אור ברסלב

אלפי מנשה חושן משפט· רבי מנשה איכנשטין

סימן כו

סימן כה

(א) סעיף ג' וחייב ליתן מה שקיבל עליו לעניים. עיין בשלטי הגבורים בב"מ בפ' הזהב שהביא שם דברי הטור שבדין זה וכתב וז"ל ומסופקני אי דוקא אמרינן הכי גבי עסק מצוה גבי הנהו עובדא דמיירי איהו עלייהו כגון האומר אם לא אלך בערכאות הגוי אתחייב כך וכך דמצוה הוא ללכת בדיני ישראל או האומר אם לא אחלל את השבת אתחייב כך וכך דבתרווייהו איכא קיום מצוה אבל בשאר קנין לא או דלמא ל"ש וצ"ע עכ"ל. ודבריו סתומים ונלע"ד דכוונתו הוא דהא מה דהתחייב את עצמו כאן ליתן צדקה אם לא ילך בערכאות הרי הוי אסמכתא אלא דבצדקה לא אמרינן דין אסמכתא ובזה הוא מסתפק אי דוקא היכא דתלוי נתינת הצדקה בקיום המצוה וכמו הכא שאומר אם לא איך בערכאות או שאומר אם לא אחלל את השבת לא אמרינן דין אסמכתא אבל כשתלה נתינת הצדקה בדבר הרשות אמרינן בי' דין אסמכתא ואינו חייב ליתן לצדקה. או דלמא אין חילוק כלל. זהו כוונת דבריו. ודבר זה כבר שנוי במחלוקת בין הפוסקים והלא המה תשובת הר"מ ותשובת הרמב"ן והג"א והרבינו ירוחם והביאם הבית יוסף ביו"ד סי' רנ"ח ופלא בעיני על השלטי הגבורים שלא הזכירם. ומלשון המחבר ביו"ד שם סעיף יו"ד משמע דאף דתלה נתינת הצדקה בדבר הרשות ג"כ חייב ליתן וכ"כ הנקודות הכסף שם עיי"ש. ומה שהקשה הנה"כ שם על המחבר שסותר עצמו משם לאו"ח סי' תקס"ב עיין במג"א שם ס"ק ט"ז שגם הוא הקשה קושית הנה"כ ומתרץ עיי"ש:

(ב) שם באותו סעיף ויש מי שאומר שאין ב"ד מוציאין מידו. עיין בסמ"ע שכתב דמש"ה כתב המחבר בלשון וי"א כיון דזה תליא בפלוגתת הפוסקים אי כופין על הצדקה עיי"ש וצ"ע דהרי דינא דהמחבר כאן נובע מהרי"ף בתשובה והובא בבעה"ת שער ס"ב והלא הרי"ף ס"ל דכופין על הצדקה והובא בב"י ביו"ד סי' רמ"ח ועיין מזה גם במח"א הל' צדקה ריש סי' א'. ועיין גם בטו"ז שתמה על הסמ"ע הלא בנודר לכ"ע כופין אותו וכדתני בברייתא בר"ה דף וא"ו ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך בפיך זו צדקה עיי"ש ועיין בקצה"ח שכתב דיש לו להסמ"ע במה לסמוך והוא דעת רב האי גאון והובא בר"ן פ' נערה דס"ל דגם בנודר אין כופין וא"כ אין להתפלא על הסמ"ע דדעתו שוה לדעת רב האי גאון עיי"ש. ובמחכ"ת לא יצא בזה ידי חובתו ליישב דברי הסמ"ע אחרי דהסמ"ע סובב אליבא דהרי"ף והרי הרי"ף סובר דכופין בצדקה אפי' בלא נדר וכ"ש בנודר. ועיין גם במח"א שם סי' ב' שכתב דהרי"ף סובר דבנודר לצדקה אעפ"י שלא זיכה אותה לעניים ידועים ב"ד כופין אותו ומוציאין מידו עיי"ש. וכ"כ בתשובת ר"ב אשכנזי סי' ט"ו כמה פעמים עיי"ש. ובגוף סתירת דעת הרי"ף דס"ל דכופין בצדקה אפי' בלא נדר וכ"ש בנודר לצדקה. ובתשובה כתב והוא דינא דהמחבר כאן דנודר לצדקה אין מוציאין מידו נלע"ד לישב דהנה מה דכופין בצדקה אפי' בלא נדר הוא דוקא היכא שהעני עומד ותבעו לתת לו צדקה או שחסר להקופה בזה כופין אותו אבל כשאין עני עומד ותבעו ואינו חסר להקופה בודאי אין כופין אותו. וא"כ מצדקה בעלמא בלא נדר לק"מ דהא הרי"ף בתשובה מיירי היכא שאין עני עומד ותבעו ואינו חסר להקופה. אך אף דהרי"ף בתשובה מיירי בנודר לצדקה ובנודר לצדקה בודאי כופין אותו אף שאין עני עומד ותבעו וכדי שיקיים נדרו. אפ"ה לק"מ והוא עפמ"ש המח"א בסי' ב' שם לחלק בין האומר סלע זו לצדקה ובין האומר הרי עלי ליתן צדקה דהאומר סלע זו לצדקה זכו בה עניים ומוציאין מידו וגם רב האי גאון מודה בזה והאומר הרי עלי ליתן צדקה אפי' הרי"ף מודה דלא זכו בה עניים וליכא גבי' רק חיובא דנדרא לחוד ואין מוציאין מידו עיי"ש. וא"כ לק"מ גם מנודר כיון דהרי"ף בתשובה מיירי באומר הרי עלי ליתן צדקה ובזה שפיר כתב דאין מוציאין מידו:

איברא דיש לפקפק בדברי המח"א הנ"ל דמ"ש דבאומר סלע זו לצדקה גם רב האי גאון מודה דמוציאין מידו. המעיין בלשון רב האי גאון המובא בבעהמ"א פ"ד דב"ק יראה דדעתו היא דאף היכא דאמר סלע זו לצדקה ג"כ אין מוציאין מידו דהוא נקט שם האומר מטבע זו לצדקה והאומר יש עלי צדקה ועל זה כתב שם דהאי נודר אי אתי למהדר בי' בעון קאי וב"ד לא מצי למעבד לי' מדעם עיי"ש. הרי מבואר בהדיא דאפי' היכא שאמר סלע זו לצדקה ס"ל לרב האי גאון דאין כופין אותו. גם מ"ש לדעת הרי"ף דהיכא דאמר הרי עלי ליתן צדקה גם הרי"ף מודה דאין מוציאין מידו. צ"ע דהלא מ"ש הרי"ף דנודר לצדקה זכו בה עניים ומוציאין מידו יסודו הוא מהברייתא פ"ק דר"ה דתני שם בפיך זו צדקה עיי"ש בהרי"ף פ"ד דב"ק והלא בש"ס ר"ה שם מבואר בהדיא דגם כשאומר הרי עלי ליתן צדקה כופין אותו דהא פריך שם בגמרא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך למה לי מיקריב אותו נפקא כו'. ומשני חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב הרי בהדיא דכופין בצדקה אף היכא דאמר הרי עלי צדקה. והן אמת דהמח"א כתב שם לעיל בישוב קושית הרמב"ן במלחמות פ"ד דב"ק על רב האי גאון דמה דאמרינן ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך מיירי רק בקרבנות ואע"פ דאתקש צדקה לקרבנות איכא למימר דהיינו דוקא לענין בל תאחר עיי"ש. אמנם זה דוחק דבאמת בגמ' משמע דהאי ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך קאי גם על צדקה וכמ"ש הרמב"ן במלחמות שם והר"ן בפ' נערה. ולכאורה רציתי לומר דנהי דועשית אזהרה לב"ד שיעשוך קאי גם על צדקה וכמבואר בגמרא שם אבל מה דפריך דל"ל ועשית מיקריב אותו נפקא ומה דמשני חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב זה לא קאי רק אקרבנות לחוד ולא אצדקה כיון דעל צדקה ל"ש כלל קושי' הש"ס דל"ל ועשית דהרי האיך הוי עלה על הדעת למילף צדקה מיקריב אותו דכופין אותו הלא הך קרא בקרבנות הוא דכתיב וא"כ שפיר בצדקה אצטריך קרא דועשית וקושית הש"ס הוא רק אקרבנות כיון דמפשטא דקרא משמע דועשית קאי אקרבנות ושפיר פריך דל"ל תרי קראי בקרבנות ולזה משני חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב וא"כ שפיר י"ל בצדקה כמ"ש המח"א הנ"ל דאם אמר סלע זו לצדקה כופין אותו ומוציאין מידו ואם אמר הרי עלי ליתן צדקה אין כופין אותו כלל. אמנם אף כי בקל נוכל לומר כן דקושית הש"ס ותירוצא הנ"ל קאי רק אקרבנות לחוד ולא אצדקה. אולם הא מה דמוקי הש"ס חד קרא לדאמר ולא אפריש כוונת הש"ס הוא לאוקמי כן הקרא דועשית דדרשי' אזהרה לב"ד שיעשוך וכן מבואר ג"כ ממה דפריך שם הש"ס ומי מצית אמרת דאמר ולא אפריש והא נדבה כתיבה כו' עיי"ש. והרי בהך קרא דועשית כתיב בפיך ודרשינן בפיך זו צדקה הרי בהדיא דבצדקה כופין אותו אף היכא דאמר הרי עלי ולא הפריש:

אפס דבאמת מדברי הרי"ף פ"ד דב"ק שם מוכח דס"ל כמ"ש המח"א דיש חילוק בין האומר סלע זו לצדקה ובין האומר הרי עלי ליתן צדקה דכתב הרי"ף שם וז"ל אבל מידי דאיתא ברשותי' ואמר הרי הוא לעניים כבר זכו בי' עניים ולא מצי למיהדר בי' כדאמר בפיך זו צדקה עיי"ש הרי דדקדק לכתוב שאמר הרי הוא לעניים והיינו סלע זו. ומשמע דוקא כה"ג לא מצי למיהדר. גם יש לדקדק בדברי הרי"ף דמבואר מדבריו דמש"ה לא מצי למיהדר בי' משום דכבר זכו בי' עניים ויל"ד למה צריך להטעם דכבר זכו ביה עניים הלא אף דעדיין לא זכו בי' עניים ג"כ כופין אותו ומוציאין מידו כדאמרינן ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך. ולפי"ז שוב מוכרחין אנו למימר דהרי"ף ס"ל ג"כ כמ"ש המח"א הנ"ל דמה דאמרינן ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך לא קאי רק אקרבנות לחוד ולא על צדקה ולזאת כתב הטעם דכבר זכו בי' עניים. וכוונתו הוא בזה משום דגם בהקדש עניים אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כיון דצדקה אתקיש לקרבנות ולהקדש וכן הוציאו ג"כ הפוסקים מדברי הרי"ף שם דס"ל דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט גם בהקדש עניים ועיין מזה בב"י ביו"ד סי' רנ"ח וכיון שכן שפיר יש חילוק בין האומר סלע זו לצדקה ובין האומר הרי עלי דדוקא האומר סלע זו לצדקה דהוא סלע ידוע ומבורר שפיר אמרינן בי' דהוי כמסירה להדיוט משא"כ כשאומר הרי עלי ליתן סלע לצדקה דאין הסלע ידוע ל"ש לומר דהוי כמסירה להדיוט וכ"כ התומים בסי' פ"ז ס"ק כ"א עיי"ש:

תוכן העניינים

אלפי מנשה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה