אלפי מנשה חושן משפט· רבי מנשה איכנשטין
סימן כז
(א) סעיף א המקלל אחד מישראל כו'. בש"ס מכות דף ח' ע"ב מבואר דגם המקלל עבד כנעני לוקה דאיתא שם ת"ר עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל וישראל גולה ולוקה ע"י כותי ועבד ופריך בגמרא ישראל גולה ולוקה ע"י כותי בשלמא גולה דקטלי' אלא לוקה אמאי דלטיי' ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך עיי"ש. ומדלא פריך גם על עבד דאיך לוקה ישראל ע"י עבד משמע דהמקלל עבד חייב משום דגם עבד הוא בכלל עושה מעשה עמך כיון דהוא חייב במצות כנשים ועיין גם בב"ק דף פ"ח ע"א בפלוגתא דר"י ורבנן גבי החובל עבד כנעני עיי"ש:
אמנם ראיתי בהריטב"א מכות שם שמפרש דהש"ס פריך גם על עבד דאיך לוקה ישראל על ידו דלא הוי בכלל עמך משום דאסור לבא בקהל ועוד דסתם עבדים פרוצים הם עיי"ש ולא זכיתי להבין דמי דחק לי' לפרש דהש"ס מקשה גם על עבד ולדחוק דעבד לא הוי בכלל עושה מעשה עמך כיון דאסור לבא בקהל וגם דסתם עבדים פרוצים הם הלא בגמרא לא מוזכר כלל שום קושיא על עבד רק על כותי לבד. ושוב מצאתי בספר מנ"ח בהשמטות במצוה רל"א שהרגיש בזה וכתב דבודאי הי' לו להריטב"א גרסא אחרת בגמרא דגם על עבד פריך הגמרא. ודע שרציתי לומר דגם לפני הרמב"ם הי' הגרסא בגמרא כמו שלפני הריטב"א וגם דעת הרמב"ם הוא דהמקלל עבד כנעני פטור דכתב בפ"ה מה' חובל ובסוף פט"ז מה' סנהדרין דאפי' המכה עבד לוקה עיי"ש. ואילו בפכ"ו מהל' סנהדרין גבי קללה לא הוזכר כלל עבד. וע"כ דס"ל דהמקלל עבד פטור משום דלא הוי בכלל עושה מעשה עמך וכמ"ש הריטב"א. דאל"כ הו"ל להרמב"ם לומר גבי קללה דהמקלל עבד חייב דהתם הוי רבותא טפי כיון דגבי קללה כתיב בעמך ודרשינן דוקא בעושה מעשה עמך. אמנם באמת א"א לומר כן בדעת הרמב"ם דהרי לפי"ז צ"ל דהרמב"ם ס"ל דלא מקשינן הכאה לקללה לכן בהכאה חייב אף שאינו עושה מעשה עמך וכן אמרינן בגמרא מכות שם. והרי הרמב"ם פוסק דמקשינן הכאה לקללה וכמבואר בהדיא בהרמב"ם פ"ה מה' ממרים הי"ב עיי"ש. אך לפי"ז שוב צ"ע מדוע השמיט הרמב"ם גבי קללה דגם המקלל עבד לוקה:
(ב) שם באותו סעיף ואם הי' דיין כו'. עיין בתומים שתמה דמשמעות הפוסקים הוא דאף בזה"ז המקלל דיין עובר בלאו והא כל עיקרו מן אלקים לא תקלל ואלקים פירושו דיין סמוך ומומחה. ובזה"ז אין לנו סמוכין עיי"ש ולפענ"ד נראה דזה תליא בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע בסנהדרין דף ס"ו בהא דכתיב אלקים לא תקלל דר"י סובר דאלקים חול הוא דהקרא אתא לאזהרת דיין. ור"ע סובר דאלקים קודש היא דהקרא אתא לאזהרת ברכת השם. ואיתא בגמרא שם דלמ"ד אלקים חול הוא ילפינן אזהרה למברך השם מחול ולמ"ד אלקים קודש הוא ילפינן אזהרה למקלל דיין מדלא כתיב לא תקל אלא לא תקלל ש"מ תרתי עיי"ש. והנה למ"ד אלקים חול הוא ועיקר קרא אתא למקלל דיין שפיר י"ל דכוונת התורה הוא דוקא דיין סמוך ומומחה כיון דאלקים פירושו דיין סמוך ומומחה. אבל למ"ד אלקים קודש הוא ועיקר הקרא אתא למברך השם ואזהרה לדיין ילפינן מלא תקלל א"כ שפיר י"ל דאף המקלל דיין שאינו סמוך ומומחה ג"כ עובר על לאו זה והא דאפקי' הקרא בלשון אלקים הוא כיון דעיקר קרא אתא לאזהרת ברכת השם. ולפי"ז סרה תלונת התומים מעל הפוסקים כיון דאנן קיי"ל כר"ע לגבי ר"י דאלקים קודש הוא וכ"כ הכ"מ בפ"ה מהל' ממרים עיי"ש וא"כ שפיר סתמו הרמב"ם ושאר פוסקים דהמקלל דיין מישראל עובר בלאו זה והיינו אף בזה"ז דליכא סמוכים. ועיין בספר החינוך מצוה ס"ט שכתב וז"ל שלא לקלל הדיינים שנאמר אלקים לא תקלל ופירושו לדיינים כמו אשר ירשיעון אלקים והוציא הכתוב בלשון אלקים כדי שיהי' נכלל עם הלאו הזה לאו אחר והוא לאו דברכת השם יתברך עכ"ל והמנ"ח שם כתב על דברי החינוך האלו וז"ל דבריו מגומגמים קצת דגם על דיין צריך לכתוב אלקים כי דיינים סמוכים נקראים אלקים והלאו דברכת השם מבואר שם בש"ס מדכתיב לא תקל עכ"ל. ובמחכ"ת לא דק יפה דהא מבואר בהדיא בש"ס דמלא תקלל ילפינן אזהרה למקלל לדיין ולא למברך השם. ואזהרה למברך השם הוא מדכתיב אלקים ואלקים קודש הוא ודברי החינוך המה מדוקדקים מאוד ולפענ"ד כוונתו הוא כמו שכתבתי דאף המקלל דיין שאינו סמוך ומומחה ג"כ עובר בלאו זה ומה דהוציא הכתוב בלשון אלקים הוא לאו משום דכוונת התורה הוא דוקא דיין מומחה וסמוך אלא כדי שיהא נכלל בזה ג"כ לאו דברכת השם יתברך:
הלכות עדות