות ואינו לוקה ומשלם, איברא דהקושיא חזקה היא לשיטת הקצה"ח שחולק על הטו"ז שם והעלה דגם בקנס כשר עדמ"י. וגם אנכי בחידושי לחו"מ שם הראתי לדעת שכן כתבו בהדיא הקדמונים והוא בשו"ת בשמים רא"ש סי' רל"ז א"כ שפיר קשה הקושיא הנ"ל דהו"ל לעולא לאוקמי גם המתני' דמכות בנערה וכנ"ל:
ועלה ברעיוני ליישב על דרך הפלפול קצת. דהנה ידוע קושית העולם בשם הרב מפיאסק שהקשה אמאי כשנמצא אחד מהם קא"פ עדותן בטלה הלא הבע"ד מכחיש המעשה ואומר שלא הי' כלל והרי לפי דבריו הוא מודה שלא הי' צירוף קא"פ וא"כ אף שהעדים אומרים שהי' עמהם קא"פ מ"מ הבע"ד נאמן לחובתו וכמו דאמרינן באומר לא לויתי ועדים מעידים שלוה ופרע מחויב לשלם מכח הודאתו דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. ועיין בחידושי הרי"מ בחו"מ סי' ל"ו שכתב לתרץ דכיון דאין עדותן מועיל בלא דברי הבע"ד וגם הבע"ד בעצמו ג"כ אינו מחייב עצמו כלום א"כ הרי הוי חצי דבר ולא מהני ולא דמי להא דאומר לא לויתי דהתם הם עדות שלם גם בלא הודאתו שמעידין שלוה ופרע עיי"ש. ונחזי אנן דהא תינח בשאר דוכתי' משא"כ כאן בעדמ"י ונמצא אחד מהם קא"פ שמעידין שבא על אחת מחייבי מלקות והבועל מכחיש הרי מהני עדותן לענין מלקות אף בלא צירוף דברי הבע"ד כיון דלענין מלקות לא נתבטלו עדותן מחמת הצירוף קא"פ וא"כ שפיר ממילא מהני עדותן גם לענין קנס וכקושית הרב מפיאסק דכאן ל"ש התירוץ הנ"ל דהוי חצי דבר דהא כיון דמהני עדותן לענין מלקות בלא דברי הבע"ד שוב לא הוי חצי דבר וכמ"ש התוס' ב"ק דף ע' ע"ב ד"ה למעוטי בשם הרי"ף דכיון דמהני סהדותייהו של כל כת בפ"ע לענין הפירות שאכל שחייב לשלם אם לא ימצא עדים יותר לכן לא הוי חצי דבר עיי"ש. ועיין גם בס' ים התלמוד שם שכתב דלשיטת הרי"ף דכל דמועיל עכ"פ לענין איזה דבר שיהי' לאו חצי דבר הוא עיי"ש. וא"כ מיושב שפיר קושית כהד"ג דהא אף אם נוקמי המתני' דמכות בעמ"י ונמצא אחד מהם קא"פ ג"כ תקשה אמאי לוקה דהלא מהני מזומן גם לענין קנס ואין לוקה ומשלם והבן:
אמנם זה ליתא דהנה כבר סקרתי נמק"א אי קושית הרב הנ"ל שייך בקנס די"ל דקושיתו ל"ש רק בממון ולא בקנס כיון דאנו באים לחייבו מכח הודאתו שהודה שלא הי' צירוף קא"פ ביניהם א"כ הוי כמו מודה בקנס אך אמרתי דקושיתו שייך גם בקנס דאין סברא כלל לומר דזה הוי כמו מודה בקנס דהא באמת הוא אינו מודה ולא בא להרשיע את עצמו רק אדרבה הוא מכחיש ואומר שלא הי' המעשה כלל ורוצה לפטור עצמו מכל וכל אך אנו באים לדון מכח דבריו דהרי הודה שלא הי' צירוף קא"פ וממילא הוא חייב קנס מכח העדים וא"כ אין שום סברא כלל לומר שזה חשיב מודה בקנס. איברא אח"כ ראיתי דזה תליא בפלוגתת הש"ס דידן והירושלמי דמצאתי בהרמב"ן והריטב"א בחידושיהם לשבועות דף ל"ג שכתבו דבהודאה בקנס הבאה מתוך כפירה פליגי הש"ס דידן והירושלמי דשיטת הש"ס דידן היא דבכה"ג חשיב מודה בקנס ופטור ושיטת הירושלמי הוא דכה"ג לא חשיב מודה בקנס וחייב. והוא בהא דאיתא שם בגמרא בש"ס דידן דבממון משכחת ראי' בלא ידיעה דידיעה בלא ראי' ובקנס נהי דידיעה בלא ראי' אשכחן לה אבל ראי' בלא ידיעה מי לא בעי מידע נכרית בעל בת ישראל בעל בתולה בעל בעולה בעל. וכתבו לפרש דבממון משכחת ראי' בלא ידיעה היינו אם הוא אומר מנה מניתי לך בפני פו"פ והלה אומר להד"מ ואם יבואו העדים שמנה בפניהם הרי הוא חייב ואעפ"י שלא ידעו אם הי' מלוה או מתנה או פרעון מ"מ חייב לפי שהוחזק כפרן וכהאי גוונא לא משכחת לה בקנס שאם אמר תובע אנסת ופיתת את בתי בפני פו"פ וא"ל לא אנסתי אשה מעולם ובאו עדים שאנס אשה בפניהם אעפ"י שהוחזק כפרן אינו משלם קנס שזה בכלל אשר ירשיעון פרט למרשיע את עצמו דכיון דבהודאת קנס ממש הוא פטור ה"ה דפטור בהודאה הבאה מכח כפירה והביאו שם בשם הירושלמי שחולק בזה דאיתא שם בירושלמי בהדיא דגם בקנס משכחת ראי' בלא ידיעה בכה"ג שהוא אומר אנסת ופתית את בתי. והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי מימי ועדים מעידים שאנס או פיתה ולית לן יודעין אם ברתי' או איתתא אוחרי עיי"ש. ולפי"ז לשיטת הש"ס דידן דהודאה בקנס הבאה מתוך כפירה חשיב מודה בקנס א"כ ל"ש קושית הרב הנ"ל גבי קנס דהא זה הוי ג"כ כמו הודאה הבאה מתוך כפירה. אבל לשיטת הירושלמי הנ"ל שייך קושית הרב הנ"ל גם גבי קנס. ולפי"ז ליתא לתירוצינו הנ"ל לקושית כהד"ג על ש"ס דידן. אך אכתי יתכן תירוצינו הנ"ל על הירושלמי כי גם בירושלמי כתובות שם מתרץ ר' נתן בר הושעי' כתירוצא דעולא שבש"ס דידן כאן בנערה כאן בבוגרת וא"כ תקשה קושית כהד"ג גם על ר' נתן בר הושעי' שבירושלמי ולהירושלמי לשיטתי' דס"ל דהודאה בקנס הבאה מתוך כפירה, לא חשיב מודה בקנס א"כ שוב שייך קושית הרב הנ"ל גם בקנס וכאמור. ושוב אתי שפיר תירוצינו הנ"ל אליבא דהירושלמי. אמנם בלא"ה לא נח רוחי בתירוצינו הנ"ל דהא אכתי קשה דמצי לשנויי דהמתני' דמכות מיירי בנערה ומיירי בעדמ"י ונמצא אחד מהם קא"פ והבועל מודה שבעל דאז ל"ש קושית הרב הנ"ל דכיון דגם הבועל מודה שהי' צירוף קא"פ. ושפיר לא מהני עדותן לענין קנס כיון דנתבטל עדותן מחמת צירוף קא"פ ולענין מלקות מהני עדותן דלענין מלקות לא נתבטל עדותן מחמת צירוף קא"פ. ואין לומר דאם הבועל מודה הרי נתחייב בהודאתו בבושת ופגם וא"כ שוב תקשה אמאי קתני דלוקה. דז"א דהא עולא לא בא לשנויי רק לענין קנס דהי' קשה לי' דאי משלם קנס אמאי לוקה אבל לגבי בושת ופגם הי' ניחא לי' מה דלוקה אף דחייב בבושת ופגם רק הש"ס הוא דפריך על תירוצא דעולא אחותו בוגרת נמי הא איכא בושת ופגם אבל לעולא גופי' נראה דהי'. ניחא לי' מה דלוקה אף דחייב בבושת ופגם ועיין גם בפנ"י כתובות בשמעתין ד"ה אחותו בוגרת דמבואר שם דלעולא דגמר תחת תחת ס"ל דדוקא בקנס הוא דמשלם ואינו לוקה. אבל בבושת ופגם ס"ל דלוקה ואינו משלם ולכן לא קשי' לי' לעולא מבושת ופגם עיי"ש וא"כ שפיר קשה כנ"ל:
איברא דנ"ל לישב בפשיטות עפי"ד הפנ"י בשמעתין בתוס' ד"ה וקיי"ל שהקשה אמאי דחיק עולא לאוקמי מתני' דמכות בבוגרת הא אפי' בנערה מצי לאוקמי וכגון שמודה דקיי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מתשלומין ומש"ה חייב מלקות וכתב לתרץ דאכתי תקשה מיהו לאינך אמוראי דס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב עיי"ש. וכמו כן יש לישב נמי קושית כהד"ג דמש"ה לא הי' ניחא לי' לעולא לשנויי דמתני' דמכות מיירי בנערה, ובעדמ"י ונמצא אחד מהם קא"פ דהא אכתי תקשה לר"י דאמר בפ"ק דמכות דדוקא בד"נ אם נמצא אחד מהם קא"פ עדותו בטלה אבל בד"מ תתקיים העדות בשאר. ולפי פרש"י שם דטעמא דר"י הוא משום דבד"נ כתיב והצילו העדה משא"כ בד"מ עיי"ש, וא"כ ה"נ בדיני קנסות ס"ל לר"י דתתקיים העדות בשאר דדמי לד"מ דהא לא כתיב בקנס והצילו העדה וי"ל דגם הר"א אב"ד ס"ל כטעמא דרש"י ז"ל וא"כ שפיר, לא מצי עולא לשנויי כמ"ש כהד"ג דאכתי תקשה לר' יוסי אמאי לוקה הא תתקיים העדות בשאר גם לענין קנס. ובעמדי בדברי הפנ"י הנ"ל לא אחדל מלרשום מה שבלבבי דמ"ש לתרץ דתקשי מיהו לאינך אמוראי דס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב. דבאמת אף למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב ג"כ הוי מצי לאוקמי המתני' דמכות בנערה ובמודה. והוא עפ"י מה דאיתא בב"ק דף ע"ה ע"ב דאם הודה מקודם ואמר טבחתי ומכרתי בפני פו"פ אז אף אם יבואו העדים אח"כ פטור לכ"ע דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה. וכתב התומים בסי' ל"ח דדוקא בממון ובקנס הוי כה"ג עשאאי"ל כיון דהממון הוא שלו והרי הודה דאמת העידו אבל בדיני מלקות ומיתה לא משגחינן בהודאתו והוי עשאי"ל אפי' בכה"ג עיי"ש. וא"כ למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב קשה דהו"ל לעולא לאוקמי המתני' דמלקות בנערה ובמודה והיינו שאמר בפני פו"פ אנסתי ופתיתי לפלונית וכשבאו העדים אח"כ אינם מחייבין אותו קנס דלענין קנס הוי עשאאי"ל אבל מלקות מחייבים אותו דלענין מלקות הוי עשאי"ל ושפיר קתני דלוקה. אך באמת בתירוצו של הפנ"י הנ"ל מיושב ג"כ קושיא זו דהא זה הוא רק לרבנן. אבל סומכוס פליג שם וס"ל גם בקנס אף אם הודה ואמר בפני פו"פ טבחתי ומכרתי הוי עשאי"ל וא"כ תקשה מיהו לסומכוס [ובאמת הפנ"י לשיטתו לא יכול להקשות כנ"ל אף אליבא דרבנן דהא הפנ"י במכות דף ה' העלה דגם בחיוב מיתה אם הודה ואמר בפני פו"פ הוי לרבנן עדות שאי אתה יכול להזימה עיי"ש. וא"כ הס"נ בחיוב מלקות לכן שפיר לא מצי הפנ"י להקשות כנ"ל אף אליבא דרבנן. ועיין בשו"ת הרי"ם חחו"מ סי' א' מה שתמה על הפנ"י מכות הנ"ל]. עוד נ"ל לישב קושית כהד"ג בפשיטות דבכה"ג שמעידין בד"נ ובד"מ ביחד ועל מעשה אחת י"ל דאם נתבטל עדותן לגבי ד"מ ממילא נתבטל ג"כ לגבי ד"נ ומטעם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ויש להאריך עוד בזה:
ולי קשיא בהא דדחק עולא לאוקמי המתני' דמכות בבוגרת. עפ"י מ"ש התוס' בסנהדרין דף ע"ג ע"ב ד"ה ממונא לא משלם בשם י"מ דלא אתרבאי העראה כגמר ביאה אלא לענין עריות וחייבי לאווין וכו' אבל לענין קנס לא אתרבאי ואינו חייב קנס אלא בגמר ביאה ממש עיי"ש. וכ"כ ביבמות דף נ"ט ד"ה אלא עיי"ש. והנה יש להקשות לפי"ז איך משכחת קנס הלא הבועל יכול לומר שלא גמר ביאתו דהא על גמר ביאה ל"ש עדים כלל דא"א לעדים לראות אם גמר ביאתו אי לא וגם חזקה ליכא על גמר ביאה דבודאי יגמור ביאתו דדוקא על העראה איכא חזקה דחזקת צורה זו בודאי הערה בה וכמ"ש הרמב"ם פ"א ד"ה א"ב הי"ט אבל על הגמר ביאה ליכא חזקה וכמבואר בש"ס כריתות דף י"ב ע"ב דאיתא שם אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי נאמן דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי. והיינו משום דאין העדים יכולין להבחין אם גמר ביאתו אי לא. וגם חזקה ליכא על גמר ביאה. וכן ראיתי בשו"ת מהר"מ מינץ החדש סי' כ"ג וסי' כ"ד שהוציא כן מדברי הש"ס כריתות האלה עיי"ש. וא"כ קשה איך משכחת קנס הלא הבועל יכול לומר שלא גמר ביאתו ולא מתחייב כלל בקנס. וצ"ל דבאמת אינו חייב קנס אלא כשמודה שגמר ביאתו וזה לא חשיב מודה בקנס כיון דאיכא עדים בעיקר הדבר וכמ"ש המשל"מ פי"א מה' אישות דבחרשת ושוטה אינו חייב קנס אלא כשמודה שהיתה בתולה ולא הוי מודה בקנס כיון דאיכא עדים בעיקר הדבר וכ"כ המהרש"א בב"ק ר"פ הפרה דהיכא דיש אומדנא והוא מודה לא חשיב מודה בקנס עיי"ש. ושוב מצאתי ראיתי בישויע"ק באע"ז סי' קע"ז שעמד בקושיא זו וכתב ג"כ כדברינו דאינו חייב קנס אלא כשמודה שגמר ביאתו. ומעתה לפי"ז קשה דהו"ל לעולא לשנויי דאידי ואידי בנערה אלא דמתני' דכתובות מיירי שהודה שגמר ביאתו דאיכא קנס לכן קתני דמשלם קנס והמתני' דמכות מיירי היכא שלא הודה שגמר ביאתו וליכא קנס אבל מלקות איכא כיון דמלקות חייב על העראה והעראה יכולין העדים לראות וכדמשמע מלשון הרמב"ם פ"א מהא"ב הי"ט וכמ"ש לקמן. ועוד דאף אם לא ראו העדים שהערו זב"ז חייבין מיתה או מלקות מכח החזקה דחזקת צורה זו בודאי הערה בה וכמ"ש הרמב"ם שם לכן שפיר קתני במתני' דמכות דלוקה. והיא קושיא נפלאה:
איברא מה שהוכחתי מדברי הש"ס כריתות הנ"ל וכ"כ המהר"ם מינץ והישיע"ק דגמר ביאה א"א לעדים לראות וגם ליכא חזקה דבודאי יגמור ביאתו. שבתי וראיתי דיש סתירה לזה מכמה דוכתא דמבואר דגם על גמר ביאה יכולים עדים לחייבו.
א. בש"ס יבמות דף נ"ד ודף נ"ה ילפינן מקרא העראה בחייבי מיתות וכריתות ומלקות עיי"ש. ואי נימא דגמר ביאה א"א לעדים לראות וגם ליכא חזקה על גמר ביאה א"כ ל"ל קרא דהרי, ע"כ חייב על העראה דאי ס"ד דאינו חייב אלא על גמר ביאה א"כ איך משכחת מיתה או מלקות הלא יכול לומר לא גמרתי ביאתו.
ב. הרמב"ם פ"א מה' אישות כתב דהבא על הפנוי' שלא לשם קידושין לוקה משום לאו דקדשה, והוא מטעם דגורם שתמלא הארץ זימה דאח ישא אחותו וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' נערה. וכתבו האחרונים ובראשם המקנה בק"א סי' כ"ו והטעם המלך פי"ח מה' א"ב דלפי טעם זה אינו עובר על לאו דקדשה אלא דוקא בגמר ביאה ולא משעת העראה דאינה יכולה לבא לידי הריון עיי"ש. ועיין מזה גם במנ"ח מצוה תקנ"ט ובס' שושנת העמקים כלל ד'. וא"כ איך משכחת מלקות על לאו זה הא יכול לומר לא גמרתי ביאתי.
ג. בקידושין דף ע"ח ע"א איתא אמר רב יהודה כ"ג באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל. ופריך הש"ס ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו. ומשני בשלא גמר ביאתו עיי"ש. ומבואר דאם גמר ביאתו לוקה נמי משום לא יחלל זרעו. וכ"כ התוס' רי"ד שם והראב"ד והה"מ בפי"ז מהא"ב. ואיך משכחת מלקות על הגמר ביאה הלא יכול לומר לא גמרתי ביאתי. ובכל הנך א"א לומר דמיירי שהודה שגמר ביאתו וכמ"ש בסמוך לענין קנס, דלענין מיתה או מלקות לא מהני הודאתו חדא דהא הוי התראת ספק דלמא לא יודה ואף דקיי"ל ה"ס שמה התראה. אבל אכתי קשה למ"ד ה"ס לא שמה התראה. ועוד דגבי מיתה או מלקות היכא דאינו חייב רק בהודאתו והוא מודה חשוב ג"כ על פיו ואף דאיכא עדים בעיקר הדבר ולא דמי לקנס. וראי' מדברי התוס' כריתות שם שהקשו בהא דקתני שם אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי נאמן במגו דאי בעי אמר מזיד הייתי. והקשו איך נאמן לומר מזיד הייתי הלא אמרינן דאאמע"ר ותירצו דהתם רצונו לעשות תשובה שלא להביא חולין לעזרה עיי"ש. והרי התם איכא עדים בעיקר הדבר שאכל חלב ואפ"ה הוקשה להו להתוס' דנימא בזה אאמע"ר. וא"כ כ"ש הוא לענין מיתה או מלקות דאין ממיתין או מלקין אותו כשהוא מודה אף דאיכא עדים בעיקר הדבר. ועיין גם במשל"מ פ"ד מה' מלוה ולוה ה"ו ד"ה וכתב בעל כ"ה כו' שנסתפק שם גם לענין אאמע"ר היכא דאיכא עדים בעיקר הדבר אי שייך לומר אאמע"ר ולא איפשט לי' עיי"ש. הרי דגם הוא אינו מדמה הך דאאמע"ר לקנס. דא"כ הו"ל לפשוט ספיקו מקנס דכתב הוא בעצמו דבכה"ג לא חשוב מודה בקנס. ובאמת אשתמיטתי' דברי התוס' כריתות הנ"ל דמבואר בהדיא דגם בכה"ג אמרינן אאמע"ר וכבר תפס עליו בזה בס' ארעא דרבנן סוף אות י"ז ועיין גם בס' דברי אמת בקונטרסו בענין חשוד. ועיין מזה גם במהרי"ט ח"ב חאע"ז סי' מ"ג ד"ה ועל מה שבא בשאלה עיי"ש. ולפי"ז דמיתה ומלקות אינו חייב כשמודה אף דאיכא עדים בעיקר הדבר א"כ צ"ל אחת משתי אלה או דהעדים יכולים לראות גם הגמר ביאה או דאיכא החזקה גם על הגמר ביאה. ואין להקשות דאי נימא דגם על הגמר ביאה איכא חזקה א"כ מה משני הש"ס בקידושין שם בשלא גמר ביאתו הרי אמרינן דבודאי גמר ביאתו מכח החזקה. דז"א די"ל דמה דמשני בשלא גמר ביאתו היינו היכא שראו העדים שפירש מיד ולא הי' באפשרי בזמן מועט כזה לגמור ביאתו. אבל זאת, קשיא שפיר מה דמבואר דאם גמר ביאתו לוקה איך משכחת שילקה על גמר ביאה וכנ"ל:
אך י"ל דאין מכל זה סתירה כלל, והוא עפ"י מ"ש הנוב"י מהדו"ת חאע"ז סי' י"א לתרץ דעת הבה"ג דס"ל דלאסור אשה על בעלה בעינן שיראו העדים כמכחול בשפופרת והראשונים דחו דבריו שאם לד"נ די כשראו שוכבים זע"ז כדרך המנאפים ק"ו לאסרה על בעלה. וכתב הנוב"י להצדיק דבריו דשאני ד"נ דאיכא התראה וכיון שהתרו בו וקיבל עליו התראה חזינן שרצונו לבעול ממש ואם ראו העדים שנדבקו כדרך המנאפים אמרינן דבודאי עשו אשר זממו לעשות והרי זו כראי' ממש כמב"ש. אבל לאסרה על בעלה דליכא התראה לכן צריך שיראו כמב"ש עיי"ש. ולפי"ז ליכא סתירה כלל מכל הנ"ל למה שהוכחנו מדברי הש"ס כריתות הנ"ל דגמר ביאה א"א לעדים לראות וגם ליכא חזקה על גמר ביאה. דשאני לענין חיוב מיתה או מלקות דאיכא התראה וקיבל עליו התראה [וגם במלקות בעינן שיקבל עליו התראה וכמ"ש הלח"מ פי"ב מה' סנהדרין]. לכן שפיר אמרינן דבודאי עשה אשר זמם לעשות והוי כראי' ממש שגמר ביאתו. משא"כ בש"ס כריתות שם דמיירי לענין קרבן דליכא התראה וגם במזיד חייב קרבן ולא מלקות שפיר לא ידעינן אם גמר ביאתו אם לא לכן שפיר יכול לומר דלא גמר ביאתו וא"ש. ולכאורה מיושב נמי בזה קושיתינו הנ"ל על עולא דהא מדקתני במתני' דמכות דלוקה ע"כ מיירי בהתראה וא"כ כיון דהתרו בו וקיבל עליו התראה שוב אמרינן דבודאי גמר ביאתו וחייב ג"כ קנס אף בלא הודאתו. וא"כ שפיר לא מצי עולא לשנויי כנ"ל דהא כיון דהתרו בו וקיבל עליו התראה חייב קנס אף בלא הודאתו ואמאי קתני דלוקה. אמנם באמת לא עלה תרופה בזה לקושיתינו הנ"ל על עולא דדוקא היכא דאינו חייב מלקות רק על גמר ביאה הרי מתרין בו על הגמר ביאה שלא יגמור ביאתו ואם יגמור ביאתו ילקה והוא קיבל עליו התראה על הגמר ביאה בזה שפיר אמרינן דבודאי יגמור ביאתו וכסברת הנוב"י הנ"ל. משא"כ בעריות לענין קנס נהי דאיכא התראה אבל הא ההתראה אינו רק על הלאו והחיוב הלאו הוא מיד בתחלת ביאה בשעת העראה. וכיון דקיבל עליו התראה אמרינן דבוודאי יערה בה אבל על החיוב קנס דהוא בגמר ביאה ליכא התראה ושוב אין ראי' דיגמור ביאתו:
מיהא לא הונח לי בדברי הנוב"י הנ"ל אף ליישב הנך סתירות הנ"ל למה שהוכחתי מש"ס כריתות כנ"ל חדא דלדעתי העני' אין זה סברא כ"כ לומר דכיון דקיבל עליו התראה מזה ראי' דבודאי יבעול דשפיר יש סברא לומר דאף דקיבל עליו התראה מ"מ חזר בו ושב בתשובה ולא הערה בה כלל. וכן יש להוכיח מדברי הרמב"ם שכתב דמש"ה נהרג כשראו ששוכבים זע"ז כדרך המנאפים משום דחזקת צורה זו בודאי שהערה בה. ואי נימא דמזה שקיבל עליו התראה יש ראי' דבודאי יבעול. א"כ הו"ל להרמב"ם לומר גם טעם זה דכיון דקיבל עליו התראה בודאי הערה בה א"ו כדאמרן. ועוד אפי' לסברת הנוב"י אכתי לא נתיישב מה דיש לי להקשות משפחה חרופה גופי' דהרי הבא על שפחה חרופה הוא חייב קרבן והיא חייבת מלקות וכדאיתא במשנה ובגמרא בכריתות דף י"א. והנה בודאי גם היא אינה חייבת מלקות אלא בגמר ביאה דלא מבעיא לשיטת הראב"ד פ"ג מה' א"ב ובפ"ט מה' שגגות דס"ל דתרווייהו איתקשי להדדי איש לאשה ואשה לאיש וכשהיא פטורה הוא פטור וכשהוא פטור היא פטורה. ועיין בלח"מ בה' שגגות שם שהבין כך דעת הראב"ד עיי"ש. בודאי גם היא אינה חייבת מלקות אלא בגמר ביאה כמו הוא. אך אפי' לשיטת הרמב"ם שם והתוס' בכריתות שם ד"ה דהא מקשו להדדי דס"ל דהאיש הוקש לאשה ולא האשה לאיש והיא חייבת מלקות אף היכא שהוא פטור מקרבן והיינו היכא שהבועל הוא קטן והיא גדולה עיי"ש. מ"מ לא ידעתי מהיכי תיתי לומר דהיא חייבת מלקות אפי' בהעראה דהא מסתימת הש"ס והפוסקים משמע דגם היא אינה חייבת מלקות אלא בגמר ביאה. וא"כ קשה איך משכחת מלקות להשפחה הרי הוא יכול לומר דלא גמר ביאתו. ונהי דמתרין אותה וקיבלה עלי' ההתראה מ"מ הרי מהא דהיא קבלה עלי' התראה אין ראי' על הבועל שבודאי יגמור הוא ביאתו. ולכאורה בזה שפיר י"ל דמשכחת מלקות לדידה היכא שהוא הודה שגמר ביאתו דמהני הודאתו לגבי דידי' לענין קרבן ממילא מהני ג"כ הודאתו לגבי דידה להלקותה. אולם ז"א חדא דהא הוי ה"ס דלמא לא יורה ואכתי תקשה לר"ל דס"ל ה"ס לא שמה התראה וכמש"ל. ואידך דבודאי לא מהני הודאתו לגבי דידה להלקותה דהא הוא אינו רק כמו ע"א ולא מהני לענין מלקות. ועוד דהרי בודאי גם היא יודעת אם גמר ביאתו אי לא וכמו דיודעת אם יורה כחץ אי לא וכדאיתא ביבמות דף ס"ח. וא"כ הרי היא בעצמה יכולה להכחישו ולומר דלא גמר ביאתו:
אולם נלע"ד דבאמת יכולים העדים לראות הגמר ביאה. דהנה הרמב"ם פ"א מה' א"ב ה"י כתב דהמכניס ראש העטרה נקרא מערה והמכניס כל האבר נקרא גומר ואעפ"י שלא הוציא שכבת זרע עיי"ש. והנה בהרמב"ם שם הי"ט וברש"י ב"מ דף צ"א מבואר בהדי' דהעראה יכולים העדים לראות דכתב שם הרמב"ם וז"ל אין העדים נזקקין לראות המנאפים שהערו זב"ז והכניס כמכחול בשפופרת כו' עיי"ש. וכ"כ רש"י ז"ל ב"מ שם ד"ה במנאפים וז"ל ואין צריך לעדים שיראו כמכחול בשפופרת דלא הזקיקתן תורה להסתכל כ"כ. הרי משמע בהדיא דהעדים יכולים לראות העראה כמכחול בשפופרת רק דא"צ לראות דלא הזקיקתן תורה להסתכל כ"כ. ועיין גם בתשובת מיימוני ה' אישות סי' א' שכתב דא"א לראות כמכחול בשפופרת דגנאי הוא כו' עיי"ש. ומשמע בהדיא דיכולים לראות כמב"ש רק דגנאי הוא לראות. ואין להקשות על זה מהא דתנינן במכות סוף פ"ק ר"ט ור"ע אומרים אלו היינו בסנהדרין לא הי' נהרג אדם מעולם ואמרינן שם בגמרא בבועל את הערוה היכי הוי עבדי אביי ורבא דאמרו תרווייהו ראיתם כמכחול בשפופרת עיי"ש. ואי נימא דהעדים יכולים לראות כמכחול בשפופרת א"כ הרי הוי נהרג כשאמרו העדים שראו כמב"ש. דז"א דהנה התוס' שם הקשו בהא דאמרינן שם דברציחה שאלו ראיתם טרפה הרג שלם הרג ודלמא במקום סייף נקב הוי והקשו התוס' הא אזלינן בתר רובא בד"נ ולא חיישינן להא ותירצו דודאי לא חיישינן להא אלא דהי' שואל להם כדי שאם יכחישו זא"ז יבטל העדות והא דקאמר לא הי' נהרג אדם מעולם לאו דוקא אלא רוב פעמים לא יהי' נהרג שע"י שהוא מרבה בבדיקות א"א שלא יכחיש אחד את חבירו עיי"ש. והכי נמי י"ל גבי בועל את הערוה דרוב פעמים לא הי' נהרג משום דא"א שלא יכחיש את חבירו. או משום דרוב פעמים אין העדים מסתכלין אם הכניס כמב"ש. אבל באמת אם כיוונו שניהם ואמרו שראו כמב"ש הי' נהרג. ועיין גם ברש"י מכות שם ד"ה ראיתם כמב"ש שכתב וז"ל ואין עדיו מסתכלין בכך עיי"ש ומשמע דאין דרך העדים לראות כמב"ש. אבל באמת יכולים לראות כמב"ש. ושוב האיר ד' את עיני ומצאתי וראיתי בחידושי הרמב"ן מכות שם שכתב בהדיא כדברינו וז"ל שם איכא למימר דהא דאמר ר"ע לא נהרג אדם מעולם לאו דוקא אלא על הרוב וגוזמא בעלמא שהרי אתה מוצא שיהרג בנואף ונואפת שיראו כמב"ש עכ"ל הרי מפורש יוצא כדברינו ושמחתי מאוד. וא"כ כיון דזאת מצינו מבואר בהדיא דהעראה יכולים העדים לראות שוב יש בידינו לומר דגם הגמר ביאה דהוא הכנסת האבר יכולים העדים לראות דמאן יאמר לחלק בין העראה להכנסת האבר דהעראה אפשר לראות והכנסת האבר א"א לראות. ובפרט לפי מה שהעלה הנוב"י מהדו"ת חאע"ז סי' כ"ג דדעת הרמב"ם הוא דהעראה הוא הכנסת כל העטרה וגמר ביאה הוא הכנסת האבר מעט יותר מן העטרה ולא בעינן שיכניס כל אורך האבר עיי"ש. בודאי כמו שהעדים יכולים לראות ההעראה היינו הכנסת כל העטרה כמו כן יכולים לראות הכנסת האבר מעט יותר מן העטרה. ולפי"ז א"ש מה דמצינו דהעדים יכולים לחייב מיתה או מלקות על גמר ביאה דמיירי היכא שהעדים מעידים שראו הגמר ביאה. והא דאמרינן בש"ס כריתות הנ"ל דיכול לומר לא גמרתי ביאתי י"ל דמיירי היכא דאין העדים מעידין שראו שגמר ביאתו רק הם מעידים סתם שראו שבעל שפחה חרופה והיינו שראו ששוכבים זע"ז כדרך המנאפים והוא מכחישן ואומר שלא הי' דברים מעולם בזה הוא נאמן במגו דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי. אבל היכא שהם מעידים שראו שגמר ביאתו בודאי הם נאמנים ומחייבים אותו קרבן. ואין לומר דמסתימת לשון הש"ס משמע דלעולם אין העדים יכולים לחייבו קרבן בבא על שפחה חרופה. דז"א דהא אמרינן שם נמי בנזיר טמא שאמרו לו שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי דנאמן דאי בעי אמר נשאלתי על נזירי עיי"ש. והרי בנזיר בודאי יש מציאות שהעדים יכולים לחייבו קרבן והיינו היכא שמעידין העדים ששמעו בשעה שהדיר בנזיר ומיד כטמא ולא זזו ידם מתוך ידו עד שנטמא ולא שאל על נזירו ובכה"ג בודאי העדים נאמנים ומחייבים אותו קרבן. וכן נמי בהא דאמרינן שם גבי חלב דהוא נאמן במגו להכחיש העדים בודאי היכא דהעדים מעידים באופן דל"ש המגו הם נאמנים ומחייבים אותו קרבן וכן נמי הא דאמרינן שם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי להעיד. בודאי היכא דהעדים מעידין שכיוון ג"כ להעיד מחייבים אותו קרבן. וכן מבואר בשער משפט סי' צ"ב סק"א שכ' שם וז"ל דא"כ יצטרך למיבעי בעדים כו' ויודעים שאותן העדים שכפרו אתו לאסהודי בשעת ראיית המעשה עיי"ש. וא"כ ה"נ בבא על שפחה חרופה היכא דהעדים מעידין שראו שגמר ביאתו חייב קרבן. ולפי האמור יוסר נמי קושית המהר"ם מינץ שם שהקשה לשיטת הרשב"א דבקידושין צריכים העדים לראות הנתינה ולא מהני אומדנא מהא דאיבעיא לן בקדושין דף יו"ד תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה. ולפי"ד הרשב"א איך ס"ד דסוף ביאה קונה הלא על סוף ביאה ל"ש עדים עיי"ש. ולדרכינו שפיר שייך עדים על גמר ביאה. וכן ליתא נמי לקושית הישיע"ק הנ"ל לשיטת הי"מ איך משכחת קנס דיכול לומר לא גמרתי ביאתי. דבאמת משכחת קנס היכא שהעדים מעידים שראו שגמר ביאתו:
אמנם עדיין לא נח רוחי בזה בלאו דקדשה ובלאו דלא יחלל זרעו דהא באלו לא סגי בגמר ביאה היינו הכנסת אבר לבד רק בעינן גם שיפליט הזרע דהא הטעם בבא על הפנוי' שלא לשם קדושין עובר על לאו דקדשה הוא משום דגורם שתמלא הארץ זימה ע"כ מטעם זה בעינן נמי שיפליט הזרע דבלא הוצאת זרע אינה יכולה לבא לידי הריון ואינו עובר כלל. וכן בלאו דלא יחלל זרעו אינו עובר עד שיפליט הזרע ועל גמר ביאה בלא הוצאת זרע אינו חייב כלל. וכ"כ במנ"ח מצוה רס"ו וכן מבואר בתוס' רי"ד בקידושין שם שכתב וז"ל אבל אם גמר ביאתו לוקה משום לא יחלל זרעו ואעפ"י שלא נתעברה שאין העיבור תלוי בידו אלא בידי שמים והא מה שיש לו לעשות עשה ועל הביאה הזהירו הבורא עכ"ל. הרי בהדיא דבעינן הוצאת זרע בכדי שיכולה להתעבר, ועיין מזה גם בהרדב"ז חלק ששי סי' ב' אלפים קנ"ג עיי"ש. ואביא דבריו לקמן. וא"כ קשה איך משכחת מלקות בלאו דלא יחלל זרעו ובלאו דקדשה הלא פליטת הזרע בבטן האשה בודאי דא"א לעדים לראות וגם החוש מעיד כן. וא"כ הרי יכול לומר שלא פלט זרעו, וכן נמי מה שכתבתי בסמוך דבשפחה חרופה משכחת מלקות לדידה היכא שראו העדים שגמר ביאתו זה יתכן רק לפמ"ש התוס' יבמות דף נ"ה ע"ב ד"ה אינו חייב דבשפחה חרופה אף דכתיב שכבת זרע מ"מ חייב בגמר ביאה אפי' בלא הוצאת זרע דלא בעינן רק שתהא ביאה הראוי' להזריע עיי"ש. א"כ שפיר אם העדים מעידים שראו שגמר ביאתו היינו הכנסת אבר חייבת היא מלקות והוא קרבן, אבל הא בירושלמי יבמות ר"פ הבע"י איתא בהדיא דבשפחה חרופה דכתיב שכבת זרע אינו חייב אלא עד שיפליט הזרע, א"כ שוב קשה גם בשפחה חרופה איך משכחת מלקות לדידה. וכאשר עיינתי בירושלמי שם ראיתי בשירי קרבן שם שגם הוא נחית לחלק בין גמר ביאה שהוא הכנסת האבר ובין הוצאת זרע דהכנסת האבר יכולים העדים לראות והוצאת הזרע אינם יכולים לראות דתמה שם על שיטת התוס' הנ"ל מהירושלמי דאיתא להדיא דבשפחה חרופה בעינן שיוציא זרע ממש וכתב שם עוד דכן מוכח בבבלי כריתות דאמרינן גבי שפחה חרופה דיכול לומר לא גמרתי ביאתי ואי אמרת בשלמא דגמר ביאה בשפחה חרופה הוא הוצאת הזרע שפיר יכול להכחיש להעדים שהרי א"א לעדים להעיד על זה אלא אי אמרת דגמר ביאה הוא הכנסת האבר הא ודאי מצי העדים לאסהודי שראו שהכניס האבר עיי"ש. הרי מפורש יוצא כדברינו. אך לפענ"ד נראה דשיטת הש"ס דידן הוא כמ"ש התוס' דבשפחה חרופה לא בעינן שיוציא הזרע דהא אמרינן ביבמות שם העראה דחייבי לאווין מנ"ל מדגלי רחמנא שכבת זרע גבי שפחה חרופה מכלל דחייבי לאווין בהעראה כו' עיי"ש. ואי נימא דבשפחה חרופה דכתיב שכבת זרע לא הוי גמר ביאה עד שיפליט הזרע א"כ איך ילפינן חייבי לאווין דחייב על העראה משפחה חרופה דלמא מש"ה גלי קרא שכבת זרע בשפחה חרופה להורות דבעינן בשפחה חרופה שיפליט הזרע אבל בחייבי לאווין באמת אינו חייב על העראה רק בגמר ביאה היינו הכנסת האבר ואעפ"י שלא הוציא הזרע. אלא ודאי דשיטת הש"ס דידן הוא דגם בשפחה חרופה הוי גמר ביאה הכנסת האבר לבד ולא בעינן שיפליט הזרע לכן שפיר יליף חייבי לאווין דחייב על העראה מדגלי רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה והיינו דבשפחה חרופה אינו חייב אלא בגמר ביאה ואעפ"י שלא הוציא הזרע מכלל דבחייבי לאווין חייב על העראה לבד. [באמת ברש"י ז"ל ביבמות שם ד"ה מירוק נראה דסובר דגם שיטת הש"ס דידן הוא דבעינן בשפחה חרופה שיפליט הזרע עיי"ש וכן הבין השירי קרבן שם והמנ"ח מצוה רס"ו דדעת רש"י הוא כן עיי"ש וצ"ע מדברי הש"ס הנ"ל וצ"ע]. ומ"ש השירי קרבן דכן מוכח כהירושלמי בבבלי בכריתות באמת ליכא הוכחה כלל מהתם וכמש"ל דהתם מיירי היכא שהעדים אינם מעידין רק שראו דבוקים זב"ז כדרך המנאפים לכן יכול הוא להכחישם דלא היו דברים מעולם במגו דאי, בעי אמר לא גמרתי ביאתי אבל באמת היכא שהעדים מעידים שראו שגמר ביאתו היינו שהכניס האבר אינו יכול להכחישם ומחייבין אותו קרבן. אמנם הא עכ"פ קשה קושיתינו הנ"ל בשפחה חרופה לשיטת הירושלמי דבעינן שיפליט הזרע איך משכחת מלקות לדידה. וכן קשה בלאו דלא יחלל זרעו ובלאו דקדשה איך משכחת מלקות וכנ"ל:
איברא מכח הני קושיות הנ"ל בע"כ צ"ל דגם על הוצאת זרע יש חזקה דבודאי יפליט זרעו לכן שפיר יש מלקות בשפחה חרופה לדידה לשיטת הירושלמי דבעינן שיפליט הזרע וכן נמי בלאו דלא יחלל זרעו ובלאו דקדשה מכח החזקה. מיהו אף דמכח הקושיות הנ"ל מוכרחין אנו לומר דעל הוצאת זרע איכא ג"כ חזקה אבל זאת אין אנו מוכרחין לומר דגם על גמר ביאה והוא הכנסת האבר יש חזקה דהא מאחר שהעליתי לעיל דגמר ביאה יכולים העדים לראות רק פליטת הזרע היא דאינם יכולים לראות א"כ שפיר יש לומר דהחזקה הוא רק על הוצאת זרע ולא על גמר ביאה ועכ"ז שפיר משכחת מלקות בשפחה חרופה לדידה לשיטת הירושלמי ובלאו דלא יחלל זרעו ובלאו דקדשה אף דבעינן גמר ביאה ג"כ והיינו היכא שראו העדים שהכניס האבר והוא הגמר ביאה ואז יש חזקה על הוצאת זרע דבודאי הוציא זרעו ג"כ לכן שפיר יש מלקות. ושפיר אמרינן ג"כ בכריתות שם דיכול לומר לא גמרתי ביאתי כיון דעל גמר ביאה ליכא חזקה רק בעינן שהעדים יראו הגמר ביאה והתם מיירי היכא שהעדים לא ראו הגמר ביאה רק שראו ששוכבים זע"ז כדרך המנאפים וכמש"ל לכן שפיר יכול לומר דלא גמר ביאתו:
אכן אכתי לא עלה ארוכה בכל זה לקושיתינו הנ"ל על עולא דהא גם לפי דברינו לא משכחת קנס לשיטת הי"מ הנ"ל אלא היכא שראו העדים גמר ביאה הי שהכניס האבר או שהודה שגמר ביאתו אבל היכא דלא ראו העדים שהכניס האבר ואינו מודה אינו חייב קנס כיון דעל הכנסת האבר ליכא חזקה א"כ שוב קשה דהו"ל לעולא לאוקמי אידי ואידי בנערה אלא דהמתני' דכתובות מיירי היכא שראו העדים הגמר ביאה היינו שהכניס האבר או שהודה שגמר ביאתו ואיכא קנס לכן קתני דמשלם קנס. והמתני' דמכות מיירי היכא שלא ראו העדים הגמר ביאה ואינו מודה רק שראו שהערה בה או שראו רק דבוקים זב"ז כדרך המנאפים דסגי ג"כ לענין מלקות לכן קתני דלוקה. אמנם י"ל עפי"ד הגאון מוהר"ר דוב בעריש חתן הפנ"י בפתיחה לסדר נשים שהקשה על דרך אחר לשיטת הי"מ הנ"ל אמאי דחיק עולא לאוקמי מתני' דמכות בבוגרת הא בנערה נמי איכא מלקות אע"ג דבעלמא כל היכא דאיכא ממונא ומלקות לא לקי הכא שאני דכבר נתחייב מלקות קודם שבא לידי תשלומין דמשעת העראה נתחייב מלקות וקנס לא מחייב אלא בגמר ביאה וכתב לתרץ דעולא ס"ל כר"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין ממלקות א"כ כמו דמקשה הש"ס בסנהדרין על מתני' דכתובות דקתני הבא על אחותו יש להן קנס הא ניתן להצילו בנפשו וחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין כמו כן הי' קשה לי לעולא אמתני' דמכות דקתני דלוקין אמאי לוקין הא ניתן להצילו בנפשו וחייבי מיתות שוגגין פטורין ממלקות וע"כ צריך לשנויי נמי דמשעה שהערה בה מיפטר מקטלא ומלקות מחייב על גמר ביאה וא"כ לא מצי עולא לאוקמי בנערה דממ"נ בהעראה איכא מיתה ובגמר ביאה ממונא משלם מילקי לא לקי ומש"ה מוקי לה בבוגרת עיי"ש. ולפי"ז מיושב נמי קושיתינו דשפיר לא הוי מצי עולא לשנויי כנ"ל דהלא אם לא ראו העדים הגמר ביאה א"כ הוא פטור נמי ממלקות כיון דבהעראה אכתי פטור ממלקות מכח החיוב מיתה וא"כ אכתי תקשה אמאי קתני במתני' דמכות דלוקה וע"כ צ"ל דמתני' דמכות ג"כ מיירי שראו העדים הגמר ביאה דאז שפיר איכא חיוב מלקות והרי כשראו הגמר ביאה ממילא איכא נמי קנס ושוב אינו לוקה רק משלם קנס והבן: