אור ברסלב

אלפי מנשה חושן משפט· רבי מנשה איכנשטין

סימן כח

סימן כז

(א) סעיף א כל מי שיודע עדות לחבירו כו'. בתשובת חות יאיר סי' ר"ח כתב דצ"ע דדלמא אינו עובר באם לא יגיד ונשא עונו רק באומר שאינו יודע אבל בשותק אינו עובר רק דמשמעות קרא אם לא יגיד משמע ודאי אפי' שותק עובר וכך משמעות הפוסקים חייב להעיד. וכן בפ' הכונס היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו וזה פשוט עכ"ל. אמנם מדברי התוס' פ' הכונס יש להוכיח דשותק אינו עובר באם לא יגיד שכתבו שם בדף נ"ו ע"א ד"ה פשיטא דהא דעובר באם לא יגיד הוא דוקא בב"ד דכשאומרים אין אנו יודעים להעיד שוב אינם יכולים להעיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו אם לא יגיד דקרא אבל חוץ לב"ד אין לחוש שיכול לחזור ולהעיד עכ"ל. ונראה דכוונת התוס' הוא דאם תובעים חוץ לב"ד שיבואו ויעידו ואמרו אין אנו יודעין ליכא נשיאת עון כלל אף דלא חזרו והעידו שוב כלל. וגם אפי' בגוונא דאם יעידו אח"כ לא יועיל שוב עדותן והיינו כשהתובע הביא עדים שהנתבע חייב לו והנתבע תובע מהעדים שלו שיבואו להעיד שאינו חייב ויהי' תרי נגד תרי. ובכה"ג אין מוציאין מיד המוחזק ואמרו העדים שאינם יודעים להעיד וא"כ נתחייב הנתבע לשלם ומוציאין מידו ובזה אם יעידו העדים אח"כ שאינו חייב לא יועיל שוב עדותן להוציא מיד התובע כיון דהשתא הרי התובע הוא המוחזק והוי תרי נגד תרי וכמבואר בסי' מ"ו סעיף ל"ז דבתרי נגד תרי אם תפס התובע לא מפקינן מיני' וכ"ש היכא שהנתבע בעצמו פרע לו. ואפ"ה אינם עוברים באם לא יגיד כיון דבשעה שאמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעים היו יכולים לחזור ולהעיד. וכן מוכח בהדיא מדברי המהרש"ל שהבין כך כוונת התוס' דכתב שם אהא דאמרינן בגמרא שם והיודע עדות לחבירו נמי אצטריך לאשמעינן מהו דתימא מי יימר דכי הוה אתינא מסהדינא לי' הוה מודה דלמא הוי משתבע לשיקרא ובד"ש נמי לא לחייב קמ"ל. וכתב המהרש"ל דתיבת אתינא נמחק וטעות הוא דאיירי בב"ד כדפירשו התוס' עיי"ש. וכ"כ ביש"ש שם. והנה דברי המהרש"ל צריכין ביאור דאיך מייחס דברי התוס' הנ"ל להא דאמרינן בגמרא מי יימר דכי הוי אתינא כו'. הלא מה דאמרינן בגמרא מי יימר דכי הוי אתינא כו' איירי בעד אחד והרי בע"א אף אם אומר אינו יודע בב"ד אינו עובר באם לא יגיד כיון דהקרא דאם לא יגיד משתעי בשני עדים וכמבואר בגמרא שם וכ"כ רש"י שם בהדיא וא"כ מה דפירשו התוס' הנ"ל דהסוגיא איירי בב"ד דחוץ לב"ד א"ע באם לא יגיד הם סובבים אהא דרצה הש"ס מתחלה למוקמי הברייתא בשני עדים. אבל בע"א אין חילוק בין כשאומר בב"ד אינו יודע ובין כשאומר חוץ לב"ד אינו יודע ולעולם אינו עובר באם לא יגיד. וא"כ אמאי צריך המהרש"ל למחוק בגמרא תיבת אתינא עפ"י דברי התוס' הנ"ל הרי התוס' מיירי בשני עדים וכאן בגמרא דאמרינן מי יימר כו' איירי בע"א. אך י"ל דדעת המהרש"ל הוא דכמו דמחלקים התוס' לענין אם לא יגיד דאם אמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעין לא עברו באם לא יגיד כיון שיכולים לחזור ולהעיד כמו כן נמי לענין חיוב תשלומין בד"ש אם אמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעין אינם חייבים בד"ש כיון שיכולים לחזור ולהעיד וכ"כ בהדיא הרשב"א בחידושיו לב"ק שם עיי"ש. וא"כ כיון דגם לענין חיוב תשלומין בד"ש שייך חילוקא דהתוס' הנ"ל לכן שפיר מייחס המהרש"ל דברי התוס' הנ"ל להא דאמרינן בגמרא מי יימר דכי הוי אתינא כו' אף דכאן איירי בע"א כיון דלענין חיוב תשלומין בד"ש אין חילוק בין שני עדים לע"א והבן. ומעתה לפי"ז ע"כ צ"ל דהמהרש"ל הבין דכוונת התוס' הנ"ל הוא דאם אמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעין ליכא נשיאת עון אף דאינם מעידין אח"כ כלל. וגם אפי' היכא דלא יועיל אח"כ תו עדותן וה"נ לענין חיוב תשלומין בד"ש אינם חייבים בכה"ג דאל"כ למה צריך למחוק תיבת אתינא הלא שפיר יש לפרש אפי' היכא שאמר אינו יודע חוץ לב"ד אלא דמיירי דלא חזר והעיד אח"כ כלל ומיירי כמי בגוונא שלא יועיל עדותו כשיעיד השתא לכן חייב בד"ש ושפיר נקנו הגמרא תיבת אתינא אע"כ צ"ל דדעת המהרש"ל בכוונת התוס' הוא כמו שכתבתי ולכך שפיר מחק תיבת אתינא והבן. ומעתה לפי"ז יש ראי' דלא כהחו"י דלא מבעיא כשתובעם חוץ לב"ד שיבואו להעיד והם שותקים בודאי דליכא נשיאת עון כיון דאפי' כשאמרו אין אנו יודעין חוץ לב"ד אינם עוברים אלא אפי' כשתובעים בב"ד שיעידו והם שותקים ואם יעידו אח"כ לא יועיל שוב עדותן ג"כ ליכא נשיאת עון דכיון דבשעה ששתקו היו יכולים לחזור ולהעיד וכדמוכח מהתוס' וממהרש"ל הנ"ל וכאמור:

ועוד יש לי מקום להוכיח כן דאם אמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעין או ששתקו בב"ד ליכא נשיאת עון אף דלא העידו שוב כלל. והוא ממ"ש הכ"מ בפ"א מהל' עדות ה"א דנשיאת עון תלוי בקרבן שבועה והיכא דאם נשבע לא מחייב קרבן שבועה כי לא נשבע ליכא נשיאת עון עיי"ש. והרי אם נשבע חוץ לב"ד שאינו יודע פטור מקרבן אף דאינו מעיד אח"כ כלל כיון דבעינן שיכפור בב"ד וכדתני במתני' בר"פ שבועת העדות. וא"כ כיון דבשבועה בכה"ג ליכא קרבן ה"נ כי לא נשבע ליכא נשיאת עון. וכן נמי אם השביען בב"ד ושתקו פטורים מקרבן שבועה וכמ"ש הרשב"א והריטב"א בחדושיהם לשבועות דף ל"א ע"ב. וא"כ ה"נ בלא שבועה ליכא נשיאת עון אם שתקו בב"ד:

ולכאורה יש להקשות לפי"ז בהא דאמרינן שם בגמרא אהא דתני היודע עדות לחבירו ואינו מעיד חייב בד"ש במאי עסקינן אילימא בבי תרי פשיטא דאוריי' הוא אם לא יגיד ונשא עונו אלא בחד. פירוש דעל חד סהדא לא קאי הקרא דאם לא יגיד כו' לכן שפיר הוצרך להשמיענו דחייב בד"ש עיי"ש. ואי נימא דהיכא דאמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעין או דשתקו בב"ד ליכא נשיאת עון אף דלא חזרו והעידו אח"כ כלל א"כ לוקמי הברייתא בתרי סהדי ומיירי היכא דאמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעין או דשתקו בב"ד ולא העידו אח"כ כלל ומיירי נמי בגוונא דאם יעידו השתא לא יועיל שוב עדותן וכגון בתרי נגד תרי וכנ"ל ובזה ליכא נשיאת עון ושפיר אצטריך לאשמעינן דחייב בד"ש. אמנם באמת ז"א דהרי לפי מה שהוכחתי בסמוך ממהרש"ל דאם אמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעין דיכולים לחזור ולהעיד אינם חייבים ג"כ בד"ש. אפי' היכא דלא העידו אח"כ כלל עד שאינו מועיל שוב עדותן ואפ"ה אינם חייבים בד"ש א"כ שפיר לא מצי לאוקמי בתרי סהדי ובגוונא הנ"ל כיון דבכה"ג אינם חייבים כלל בד"ש וע"כ צריך לאוקמי רק היכא שאמרו בב"ד אין אנו יודעין דבזה אינם יכולים שוב לחזור ולהעיד וחייבים בד"ש. וא"כ שפיר פריך אילימא בבי תרי פשיטא כו' ולכך מוקמינן הברייתא בחד סהדא ומיירי כשאמר בב"ד אינו יודע דבע"א ליכא נשיאת עון ואפ"ה חייב בד"ש כיון שאינו יכול לחזור ולהעיד והבן:

איברא באמת דברי המהרש"ל הנ"ל צ"ע אצלי דלא ידענא מי הכריחו לפרש דברי התוס' הנ"ל דכוונתם הוא דאם אמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעים ליכא נשיאת עון אפי' היכא דלא חזרו והעידו אח"כ כלל וה"נ לענין חיוב תשלומין בד"ש הוא כן ועי"ז הי' מוכרח למחוק בגמרא תיבת אתינא הלא שפיר י"ל דאפי' כשאמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעים ולא העידו אח"כ כלל עד שאינו מועיל שוב עדותן ג"כ עברו באם לא יגיד. ומ"ש התוס' לחלק בין כשאמרו. בב"ד אין אנו יודעים ובין כשאמרו כן חוץ לב"ד כוונתם הוא דאם אמרו בב"ד אין אנו יודעים עברו מיד על אם לא יגיד כיון שאינם יכולים לחזור ולהעיד וכשאמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעים עדיין לא עברו בזה על אם לא יגיד כיון שיכולים לחזור ולהעיד. אבל באמת אם לא חזרו והעידו אח"כ כלל עד שאינו מועיל שוב עדותן שפיר עברו על אם לא יגיד כנלע"ד לפרש כוונת התוס'. וכן נ"ל לפרש ג"כ מ"ש הרשב"א בחדושיו שם לחלק לענין חיוב תשלומין בד"ש באם אמר בב"ד אינו יודע חייב בד"ש. אבל אם אמר אינו יודע חוץ לב"ד אף בד"ש פטור. נ"ל דכוונתו הוא ג"כ על דרך זה דאם כפר בב"ד חייב מיד בד"ש ואם כפר חוץ לב"ד אינו חייב מיד בד"ש כיון שיכול לחזור ולהעיד אבל באמת אם לא חזר והעיד אח"כ כלל עד שאינו מועיל שוב עדותו חייב בד"ש. ולפ"ז שוב אין אנו מוכרחין למחוק בגמרא תיבת אתינא דשפיר יש לפרש דמיירי חוץ לב"ד ואפ"ה חייב בד"ש דמיירי היכא שלא חזר והעיד אח"כ כלל ואם יעיד השתא לא יועיל עדותו והבן. וגם דברי הכ"מ הנ"ל צ"ע דמדברי התוס' ב"ק שם משמע בהדיא דדוקא חיוב קרבן שבועה תלוי בנשיאת עון והיכא דבלא שבועה ליכא נשיאת עון ליכא בשבועה קרבן אבל נשיאת עון איכא אפי' היכא דל"ש קרבן שבועה עייש"ה. וגם בלא"ה גוף דבריו צ"ע וכאשר תפס עליו בס' מנ"ח מצוה קכ"ב עיי"ש. ומבלעדי זאת מצאתי עוד סתירה להכ"מ מדידי' אדידי' דמדברי הב"י ריש סימן זה יש להוכיח דאם שתקו בב"ד ולא העידו שוב כלל עברו באם לא יגיד שכתב טעמא דאם אמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעים אינם עוברים באם לא יגיד דילפינן הכי מדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו במקום שאילו הי' מגיד הי' מחייב ממון לאפוקי אם כבש עדותו חוץ לב"ד דאפי' הי' מגיד שם לא הי' מחייב ממון עכ"ל. וכ"כ הכ"מ פ"א מהל' עדות. ולפי"ז כשעמדו בב"ד ושתקו וכבשו עדותן ג"כ עברו באם לא יגיד דהא כשעמדו בב"ד אם היו מעידין היו מחייבין ממון. וא"כ הרי סותר דעת עצמו דלפמ"ש דנשיאת עון תלוי בקרבן שבועה. א"כ כששתקו בב"ד ליכא נשיאת עון וכמש"ל. ולפי טעמא הנ"ל שכ' בב"י ובכ"מ ע"כ דאם שתקו בב"ד איכא נשיאת עון. ולכאורה רציתי לומר דמה שכתבתי לעיל להוכיח מדברי הכ"מ הנ"ל דאם שתקו בב"ד ליכא נשיאת עון דאין זה הוכחה כלל לפי דעת הרמב"ן בחדושיו לשבועות שם דס"ל דאף אם שתקו חייבים בקרבן שבועה. וא"כ י"ל דהכ"מ סובר כדעת הרמב"ן וא"כ שפיר ס"ל להכ"מ דבלא שבועה איכא נמי נשיאת עון אם שתקו בב"ד ושוב אין כאן סתירה כלל. אמנם ז"א דהמעיין בהרמב"ן וברשב"א שם יראה דגם הרמב"ן לא קאמר דאם שתקו חייבין בקרבן שבועה אלא דוקא כשאמרו עכ"פ לפני השבועה שאין יודעין עדות אבל אם שתקו לגמרי וגם לפני השבועה לא אמרו שאין יודעין עדות גם הרמב"ן מודה דפטורים מקרבן שבועה עייש"ה. והרי מה דאנו דנין לענין נשיאת עון בלי שבועה בשתיקה בב"ד היינו ששתקו בב"ד לגמרי ולא אמרו כלל שאין יודעין עדות והא בכה"ג בשבועה אינם חייבים קרבן לכ"ע. וא"כ לפי דעת הכ"מ הנ"ל ליכא נשיאת עון בשתקו בב"ד אליבא דכ"ע. ושוב דבריו סותרים אהדדי וצ"ע:

(ב) שם באותו סעיף וחייב בדיני שמים. עיין ביש"ש פ' הכונס שכתב בשם צפנת פענח דכל מקום שאמרו שחייב בד"ש אם בא צריכין להודיעו אין אנו יכולין לחייב אותך. אבל צריך אתה לצי"ש עיי"ש. וכ"כ הריטב"א ב"מ דף צ"א בשם הראב"ד עיי"ש. ועיין מזה גם בתשובת מהר"ם מינץ סי' ק"א והובא גם בכנה"ג בהגהות הטור אות כ"ג. וכן משמע בהדיא בירושלמי כתובות סוף פרק א"ל דאיתא שם קנס מהו שיאמרו לו צא ידי שמים כו' עיי"ש ומשמע בהדיא דהיכא דחייב לצי"ש צריכין הב"ד להודיעו שחייב לצי"ש.:

עוד כתב שם המהרש"ל והובא בש"ך סק"ב לחלק לענין תפיסה בחיוב לצי"ש דדוקא בקלב"מ דחייב הוא רק דלא קטלינן לי' בתרי קטלא ועבדינן לי' החומרא הלכך היכא דלא עבדינן לי' החומרא כגון בשוגג או שלא בהתראה או בזמה"ז אי תפס לא מפקינן מיני'. אבל היכא שגרמא בנזקין הוא ואין בו חיוב מן הדין אלא לצי"ש אי תפס מפקינן מיני' עיי"ש. והתומים הביא ראי' לזה דבחיוב לצי"ש לא מהני תפיסה מדברי הרשב"א בחידושיו לב"ק דף ע"ה דהוכיח דמודה בקנס פטור אפי' לצי"ש מעובדא דר"ג דהפיל שן טבי עבדו וא"ל ר"י דאין להוציאו דכבר הודה בקנס ופטור ולמה לא הוציאו ר"ג לצי"ש עכ"ל הרשב"א וקשה מה אריא לצי"ש דנקט הא אפי' בד"א יצא לחירות ועדיפא הו"ל להוכיח דהא העבד הו"ל כתפוס וכמ"ש הראב"ד והביאו הרא"ש פ"ק דב"ק א"ו דתפיסה לא מהני בחיוב לצי"ש לכך כתב דהו"ל לשחררו לצי"ש עיי"ש, ואמרתי דזה אינו ראי' כלל דהנה כל דברי הרשב"א האלה הם לשון הירושלמי סוף פ"ג דכתובות וגם הרשב"א הביא זאת בשם הירושלמי. ועל הירושלמי לק"מ קושית התומים וממילא אינו ראי' כלל. והוא דהנה מה שהזכיר התומים בשם הראב"ד דעבד הו"ל כתפוס כן כתב הראב"ד לענין קנס דאי תפיס מקמי הודאתו ואח"כ הודה מפקינן מיני' ולא אמרינן דתפיסה מקמי הודאה כעדים דמיא והביא ראי' מדא"ל ר"י לר"ג אין בדבריך כלום שכבר הודית והרי טבי עבדו כתפוס מקמי הודאה הוי שהרי גופו אצלו עיי"ש בהרא"ש פ"ק דב"ק:

והנה דברי הראב"ד צריכין ביאור דמה ראי' הוא מעבד לשאר מודה בקנס דהלא עבד אינו יכול לתפוס בעצמו כיון דעבד היוצא בראשי אברים צריך גט שחרור וא"כ כל זמן שלא מטי גטי' לידי' עדיין רשות רבו עליו ואינו יכול לזכות בעצמו וכ"כ הפני משה בירושלמי ב"ק פ"ד ה"ח במראה הפנים שם דלשיטת הש"ס דידן והרמב"ם דס"ל דהמפקיר עבדו צריך גט שחרור אינו יכול העבד לזכות בעצמי מכח יאוש והפקר כיון דעדיין הוא ברשות רבו עיי"ש. אולם דברי הראב"ד נכונים דבש"ס קדושין דף כ"ד איתא פלוגתא אי עבד היוצא בראשי אברים צריך ג"ש ר"ט אומר א"צ ור"ע אומר צריך המכריעים לפני חכמים אומרים נראין דברי ר"ט בשן ועין דהתורה זכתה לו ודברי ר"ע בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים הוא עיי"ש. הרי דשיטת הש"ס הוא דבשן ועין ג"ש וכמו שאמרו המכריעין וא"כ שפיר הביא הראב"ד ראי' מעובדא דר"ג דלא מהני תפיסה מקמי הודאה דהא התם איירי שסימא ר"ג את עין טבי עבדו [כן היא הגירסא בש"ס דידן ובירושלמי איתא שהפיל שנו ולענייננו אין חילוק בין עין לשן] וא"כ הרי א"צ גט שחרור ושפיר קאמר הראב"ד דטבי הוי תפוס מעצמו וא"ש. והנה הירושלמי כתובות שם הוא סתם ירושלמי וסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן. ויש בידי להביא ראי' דר' יוחנן ס"ל דגם בשן ועין צריך ג"ש דאיתא בירושלמי ב"ק פ' החובל ה"ד וז"ל תני העדים שאמרו מעידין אנו על איש פלוני שסימא שתי עיניו כאחת שהפיל שתי שניו כאחת אינו נותן לו כלום זו אחר זו יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שני' ר' אבהו בשם ר' יוחנן זאת אומרת שמין לעבדים בושת עכ"ל. והנה מימרא דר"א בשם ר"י לכאורה צע"ג דהרי בש"ס דידן בגיטין דף מ"ב ע"ב הביא שם הך ברייתא דזו אחר זו נותן לו דמי שני' ומוקי שם הש"ס כמ"ד דהיוצא בשן ועין א"צ ג"ש וכן בירושלמי גיטין פ"ד ה"ד הביא שם הך ברייתא ואמר ר' אילא בשם ר"ל כמ"ד אין צריך לכתוב לו ג"ש ברם כמ"ד צריך לכתוב לו ג"ש ואת אמרת משלם לו עכ"ל. וא"כ כיון דאתיא הך ברייתא כמ"ד א"צ ג"ש האיך מביא ר' יוחנן ראי' מהתם דשמין לעבדים בושת דהלא מיד כשסימא את עינו הרי הוא בן חורין גמור. ושוב הגיע לידי הירושלמי דפוס זיטאמר עם הגהות גליון הש"ס מהגאון רמ"ז מלבוב וראיתי שהעיר בקושיא זו. ולפע"ד אחר העיון בהסוגיא בש"ס דידן בגיטין שם ניחא שפיר דאיתא שם איבעיא להו מעוכב גט שחרור יש לו קנס או אין לו קנס כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא א"ד כיון דמעוכב ג"ש אדון קרינא בי'. ת"ש הפיל שינו וסימא את עינו זו אחר זו יוצא בשינו ונותן דמי עינו ואי אמרת יש לו קנס וקנס לרבו השתא חבלי בי' אחרינא יהבי לרבי' חבל בי' רבי' גופי' יהיב לי' לדידי' ודחה הש"ס דלמא כמ"ד א"צ ג"ש עיי"ש. ולכאורה יש לדקדק בהא דקאמר הש"ס דלמא כמ"ד א"צ ג"ש אמאי לא קאמר דבודאי אתיא כמ"ד א"צ ג"ש וכדאמר ר"ל בירושלמי גיטין הנ"ל. אולם באמת ניחא שפיר דכיון דמספקא להו אי מעוכב ג"ש קרינן בי' אדון ויש לו קנס אי לא קרינן בי' אדון ואין לו קנס א"כ אם נימא דמעוכב ג"ש אין לו קנס דלא קרינן בי' אדון שוב א"א לומר דמ"ד צריך ג"ש פליג אהך ברייתא דזו אחר זו נותן לו דמי שני' דהרי שפיר י"ל דגם מ"ד צריך ג"ש סובר כהך ברייתא והא דנותן לו דמי שני' הוא משום דלא מקרי אדון וכמו דאין לו קנס והלכך שפיר קאמר הש"ס דלמא אתיא כמ"ד א"צ ג"ש כיון דמספקא להו אי מעוכב ג"ש קרינן בי' אדון אי לא והבן. ולפי"ז צ"ל דמה דקאמר ר"ל בירושלמי גיטין הנ"ל דהך ברייתא אתיא דייקא כמ"ד א"צ ג"ש ולא כמ"ד צריך ג"ש. זהו משום דלר"ל הי' פשיטא לי' דמעוכב ג"ש יש לו קנס דאדון קרינן בי' ולכך שפיר קאמר דמ"ד צריך ג"ש פליג אהך ברייתא ואתיא הברייתא רק כמ"ד א"צ ג"ש. ומעתה י"ל דלר' יוחנן הי' פשיטא לי' דמעוכב ג"ש אין לו קנס דלא קרינן בי' אדון. וא"כ הוא סובר דשפיר אתיא הברייתא דזו אחר זו נותן לו דמי שני' גם כמ"ד צריך ג"ש וכיון שכן שפיר קאמר ר' יוחנן בירושלמי פ' החובל הנ"ל אליבא דמ"ד צריך ג"ש זאת אומרת דשמין לעבדים בושת כיון דצריך ג"ש עדיין מקרי עבד. ואף דלענין קנס אמרינן דלאו אדון הוא ואין לו קנס מ"מ הוא מקרי עבד דדוקא האדון הוא דלא מקרי אדון לגבי' כיון דאסור להשתעבד בו ואין לו בו קנין אבל הוא מקרי עבד דהא אינו בן חורין דמעוכב ג"ש הוא ואסור בבת חורין וכ"ש לשיטת התוס' וסייעתם דמעוכב ג"ש מותר בשפחה כנענית בודאי דמקרי עבד. ומהגם עפ"י מה דאמרינן בב"ק דף פ"ח ע"א טעמא דר' יהודה דאמר במתני' דאין לעבדים בושת משום דעבד אין לו אחוה ופרש"י שם שאינו בא בקהל וא"כ גם מעוכב ג"ש אינו רשאי לבא בקהל לישא ישראלית ולר' יהודה אין לו בושת וא"כ שפיר הוכיח ר' יוחנן מהברייתא דזו אחר זו נותן לו דמי שני' דשמין לעבדים בושת וא"ש. ומעתה מדבא ר' יוחנן להוכיח מהברייתא הנ"ל דשמין לעבדים בושת והוא אליבא דמ"ד דהיוצא בשן ועין צריך ג"ש ע"כ דגם הוא ס"ל כן דבשן ועין צריך ג"ש. וכיון שכן לק"מ קושית התומים על הירושלמי כתיבות הנ"ל דהוא סתם ירושלמי ור' יוחנן הוא ולדידי' טבי עבדו של ר"ג לא יכול לתפוס בעצמו כיון דצריך ג"ש ועדיין הוא ברשות רבו וכמ"ש. וממילא אזדא ראיתו ודוק:

אמנם אחר שובי נחמתי דהנה מה שכתבתי בסמוך לישב דברי הראב"ד דהוא אזיל בשיטת המכריעין דבשן ועין א"צ ג"ש לא ניחא לי דהלא באמת אנן קיי"ל ביו"ד סימן רס"ז דגם בשן ועין צריך ג"ש. וע"כ דגם שיטת הש"ס דידן הוא כן וכ"כ הראשוני' דאין הלכה בזה כהמכריעין ועיין מזה גם בלח"מ פ"ה מה' עבדים ה"ד. אך קושיתינו על הראב"ד באמת לק"מ דהא מבואר בגיטין פ' השולח דאף דצריך ג"ש מ"מ העבד זוכה בעצמו שלא יהא רשאי רבו להשתעבד בו. וא"כ שפיר הביא הראב"ד ראי' מעובדא דר"ג דלא מהני תפיסה מקמי הודאה דאל"כ אמאי קאמר ר"י לר"ג דאין בדבריך כלום הרי עכ"פ מהני הודאתו ותפיסת טובי עבדו בעצמו לענין שלא יהא רשאי להשתעבד בו. ובאמת לעיל בסי' א' סק"ד תמהתי בזה על דברי המראה פנים הנ"ל עיי"ש. ולפי"ז אף דהירושלמי כתובות הנ"ל הוא ר' יוחנן ור"י ס"ל דגם בשן ועין צריך ג"ש וכאמור. עכ"ז שוב שפיר קשה קושית התומים הנ"ל אמאי נקט הירושלמי לצי"ש הא אפילו בד"א יצא לחירות מכח תפיסה. ואין לומר דכיון דעכ"פ לא מועיל תפיסת העבד בעצמו שלא יצטרך ג"ש. וא"כ שפיר קאמרו בירושלמי דהי' לו לר"ג לשחררו לצי"ש היינו לכתוב לו ג"ש. דז"א דהא כיון דמועיל תפיסת העבד לענין שלא יהא רשאי רבו להשתעבד בו שוב ליכא העשה דלעולם בהם תעבודו וכמ"ש התוס' גיטין דף ל"ח ד"ה כל המשחרר עיי"ש. וא"כ שפיר הו"ל להירושלמי למימר דהי' לו לר"ג לשחררו מד"א כיון דליכא העשה דלעולם בהם תעבודו. ומהגם דהרי ר"ג הי' מתאוה לשחררו דטבי עבד כשר הי' רק דלא יכול לשחררו מצד העשה דלב"ת וכמבואר בהדיא בש"ס דידן בב"ק דף ע"ד ע"ב עיי"ש וברש"י שם. וא"כ כיון דמהני תפיסת העבד לענין שלא יהא רשאי רבו להשתעבד בו ושוב ליכא העשה דלב"ת שפיר הוי יכול ר"ג לשחררו מצד הדין. אלא ודאי דבחיוב לצי"ש לא מהני תפיסה וכמ"ש התומים והבן:

ומ"ש התומים דהתוס' ס"ל דאפי' בקלב"מ לא מהני תפיסה דאיתא בסנהדרין דף ע"ב רבא אגנב לי' דיכרי במחתרתא אהדרינהו ניהלי' ולא קבלינהו הואיל ונפק מפומי' דרב דבדמים קנינהו והקשו התוס' הא מחייב לצי"ש ותירצו דכאן לא הי' רוצים להחזיר אא"כ יתחייבו בדיני אדם. וקשה דאכתי כיון שבא ליד רבא מדוע החזירם הא לא גרע מאלו תפס מהם עיי"ש. עיין בקצה"ח שהביא ראי' מדברי התוס' האלו למ"ש המהרש"ל לחלק דדוקא היכא דלא עבדינן לי' החומרא מהני תפיסה. אבל היכא דעבדינן לי' החומרא אי תפס מפקינן מיני'. וא"כ הבא במחתרת עבדינן לי' החומרא דרשאין להרוג אותו. ואע"ג דניצל ולא נהרג לא הוי כשוגג אלא כמו מזיד ובהתראה וברח לכך שפיר לא זכה רבא בהם מכח תפיסה עיי"ש. אמנם זה ליתא עפ"י מ"ש הקצה"ח בעצמו לקמן בסמוך דהיכא דעבדינן לי' החומרא ליכא עליו כלל חיוב תשלומין לצי"ש וכ"כ במשובב דתפיסה וחיוב לצי"ש תלוי זה בזה דהיכא דמחויב לצי"ש מהני תפיסה והיכא דעבדינן לי' החומרא דלא מהני תפיסה ע"כ לצי"ש נמי לא מחייב עיי"ש. והרי התוס' הקשו דחייב לצי"ש והא התם עבדינן החומרא וכמ"ש בקצה"ח וע"כ דדעת התוס' הוא דאף היכא דעבדינן החומרא חייב לצי"ש. וא"כ שוב שפיר קשה קושית התומים מדוע החזיר רבא הלא זכה מכח תפיסה. וע"כ צ"ל כמ"ש התומים דדעת התוס' הוא דבחיוב לצי"ש לא מהני תפיסה אפי' בקלב"מ:

ועפ"י הבנת הקצה"ח בדעת המהרש"ל דהיכא דעבדינן לי' החומרא גם לצי"ש אינו חייב. יש לישב קושית הים התלמוד בב"ק דף ע' אהא דאמר רבא שם אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו והקשה הא כל הבועל אשה לשם זנות לוקה משום לא יהי' קדש. וא"כ אמאי נקט רבא דייקא אתנן הבא על אמו ת"ל דכל אתנן האמור בתורה דחייב מלקות הא קיי"ל דאינו לוקה ומשלם ואפ"ה אתננה אסור עיי"ש. ויש לישב דהא מה דאמר רבא הרבותא אפי' בא על אמו אסור האתנן בא להוכיח מזה דהא דפטור בקלב"מ מתשלומין הוא רק בדיני אדם אבל בד"ש חייב ומש"ה אסור האתנן כיון דצריך ליתן לה האתנן לצי"ש ולא הוי כמתנה בעלמא וכמ"ש רש"י ז"ל בב"מ דף צ"א. ולפי דעת המהרש"ל כפי הבנת הקצה"ח דרק היכא שהי' בלא התראה דלא עבדינן לי' החומרא אז הוא מחויב לצי"ש. אבל היכא שהי' במזיד ובהתראה דעבדינן לי' החומרא פטור אפי' מלצי"ש. א"כ צ"ל דמה דאמר רבא דהאתנן אסור מכח החיוב לצי"ש היינו דוקא היכא שהי' בלא התראה דבזה הוא מחויב לצי"ש כיון דלא עבדינן לי' החומרא. אבל היכא שהי' בהתראה דבזה אינו מחויב לצי"ש כיון דעבדינן לי' החומרא האתנן מותר וכיון שכן ע"כ צריך לנקוט דייקא הבא על אמו דחייב מיתה דבזה שפיר מה דאסור האתנן הוא מכח חיוב לצי"ש כיון דחייבי מיתות לעולם פטורין מתשלומין אפי' שוגגין וא"כ מה דאסור האתנן הוא מכח חיוב לצי"ש והיינו היכא שהי' בלא התראה דלא עבדינן לי' החומרא ובכה"ג חייב לצי"ש משא"כ בכל הבועל אשה לשם זנות דאיכא חיוב מלקות מזה ליכא הוכחה דבקלב"מ חייב לצי"ש ומש"ה האתנן אסור דהרי בחייבי מלקות היכא דלא עבדינן לי' החומרא והיינו שהי' בלא התראה חייב הוא מן הדין לשלם דקיי"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין וא"כ שפיר אסור האתנן כיון דהוא חייב מן הדין לתת לה האתנן ואילו תבעה לי' בדינא לתת לה האתנן אמרינן לי' זיל שלים וא"צ לדון מכח חיוב לצי"ש והלכך שפיר נקט רבא דייקא הבא על אמו והבן היטב:

אכן לפי"ז לא יעלה כהוגן הסוגיא בב"מ שם דהרי רבא שם בא לשנויי בזה מה דת"ר החוסם פי פרה ודש בה לוקה ומשלם והיינו דמשלם בבא לצי"ש. והלא לפי הנ"ל אין במציאות כלל בחייבי מלקות חיוב לצי"ש דאי בלא התראה הרי הוי חייבי מלקות שוגגין וחייבין בתשלומין מצד הדין ואי בהתראה הרי ליכא חיוב לצי"ש כיון דעבדינן לי' החומרא. אך ראיתי להקצה"ח בסוף דבריו שהקשה כן בפשיטות על המהרש"ל דמלישנא דש"ס דפריך והא אינו לוקה ומשלם ומשני רבא בבא לצי"ש משמע דאפי' היכא דעבדינן החומרא חייב לצי"ש. ותירץ דרבא ס"ל כר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין וא"כ מצינו למימר דרבא משני דמיירי בשוגג ומשלם לצי"ש עיי"ש. וכן ראיתי להדיא ביש"ש כתובות פ' א"נ סי' ד'. ובחולין פ' אותו ואת בנו סי' ז' שפ"כ דרבא ס"ל כר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין מלשלם [ועיין מזה בפנ"י ב"ק דף ע"א בתוס' ד"ה בטובח על ידי אחר עיי"ש. ועיין גם בהר"ש ריש פ"ז דמס' תרומות]. וכיון שכן דרבא סובר כר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין מלשלם שוב לא נתיישב קושית הים התלמוד בתירוצינו הנ"ל דהא שפיר יכול רבא לנקוט ג"כ כל הבועל אשה לשם זנות ואף דבזה אינו רק חיוב מלקות מ"מ ע"כ צ"ל דהאתנן אינו אסור רק היכא שהי' שוגג ומכח החיוב לצי"ש:

אך באמת גוף הדבר שחידש הקצה"ח דהיכא דעבדינן לי' החומרא גם לצי"ש אינו חייב. תמוה מאוד דהמעיין ביש"ש יראה דמה דמחלק המהרש"ל בין היכא דעבדינן החומרא ובין היכא דלא עבדינן החומרא קאי רק לענין תפיסה לבד ולא לענין חיוב לצי"ש וכוונתו הוא דהיכא דלא עבדינן החומרא הוי כמו דהוא חייב מן הדין לשלם לכן מהני תפיסה והיכא דעבדינן החומרא ליכא עליו רק חיוב לצי"ש לבד וכמו גרמא בנזקין לכן לא מהני תפיסה עיי"ש. ועיין גם בנתיבות שהשיג עליו בזה. וגם מ"ש הקצה"ח במשובב דחיוב לצי"ש והפיכה תלוי זב"ז והיכא דלא מהני תפיסה ע"כ לצי"ש נמי לא מחייב. נפלאתי מאוד הלא גרמא בנזקין אמרינן בהדיא בב"ק פ' הכונס שם דחייב לצי"ש. וע"ז כתב המהרש"ל שם דלא מהני תפיסה. ולא אכחד דעלה בדעתי להביא ראי' להקצה"ח דהיכא דעבדינן לי' החומרא ליכא חיוב לצי"ש. מהא דפריך הש"ס כתובות דף ל"ז ע"ב ולא תקחו כופר לנפש רוצח למה לי הא פטור מכופר מטעם קלב"מ. ומשני דאמר רחמנא לא השקול ממונא מיני' והפטרי' מקטלא עיי"ש. וקשה מה פריך דל"ל קרא הלא בקלב"מ חייב לצי"ש ודלמא אתיא קרא להשמיענו דרוצח פטור מכופר אפי' לצי"ש אע"כ צ"ל דבקלב"מ היכא דעבדינן לי' החומרא פטור גם מלצי"ש. וא"כ מקשה שפיר דל"ל קרא. אמנם ז"א דהרי אכתי קשה קושיא זו בהא דפריך תו בגמרא שם לא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו למה לי עיי"ש. וקשה קושיתינו הנ"ל דמה פריך דל"ל קרא הלא הך קרא איירי בשוגג ובכ"מ בחייבי מיתות שוגגין דלא עבדינן לי' החומרא חייב לצי"ש. ודלמא אתיא קרא להשמיענו דרוצח בשגגה פטור מלצי"ש. ולכאורה רציתי לומר דהיכא דחייב גלות הוי ג"כ כמו דעבדינן לי' החומרא ופטור מלצי"ש ורק היכא שהי' במזיד ובלא התראה דאינו חייב מיתה ולא גלות בזה חשיב דלא עבדינן לי' החומרא וחייב לצי"ש. וכן יש להביא ראי' לזה מרש"י ז"ל ב"ק דף כ"ו ע"א דאמרינן שם בגמרא ויהא אדם חייב בכופר מק"ו אמר קרא עליו ולא על האדם. ופרש"י וז"ל ויהא אדם חייב בכופר כגון במזיד ולא אתרו בי' דליתא בר קטלא ולאו בר גלות עכ"ל. ומבואר דכוונת רש"י ז"ל הוא דהי' קשה לי' דהאיך סד"א דיהא אדם חי כופר הלא פטור הוא מטעם קלב"מ ולכך דכוונת הש"ס היא היכא שהי' מזיד ולא אתרו בי' דאינו חייב לא מיתה ולא גלות ובזה לא מיפטר מטעם קלב"מ. והנה דבריו תמוהים דהלא חייבי מיתות שוגגין פטורים מתשלומין אפי' היכא שהי' מזיד ולא אתרו בו. וכבר עמד בזה השטמ"ק שם. ונ"ל לישב עפ"י מה שראיתי בס' יראים להר"א ממיץ סי' ר"ז שכתב שם דהא דאצטריך למעוטי אדם מכופר מעליו אע"ג דחייבי מיתות אפי' שוגגין פטורין מתשלומין משום דאצטריך למיפטרי' מכופר מדיני שמים עיי"ש. וי"ל דגם רש"י ז"ל מפרש הסוגיא כמ"ש הרא"מ והא דקאמר הש"ס ויהא אדם חייב בכופר היינו בד"ש והלכך שפיר מפרש רש"י כגון במזיד ולא אתרו בי' דלאו בר קטלא ולאו בר גלות הוא דבכה"ג נהי דפטור מתשלומין מטעם חייבי מיתות שוגגין אבל הא חייב הוא לצי"ש כיון דלא עבדינן לי' החומרא וסד"א דיתחייב כופר לצי"ש ואצטריך קרא דעליו למעוטי דפטור אפילו מלצי"ש. משא"כ היכא שהוא בר קטלא או בר גלות פטור מלצי"ש כיון דגם חיוב גלות הוי כמו דעבדינן לי' החומרא וא"צ קרא דעליו וא"ש ולק"מ קושית השטמ"ק. הרי יש ראי' מדברי רש"י ז"ל הנ"ל דהיכא דחייב גלות הוי כמו דעבדינן לי' החומרא ופטור מלצי"ש. אמנם אף כי דברינו נכונים לישב בזה דברי רש"י ז"ל בכל זאת לא ניחא לי להחליט לחלוטין דבר זה דחיוב גלות הוי כמו דעבדינן לי' החומרא דבאמת מדברי הרשב"א שהביא השטמ"ק כתובות דף ל"ד ע"ב מוכח בהדיא דמסתבר טפי לומר דשוגג גמור אף דחייב גלות חייב בתשלומין ממזיד ולא אתרו בי' שכ' שם אהא דאמר רב דימי דר"י ס"ל חייבי מיתות שוגגין חייבין בתשלומין וז"ל ואם היינו מפרשים נמי דשוגגין דחייבי מיתות היינו שוגגין גמורים ולהכי קא מחייב ר"י כו' אבל חייבי מיתות מזידין אלא דלא אתרו בי' מודה ר"י דפטור כו' עיי"ש ומסתימת לשון הרשב"א מוכח דמיירי בכל חייבי מיתות שוגגין ואפילו שוגגין דרציחה דחייב גלות הרי בהדיא דסברא הי' לומר דאף דבמזיד ולא אתרו בי' פטור מתשלומין אפ"ה שוגג גמור חייב בתשלומין ואף דחייב גלות וע"כ דחיוב גלות לא הוי כמו דעבדינן לי' החומרא. וגם ביש"ש פ' הכונס שם מבואר בהדיא דשוגג גמור שחייב גלות מיחשב ג"כ כמו דלא עבדינן החומרא דכתב שם וז"ל היכא דלא עבדינן החומרא כגון בשוגג או שלא בהתראה או בזמה"ז כו' עיי"ש. וע"כ דמה דקאמר שוגג כוונתו הוא שוגג גמור ומסתמא גם הוא מיירי בכל חייבי מיתות שוגגין ואפילו חייבי מיתות שוגגין דרציחה שחייב גלות וקאמר בזה דלא עבדינן החומרא וכן יש להוכיח עוד מתנא דבי חזקי' דיליף מהקישא דמכה אדם ומכה בהמה דאדם פטור מתשלומין בין בשוגג בין במזיד בין מתכוין לשאין מתכוין. והא דקאמר בין בשוגג היינו שוגג גמור וא"כ מדצריך למילף מהקישא דגם חייבי מיתות שוגגים גמורים פטורים מתשלומין ע"כ דשוגג גמור אף דחייב גלות לא הוי כמו דעבדינן לי' החומרא. ולקושית השטמ"ק על רש"י ז"ל ב"ק הנ"ל עיין בפנ"י שם מ"ש לתרץ על נכון ולפי תירוצו שם אין להוכיח כלל מרש"י ז"ל דשוגג גמור דחייב גלות הוי כמו דעבדינן לי' החומרא עייש"ה. ומעתה לפי"ז כיון דקשה קושיתינו הנ"ל גם בהא דפריך הש"ס לא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלט למה לי דהך קרא איירי בשוגג. שוב אין להביא ראי' מכח קושיתינו הנ"ל בהא דפריך הש"ס לא תקחו כופר לנפש רוצח ל"ל דהיכא דעבדינן החומרא אינו חייב לצי"ש וכמובן. ולעיקר קושיתינו הנ"ל יש אתי אריכות דברים ועדיין לא צרפתים בכור הבחינה. אך בפשיטות נ"ל לישב דמשמעות קרא דלא תקחו כופר משמע דקאי על הב"ד דהב"ד לא יענשו אותו בכופר וא"כ ל"ש לומר דהקרא אתי' להורות דפטור מלתת כופר לצי"ש דהרי לצי"ש אין בכח הב"ד לחייבו:

ומעתה כיון דעלה בידינו דדעת המהרש"ל הוא דלצי"ש הוא חייב. אף היכא דעבדינן החומרא ולא כמו שהבין הקצה"ח דדעת המהרש"ל הוא דהיכא דעבדינן החומרא פטור אפילו מלצי"ש א"כ שוב שפיר יש ראי' מדברי התוס' סנהדרין הנ"ל לחילוקו של המהרש"ל וכמ"ש הקצה"ח בריש דבריו ודו"ק בכל זה:

ולא אכחד דלכאורה יש לפקפק בגוף דברי הקצה"ח הנ"ל מה שמדמה הבא במחתרת וניצל ולא נהרג למזיד ובהתראה וברח. דלא דמי כלל דהלא במזיד ובהתראה וברח רשאין לגמור דינו ולהמיתו או להלקותו בכל מקום שהוא. משא"כ הבא במחתרת אינו רשאי להרגו חוץ למחתרת ויש לו דמים וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ט מה' גניבה הי"א. וכן מבואר ברש"י ז"ל בסנהדרין דף ע"ב ע"א במתני' ד"ה אין לו דמים עיי"ש. ועיין גם בכתובות דף ל"ד ע"ב דאמרינן שם שבת איסור עולם הוא. אבל מחתרת איסור שעה הוא עיי"ש וברש"י ותוס' שם. וזה הוא פלוגתא בירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ח. אולם המעיין בצדק בקצה"ח יראה דמה שמדמה הבא במחתרת וניצל ולא נהרג למזיד ובהתראה וברח הוא לאו דוקא ורק לרווחא דמילתא נקט כן כי באמת כוונתו הוא דאף דהבא במחתרת וניצל אינן רשאין להרוג אותו. מ"מ כיון דבשעה שהי' במחתרת הי' עליו החומרא דרשאין להרוג אותו ואז לא הי' מהני תפיסה לכן גם אח"כ כשניצל ולא נהרג דאינן רשאין להרוג אותו תו לא מהני תפיסה:

ומה שהקשה התומים לדעת המהרש"ל דהיכא דעבדינן החומרא לא מהני תפיסה הלא מה דכתב רש"י דאי תפס לא מפקינן מיני' כתב כן אהך דחוסם פי פרה דלוקה ומשלם דמוקמינן בבא לצי"ש. ואי נימא דמיירי בשוגג הרי קיי"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין אע"כ דמיירי במזיד ובהתראה ואפ"ה חייב לצי"ש. ואי תפס לא מפקינן מיני' עיי"ש. הנה קושיא זו מיושב שפיר בתירוץ הקצה"ח שהבאתי לעיל לקושיתו שהקשה על המהרש"ל לפי הבנתו דדעת המהרש"ל הוא דהיכא דעבדינן החומרא אינו חייב לצי"ש. והקשה דמלישנא דש"ס דפריך והא אינו לוקה ומשלם ומשני רבא בבא לצי"ש משמע דאפי' היכא דלוקה ועבדינן החומרא חייב לצי"ש. ותירץ דרבא ס"ל כר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין וא"כ מצינו למימר דרבא משני דמיירי בשוגג ומשלם לצי"ש. ולפי"ז לא קשה נמי קושית התומים הנ"ל. אמנם באמת תירוץ הקצה"ח הוא דוחק מאוד דהרי לפי דבריו צ"ל מה דתני בברייתא שם החוסם פי פרה ודש בה לוקה ומשלם היינו דלוקה בידי שמים וכ"כ במשובב שם. והוא דוחק מאוד דהרי לא מצינו כלל מלקות ביד"ש. ומה שהביא במשובב שם סייעתא לדבריו מדברי השטמ"ק בשם הריטב"א בב"מ שם שכתב דלוקה בידי שמים ומשלם בד"ש. בודאי ט"ס נפל בדברי הריטב"א. וצ"ל לוקה ומשלם בידי שמים והיינו דלוקה בידי אדם. וכן ראיתי להגאון מלייפניק בהגהותיו בכ"י על הקצה"ח שכ"כ. אך קושית הקצה"ח באמת מעיקרא ליתא כיון דבאמת דעת המהרש"ל הוא דאף דעבדינן החומרא חייב לצי"ש רק תפיסה לא מהני וכמו שכתבתי לעיל. וא"כ שפיר מוקי רבא הך דחוסם פי פרה ודש בה לוקה ומשלם בבא לצי"ש ומיירי באמת במזיד ובהתראה וחייב מלקות בדיני אדם ולק"מ קושית הקצה"ח. אבל קושית התומים מרש"י הנ"ל במקומה עומדת דלכאורה מבואר מפרש"י הנ"ל דאף היכא דעבדינן החומרא אי תפס לא מפקינן מיני'. אולם נלע"ד דמ"ש רש"י ז"ל שם א"נ אי תפס לא מפקינן מיני' לא קאי על החוסם פי פרה דהא בחוסם פי פרה קתני משלם דמשמע דמשלם בעצמו ולא ע"י תפיסה. אלא דרש"י ז"ל סובב על אתנן דאמר רבא אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו ומתחלה כתב רש"י ז"ל דמכח החיוב לצי"ש לבד דרמיא עליו ליתן לה האתנן מש"ה חשיב אתנן ואסור ואח"כ כתב אי נמי אי תפס לא מפקינן מיני'. ולכך כיון דנתן לה האתנן קנתה האתנן מצד הדין בתורת אתנן ולא בתורת מתנה ונאסר האתנן גם מצד הדין. וזה פשוט וברור. וא"כ לק"מ קושית התומים על המהרש"ל דכיון דגבי אתנן שפיר יש לפרש דמ"ש רש"י אי תפס לא מפקינן מיני' כוונתו הוא היכא שהי' בלא התראה דלא עבדינן לי' החומרא דהרי גבי אתנן לא קאמר דממיתין אותו לכן שפיר אי תפס לא מפקינן מיני' כן נלע"ד וא"ש:

ונפן ונדבר בעיקר הדין דמחולקים המהרש"ל והתומים דדעת המהרש"ל הוא דהיכא דעבדינן החומרא לא מהני תפיסה אף שתפס טרם שעבדו לי' החומרא עי"ש וכן מבואר בהדיא בקצה"ח שכתב דמזיד ובהתראה וברח לא מהני תפיסה. ודעת התומים הוא דאף אם תפס לאחר שעבדו לי' החומרא מהני תפיסה. ואנכי אמרתי להכריע ביניהם דאם תפס קודם שעבדו לי' החומרא מהני תפיסה ושוב אין מוציאין מידו ואם תפס לאחר שעבדו לי' החומרא לא מהני תפיסה ומוציאין מידו. ועפי"ז יש לישב על נכון דברי רש"י ז"ל בסנהדרין דף פ"ז ע"ב בהא דאמרינן שם גבי זקן ממרא דיני נפשות בפלוגתא דרבי ורבנן ופרש"י וז"ל במתכווין להרוג את זה והרג את זה ומחייב לי' רבי ממון ורבנן פטרי ואי תפסו יורשין דהרוג ממונא דהורג ופטר לי' זקן ממרא וקדשו בו את האשה לרבי מקודשת ולרבנן אינה מקודשת כו' עיי"ש. והנה מבואר כוונת רש"י ז"ל דהזקן ממרא פסק כרבנן ומש"ה נקט רש"י ז"ל דייקא שתפסו היורשין ממונא דהורג. וקשה אמאי לא מפרש רש"י דהזקן ממרא פסק כרבי ומחייב לי' ממון ונתן הממון להיורשין וקדשו בו את האשה וכמו שמפרש גבי ד"מ בפלוגתא דשמואל ור"א עיי"ש. ולדרכינו תתיישב שפיר כמין חומר. והוא דהנה הטורי אבן באבני שהם במס' חגיגה דף יו"ד הקשה על פרש"י הנ"ל לפי שיטתו דבקלב"מ אי תפס לא מפקינן מיני' א"כ מאי כ"מ בין רבי לרבנן לענין קדושין הא אפי' לרבנן כשבא ממונא דהורג ליד יורשי הנהרג אין מוציאין מידם ואם קדשו בו מקודשת אפי' לרבנן עיי"ש. אך לק"מ עפ"י דעת המהרש"ל דהיכא דעבדינן לי' החומרא לא מהני תפיסה. וא"כ לרבנן דדרשי נפש תחת נפש היינו נפש ממש וקטלינן לי' הרי לרבנן עבדינן לי' החומרא ושפיר לדידהו אי תפסו יורשין דהרוג ממונא דהורג מפקינן מינייהו. ואולם לפי דרכינו הנ"ל דמה דלא מהני תפיסה היכא דעבדינן החומרא הוא דוקא כשתפס לאחר שעבדו לי' החומרא. אבל כשתפס קודם שעבדו לי' החומרא מהני תפיסה.., א"כ לא נתיישב קושית הט"א בתירוצינו הנ"ל אלא אם הזקן ממרא פסק כרבנן וחייבו מיתה וכבר עביד לי' החומרא והרגו שפיר אם תפסו אח"כ מפקינן מינייהו. משא"כ אם הזקן ממרא פסק כרבי ומחייב לי' ממון ולא מיתה א"כ בין שההורג בעצמו נתן הממון ובין שהיורשי הנהרג תפסו הממון שוב גם לרבנן לא מפקינן מנייהו כיון דתפסו טרם שעבדו לי' החומרא ומהני תפיסה. וכיון שכן שפיר לא יכול רש"י ז"ל לפרש דהזקן ממרא פסק כרבי ומחייב לי' ממון ונתן הממון וקידשו בו את אשה דהא אם פסק כרבי והגיע הממון ליד היורשים גם לרבנן מקודשת וכאמור. ולכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש דהזקן ממרא פסק כרבנן וחייבו מיתה ועביד לי' החומרא. ובכה"ג שפיר לרבנן לא מהני תפיסה ואי תפסו יורשין מפקינן מנייהו ושפיר יש נ"מ בין רבי לרבנן ודו"ק:

ושוב ראיתי בקצה"ח סי' ת"י שהביא קושית הט"א ק הנ"ל וכתב דאין כאן קושיא כלל דהא בב"ק דף כ"ו ממעטינן אדם מכופר מדכתיב עליו ולא על האדם וא"כ לרבנן דלא דרשי נפש תחת נפש ממון ליכא דין ממון כלל ותפיסה לא מהני רק בפטורא דקלב"מ עיי"ש. ולפי"ז שוב ליתא גם לתירוצינו הנ"ל לקושיתינו מה דנקט רש"י ז"ל דהזקן ממרא פסק כרבנן ומיירי בתפיסה וכמובן. אולם באמת הקצה"ח שם כתב לחלק דמעליו לא ממעטינן אלא מכופר אבל לא מדמים ומיישב בזה דברי רש"י ז"ל בב"ק דף נ"ג [ובקושיתו על רש"י ב"ק כבר קדמו המהרש"א שם]. וא"כ לפי"ז יתעורר שוב קושית הט"א כיון דבדמים מיהא מהני תפיסה שוב בין לרבי ובין לרבנן מקודשת וכ"כ הקצה"ח שם אך הוא מתרץ שם קושית הט"א עד"א די"ל דרש"י ס"ל כשיטת הרמב"ם דאין דמים לבן חורין עיי"ש. ולפע"ד. נראה דשפיר נוכל לומר דרש"י ז"ל ס"ל דיש דמים לבן חורין וקושית הט"א מיושב שפיר עפי"ד המהרש"ל וכנ"ל וא"כ ממילא מיושב בטוב גם קושיתינו וכנ"ל והבן:

עיין בקצה"ח שהקשה בהא דתנן בכריתות יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם אחד כו' ר' מאיר אומר אף אם הי' שבת והוציאו בפיו והקשה דמה הוסיף ר"ע הרי במה שהוסיף חסר אשם דהא כיון דקלב"מ מחמת איסור שבת פטור מקרן וחומש ופטור נמי מאשם וכמבואר בפסחים דף כ"ט באוכל חמץ של הקדש י"א מעל וי"א לא מעל. ותירץ דכיון דקיי"ל דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין. א"כ אפי' למ"ד מעל אין החיוב אשם רק לצי"ש. ולפי"ד המהרש"ל דהיכא דעבדינן החומרא ליכא חיוב לצי"ש וא"כ בפסחים שם מיירי שהזיד בחמץ ועבדינן החומרא ולהכי י"א לא מעל דפטור אפי' בד"ש. אבל באוכל אכילה אחת דמיירי בשוגג ולא עבדינן החומרא עיי"ש. ובמחילת כבוד הדרת גאונו תירוצו לא מחוור בעיני. חדא דכבר העליתי לעיל דדעת המהרש"ל הוא דאף דעבדינן החומרא חייב לצי"ש. ועיין גם בנתיבות שדחה בזה תירוצו של הקצה"ח. ואידך מ"ש דכיון דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אין החיוב אשם רק לצי"ש. ז"א דהלא נהי דאין ממשכנין אבל אכתי איכא עליו חיוב בד"א ואם ירצו הב"ד למשכנו הרשות בידם דכל הטעם דאין ממשכנין חייבי חטאות ואשמות איתא בב"ק דף מ' ע"א דכיון שבא לכפרה מחמר חמור עלוי' ולא בעי למשכוני' דלא משהי לי' עיי"ש ומשמע דאין הב"ד מוזהרים למשכנו אבל אם רצו למשכנו הרשות בידם. ועוד דהרי כתב הרמב"ן במלחמות בב"ק בפ' דו"ה דלאחר שעברו שלשה רגלים גם חייבי חטאות ואשמות ממשכנין עיי"ש וכ"כ התוס' בר"ה דף וא"ו הרי דעכ"פ איכא עליו חיוב אשם בד"א לאחר שעברו שלשה רגלים:

וראיתי בצל"ח פסחים שהקשה שם ג"כ קושית הקצה"ח ותירץ דכיון דבקלב"מ חייב לצי"ש א"כ בהקדש שהתשלומין הוא לשמים ל"ש למיפטר מלשלם משום קלב"מ. אך לרנבה"ק דס"ל דגם ח"כ פטורין מלשלם הוא סובר דבקלב"מ אפי' לצי"ש אינו חייב עיי"ש. ואחר נשיקת עפרות זהב לו לא כח רוחי גם בתירוצו. דמלבד דסותר דברי עצמו שכתב בפירוש לקמן שם דף ל"ב ע"א ד"ה אין הא מני כו'. גם אליבא דרנבה"ק דבקלב"מ חייב לצי"ש עיי"ש. ועיין גם בנוב"י מהדו"ת חא"ח סי' פ"ט אות וא"ו שהביא שם בשם השואל שהקשה לו זאת והשיב שם דלא החליט לחלוטין דבר זה דלרנבה"ק פטור אפי' לצי"ש עיי"ש. בלעדי זה לדעתי העני' קשה לי טובא דאי לרנבה"ק בקלב"מ פטור אפי' לצי"ש א"כ אמאי אסרה תורה אתנן אפי' בא על אמו דהא טעמא דאסרה תורה אתנן אפי' בא על אמו הוא משום דבקלב"מ חייב לצי"ש וכדאמר רבא בב"מ וא"כ לרכבה"ק דבקלב"מ פטור מלצי"ש אמאי אסרה תורה אתנן אפי' בא על אמו. והן אמת די"ל דרנבה"ק לא ס"ל הא דרבא דאתנן הבא על אמו אסרה תורה וכמו כן צ"ל לפמ"ש הרשב"א בתשובה ח"א סי' ש"ב דר"פ ושאר אמוראים פליגי על רבא וס"ל דבקלב"מ פטור מלצי"ש עיי"ש. וצ"ל דהם ס"ל דלא אסרה תורה אתנן הבא על אמו דעיקר אתנן בחייבי כריתות הוא דכתיב וכמ"ש התוס' בב"מ שם ובב"ק דף ע'. אמנם הרי לרנבה"ק דס"ל דח"כ פטורין מתשלומין אכתי קשה גם בח"כ אמאי אסרה תורה אתנן ובשלמא לשיטת רש"י פסחים שם דרנבה"ק אינו פוטר ח"כ מתשלומין רק במזיד אבל לא בשוגג י"ל דלרנבה"ק מה דאסרה תורה אתנן בחייבי כריתות הוא רק היכא שהי' שוגג אבל לשיטת התוס' פסחים שם דרנבה"ק ס"ל דגם חייבי כריתות שוגגין פטורין מתשלומין קשה לפי"ד הצל"ח הנ"ל אמאי אסרה תורה אתנן – ואחר כתבי זאת מצאתי וראיתי להגאון מלייפניק בספרו עטרת חכמים בחדושיו לכתובות שהעיר קצת בזה. ומ"ש הצל"ח שם תירוץ הב' לקושיא זו עיין בעטרת חכמים שם מה שהשיב עליו ועיין גם בתוס' דרע"א במשנה דכריתות שם שהאריך בזה. אך תירוץ הנכון בעיני לקושיא זו הוא תירוצו של הנתיבות עיי"ש. וגם ראיתי תירוץ נכון ופשוט לקושיא זו בישיע"ק או"ח סי' ש"א שכתב דר"מ ס"ל דחייבי מיתות שוגגין חייבין בתשלומין והביא כן גם בשם השטמ"ק וא"ש:

ובדרך אגב ארשום מה דצ"ע לי לדעת רש"י דלרנבה"ק חייבי כריתות שוגגין חייבין בתשלומין דע"כ חייבי כריתות שוגגין היינו שהי' שוגג גמור אבל אם הי' מזיד אף שהי' בלא התראה הוא חייב כרת ופטור מתשלומין דלגבי כרת א"צ התראה וכדאיתא בש"ס מכות דף י"ג ע"ב. ועיין גם ברש"י כתובות דף ל"ה ע"ב ד"ה מאן תנא דפליג אדרנבה"ק דמבואר שם בהדיא דח"כ במזיד ולא אתרו בי' פטור מתשלומין לרנבה"ק עיי"ש. וא"כ קשה איך שייך ח"כ שוגגין שיהא חייב בתשלומין הלא יכול לומר מזיד הייתי דהא לא בעינן מזיד שיהא דוקא בהתראה. ואפשר לומר דרש"י סובר כדעת הנך פוסקים דגם לפטור נפשי' מממון אמרינן אין אמע"ר ועיין בהג"א פרק הגוזל קמא וא"כ י"ל דאינו נאמן לומר א מזיד הייתי משום דאאמע"ר:

(ג) סעיף ה ברמ"א שולחין אליו ומעיד. נראה דאם שולחין אליו מחויב להעיד כיון דעיקר טעמא דת"ח א"צ להעיד לפני ב"ד דזוטר מיני' הוא משום זילותא דהליכה וכמבואר בגמרא ר"פ שבועות העדות. וכ"כ בהדיא התוס' זבחים דף ט"ז ע"א ד"ה מיושב עיי"ש. והלכך אם שולחין אליו דשוב ליכא זילותא דהליכה מחויב להעיד ויש להקשות לפי"ז בהא דפריך הש"ס בסנהדרין רפ"ב אהא דתני כ"ג מעיד והתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם זקן ואינו לפי כבודו ודחק הש"ס לשנויי בדחוקים שונים. וקשה אמאי לא משני דהא דקתני כ"ג מעיד היינו אם הב"ד שולחין אליו שלוחם דבזה ליכא זילותא דהליכה. אמנם לק"מ דשפיר לא מצי לשנויי דהמתני' איירי בכה"ג דא"כ אמאי קתני במתני' שם דמלך לא מעיד הלא בכה"ג גם מלך חייב להעיד כיון דליכא זילותא דהליכה וכ"כ התוס' בשבועות שם ד"ה אבל איסורא דמש"ה לא מצי לשנויי דכ"ג מעיד באיסורא דכיון דבאיסורא גם מלך מעיד עיי"ש ואחר זמן רב מצאתי בשו"ת חו"י סי' ר"ה שהקשה קושיא זו ותירץ כתירוצינו. אולם יש לפקפק דלא עלה ארוכה בזה דהא באמת רש"י ז"ל בשבועות דף ל"א ע"א מפרש דמלך אינו מעיד משום זילותא דעמידה דעדים צריכים לעמוד לפני הדיינין וזה בזיון הוא למלך עיי"ש. והנה גבי כ"ג ליכא זילותא דעמידה וגם רש"י בסנהדרין רפ"ב גבי כ"ג כתב דזילותא הוא לגבי כ"ג ליתי לאסהודי לבעל דין עיי"ש הרי דנקט רק זילותא דהליכה. ואמינא טעמא לזה משום דאמרינן בש"ס זבחים שם דת"ח מעיד מיושב וכן איתא בשבועות ר"פ שבועת העדות דעשה דכבוד התורה דוחה העשה דועמדו עיי"ש והלכך כ"ג דא"א להיות כ"ג אא"כ כשהוא ת"ח דהא בעינן שיהא גדול מאחיו בחכמה וא"כ כ"ג מעיד מיושב ול"ש זילותא דעמידה. משא"כ מלך הרי יכול להיות מלך אף שאינו ת"ח ושפיר צריך להעיד מעומד. ועיין גם בתוס' סנהדרין דף י"ט ע"א ד"ה ינאי שכתבו דעשה דכבוד התורה עדיף מעשה דכבוד המלך ודוקא עשה דכבוד התורה דוחה העשה דועמדו אבל עשה דכבוד המלך אינו דוחה העשה דועמדו וצריך להעיד מעומד עיי"ש. וא"כ שפיר שייך גבי מלך זילותא דעמידה וכיון שכן שוב שפיר מצי לשנויי דמה דקתני דכ"ג מעיד היינו כשהב"ד שולחין אליו שלוחם דבכה"ג ליכא זילותא דהליכה ולא זילותא דעמידה. והא דקתני דמלך לא מעיד י"ל דאיירי במלך שהוא אינו ת"ח וא"כ אף דהב"ד שולחין אליו שלוחם אפ"ה אינו מעיד דנהי דליכא זילותא דהליכה אבל הא עכ"פ איכא זילותא דעמידה כיון דבודאי גם בפני שלוחם צריך להעיד מעומד. אכן באמת ז"א חדא דזה הוא יותר דוחק לומר דמה דקתני במתני' מלך לא מעיד דאיירי במלך שאינו ת"ח. דבודאי כונת המתני' הוא במלך דומיא דכ"ג וכמו כ"ג דמעיד הוא בכ"ג ת"ח כמו כן מלך דאינו מעיד הוא אף במלך ת"ח וא"כ שפיר לא מצי לשנויי מה דקתני כ"ג מעיד דאיירי כשהב"ד שולחין אליו שלוחם דא"כ אמאי קתני דמלך אינו מעיד הלא מלך ת"ח ג"כ מחויב להעיד כששולחין אליו שלוחם. ועוד די"ל דאם הב"ד שולחין אליו שלוחם א"צ להעיד מעומד בפני השליח אפי' כשהעד הוא ע"ה. דהא מה דבעינן עדים בעמידה ילפינן לה מדכתיב ועמדו שני האנשים. והרי בהאי קרא כתיב נמי לפני ד'. וא"כ י"ל דדוקא כשעומדים העדים במקום מושב הדיינים אז שייך לפני ד' כי אלקים נצב בעדת אל ושפיר צריך להעיד מעומד אבל אם הב"ד שולחין אליו שלוחם לביתו לקבל עדותו דלאו מקום המשפט הוא שם ובזה לא נאמר אלקים נצב בעדת אל. וא"כ ממילא דלא קאי נמי על זה הקרא דועמדו כו' לפני ד'. והלכך שפיר א"צ להעיד מעומד. גם יש ראי' לזה דבפני השליח ב"ד א"צ להעיד מעומד ממ"ש המרדכי בפ' שבועת העדות בשם הר"א בר' שמשון דעמידה הוא דוקא במומחין דהא כתיב לפני ד' והאידנא דליכא מומחין א"צ להעיד מעומד עיי"ש. ולכאורה צ"ע אמאי האידנא דליכא מומחין א"צ עדים בעמידה הלא אמרינן בגמרא דאנן שליחותייהו דקמאי עבדינן וא"כ הרי הוי כאלו מעידים בפני המומחין וליבעי עמידה. אע"כ צ"ל דדוקא בפני הב"ד בעצמם בעינן עמידה ולא בפני שלוחם וא"כ ה"נ אפי' בזמן שהי' סמוכין והב"ד שלחו שלוחם להעד לקבל העדות בביתו א"צ להעיד מעומד ומהגם לפמש"ל בסי' י"ז סק"ד דמה דעדים צריכים להעיד בעמידה הוא משום כבוד ב"ד וכן הבאתי בשם הר"ן, שכ"כ בחידושיו בסנהדרין לענין עמידת הבעלי דינים עיי"ש וא"כ אם הב"ד שולחים שלוחם לקבל העדות דליכא משום כבוד ב"ד בודאי דא"צ להעיד מעומד. ולפי"ז שוב א"א לומר דמה דקתני במתני' כ"ג מעיד דמיירי כשהב"ד שולחים אליו שלוחם דהרי בכה"ג גם מלך מעיד ואפי' הוא מלך ע"ה כיון דבכה"ג ליכא זילותא דהליכה ולא זילותא דעמידה וכאמור:

עוד נלע"ד לישב קושיתינו הנ"ל עד"א די"ל דכ"ג א"צ להעיד אף אם הב"ד שולחין אליו שלוחם. והוא דהנה דברי רש"י ז"ל בסנהדרין שהבאתי בסמוך שכתב דזילותא הוא לגבי כ"ג. ליתי לאסהודי לבעל דין. אינו מובן כלל דמה קאמר דזילותא הוא ליתי לאסהודי לבעל דין הלא הו"ל למימר דזילותא הוא ליתי לאסהודי לבית דין. וכדאמרינן בשבועות גבי צורבא מרבנן דידע סהדותא וזילי בי' מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיני'. ונ"ל דלאו דוקא אם הב"ד הוא זוטר מיני' א"צ להעיד. אלא גם אם הבעל דין לבד הוא זוטר מיני' ולא הב"ד ג"כ מיחשב זילותא וא"צ להעיד. ולפי"ז י"ל דכ"ג דצריך להעיד לפני הסנהדרין דבזמן שיש כ"ג יש סנהדרין בודאי הסנהדרין לא חשובים זוטרא מיני' דכ"ג ואין זה בזיון כלל להכ"ג מה דהולך להסנהדרין אלא עיקר הזילותא הוא הא דכ"ג מסהיד לבעל דין דזוטר מיני' לכן שפיר פרש"י ז"ל דזילותא הוא לגבי כ"ג ליתא לאסהודי לבעל דין. וכן יש להוכיח כדברינו ממה דמשני הש"ס שם דכ"ג מעיד למלך. וקשה מה מהני הא דמלך הוא הבע"ד הלא אכתי איכא בזיון לכ"ג מה דצריך לילך להב"ד אע"כ צ"ל כמ"ש דמה דצריך לילך להסנהדרין אין זה בזיון לו כיון דהסנהדרין לא חשובים זוטרא מיני' דכ"ג אלא עיקר הבזיון הוא מה דמסהיד לבעל דין דזוטר מיני' ולזה משני דמעיד למלך ואין כאן זילותא מה דמסהיד לי'. ובזה א"ש נמי דברי רש"י ז"ל בשבועות שהבאתי לעיל שכתב גבי אלך דאינו מעיד משום דצריך לעמוד לפני הדיינים וזה בזיון למלך. וצ"ע הלא טעם זה ל"ש רק גבי מלך ע"ה אבל במלך ת"ח ל"ש זה כיון דת"ח מעיד מיושב וכמש"ל. וא"כ הו"ל לרש"י ז"ל למימר הטעם משום בזיון דהליכה דזה שייך אף במלך ת"ח. ולפי הנ"ל ניחא די"ל דגם לגבי מלך אין זה בזיון מה דצריך לילך להסנהדרין. לכן שפיר לא מצי רש"י לפרושי מטעם בזיון דהליכה. ואין לומר דדברינו נכונים רק לפי הס"ד בסנהדרין שם דמשני דמעיד למלך. ומזה שפיר יש ראי' לדברינו וכמ"ש. אבל לפי מה דמסיק שם בגמרא דכ"ג מעיד בפני מלך ומשום יקרא דכ"ג אתי ויתיב אצל הסנהדרין עיי"ש. א"כ עכצ"ל דמה דמסהיד לבעל דין דזוטר מיני' אין זה זילותא אלא עיקר הזילותא הוא מה דצריך לילך להב"ד ואפי' להסנהדרין. דאי כדברינו הנ"ל דמה דמסהיד לבעל דין דזוטר מיני' הוי זילותא והא דצריך לילך להסנהדרין אין זה זילותא. א"כ מה מהני הא דמלך יושב ג"כ אצל הסנהדרין הלא אכתי איכא זילותא מה דמסהיד לבעל דין והרי מה דצריך לילך לסנהדרין אין זה זילותא אף כשאין המלך יושב עמהם. דז"א די"ל דאם המלך לא חס על כבודו ואתי להסנהדרין כדי שהכ"ג יבא ויעיד להבעל דין שוב אין זה זילותא גם לפני הכ"ג מה דמסהיד לבעל דין. וכן יש להוכיח עוד כדברינו מדברי הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' עדות ה"ג שפסק דכ"ג אינו חייב להעיד אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד והולך לב"ד הגדול ומעיד עיי"ש ועיין גם בכ"מ פ"ה מה' כלי המקדש ה"ח עיי"ש. ומדפסק הרמב"ם לדינא דאף לפני ב"ד הגדול א"צ הכ"ג להעיד רק עדות שהוא למלך בלבד. ע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם כמ"ש דמה דמסהיד הכ"ג לפני הב"ד הגדול אין זה זילותא רק עיקר הזילותא הוא מה דמסהיד לבעל דין דזוטר מיני' לכן עדות שהוא למלך דאין בזה זילותא מה דמסהיד לי' מחויב להעיד בפני ב"ד הגדול. ומעתה כיון שכן דגם מה דמסהיד לבעל דין דזוטר מיני' מחשב זילותא, א"כ היכא דהבע"ד הוא זוטר מיני' א"צ להעיד אף כשהב"ד שולחין אליו שלוחם ואף דהב"ד הוא גדול ממנו כיון דנהי דבכה"ג ליכא זילותא דהליכה ולא זילותא דעמידה אבל הא אכתי איכא זילותא מה דמסהיד לבעל דין. וא"כ לק"מ קושיתינו הנ"ל דשפיר הוכרח הש"ס לדחוקי לשנויי דמעיד למלך או בפני המלך ולא מצי לשנויי דמעיד לכל אדם ומיירי כשהב"ד שולחין אליו שלוחם משום דלאדם אחר דזוטר מיני' א"צ להעיד אף כשהב"ד שולחין אליו שלוחם והבן כל זה:

ובזה מיושב נמי מה דקשה לי טובא בהא דתני בפ"ב דהוריות דמלך אינו חייב בשמיעת קול דמלך לא מעיד. וכן הוא במתני' בשבועות דשבועות העדות אינה נוהגת אלא בראוין להעיד ואמרינן בגמרא למעוטי מלך. וקשה טובא דלא מבעיא לפי מה שכתבתי לעיל דאם הב"ד שולחין אליו שלוחם א"צ להעיד מעומד בודאי קשה אמאי מלך אינו חייב בשמיעת קול הלא ראוי הוא להעיד כשהב"ד שולחין אליו שלוחם דבכה"ג ליכא לא זילותא דהליכה ולא זילותא דעמידה. אך אפילו אי נימא דלא כדברינו הנ"ל אלא דאם הב"ד שולחין אליו שלוחם ג"כ צריך להעיד מעומד מ"מ קשיא דהא מסתמא דמתני' משמע דאין שום מלך חייב בשמיעת קול ואפי' מלך ת"ח. והרי במלך ת"ח אף שמעיד בפני ב"ד ליכא זילותא דעמידה כיון דת"ח מעיד מיושב. ואי משום זילותא דהליכה הרי משכחת שיעיד כשהב"ד שולחין אליו שלוחם דשוב ליכא גם הזילותא דהליכה. ומהגם לפימש"ל דאפי' מלך שמעיד לפני הסנהדרין ליכא זילותא דהליכה א"כ מלך ת"ח אמאי אינו חייב בשמיעת קול הרי לגבי מלך ת"ח ליכא זילותא דעמידה ולא זילותא דהליכה אפי' כשמעיד לפני הסנהדרין בעצמם ולא בפני שלוחם. אמנם לפי הנ"ל דגם מה דמסהיד לבעל דין דזוטר מיני' ג"כ מחשב זילותא א"כ שפיר מלך א"צ להעיד בכל גוונא וא"ש:

איברא לפי דברינו הנ"ל צ"ע מדוע לא מפרש רש"י ז"ל בשבועות גבי מלך דאינו מעיד משום דבזיון הוא לו להעיד לבעל דין. דהא לפי האמור הרי טעם זה עדיף מטעם דבזיון דעמידה. ועוד צ"ע דהרי לפי דברינו יוצא לנו דגם ת"ח דידע סהדותא לבעל דין דזוטר מיני' הוי בזיון לו להעיד וא"צ להעיד אף בפני ב"ד שהוא גדול ממנו. והרי בגמרא לא מצינו רק היכא שהב"ד הוא זוטר מיני' א"צ הת"ח לילך להעיד לפניהם. וגם לא אשתמיט שום פוסק לכתוב כן וצ"ע:

ובעמדי בהאי ענינא אזכיר בדרך אגב מה דקשיא לי בהא דמבואר בהרמב"ם פ"י מהל' שבועות ה"א דמלך שעבר והעיד לא מהני עדותו עיי"ש. מהא דתנן בנדה דף מ"ט כל הכשר לדון כשר להעיד וקשה הלא מלך כשר לדון מדינא אלא מחמת התקנה הוא דלא דן ולא דנין אותו וכדאיתא בסנהדרין דף י"ט ולהעיד הוא פסול מדאורייתא וכמבואר בשבועות דף ל"א ע"א. ובשלמא אי נימא דמלך שעבר והעיד מהני עדותו לק"מ די"ל דכיון דמהני עדותו בדיעבד שוב חשוב כאלו הוא כשר להעיד אבל לשיטת הרמב"ם קשה. אך בזה י"ל דאין זה קושיא כ"כ כיון דבאמת התקנה לא הי' רק שאין דנין את המלך. אבל מה דהוא אינו דן הוא משום דאין דנין אותו מצד התקנה. לכן ממילא הוא אינו דן מטעם התקוששו וקושו וכן מבואר בגמרא שם בסנהדרין. וא"כ אפשר לומר דכיון דלבתר התקנה אינו דן מטעם התקוששו וקושו שוב הוי כאילו הוא פסול לדון מה"ת ולק"מ. אמנם אכתי הקושיא חזקה היא ממלכי בית דוד דדן ודנין אותו וכדאמרינן בסנהדרין שם. והרי לענין עדות אין חילוק בין מלכי ישראל למלכי בית דוד וגם מלכי בית דוד אין מעידין מדאורייתא וכמ"ש הראשונים ומכללם הריטב"א שבועות דף ל"א ע"א. וכן מבואר בהרמב"ם פ"ג מה' מלכים ה"ז עיי"ש. וכ"כ בהדיא זקיני התוי"ט פ"ד דשבועות עיי"ש [ומ"ש התוי"ט שם דהרמב"ם דקדק בלשונו לומר דאף בית דוד אין מעידין לא נמצא כלל כן בהרמב"ם בפירוש. אך הכ"מ פ"ג מה' מלכים דייק מלשון הרמב"ם שכתב דמלכי ב"ד מעידין עליהם ולא קאמר שהם מעידין משמע דהם אין מעידין עיי"ש]. וא"כ אכתי קשה הא איכא מלכי בית דוד דכשר לדון ואינו כשר להעיד. אך באמת אין התלונה בזה על הרמב"ם לבד כי יש להביא מקור נכון לדברי הרמב"ם הנ"ל דמלך שעבר והעיד לא מהני עדותו מהא דאמרינן בשבועות דף ל"א מ"ד משחק בקוביא כ"ש מלך עיי"ש, ואי נימא דמלך שעבר והעיד מהני עדותו א"כ מאי כ"ש הוא הלא משחק בקוביא נהי דאינו פסול רק מדרבנן מ"מ גרע טפי ממלך כיון דמשחק בקוביא אם עבר והעיד לא מהני עדותו א"ו דגם מלך שעבר והעיד לא מהני עדותו ושפיר הוי כ"ש ממשחק בקוביא. וא"כ גם על הש"ס קשה קושיתינו הנ"ל. אמנם באמת לק"מ והוא עפמ"ש בס' תוס' יו"כ ביומא דף ע"ד דהא דאין המלך מעיד משום כבודו היינו דוקא לצורך הדיוט. אבל לצורך מלך אחר בהא ליכא זלזול וחייב להעיד. ומתרץ בזה דברי הרמב"ם שסותרים אהדדי דבפ"י מה' שבועות פוסק דמלך אינו חייב בשבועות העדות ובפ"י מה' שגגות פוסק דמלך חייב בשה"ע עיי"ש. וא"כ כיון דמלך כשר להעיד למלך אחר שוב ל"ק קושיתינו הנ"ל:

(ד) סעיף י"א העדים ששלחו עדותן בכתב לב"ד אינו עדות כן הוא שיטת רש"י ועיין בהריטב"א מכות פ"ק דף וא"ו שהביא שם דברי רש"י ז"ל. וכתב הוא וז"ל הא כל שנותן עדותו כתובה לב"ד ואומר מה שכתב כאן אני מעיד מפיהם קרינן בי' עכ"ל. וראיתי בח"ס חאע"ז ח"א סי' ק"ד שכתב דכוונת הריטב"א הוא דייקא כשאומר בפיו מ"ש כאן אני מעיד. אבל אם לא אמר מידי לא מהני מה שנותן עדותו כתובה לב"ד עיי"ש. אמנם לפענ"ד נראה דמ"ש הריטב"א ואומר מ"ש כאן אני מעיד הוא לאו דוקא דהא הריטב"א דייק מדברי רש"י ז"ל מדנקט דוקא שלא ישלחו כו' משמע דאם נותן בעצמו עדותו כתובה לב"ד מהני. והרי שיהא בעינן שיאמר גם בפיו מ"ש כאן אני מעיד לזה ליכא הוכחה מדברי רש"י ז"ל. וכן מבואר בהדיא בשו"ת כנסת יחזקאל סי' פ"ב שהקשה שם לשיטת רש"י וסייעתו דכל עד אינו יכול להעיד מפי כתב מה יאמרו להסברא דכל הראוי לבילה כו'. וכתב לתרץ דהם מפרשים ראוי לבילה תיכף באותה מעשה ראוי לבילה משא"כ לשלוח עדות כיון שאינו לפני ב"ד אין ראוי להגיד עדות ואם שראוי לילך לב"ד ולהגיד כולי האי לא אמרינן ראוי לבילה כו'. והריטב"א פ"ק דמכות כתב דלא מיעט רש"י אלא שלא ישלחו לב"ד באגרת אבל כשנותן עדותו בכתב בב"ד ואומר מ"ש כאן אני מעיד מפיהם קרינן בי' וזה ממש כדברי הנ"ל עכ"ל הכנ"י. ומבואר בהדיא מדבריו דגם הוא הבין כוונת הריטב"א כמו שכתבתי דמה דנקט לשון ואומר מ"ש כאן אכי מעיד הוא לאו דוקא. אלא כוונתו הוא דאם נותן עדותו בכתב בב"ד מהני לכ"ע משום דבכה"ג שהעד עומד לפני הב"ד כ"ע מודים דאמרינן כל הראוי לבילה כו':

(ה) סעיף י"ב חותכין ד"מ בעדות שבשטר. עיין ש"ך ס"ק י"ד שהביא דברי הרמב"ם דאין דנין בעדות שבשטר דיני קנסות דל"ש הטעם דנעילת דלת. והקשה הישיע"ק אהא דפסק הרמב"ם פ' כ"ב מה' עדות דע"י עדות שבשטר מחויב לישבע כדין מודה במקצת מדר"ח קמייתא הרי בעדות שבשטר ל"ש הק"ו דר"ח מה הודאת פיו שאינו מחייבו קנס כו' דהא עדות שבשטר לא מהני בקנס ומה"ט כתב הטו"ז בסי' למ"ד דעדמ"י דלא מהני בקנס אינם מחייבים שבועה מדר"ח עכ"ק עיי"ש. ולפענ"ד אפשר לומר דכיון דתקנו רבנן דעדות שבשטר מהני בד"מ משום נעילת דלת תקנו דלכל ענין מהני עדות שבשטר בממון גם לענין זה שישתבע מדר"ח אף דעדות בשטר אינם מחייבים קנס ול"ש בהם הק"ו דר"ח אפ"ה מחייבים שבועה משום נ"ד [וכעין זה כתב הנתיבות סי' למ"ד סק"ד ליישב קושית התומים על הטו"ז מעדים שא"י בחקירות עיי"ש]. ולא דמי לעדמ"י דכתב הטו"ז דאינם מחייבים שבועה מדר"ח משום דעדמ"י לא מהני בקנס. דשאני עדמ"י דכיון מה דמהני עדמ"י בממון הוא לאו מצד תקנות חכמים דהא מה"ת מהני עדמ"י. וא"כ שוב צריכין אנחנו לבא לחייבו שבועה דר"ח ע"י עדמ"י מכח ק"ו וכיון דל"ש בעדמ"י הק"ו אינם מחייבו שבועה והבן. והן אמת דהתומים בסי' למ"ד ס"ק י"א כתב דמה דמהני עדמ"י בממון הוא ג"כ מתקנות חכמים משום נעילת דלת עיי"ש. אמנם באמת דבריו תמוהים מאוד דהלא בש"ס מכות דף וא"ו ע"ב ילפינן מקרא דעדמ"י כשר בד"מ. וראיתי בנתיבות שם סוף סק"ד שהעיר בזה וכתב דהא דילפינן במכות מקרא דעדמ"י כשר היינו כשראו מעשה אחת א' מחלון זה וא' מחלון זה והתומים מיירי היכא שכ"א ראה מעשה אחרת עיי"ש. אולם באמת דברי התומים אינם מתיישבים בהכי מלבד דהמעיין בתומים יראה דכוונתו הוא אפילו היכא שראו מעשה אחת א' מחלון זה ואחד מחלון זה הוי מדרבנן. ועוד הא קיי"ל כריב"ק דאפי' הלואה אחר הלואה מצטרפין. ובש"ס סנהדרין דף למ"ד ע"א ילפינן זאת מקרא עיי"ש ודברי התומים צ"ע:

עיין עוד שם בש"ך שהביא בשם הרמב"ן בהשגות בספר המצות שכתב דרגיל הש"ס לקרוא למצות דרבנן תורה וכמו בר"ה דף ט"ז אמרינן מפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג כו' ואמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות שופרות כו' והדבר ידוע שאינן אלא מדרבנן עיי"ש ברמב"ן. וקשה לי מהא דאיתא בש"ס ברכות דף כ' ע"ב אר"א ב"א נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה. ופריך הש"ס אמאי מ"ע שהזמ"ג הוא ונשים פטורות. ומשני אביי מדרבנן. א"ל רבא והא דבר תורה קאמר עיי"ש. ואי דרגיל הש"ס לקרוא מצות דרבנן בלשון תורה. א"כ מה פריך רבא. אך אין התלונה בזה על הרמב"ן רק על הש"ס גופי' כיון דמצינו בש"ס דנקט לשון תורה במצות דרבנן א"כ מה פריך רבא לאביי מהא דקאמר ראב"א ד"ת. והן אמת דמהא דאמרינן בר"ה שם מפני מה אמרה תורה כו' לק"מ כיון דנסוך המים בחג לאו מדרבנן הוא אלא הלמ"מ וכדאיתא בש"ס סוכה דף מ"ד ע"א. ובזבחים דף ק"י ע"ב איתא דר"ע ס"ל דנסוך המים דאורייתא הוא עיי"ש. ועיין גם בירושלמי סוכה פ"ד ה"א וה"ו ובר"ה פ"א ה"ג. ועיין מזה גם במגילת אסתר בס' המצות שם. וא"כ לא מבעיא אליבא דר"ע דסובר דנסוך המים דאורייתא הוא בודאי ניחא מה דנקטו גבי נסוך המים לשון תורה. אלא אף לדידן דקיי"ל דנסוך המים הוא הלמ"מ וכמ"ש הרמב"ם פ"י מה' תמידין ומוספין ג"כ ניחא וכמ"ש הכ"מ פ"ב מה' טומאת מת ה"י בשם הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים דהלמ"מ נקרא דין תורה עיי"ש. וכ"כ רש"י בעירובין דף ד' ע"ב ד"ה ד"ת עיי"ש. וגם הרמב"ן ז"ל אין כוונתו להוכיח דגבי מצות דרבנן שייך לשון תורה מדנקט לשון תורה גבי נסוך המים אלא מהא דמסקינן אחר זה ואמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות ועליהן כתב הרמב"ן שאינן אלא מדרבנן ודעת הרמב"ן הוא דמה דאמרינן שם מפני מה אמרה תורה כו'. דזה קאי גם על מלכיות זכרונות שופרות. וכ"כ במג"א שם לפרש כוונת הרמב"ן עיי"ש. וא"כ לפי"ז מהש"ס גופי' אין להקשות כלל דהא יש בידינו לפרש כוונת הש"ס מה דאמרו מפני מה אמרה תורה כו' דלא קאי רק על נסוך המים לבד ולא על מלכיות זכרונות שופרות. וכן מבואר בהדיא בפנ"י בר"ה שם דהוא הבין ג"כ כך מה דאמרו מפני מה אמרה תורה כו' דלא קאי רק על נסוך המים עיי"ש. ועוד אפילו אי נימא דקאי גם על מלכיות זכרונות שופרות ג"כ לק"מ כיון דחשיב שם גם נסוך המים דהוא הלמ"מ ולר"ע דאורייתא הוא שפיר נקט לשון תורה משום נסוך המים וכ"כ התוס' ב"מ דף צ"ב ע"ב בהא דאמרינן שם דצערי' דבנו ובתו הקטנים לא זכי לי' רחמנא והקשו שם בתוס' אמאי נקט רחמנא הלא מציאת קטן ושכרו לאביו הוא רק מדרבנן ותירצו דנקט רחמנא משום בתו דמה"ת מעשה ידי' שלו עיי"ש. אבל על הרמב"ן דהוא הבין דמה דאמרו שם מפני מה אמרה תורה כו' לאו משום נסוך המים לבד הוא דנקט לשון זה אלא גם משום מלכיות זכרונות שופרות ואף דאינן רק מדרבנן מ"מ שייך לשון תורה שפיר קשה כנ"ל. אמנם באמת אכתי קשה ג"כ מהש"ס גופי' מהא דהביא הרמב"ן שם עוד מה דתנינן שם במתני' דל"ב אמר לו ר"ע אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר ופריך הש"ס למה הוא מזכיר רחמנא אמר אידכר והרי התם נקט בהדיא רחמנא אמר אידכר על מלכיות לבד דהוא דרבנן. איברא דנ"ל ליישב דהנה בש"ס ברכות שם דחה רבא לאביי מתרי טעמא חדא דהא דבר תורה קאמר ועוד כל מצות עשה נחייבינהו מדרבנן עיי"ש. והנה ידוע מכללי הש"ס דכל היכא דאמרינן ועוד. הוא משום דיש לפרוך הטעם הראשון ועיין מזה בס' בנין שלמה על מס' ע"ז בדף ס"ז מ"ש שם ליישב שיטת הרבינו יקר עיי"ש. וא"כ י"ל דמש"ה קאמר רבא ועוד כל מ"ע נחייבינהו מדרבנן משום דמה דדחה מתחלה לאביי דמפרש כוונת ראב"א דמדרבנן קאמר מהא דאמר דבר תורה ליכא דחיי' בזה דשפיר י"ל דכוונת ראב"א הוא דמדרבנן נשים חייבות בקידוש היום והא דנקט דבר תורה משום דדרך חכמים להביא במצות דרבנן לשון תורה לכך הוצרך רבא לומר ועוד כל מ"ע נחייבינהו רבנן וא"ש ולק"מ קושיתינו הנ"ל:

(ו) סעיף ט"ו אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. לכאורה עלה בדעתי לומר דבקנס מקבלין עדות שלא בפני בע"ד משום דשמא יודה ויפטור והוי כמו עדיו מבקשים לילך למדה"י דמקבלין שלא בפניו. אך באמת זה אינו דכיון דהעדים באו להעיד והוא יודה הרי לא מהני הודאתו לפטור כיון דהודאתו הוא מחמת ביעתותא דעדים ואף דאנן קיי"ל כחכמים בב"ק דף ע"ה דראה עדים ממשמשין ובאים והודה פטור וכמ"ש הב"י סי' ע"ט בשם מ"כ עיי"ש. וכן פסק הרמ"א שם סעיף ט'. אולם הא כתבו המחברים דדוקא כשהיו העדים ממשמשין לבא אבל אם כבר באו לא מיפטר בהודאתו שהודה טרם שהעידו העדים. ועיין גם בש"ך לעיל סי' י"ד ס"ק י"א. ושוב מצאתי ראיתי בהלק"ט ח"ב סי' צ"ט דמבואר שם בהדיא דגם בקנס אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וכתב שם עוד יותר דאפי' אם הבע"ד נתרצה שיקבלו עדות שלא בפניו לא מהני כיון דהוי כמרשיע את עצמו עיי"ש:

(ז) שם ברמ"א וחוזרים ומגידין בפניו הריב"ל ומהרש"ל בתשובה והובא בטו"ז חולקים ע"ז וס"ל שאחר שהעידו שלא בפניו תו לא מהני בפניו והוא מטעם דעביד איניש לאחזוקי דיבורי' ועיין בתומים סי' ל"ג סק"ח שהוכיח כן נמי מדברי העיטור שכתב דאם נפסק הדין כשהי' קרוב לא יוכל לחזור ולהעיד כשנתרחק כיון דכבר נפסק הדין ועביד אינש לאחזוקי דיבורי' עיי"ש ועיין גם בקצה"ח כאן סק"ז שגם הוא רצה להוכיח מדברי העיטור הנ"ל כדעת הריב"ל ומהרש"ל. אך הקשה שם דדברי העיטור סותרים אהדדי שכתב גבי עדים שהעידו בפני שאינם בקיאים דיחזרו ויעידו בפני בקיאים ולהכי צ"ל דטעמא דעיטור בקרוב ונתרחק הוא משום דכבר איפסק וקם דינא עיי"ש ועיין גם בסי' ל"ג סק"ב בקצה"ח. אמנם לפי"ד התומים שם לק"מ קושית הקצה"ח ואין כאן סתירה כלל דהתומים שם הקשה על דינו דהעיטור בקרוב ונתרחק דאמאי לא מהני שיעיד שנית כשנתרחק מטעם דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' הא לא נחשדו קרובים להעיד שקר רק גזירת המלך הוא שלא יועיל עדותן וא"כ עכשיו שנתרחק ובטל גזירת המלך מה נ"מ דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' הלא גם דבריו הראשונים באמת נאמרים רק ארי' דרביע עליו גזירת המלך. וכ' לתרץ כיון דקרוב פסול מטעם גזירת המלך ולא מהני עדותן ממילא שוב אינו מדקדק בעדותו ואומר בדדמי ועכשיו שהוכשר עבד לחזק דבריו הראשונים. והעיטור מיירי שהעד חושב שהב"ד יודעים שהוא קרוב ולא ישגיחו בעדותן ולכך אינם מדקדקים בעדותן משא"כ אם אינם יודעים הב"ד הרי מדקדקים כי הב"ד יפסקו על פיהם ולהעיד שקר בכוונה לא נחשדו עיי"ש. וא"כ י"ל דמה שכתב העיטור דעדים שהעידו בפני שאינם בקיאים דיחזרו ויעידו בפני בקיאים מיירי היכא שהעדים לא ידעו שהדיינים אינם בקיאים לכן שפיר דקדקו להעיד האמת ושפיר יכולים אח"כ להעיד בפני בקיאים דל"ש בזה עביד אינש לאחזוקי דיבורי' כיון דגם דבריהם הראשונים שהגידו בפני שאינם בקיאים באמת נאמרים. ועפי"ז לא קשה נמי קושית הקצה"ח שהקשה לשיטת הרש"ל והריב"ל מהא דאיתא בב"ק דף ע"ד עפ"י עצמו דומיא דעפ"י ע"א מה עפ"י ע"א כי אתא ע"א מצטרף בהדי' כו' וכתבו התוס' דאפי' למ"ד אין מצטרפין הכא השני מצטרף בהדי' היינו שיעידו אח"כ שניהם כאחד בב"ד ואי אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורי' כי אתי אח"כ הראשון מה מהני כיון דחשדינן לי' לאחזוקי דיבורי'. וכן מוכח בפ' ז"ב דף למ"ד דאיתא שם גמרו הדבר מכניסין את העדים כמאן דלא כר"נ ופרש"י משום דבתחלה כשבודקים שמעו הדברים של זה בלא זה. הרי מבואר דחוזר ומגיד בענין המועיל ול"א עביד אינש לאחזוקי דיבורי' עיי"ש. ולפי"ד התומים הנ"ל לק"מ דדוקא כשמעידין שלא בפני בע"ד דאינו מועיל עדותן שפיר חיישינן שמא לא דקדקו בעדותן להעיד האמת. ומה גם דכל הטעם דאמרה תורה והועד בבעליו שיעיד בפני בע"ד הוא משום דשלא בפני בע"ד ישקר בעדותו וכמבואר בתשובת הרי"ף סי' רי"ש וכ"כ בהדיא הרש"ל בתשובה סי' ל"ג עיי"ש. וא"כ בזה שפיר כתבו הרש"ל והריב"ל דלא מהני מה שמעידין אח"כ בפניו כיון דגם עכשיו יעידו שקר כמו בראשונה כדי להחזיק בדבריהם הראשונים. משא"כ בהא דפ' ז"ב שבאו העדים להעיד בב"ד ל"ש לומר דמשום דבשעת בדיקה שומעין דבריו של זה בלא זה. לכן כל אחד ואחד אינו מדקדק בעדותו להעיד האמת דבודאי מדקדק להעיד האמת כיון דיודע דכך הוא דרך גביית העדות לחקור ולדרוש כל אחד בפני עצמו ואם יכוונו עדותן יחייבו את הבע"ד ושפיר אח"כ כשמכניסין אותן ומעידים שניהם ביחד ל"ש בזה עביד אינש לאחזוקי דיבורי' כיון דגם בראשונה בשעת בדיקה שהגידו זה שלא בפני זה ג"כ הגידו האמת. וכן נמי הא דבש"ס ב"ק הנ"ל אף דהתם מיירי שלא באו מתחלה שני העדים ביחד להעיד מ"מ כיון דע"א מהני עכ"פ לענין שבועה שוב שפיר לא חיישינן כלל שמשקר ובודאי גם כשהעיד לבדו שם על לבו לדקדק להעיד האמת לכן שפיר כשמעיד אח"כ ביחד עם העד הב' מהני עדותו לחייב ממון ול"ש בזה עביד אינש לאחזוקי דיבורי' וכנ"ל.

ועפי"ז יש לפרש מה דנחלקו רש"י ותוס' בב"ק שם דרש"י מפרש מה דאמרינן כי אתא ע"א מצטרף בהדי' דאתיא אליבא דריב"ק דאמר שומעין דבריו של זה היום ושל חבירו למחר והתוס' כתבו דאתיא אפילו כמ"ד אין מצטרפין אלא דמיירי שמעיד אח"כ ביחד עם העד הב'. וצריך להבין מדוע נדחק רש"י ז"ל לפרש דאתיא אליבא דריב"ק אמאי לא מפרש כפירוש התוס' ואתיא אליבא דכ"ע. ולפי דרכינו הנ"ל ניחא שפיר דהנה מה שכתבתי דהתם לא חיישינן שהעד הראשון העיד שקר מתחלה משום דיש תועלת בעדותו לענין שבועה ובודאי כיוון להעיד האמת. זה אינו מוסכם אליבא דכ"ע דהא התם מיירי בקנס וא"כ הדבר תלוי בפלוגתת הראשונים אי ע"א מחייב שבועה בקנס לדעת הפוסקים דע"א מחייב שבועה בקנס מהני מה שמעיד אח"כ ביחד עם העד הב' וכנ"ל. ולדעת הפוסקים דע"א אינו מחייב שבועה בקנס לא מהני מה שמעיד אח"כ ביחד עם העד הב' כיון דלא הועיל כלל בעדותו שהעיד מתחלה לבדו שוב חיישינן שמא לא דקדק להעיד האמת ושוב שייך לומר עביד אינש לאחזוקי דיבורי'. והנה לפמ"ש בחבורינו לקמן סי' למ"ד סק"ד ליישב מה דנקט רש"י ב"ק שם ריב"ק ולא ר"נ אף דהבעל המימרא דשומעין דבריו של זה היום כו' הוא ר"נ. ולפמ"ש שם עכצ"ל דרש"י סובר דע"א אינו מחייב שבועה בקנס עיי"ש בדברינו. וכן נ"ל נמי לפרש מ"ש רש"י בב"ק דף מ"א ע"ב ד"ה מודה בקנס כו' וז"ל וה"ה דהו"מ למפרך אעד אחד פשיטא דפטור עיי"ש וכ"ל דכוונתו הוא כמ"ש הרשב"א ב"ק שם דבע"א בקנס אף שכפר אינו חייב שבועה ואי מודה פטור עיי"ש. והלכך שפיר למ"ד דבעינן שיעידו שניהם כאחד אם העיד מתחלה אחד לבדו שוב לא מהני מה שיעיד אח"כ עם העד הב' כיון דחיישינן דמתחלה העיד שקר ועביד אינש לאחזוקי דיבורי' לכך הוכרח רש"י ז"ל לפרושי דאתיא אליבא דריב"ק דס"ל דשומעין דבריו של זה היום ושל חבירו למחר ולדידי' לא חיישינן שהעיד שקר אף דבשעה שהעיד לבדו לא הי' מועיל עדותו לענין שבועה מ"מ כיון דהא עכ"פ נגמר עדותו לענין זה שאם יבא מחר העד הב' יצרפו הב"ד את עדותו שהעיד היום ואין הב"ד צריכין לשמוע עוד מפיו כלל ויתחייב הבע"ד לכן בודאי דקדק להעיד האמת. אבל התוס' ס"ל דע"א מחייב שבועה בקנס וכנראה מלשון התוס' ב"ק דף מ"א ד"ה מודה בקנס שכתבו וז"ל. ונראה דהו"מ למפרך אעד אחד דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע את עצמו כשמודה ואין דרוצה לישבע ואע"ג דע"י העד בא עליו חיוב זה עכ"ל. ומשמע מדבריהם דאם כופר צריך לישבע נגד העד וידעתי דיש להעמיס גם בדברי התוס' דכוונתם הוא דע"א אינו מחייב שבועה בקנס וכן ראיתי ביש"ש פ' מרובה סי' כ"ה שהבין כך כוונת התוס' עיי"ש. ועיין גם בס' ים התלמוד בב"ק דף ע"ד ד"ה במתני' עיי"ש. אולם הא אכתי יש לומר דהכא בב"ק דף ע"ד ס"ל התוס' כשיטת הפוסקים דע"א מחייב שבועה בקנס]. וא"כ הרי יש תועלת בעדותו לענין שבועה. וא"כ לא חיישינן שמשקר. לכן שפיר כשמצטרף אח"כ עם העד הב' ומעידין שניהם ביחד מהני גם עדות הראשון לחייב קנס דל"ש בזה עביד אינש לאחזוקי דיבורי' ושפיר פירשו התוס' דהסוגיא אתי' אליבא דכ"ע והבן.

(ח) עוד שם ברמ"א אעפ"י שהגידו בראשונה עפ"י החרם. עיין בקצה"ח מה שהאריך בזה. ומ"ש הקצה"ח לבאר ראיית הרשב"א בתשובה עמ"ש לקמן סי' ל"ד ס"ק ה' ומ"ש הקצה"ח דהזיד בשבועות העדות לא נפסל מה"ת כיון דאין לוקין על שבה"ע עיי"ש. יש לי להביא ראי' להיפך דהזיד בשבועות העדות כפסל לעדות מה"ת והוא מהירושלמי שבועות פ"ד ה"ג דאיתא שם היו עשרה וכפרו זה אחר זה הראשון חייב וכולן פטורים והוא משום דכפר הראשון כעשה פסול ונתבטל עדות כולם מחמת צירוף פסול עיי"ש ובפ"מ שם ובחידושינו לקמן סי' ל"ו. הרי ע"כ דהזיד בשבועות העדות נעשה פסול מה"ת דאי לא נפסל רק מדרבנן הרי לא נתבטל עדות הכשרים וכמ"ש הב"י בתשובה בדיני קידושין סי' יו"ד ומובא גם באחרונים דפסול מדרבנן לא אלים כולי האי לבטל עדות הכשרים עיי"ש. ולפי"ז צ"ל כמ"ש התומים סי' צ"ב סק"ב דחיוב קרבן שחייב בשבועות העדות במקום מלקות קאי עיי"ש. לכן שפיר נפסל מה"ת כמו בלאו שיש בו מלקות. אך אי נימא כדעת הקצה"ח הנ"ל צ"ל דשיטת הירושלמי הוא כדעת התומים בסוף סי' ל"ו שהוכיח מדברי הריטב"א קידושין דגם פסול דרבנן מבטל עדות הכשרים עיי"ש:

(ט) סעיף כ"ד ברמ"א מיהו אם קבלם עליהם בעלי דינים וכו' נסתפקתי באופן דמקבלין עדות שלא בפני בע"ד וכמו שנתבאר לעיל סעיף ט"ז וסי"ז. והביא התובע עדיו בלילה ונתרצה לקבל העדות בלילה אי מקבלין בלילה דהא בעינן שיתרצו שניהם וכאן שאין הבע"ד לפנינו ולא נתרצה לא מהני מה שהתובע לבד נתרצה. או דלמא כיון דמקבלין העדות שלא בפניו תו לא בעינן כלל דעתו לענין לקבל עדות בלילה ויש לי בזה סברות לכאן ולכאן וצ"ע כעת:

תוכן העניינים

אלפי מנשה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה