אור ברסלב

אלפי מנשה חושן משפט· רבי מנשה איכנשטין

סימן כה

סימן כד

(א) סעיף א כל דיין שדן כו'. עיין ש"ך סק"א שכתב דלדעת בעהמ"א דבטועה בדבר משנה אינו חייב משום דד"ג מטעם דלאו כלום עביד א"כ ה"ה בהדיוט ולא קבלו פטור עיי"ש. והגאון מוהרח"י בקונטרסו השיג על זה וז"ל ולא נהירא כלל דע"כ לא קא פטר בעהמ"א בטועה בדבר משנה אלא במי שהוא דיין דהיינו מומחה או הדיוט וקבלוהו דא"כ איהו לאו תחילתו בפשיעה כו' עד אבל זה הרי תחילתו בזרוע שהרי אינו מומחה ולא קבלוהו ולפיכך אינו אלא בעל זרוע שאנס את חבירו לשלם ממון לחבירו שלא כדין ול"ש טועה בדבר משנה ול"ש טועה בשיקול הדעת כל שהוכרח זה לשלם ע"י כפייתו חייב עיי"ש ובחנם השיג עליו. ונפלאתי איך לא ראה מ"ש הש"ך לקמן ס"ק מ"ה וגם הש"ך כאן בעצמו ציין לעיין בס"ק מ"ה ושם כתב בהדיא דמה שהעלה כאן בסק"א לדעת הבעהמ"א וסייעתו דפטור באינו מומחה ולא קבלוהו מטעם דלאו כלום עביד זה הוא דוקא שהכריחו רק על הדין ודנו בכפי' ולא כפוהו על התשלומין דאל"כ טובא עביד והוי כנשא ונתן ביד וגרע מני' וחייב עיי"ש. הרי בהדיא דגם דעת הש"ך הוא דהיכא דכפוהו לשלם חייב אף לדעת בעהמ"א וכמ"ש הגאון מוהרח"י. גם מ"ש בקונטרס מוהרח"י שם עוד לפרש דברי בעהמ"א שכתב ואם כפאו לבע"ד ובע"כ נו"נ בשלו כו' לאו למימרא דאי לא נו"נ ביד אע"ג דכפאו לשלם פטור דהא ודאי ליתא אלא דאורחא דמלתא נקט כו' עיי"ש. כבר כתב גם הש"ך בס"ק מ"ה לפרש כן כוונת בעהמ"א עיי"ש. וכל דברי הש"ך שם נעלם מעיני הגאון מוהרח"י. ומ"ש הש"ך באות ג' על הבעהמ"א והרשב"א בתשובה שכתבו דטועה בדבר משנה אפי' נו"נ ביד פטור והשיג הש"ך דהא אפי' ר"ח דפליג אר"נ ור"ש ומיקל וס"ל דלא מחייב בטעה בשיקול הדעת אא"כ נו"נ ביד ס"ל דבנו"נ ביד חייב אפי' טעה בדבר משנה דהא משמע להדיא דר"ח בעי לשנויי שנויי אחרינא דלא תקשי קושי' ר"ה לימא לי' ר"ע לר"ט טועה בדבר משנה אתה כו' עד ואם איתא לדברי הבעהמ"א והרשב"א אכתי גם לר"ח תקשי לימא לי' טועה בדבר משנה אתה עיי"ש. ועלה בדעתי לתרץ דהא טעמייהו דהבעהמ"א והרשב"א הוא משום פשיעותא דבע"ד דכל טועה בדב"מ הוא דבר ברור והו"ל לבע"ד לגלויי טעותי' וא"כ י"ל דלא קאמרו הבעהמ"א והרשב"א דטעה בדב"מ לעולם פטור אלא דוקא השתא אחר שסידר רבי המשניות דהשתא טועה בדב"מ הוא דבר ידוע והו"ל לבע"ד לגלויי טעותי'. משא"כ בעובדא דר"ט דאז לא הי' עדיין מסודר המשניות כי ר"ט הי' זמן רב קודם רבי רק המשניות היו בקבלה ושגורה בפיהם עד רבי וכמ"ש הש"ך לקמן סק"ט ועיין גם בתוס' ב"ק דף צ"ד ע"ב ד"ה בימי רבי ובב"מ דף קי"ד ע"ב ד"ה ה"ג ובחולין דף ק"י ע"ב ד"ה דתנן עיי"ש. ובוודאי לא הי' שגורה בפי כל רק בפי התנאים וא"כ אז ל"ש טעמא דבעהמ"א והרשב"א דהו"ל לבע"ד לגלויי טעותי' וא"כ בעובדא דר"ט גם הבעהמ"א והרשב"א מודים דנו"נ ביד וא"א להחזיר חייב וא"ש. אכן הבעהמ"א שם סובב אעובדא דר"ט ומשמע מדבריו דגם ר"ט לא הי' חייב מדד"ג מטעם זה דהו"ל לבע"ד לגלויי טעותי' עיי"ש. וא"כ ליתא לדברינו הנ"ל אולם גוף דברי הש"ך שכ' דר"ח בעי לשנויי קושית ר"ה ומזה הוכיח הש"ך דטעה בדבר משנה ונו"נ ביד חייב היכא דא"א להחזיר לא נראה כן מהפוסקים דמסתימת כל הפוסקים משמע דר"ח לא בעי לתרץ קושי' ר"ה מעובדא דר"ט אלא דבא לחלוק על ר"ש דאף בטעה בשה"ד אינו חייב כ"א כשנו"נ ביד. אבל לענין קושי' ר"ה מעובדא דר"ט הי' ניחא גם לר"ח בתירוצא דר"ש דחדא ועוד קאמר. ועיין גם במלחמות בפ' אד"מ דס"ל להרמב"ן ג"כ כדעת הש"ך דנו"נ ביד וא"א להחזיר חייב אף בטעה בדב"מ והקשה שם אמאי לא מתרץ ר"ש דר"ט נו"נ ביד הוי וכתב דהוי מצי לפרוקי כן אלא דלאו אורחי' דר"ט בהכי עיי"ש וא"כ כיון דר"ש לא מתרץ כן משום דדוחק הוא לומר דר"ט האכילה בידים לכלבים א"כ בודאי גם לר"ח הוא דוחק לתרץ כן. וכעין זה כתב ג"כ התומים סק"ד להקשות על הש"ך סק"ה ואביא דבריו בס"ק שאחר זה. וא"כ בודאי גם לר"ח הי' ניחא בתירוצא דר"ש דחדא ועוד קאמר.

(ב) שם ברמ"א ויש חולקין כו' עיין בש"ך סק"ה אות ב' שכ' וז"ל וכן מוכח בתוס' פא"ט סוף דף מ"ג כו' עד ועוד דהתם בפ' א"ט רבא הוא ורבא הוא דדאין דד"ג עיי"ש. ובקונטרס מוהרח"י כתב ע"ז וז"ל מה שרצה להביא ראי' מדברי התוס' גופייהו בפא"ט לאו ראי' הוא דאפשר ששם כתבו כדי ליישב ההוא עובדא אפי' למאן דלא דאין דד"ג. ומה שביקש להכריח משום דרבא גופא דאין דד"ג במח"כ לאו הכרח הוא שהרי המחייב לשלם שם באותו מעשה לא הי' רבא אלא רבא הי' המורה ור' אבא הוא דאמר עליו דישלם דמי תורא למרי' וא"כ הי' צריך להביא ראי' דר"א דאין דד"ג כו' עיי"ש. אמנם ראי' הש"ך נכונה הוא דהנה באמת מ"ש התוס' שם דרבא האכילו בידים לכלבים הוא דוחק מאוד וכמ"ש הרמב"ן במלחמות בפ' אד"מ דדוחק הוא לפרוקי דר"ט האכילה בידים לכלבים דלאו אורחי' דר"ט בהכי עיי"ש. וא"כ אי הוי ס"ל להתו' דלמאן דדאין דד"ג טעה בדבר משנה חייב בכל ענין לא הו"ל להתוס' לדחוקי לאוקמי דרבא האכילו בידים לכלבים כיון דבלא"ה לק"מ למאן דדאין דד"ג. ומשום דלא תקשה מההוא עובדא למאן דלא דאין דד"ג לא הוצרכו התוס' לדחוקי לתרץ כיון דבאמת רבא דאין דד"ג ושפיר קאמר לי' ר' אבא דחייב לשלם ואף דר"א גופי' אפשר דלא דאין דד"ג מ"מ שפיר מחייב ר"א לרבא לשיטתו דהוא דאין דד"ג אע"כ צ"ל דס"ל להתוס' כמ"ש הש"ך דאף למאן דדאין דד"ג אינו חייב בטעה בדבר משנה אלא כשנו"נ ביד לכן שפיר הוכרחו התוס' לדחוקי דרבא האכילו בידים לכלבים. ושוב ראיתי בתומים סק"ד שישב ג"כ על מדוכה זו להצדיק דברי הש"ך. אמנם הא גופי' צריך לדעת מ"ש הש"ך דרבא דאין דד"ג דהרי לא נמצא זאת כלל בש"ס דרבא דאין דד"ג. אולם ראיתי להש"ך בסי' שפ"ו סק"א שהביא שם מה דאיתא בב"ק דף קי"ז ע"א אמר רבה אם הראה מעצמו כנשא ונתן ביד דמי וחייב וכתב הש"ך דבש"ס שלפנינו ט"ס הוא וצ"ל רבא דהא רבה לא דאין דד"ג וכן הוא בהרי"ף והרא"ש רבא עכ"ל. ואף דבאמת מ"ש דרבה לא דאין דד"ג גם זה צריך לדעת מנין לו זה. אך בודאי לזה כיוין הש"ך להא דאמר רבה בב"ק דף צ"ח ע"א השורף שטרו של חבירו פטור. הרי דרבה לא דאין דד"ג אכן אכתי קשה מנין לו דמימרא דשורף שטרו כו' הוא רבה ומימרא ההראה מעצמו כו' הוא רבא דלמא הוא להיפך דהלא בש"ס איתא בשניהם רבה וגם בהרא"ש שלפנינו איתא בשניהם רבה. אמנם מהא דפריך שם בגמרא דף ל"ג ע"ב על מימרא דר"ה ברי' דר"י הא נמי רבה אמרה דאמר רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור ועיין ברש"י שם וגם בשטמ"ק שם מה שהביא בשם הר"ש והרא"ש ומהתם מוכח בהדיא דהך דשורף שטרו של חבירו פטור דייקא רבה אמר להא מילתא עיי"ש ושפיר גרס הש"ך במימרא דהראה מעצמו חייב דצ"ל רבא.

גם מ"ש עוד הגאון מוהרח"י שם וז"ל וא"כ הי' צריך להביא ראיה דר' אבא דאין דד"ג ומענין ההוא עובדא דההוא דאחוי אמטכסא דר' אבא דבפ' הגוזל בתרא אין להוכיח דר"א דאין דד"ג דאיכא למימר דמסור שאני כמ"ש בפנים ובי' הוא דדאין דד"ג אבל בעלמא לא עכ"ל ועיי"ש בפנים שכתב כן דמסור חייב אף למאן דלא דאין דד"ג וחילי' הוא מהתוס' פ"ק דב"ק [והוא בדף ה' ע"א ד"ה למעוטי מוסר] שכתבו בהדי' דמסור ומפגל אפי' למאן דלא דאין דד"ג חייב משום קנס עיי"ש. ולא זכר דברי הש"ך בסי' שפ"ו סק"א שדחה שם דברי התוס' אלו והביא דברי הש"ס ב"ק סוף פרק הכונס דאמרינן בהדי' דלמאן דלא דאין דד"ג מסור נמי לא דיינינן. וגם הביא שם דברי התוס' פ' הגוזל בתרא דמוכח נמי מדבריהם דאין חילוק בין מסור לשאר דד"ג עיי"ש וא"כ שוב שפיר יש להוכיח מעובדא דר' אבא הנ"ל דר"א דאין דד"ג. ומהתימא על הש"ך כאן מדוע לא הזכיר נמי דגם ר' אבא דאין דד"ג וכראי' האמורה:

עוד שם בש"ך אות ג' וד' שהביא קושיות התוס' ותירוצם בהא דטיהר את הטמא וכ' הש"ך על תירוץ התוס' דהוא דוחק גדול מאוד והוא בירר לו דרך אחר לתרץ קושיות התוס' דלהס"ד דלא מוקי בנו"נ ביד מיירי בלוקח ומוכר שבא לשאול אם יקח פירותיו של זה המוכר אם הם טהורים. וטיהר את הטמא ולקח את הפירות ואח"כ נודע דשלא כדין טיהר וקתני מה שעשה עשוי שטיהר לענין שהמוכר בחזקת טהורים מכרם וא"צ להחזיר המעות והחכם ישלם ללוקח מביתו אבל כי מוקי מתני' בנו"נ ביד א"א לפרושי הכי דל"ש בכה"ג בלוקח ומוכר נו"נ ביד עיי"ש ועיין בתומים סק"ד ובפנ"י ב"ק דף ק' שהקשו על הש"ך דאמאי לא שייך בלוקח ומוכר נו"נ ביד הא י"ל:

דלקח הדיין הפירות ללוקח ולקח המעות מיד הלוקח ומסרן למוכר וכמו בחייב את הזכאי עיי"ש ונלע"ד בזה דבלוקח ומוכר מה דהדיין נו"נ ביד לא דמי לחייב את הזכאי דבשלמא כשבאים לפניו לדון הרי יש בכח הדיין לכופו לשלם ואינו תלוי כלל ברצון הבע"ד לכן שפיר כשחייב את הזכאי והדיין נו"נ ביד הוי הדיין מזיק ממש משא"כ בלוקח ומוכר שבאים לפניו לשאול אם הפירות טהורים הם הרי אין בכח הדיין לכוף להלוקח שיקח הפירות לכן אף שהדיין לקח המעות מיד לוקח ומסרן למוכר עכ"ז לא חשוב הדיין מזיק רק גורם דהא נהי דהדיין לקח המעות מיד לוקח ומסרן למוכר אבל מי הכריחו ללוקח שיסכים על המקח והו"ל להחזיר מיד הפירות להמוכר ומדלא החזיר רק סמך על הדיין שהורה שהם טהורים א"כ הרי לא הוי הדיין רק גורם דהוי כאלו לא נו"נ ביד כלל וא"כ א"ש דברי הש"ך דבשלמא להס"ד דלא מוקי בנו"נ ביד דאזלא הסוגי' אליבא דר"מ דדאין דד"ג וכמבואר בש"ך כאן דהוא מפרש דהסוגי' אזלא אליבא דר"מ ולא כמ"ש התוס' דהסוגי' אזלא אליבא דרבנן ועיין גם בש"ך סק"א אות ב' והלכך שפיר חייב הדיין לשלם אף דהלוקח בעצמו לקח הפירות ונתן המעות כיון דהדיין הי' הגורם לזה ודיינינן דד"ג. משא"כ אליבא דמסקנא דמוקי בנו"נ ביד ומוקי אליבא דרבנן וכמבואר בהדי' בבכורות דף כ"ח וגם ר"ח דמוקי בסנהדרין בנו"נ ביד כוונתו הוא לאוקמי גם אליבא דרבנן וכמ"ש הש"ך ס"ק י"ד א"כ שפיר בלוקח ומוכר אף דהדיין נו"נ ביד פטור הדיין כיון דלא הוי מזיק רק גורם דהלוקח הסכים על המקח על פיו וכנ"ל ולרבנן דלא דנו דד"ג פטור הלכך צריך לפרושי שעירבן הדיין עם פירותיו דבזה הוי מזיק ממש.

ומה שהקשה עוד התומים על הש"ך דכיון דלר"ח דמוקי בנו"נ ביד ובעירבן עם פירותיו ע"כ צריך לחלק בין מה שעשה עשוי ובין משלם מביתו וכמ"ש התוס' אליבא דס"ד וא"כ למה כתב הש"ך על תירץ התוס' אליבא דס"ד דהוא דוחק לחלק בין מה שעשה עשוי ובין משלם מביתו. ומ"ש הך מ"ד מהך מ"ד עיי"ש. ובראשית השקפתי תמהתי על תמיהתו דהלא הש"ך כ' סתם על תירץ התוס' שזה דוחק גדול ומי גילה לו רז זה דכוונת הש"ך הוא משום דאין לחלק בין מה שעשה עשוי ובין משלם מביתו הא י"ל דכוונת הש"ך הוא משום דמה דקתני במתני' מה שעשה עשוי קאי על הדיין והרי לפי פירוש התוס' להס"ד דמיירי שעירבן בעה"ב ומה שעשה עשוי היינו שעירבן בפירות מרובים דבטלו א"כ איך תתיחס עשי' הלזו להדיין הלא הדיין לא עשה כלום רק הבעה"ב בעצמו שעירבן. ואי משום שהדיין הורה שהם טהורין מ"מ מה בכך דמה יוסף תת כח בהוראתו הרי כיון דעירבן בעה"ב ונתבטלו הרי הוראות הדיין לא מעלה ולא מוריד. ומש"ה הי' נראה לו להש"ך תירץ התוס' לדוחק. וא"כ למסקנא דמוקי בנו"נ ביד שהדיין בעצמו עירבן הרי שפיר תיסוב הך דמה שעשה עשוי על הדיין לכך שפיר הוי ניחא לי' להש"ך מה דמוקמינן למסקנא בעירבן הדיין עם פירותיו אף דצריך לחלק בין מה שעשה עשוי ובין משלם. מביתו בין עירבן בפירות מרובין למועטין כיון דמה דמחלקינן בין מה שעשה עשוי ובין משלם מביתו לא הי' נראה בעיני הש"ך לדוחק. אמנם אי לזה כיוון הש"ך הרי ל"ש לומר על תירץ התוס' דהוא דוחק דהא ליתא מעיקרא ולמען שלא יהא תירץ התוס' נדחה לגמרי] ע"כ צ"ל דאף לפירוש התוס' להס"ד דמיירי בעירבן בעה"ב ג"כ שפיר סובב הך דמה שעשה עשוי על הדיין כיון דמה דאם עירבן בעה"ב בפירות מרובין נתבטלו הוא באמת מכח הוראת הדיין שהורה שהם טהורים דלולא הוראתו לא הי' מהני הביטול דהמבטל איסור במזיד אף בדיעבד אסור [וא"ל דאף לולא הוראתו הי' מהני הביטול כיון דלגבי בעה"ב לא הוי רק ספק איסור דהא לא ידע אם הם טמאים או טהורים וספק איסור מותר לבטל אף לכתחלה וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' פ"ד ס"ק מ' ובסי' קט"ו ס"ק כ"ח דז"א דהש"ך מיירי היכא דבאמת אינו אסור רק מכח ספק ולא הוי ודאי איסור משא"כ הכא דבאמת הפירות הם ודאי טמאים רק להבעה"ב הי' ספק כיון דאינו יודע הדין בכה"ג שפיר אסור לבטל עד שישאל לחכם והוא פשוט] לזה קתני מה שעשה עשוי היינו מה שעשה הדיין שהורה שהם טהורים עשוי לענין זה שלא יהא חשוב הבעה"ב כמבטל איסור במזיד ומהני הביטול וא"ש תירץ התוס' ולפי"ז שוב ע"כ צ"ל דמה דכתב הש"ך על תירץ התוס' דזה דוחק דכוונתו הוא משום דאין לחלק בין מה שעשה עשוי ובין משלם מביתו וכמו שהבין התומים וא"כ שפיר תמה התומים על הש"ך כנ"ל:

איברא דנלע"ד דדברי הש"ך נכונים ושפתי כהן ברור מללו. די"ל דאליבא דמסקנא דמוקי בנו"נ ביד גם התוס' מודים דא"צ לחלק בהך דטיהר את הטמא בין מה שעשה עשוי ובין משלם מביתו בעירבן בפירות מרובים לעירב בפירות מועטים ודוקא להס"ד דלא מוקי בנו"נ ביד כתבו התוס' לחלק כן. והוא דלהס"ד דלא מוקי בנו"נ ביד צ"ל דמה שעשה עשוי קאי על גוף ההוראה שהורה הדיין דהא זולת הוראה לא עשה הדיין כלום. א"כ קשה קושיות התוס' איך שייך לומר בטיהר את הטמא מה שעשה עשוי שתהא ההוראה מתקיימת שיהא טהור אף שנודע שהוא טמא וגם אמאי משלם מביתו. הלכך הכריחו התוס' לדחוקי לחלק בין מה שעשה עשוי ובין משלם מביתו דמה שעשה עשוי הוא היכא דעירב הבעה"ב בפירות מרובין דבטלו ושפיר קתני בזה מה שעשה עשוי וקאי על ההוראה דלולא הוראתו לא היו בטלים ברוב וכמו שכתבתי בסמוך. ומשלם מביתו הוא היכא דעירבן בעה"ב בפירות מועטין דלא בטלו. משא"כ למסקנא דמוקי בנו"נ ביד. א"כ שוב אין אנו מוכרחין לפרש מה שעשה עשוי דקאי על גוף ההוראה דהלא כיון דהדיין עשה נמי מעשה בידים זולת ההוראה שפיר י"ל דמה שעשה עשוי קאי על המעשה ממש שעשה הדיין בידים. וכן מבואר נמי בגמרא דאליבא דמסקלא מפרשינן כך. דהא מוקמינן טימא את הטהור באגע בהו שרץ והרי בזה ל"ש לומר דנה שעשה עשוי קאי על גוף ההוראה שהורה נמי שהם טמאים דהא אף לולא הוראתו ג"כ נטמאו ע"י השרץ ומה נ"ט הוא מהוראתו דהא הוראתו לא מעלה ולא מוריד [והן אמת דלפמ"ש הקצה"ח סק"ט לפרש הך דמה שעשה עשוי בטימא את הטהור קאי שפיר מה שעשה עשוי גם בטימא את הטהור על גוף ההוראה עיי"ש. אמנם מלבד דפשטות לשון הגמרא משמע דקאי על המעשה שעשה הדיין בידים. בלעדי זה הרי דברי הקצה"ח המה מופרכים וכמ"ש לקמן סק"ד] וא"כ למסקנא דמוקמינן טיהר את הטמא דמיירי שעירבן החכם עם פירותיו ל"ק כלל קושית התוס' דהא מה שעשה עשוי לא קאי על ההוראה שהורה שהם טהורים רק על המעשה ממש שעשה הדיין שעירבן עם פירותיו ושפיר יש לפרש מה שעשה עשוי ומשלם מביתו בחד גוונא היינו שעירבן החכם בפירות מועטין דלא בטלו ואין אנו צריכין כלל לפרש הך דמה שעשה עשוי בעירבן בפירות מרובים דבטלו. וכן יש להוכיח כדברינו מפרש"י בסנהדרין בסוגין ד"ה ט"הר את הטמא שב' וז"ל ונטלו הדיין עצמו ועירבן עם שאר פירות של נשאל ונמצא שטעה והרי הכל טמא עכ"ל. וכ"כ רש"י בבכורות דף כ"ח בד"ה שעירבן עם פירותיו עיי"ש. ולכאורה דברי רש"י ז"ל בסנהדרין צ"ע דבשלמא בבכורות שבא ר"א ליישב הא דתני שישלם מביתו ומוקי טיהר את הטמא שעירבן עם פירותיו שפיר צריכין לפרושי כן שעירבן בפירות מועטין דהכל טמא ומחויב לשלם. אבל בסנהדרין שבא ר"ח ליישב הא דתני מה שעשה עשוי ואינו חוזר הדין א"כ הי' צריך רש"י לפרושי שעירבן בפירות מרובים ונתבטלו והכל טהור ונתקיים הוראתו שהורה שהוא טהור. אע"כ צ"ל דרש"י ז"ל סובר דלמסקנא דמוקמינן בנו"נ ביד לא מחלקינין בין מה שעשה עשוי ובין משלם מביתו כיון דלמסקנא דמוקי בנו"נ ביד יש לפרש דמה שעשה עשוי קאי על העשי' שעשה הדיין בידים ולא על ההוראה ומפרשינן מה שעשה עשוי ומשלם מביתו בחד גוונא היינו שעירבן בפירות מועטים הלכך שפיר מפרש רש"י ז"ל בסנהדרין הך שעירבן עם פירותיו כמו שמפרש בבכורות וא"ש. וגם יש להעמיס כן בכוונת התוס' בסנהדרין שכתבו וז"ל וי"ל דהשתא ס"ל שעירבן בעה"ב ולבסוף ס"ל שעירבן חכם והשתא מה שעשה עשוי שעירבן ברוב פירותיו כו' עיי"ש. ודקדקו לכתוב תיבת והשת"א מה שעשה עשוי כו' וי"ל דכוונתם הוא דדוקא השתא דקיימו אליבא דס"ד דלא מוקי בנו"נ ביד הוא דצריך לחלק בין מה שעשה עשוי ובין משלם מביתו. אבל למסקנא דמוקמינן בנו"נ ביד א"צ לחלק כן וכנ"ל. ומעתה סרה מהר קושית התומים הנ"ל מעל הש"ך דהא אליבא דמסקנא דמוקמינן שעירבן חכם עם פירותיו א"צ לחלק בין מה שעשה עשוי ובין משלם מביתו וליכא שום דוחק כלל והבן. ושוב ראיתי בתוס' ב"ק דף ק' ע"א ד"ה טיהר את הטמא שכתבו שם וז"ל ובבכורות שבא ליישב וישלם מביתו בטיהר את הטמא כשערבו עם פירותיו איירי כשעירב עם פירות מועטין ובסנהדרין שבא ליישב מה שעשה עשוי איירי כשעירבן עם פירות מרובין עיי"ש. ומבואר בהדיא מזה דדעת התוס' הוא גם למסקנא לחלק בין מה שעשה עשוי ובין משלם מביתו. אולם אף דהתוס' מחלקים כן גם למסקנא עכ"ז כנים אנחנו בדברינו הנ"ל דלמסקנא א"צ לחלק כן וכאמור וכמו שהוכחתי נמי מפרש"י ז"ל בסנהדרין ושפיר י"ל דגם דעת הש"ך הוא כדברינו וא"ש:

(ג) סעיף ב והוא מומחה כתב הש"ך דצריך לברר שהוא מומחה. והנה לפמ"ש התמים דעים והובא בכנה"ג ובקונטרס מוהרח"י דהדיין אינו משלם בטעה בשיקול הדעת אלא דוקא כשמודה שטעה א"כ אם אומר שהוא מומחה נאמן במגו דאי בעי לא הודה שטעה וא"צ עדים וראי'. וכן ראיתי בקצה"ח שכ"כ ומ"ש עוד הקצה"ח דלולא דברי התמים דעים נראה דהדיין משלם ע"י כפי' כיון דמה דקם דינא לגבי הבע"ד בטעה בשה"ד הוא משום דהוא מוחזק עפ"י הדיין וא"כ הדיין שאינו מוחזק אלא עפ"י עצמו לא מהני דלא מצי למימר קים לי עיי"ש. אמנם לפענ"ד נראה דאף לולא דברי התמים דעים אין אנו יכולים לכוף להדיין לשלם והוא עפ"י מ"ש הגהות מיימוני והמרדכי פ' אד"מ דהיכא דהדיין לא ידע כ"א דברי אחד ולא ידע שהשני חולק עליו לא הוי שיקול הדעת אלא מה שעשה עשוי ואינו משלם. ועיין בש"ך סק"ח שמפרש כוונת הגמ"י והמרדכי דאע"ג דסוגיא דעלמא הוא כאידך ג"כ פטור עיי"ש וא"כ הרי הדיין יכול לומר שלא ידע מהשני שחולק ואין אנו יכולים לכופו לשלם וא"כ שוב שפיר הוא נאמן לומר מומחה אני מכח מגג אך באמת הש"ך שם חולק על הגמי"י והמרדכי הנ"ל:

עיין בש"ך ס"ק י"ד אות ג' שהביא קושית מהרש"א שהקשה לפי מה שפירש הרא"ש דר"ע הי' גדול מר"ט א"כ הוי מצי למיפרך הכי לר"י ולר"נ דאם איתא דמחזירין בגדול הימנו הו"ל לר"ע לומר לר"ט אני מחזירך שאני גדול עיי"ש ולא הבינותי דהא טעמא דמחלק ר"י ור"נ בין אי יש גדול הימנו או לא הוא משום דאי אין גדול הימנו יכול הבע"ד לומר להדיין מי יימר דטעמך בתרא עיקר דלמא טעמך קמא עיקר ובהאי הוא דטעית. אבל כשיש גדול יש בכח הגדול לברר שטעה בטעמא קמא וטעמא בתרא הוא עיקר וכמ"ש רש"י ובעהמ"א והרא"ש. וא"כ התינח בדיני ממונות דאיכא שני בעלי דינים והוראתו הוא זכות לזה וחוב לזה שפיר בע"ד אחד אומר דלא ניחא לי' טעמא בתרא וטעמו קמא הוא עיקר ובזה יש חילוק אי יש גדול הימנו אי לא דגדול אומר שטעמו בתרא עיקר. משא"כ בענין הוראת או"ה וכמו התם בעובדא דר"ט שהטריפה להפרה ואח"כ חזר בו הרי בזה אף דאין גדול הימנו בודאי גם השואל אומר דטעמו בתרא עיקר והיא כשרה ואין נ"מ בזה אי יש גדול ממנו אי לא. וכך הו"ל למהרש"א להקשות דלר"י ולר"נ דמחלקו בד"מ בין יש גדול הימנו ובין שאין גדול הימנו דאם יש גדול הימנו מחזירין את הדין כיון דהגדול מעיד שטעמו בתרא עיקר א"כ באו"ה כמו בעובדא דר"ט מהראוי לומר דר"ט עצמו יכול להחזיר הדין כיון דבזה גם הבע"ד יודה לו שטעמו בתרא עיקר דהיא כשרה. ולפי"ז ממילא לא הועיל ג"כ הש"ך במ"ש על קושית מהרש"א דלק"מ די"ל דר"י ור"נ סוברים כאבע"א בכתובות דף פ"ד דר"ט רבו הי' עיי"ש. ולפי האמור אף אי נימא דר"ט רבו הי' ג"כ קשה וכנ"ל. מיהו י"ל דבאו"ה אף דגם הבע"ד מודה לו מ"מ אינו יכול הוא לבדו לחזור בו ולהתיר מה שאסר מתחלה אא"כ יש גדול ממנו ומסייע לו ושפיר מקשה המהרש"א דייקא משום דר"ע הי' גדול מר"ט. ומ"ש הש"ך שם באות י"ב על קושי' הרמב"ן דלק"מ דמאן לימא לן דתלתא הוי כו' עיי"ש. עיין בחידושי הר"ן בסנהדרין שהביא קושי' הרמב"ן והוסיף בזה הלשון ומי לא עסקינין שהי' עמו שנים תלמידים ואפ"ה חייבוהו לשלם עכ"ל:

(ד) סעיף ג אם נשא ונתן ביד כו'. עיין בקצה"ח סק"ט שכתב דאף אם לא נו"נ ביד רק מקצת קם דינו בכולו והביא ראיה לזה מהא דמוקי טימא את הטהור דאגע בהו שרץ וקשה כיון דאגע בי' שרץ ודאי טמא הוא ואיך אמרו בזה מה שעשה עשוי ומה יש עוד לעשות. ולפי הנ"ל ניחא דמיירי דאגע בי' שרץ בקצתן ומשום זה יפה כח הדיין וקם דינו בכולו עיי"ש. ולפי ענ"ד יש לפקפק בזה טובא. חדא דמה שהביא ראיה מהא דמוקי טימא את הטהור באגע בהו שרץ אינו ראיה כ"כ דהרי אכתי קשה בהך דטיהר את הטמא דמוקי שעירבן החכם עם פירותיו ופרש"י והזכרתיו לעיל סק"ב דמה שעשה עשוי ומשלם מביתו איירי בחד גוונא היינו שעירבן החכם בפירות מועטים והרי גם בזה בודאי טמא הוא ואיך הו"א דלא יהא מה שעשה עשוי. וזה לא נתיישב בתירץ הקצה"ח דהרי אם לא עירב רק מקצת מן הפירות אמאי משלם בעד שאר פירות שלא עירבן ולא נטמאו כלל:

וגם בזה ל"ש לומר דאם עירב רק מקצת מן הפירות קם דינא על השאר שיהי' טהורים דאיך שייך לומר על טמא שיהא טהור ועוד דא"כ אמאי משלם וכמו שהקשו התוס' בסנהד' ובב"ק. וגם לפירוש התוס' שם שפירשו דמה שעשה עשוי איירי שעירבן החכם בפירות מרובים ונתבטלו עיי"ש. ג"כ קשה הרי בכה"ג ודאי טהור הוא ואיך הו"א שלא יהא מה שעשה עשוי וזה לא נתיישב בתירוץ הקצה"ח דמיירי שעירב רק מקצת מן הפירות דהא ל"ש לומר דאם לא מערב רק מקצת מן הפירות קם דינא על השאר שיהא טהורים דהרי א"א לומר על טמא שיהא טהור וכמ"ש התוס'. ועוד דתירץ הקצה"ח אינו מעלה ארוכה אף בהא דטימא את הטהור. דהנה מ"ש דאף אם נו"נ ביד מקצת קם דינו בכולו וחייב לשלם בעד כולו זה יתכן רק אליבא דהלכתא דקיי"ל כר"מ דדאין דד"ג. וא"כ אם טעה הדיין בהוראתו וגרם היזק ע"י הוראתו הרי הוא חייב לשלם מכח דד"ג אלא דיש לומר דכיון שטעה יהא חוזר הדין ויפטור הדיין מלשלם. אולם כיון דדיינינן דד"ג שפיר בקל נוכל לומר דאם נו"נ ביד ואף דלא נו"נ ביד רק מקצת מ"מ כיון דעי"ז קם דינו בכולו לכן חייב גם על השאר לשלם אף דהשאר לא הזיק בידים רק בדיבור אפ"ה חייב לשלם בעד הכל מכח דד"ג דהא קם דינא. אמנם הא מה דמוקמינן בבכורות המתני' דדן את הדין בנו"נ ביד הוא כדי לאוקמי המתני' אליבא דרבנן דלא דנו דד"ג ומש"ה חייב לשלם כיון דנו"נ ביד והוי מזיק בידים. א"כ זה הוא דוקא כשנו"נ ביד כולו משח"כ אם לא נו"נ ביד רק מקצת הרי השאר לא הזיקי בידים רק בדיבור בלבד וא"כ הרי על השאר לא הוי רק גורם וכיון שכן לרבנן דלא דנו דד"ג הוא פטור על השאר מלשלם. וזה ל"ש לומר דבכל גרמי אם הזיק בידים רק מקצת שוב גם לרבנן חייב על הכל מצד דד"ג דאין זה סברא כלל לומר כן. וא"כ ע"כ צ"ל דנה דמוקמינן בבכורות שם בנו"נ ביד מיירי בנו"נ ביד בכולו. וגם מה דמוקמינן דאגע בהו שרץ מיירי דנגע עם השרץ בכל הפירות. ושוב שפיר קשה איך אמרו בזה מה שעשה עשוי. ואין לומר דעכ"פ יצדק תירץ הקצה"ח בסוגין בסנהדרין דשם כל השקלא וטריא הוא לענין אם חוזר הדין ולא מיירי כלל לענין דד"ג. דז"א דמלבד דהא כתבו הראשוני' דלפי מה דמוקי ר"ח בסנהדרין בנו"נ ביד ג"כ אזלא הסוגיא אליבא דרבנן דלא דנו דד"ג. ועוד דהא מאן דמפרש בסנהדרין ובבכורות איך משכחת נו"נ ביד הוא רבינא וא"כ לא יתכן לומר דבסנהדרין כוונתו הוא דנו"נ ביד רק מקצת. ובבכורות כוונתו הוא דנו"נ ביד כולו:

והן אמת דאחר העיון ראיתי דיש סברא נכונה לומר דאף דלא נו"נ ביד רק מקצת אפ"ה גם לרבנן חייב לשלם גם בעד השאר דהא כיון דאמרינן דדיין שטעה אינו קם דינא עד שנו"נ ביד א"כ הרי עיקר ההיזק שגרם ע"י הדיבור והיינו הוראתו הוא בא מכח המעשה שעשה ג"כ והיינו שנו"נ ביד דאי לא הוי נו"נ ביד כלל לא הוי אפי' גורם היזק כלל דהא הי' חוזר הדין ורק כיון דנו"נ ביד קם דינא וא"כ אף דלא נו"נ ביד רק מקצת מ"מ כיון דעי"ז קם דינא בכולו שפיר חשוב כאילו הזיק הכל בידים לכן שפיר גם לרבנן חייב לשלם בעד הכל והיא סברא נכונה ואמתית:

אכן אף כי כנים אנחנו בזה בכל זאת לא נח רוחי בתירוץ הקצה"ח דמלבד דהא בבכורות שם לא מיירי כלל לענין שיהא חוזר הדין. ועוד דהא כתבו התוס' בב"ק דף ק' ד"ה טיהר את הטמא דהסוגיא דבכורות שם קאי אליבא דר"ש ולא אליבא דר"ח עיי"ש. [ומבואר שם בהדיא בתוס' דגם מה דמשני דמיירי שנו"נ ביד סובב ג"כ אליבא דר"ש עייש"ה]. והרי אליבא דר"ש ע"כ צ"ל דמה דמשני דמיירי שנו"נ ביד היינו שנו"נ ביד כולו. דאי לא נו"נ ביד רק מקצת הרי לדידי' שפיר פטור אליבא דרבנן מלשלם בעד השאר דהא לדידי' ל"ש סברתינו הנ"ל כיון דלדידי' דמוקי המתני' דבכורות שטעה בשיקול הדעת הוא סובר דאם טעה בשיקול הדעת אף דלא נו"נ ביד ג"כ אינו חוזר הדין וכמבואר בהדיא בסוגין בסנהדרין וכ"כ הראשונים. וא"כ לדידי' ל"ש סברתינו הנ"ל וכמובן. אע"כ צ"ל דכוונת הש"ס בבכורות שם הוא שנו"נ ביד כולו ושוב שפיר קשה איך אמרו בטימא את הטהור מה שעשה עשוי והבן. ועוד דגוף דינו של הקצה"ח דאם נו"נ ביד רק מקצת קם דינא בכולו זה יתכן רק לטעמא של הרמב"ן שהביא הקצה"ח שכתב טעמא דאם לא נו"נ ביד הדר דינא משום דלא אלים כח הדיין שיקום דינא בדיבור בעלמא עד שיעשה מעשה על דינו. ומשמע דכי עשה מעשה אפי' כל דהו תו לא הוי דיבור גרידא ולא הדר דינא. אבל לדעת הרי"ף וסייעתו דיש להם שיטה אחרת בזה דמה דחוזר הדין אם לא נו"נ ביד הוא משום פסידא דבע"ד דאם לא נו"נ ביד פטור הדיין מלשלם לכן חוזר הדין כדי שלא יהא פסידא להבע"ד ואם נו"נ ביד דחייב הדיין לשלם וא"כ ליכא פסידא לבע"ד לכן קם דינא. ולפי"ז שפיר י"ל דכל זמן שלא עשה מעשה בכל הממון א"צ לשלם רק מה שנו"נ ביד אבל המותר שלא נו"כ ביד פטור מלשלם וא"כ ממילא שוב צ"ל על המותר דהדר דינא כדי שלא יהא פסידא להבע"ד והבן. ושוב ראיתי גם בנתיבות בחידושים ס"ק כ"ז שכתב בפשיטות דמסתברא דגבי נו"נ ביד בעינן שיעשה מעשה בכולו ודלא כהקצה"ח עיי"ש. ובעיקר קושית הקצה"ח בהא דטימא את הטהור וגם בקושיתינו בהא דטיהר את הטמא יש אתי אריכות דברים אך עדיין לא צרפתים בכור הבחינה והמדע ועוד חזון למועד ברצות השם:

לחכם אחד

ע"ד קושיתו בסוגיא דשיקול הדעת בהא דמשני ר"ח בסנהדרין דף ל"ג דהמתני' דבכורות מיירי שנו"נ ביד ומש"ה אין הדין חוזר ומפרש רבינא טימא את הטהור דאגע בהו שרץ. וקשה הרי טימא את הטהור בלא"ה א"א להחזיר הדין דהא בוודאי מיירי בתרומה דתרומה טמאה היא בשריפה דאי בחולין הרי לא הוי הפסד כלל וא"צ לשלם. וא"כ הרי כשהורה הדיין שהתרומה היא טמאה והבעלים סברו דהדיין יפה הורה שהיא טמאה הרי מיד אסחי הבעלים דעתייהו מינה מלשמרה ונפסלה בהיסח הדעת וכדאמר רב ששת בפסחים דף ל"ד ע"א בהא דתנינן שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהורין מלטמא ואסורין מלאכול וקאמר ר"ש מאי אסורין אסורין לכהנים הואיל ואיפסלו בהיסח הדעת עיי"ש וא"כ א"א כלל להחזיר הדין אף אי לא נגע בהו שרץ עכ"ק:

(א) הנה מדברי כ"ת נראה שדעתו להקשות מהגמרא דפסחים שם גופי'. אולם ז"א כי קושיתו לא קשה רק לפי פרש"י שם שמפרש מימרא דרב ששת וז"ל כשנטמאו מתחלה מסיח דעתו מהם שוב מלשמרן ונפסלין בהיסח הדעת דכתיב גבי תרומה את משמרת תרומותי עבד לה שימור ולא תסיח דעתך עכ"ל ומבואר מדברי רש"י ז"ל דטומאה מביא לידי הסה"ד ולדידי' שפיר יש מקום לקושית כ"ת. אבל מהש"ס גופי' אין להקשות כלל קושיתו דהא באמת מדברי התוס' פסחים שם ד"ה למה לי יש להוכיח דלא ס"ל כרש"י ז"ל דטומאה מביא לידי הסה"ד דכתבו שם וז"ל קשה לר"י דלמא האי פסול היינו בדם ובבעלים דבעי עיבור צורה וי"ל מ"מ אחר שנזרק בלול יש בו היסח הדעת עכ"ל. והנה מ"ש רש"י ז"ל הנ"ל דטומאה מביא לידי הסה"ד ע"כ הסברא הוא בזה דכיון דאינו ראוי לו מסיח דעתו מלשמור עוד. והרי גם אם נפסל בדם ובבעלים שוב הבשר אינו ראוי ושוב מסיח דעתו מן הבשר ונפסל בהיסח הדעת וא"כ מדוע כתבו התוס' דייקא דלאחר שנזרק בלול יש בו היסח הדעת הלא הול"ל דכיון דנפסל בדם ובבעלים ממילא איכא הסה"ד מן הבשר אף קודם שנזרק בלול כיון דהבשר אינו ראוי עוד. אע"כ צ"ל דהתוס' ס"ל דטומאה אינו מביא לידי היסח הדעת ולכך כתבו דייקא דלאחר שנזרק בלול יש בו היסח הדעת. והנה כי כן לכאורה צ"ע איך יפרנסו התוס' ווה דקאמר ר"ש דמש"ה שתילי תרומה שנטמאו ושתלן אסורין מלאכול הואיל ואיפסלו בהיסח הדעת הרי מה היסח הדעת יש כאן דהא טומאה אינו מביא לידי הסה"ד. ונ"ל דהתוס' פירשו הא דרב ששת דאין כוונתו כפרש"י דכשנטמאו מתחלה מסיח דעתו מהם שוב מלשמרן אלא דר"ש בא למוקי המתני' דמיירי היכא שהסיח דעתו מהם בעוד שהיו טהורים ונפסלו בהיסח הדעת ואח"כ נטמאו ובזה קמ"ל המתני' דאם שתלן טהורים מלטמא דע"י שתילתן אזדא לה להטומאה אבל מה שנפסלו בהסה"ד לא מהני שתילתן לכן אסורין מלאכול מחמת פיסול דהסה"ד דמעיקרא. וא"כ לפי"ז מהש"ס גופי' אין להקשות קו' כ"ת דהא יש לפרש מימרא דר"ש כמ"ש אליבא דהתוס' ולק"מ:

ולכאורה לפימ"ש להוכיח מדברי התוס' הנ"ל דס"ל דטומאה אינו מביא לידי הסה"ד א"כ דברי התוס' סותרים אהדדי דהקשו שם בד"ה פסול הגוף וז"ל. תימה דלעיל אמרינן אם היתה במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה ואמרינן גרמא אין בידים לא ואמאי אין מותר לשורפה מיד כשמסיח דעתו ממנה עכ"ל. וכוונת התוס' הוא בזה דמש"ה הוי התם הסה"ד משום דטומאה מביא לידי הסה"ד ואף דלא הוי רק ספק טומאה ג"כ הוי הסה"ד וכ"כ הפנ"י בד"ה אמר רב ששת עיי"ש וכן נראה מדברי המג"ש שם ואביא דבריו לקמן באות ט' שהבין כך כוונת התוס' עיי"ש. וא"כ דברי התוס' סותרים אהדדי. אמנם באמת לפענ"ד אין כוונת התוס' בד"ה פסול הגוף הנ"ל כהבנת המג"ש והפ"י דמש"ה הוי התם הסה"ד כיון דטומאה מביא לידי הסה"ד ואפי' ספק טומאה מביא לידי הסה"ד. דא"כ יש לדקדק דאמאי הקשו התוס' רק מר' יהושע לבד הלא הוי מצי להקשות אליבא דכ"ע והיינו גם מר"א דאמר אם היתה במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע והרי כבר נפסלה בהסה"ד דטומאה מביא לידי הסה"ד ואפי' ספק טומאה ומדוע מוזהר עוד בשימור ואמאי אין מותר לשורפה מיד. וכן קשה נמי לר"ג דפליג במתני' דתרומות פ"ח ובבכורות דף ל"ג על ר"א ור"י ואמר דאל יחדש בה דבר והיינו דס"ל ג"כ דאסור לשורפה קודם שנטמאה טומאה ודאית ואמאי אין מותר לשורפה מיד כיון דנפסלה בהסה"ד. אך נלע"ד דדעת התוס' הוא כמש"ל דטומאה אינו מביא לידי הסה"ד וכ"ש ספק טומאה בודאי אינה מביא לידי הסה"ד וכוונת התוס' בקושיתם הנ"ל נלע"ד דהוא כך דלאחר שהניחה במקום התורפה כדי לגרום לה טומאה הרי מסיח דעתו מלשמרה עוד דהא רצונו הוא שתטמא טומאה ודאית וא"כ שוב כשהניחה במקום התורפה יהא מותר לשורפה מיד אף טרם שנטמאה טומאה ודאית כיון דמיד כשהניחה במקום התורפה כדי לגרום לה טומאה הרי הסיח דעתו ממנה ונפסלה בהסה"ד. ושפיר ניחא מה דלא מקשו התוס' גם מר"א ור"ג:

ועיין עוד בפנ"י שם שתמה על פרש"י הנ"ל דמהכ"ת לומר דמשום שנטמאו מתחלה הסיח דעתו מהם הלא כיון שמוזהר הוא לשמור תרומה טמאה א"כ מסתמא לא הסיח דעתו מהם ועביד לה שימור מעליא. והוא ז"ל מפרש מה דאמר ר"ש שנפסלה בהיסח הדעת דכוונתו הוא דכיון ששתלן ומהאי שעתא ודאי אסח דעתי' מינה ולא עביד לה שימור עיי"ש. וגם לפי פירושו אין להקשות קושית כ"ת מהש"ס גופי' ורק לפרש"י הנ"ל לבד קשה. אך באמת פירוש הפנ"י הנ"ל תמוה בעיני מאוד ולא זכיתי להבין כלל דהלא לפי דבריו גם שתילי תרומה טהורה אם שתלן יהא אסור באכילה לכהנים כיון דכששתלן הסיח דעתו מלשמרן והרי בהדיא תנן גידולי תרומה תרומה ומותרים לאכול לכהנים. ואין לומר דדוקא אם נטמאו מסיח דעתו מהם לאחר ששתלן משא"כ בתרומה טהורה אף אם שתלן אינו מסיח דעתו מהם דאין בזה שום סברא לחלק וצ"ע. ועכ"פ יוצא לנו מזה דמהש"ס גופי' אין להקשות קושית כ"ת דיש לפרש מימרא דר"ש כמש"ל או כפירוש הפנ"י ורק לפרש"י ז"ל הנ"ל לבד יש להקשות קושיתו. וטרם אבוא לכלל ישוב קושיתו אמרתי להציג מתחלה מה שיש לפלפל בגוף הסוגיא דפסחים שם ובדברי רש"י ותוס' הנ"ל:

(ב) הנה קשיא לי לפרש"י הנ"ל דטומאה מביא לידי הסה"ד בהא דפריך שם ר"י לר"ל דס"ל הסה"ד פסול הגוף הוי מהא דתניא לול קטן הי' בין כבש למזבח ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף והעובר צורתן ויוצאין לבית השריפה ואי אמרת הסה"ד פסול הגוף הוי ל"ל עיבור צורה והתניא זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתן ויוצאין לבית השריפה ומשני ר"ל האי תנא תנא דבי רבה ב"א הוא דאמר אפי' פיגול טעון עיבור צורה עיי"ש. ולפרש"י הנ"ל קשה אמאי לא פריך מהך תוספתא לבד דתני זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתן. והרי אי הוי פסול בדם ובבעלים שוב הבשר אינו ראוי ושוב מסיח דעתו מן הבשר ונפסל הבשר בהסה"ד וכמש"ל באות א' ואי הסה"ד פסול הגוף הוי שוב הוי פסול בגופא ע"י הסה"ד ול"ל עיבור צורה והך תוספתא לא מצי לשנויי דתנא דבי רבה ב"א הוא דאמר אפי' פיגול טעון עיבור צורה דהא בהדיא תני כל שפסולו בגופו ישרף מיד והיא קושיא גדולה:

ונ"ל לישב והוא דיש להקשות עוד קושיא אחת וגדולה היא על רש"י ז"ל הנ"ל עפי"מ דאיתא בש"ס בכורות דף ל"ד ע"א בהא דפליגי ר"א ור"י בחבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה ר"א אומר אם היתה במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע כו'. ר"י אומר אם היתה במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה ואמרינן דפליגי בקראי דכתיב את משמרת תרומותי ר"א סבר בשתי תרומות הכתוב מדבר. אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלוי' ואמר רחמנא עביד לה שימור ור"י סובר תרומתי כתיב ופריך למימרא דר"א סבר יש אם למקרא ורמינהו כו'. אלא הכא בהא קמיפלגי ר"י סובר הראוי' לך שמור ושאינו ראוי' לך לא תשמור ור"א סובר הא נמי ראוי' היא שמא יבא אלי' ויטהרנה עיי"ש הרי בהדיא דבין להס"ד דפליגי ביש אם למקרא ובין להמסקנא דפליגי אי תלוי' חשיב ראוי' פלוגתתם הוא דוקא בתרומה תלוי' אבל תרומה שהיא טמאה ודאית כ"ע מודים דלא בעי שימור דהא להס"ד דפליגי ביש אם למקרא קאמר בהדיא בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלוי' וקאמר דוקא תלוי' אבל טמאה ודאית לא בעי שימור ועיין גם בתוס' שם ד"ה אחת תרומה טהורה עיי"ש. וע' גם בשטמ"ק שם שהביא גירסא אחרת בגמרא וז"ל אחת תרומה טמאה ואחת תרומה טהורה ואמר רחמנא עביד לה שימור טמאה למאי עביד לה שימור אלא אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלוי' עביד לה שימור ע"כ. הרי קאמר בהדיא דתרומה טמאה ודאית לא בעי שימור. וכן להמסקנא דקאמר תלוי' נמי ראוי' היא שמא יבוא אלי' ויטהרנה משמע הא תרומה שהיא ודאי טמאה דל"ש שמא יבא אלי' ויטהרנה לא בעי שימור. וא"כ לפי זה דתרומה טמאה ודאית לא בעי שימור שוב אף דכשנטמאו הסיח דעתו מהם שוב מלשמרן אפ"ה לא שייך לומר דנפסלו בהיסח הדעת דהא לא קפדה התורה כלל בטמאה שלא יסיח דעתו וממילא ל"ש כלל פסול דהיסח הדעת. וא"כ קשה אמאי שתילי תרומה שנטמאו נפסלין בהיסח הדעת וכפרש"י הנ"ל שמסיח דעתו מהם מלשמרן אחר שנטמאו הלא אחר שנטמאו א"צ שימור ורשאי להסיח דעתו מהם וממילא ל"ש פסול הסה"ד. איברא באמת לפי המסקנא בבכורות שם דפליגי אי תלוי' חשיב ראוי' ניחא שפיר דיש לחלק בין שתילי תרומה ובין תרומה שאינה ראוי' לשתלה וי"ל דדוקא בתרומה שאינה ראוי' לשתלה פליגי ובכה"ג תרומה אם נטמאה טומאה ודאית כ"ע מודים דלא בעי שימור משא"כ שתילי תרומה אף שנטמאו טומאה ודאית כ"ע מודים דחשיב ראוי' ובעי שימור דהא שתילי תרומה שנטמאו אם אינו מסיח דעתו מהם שוב מלשמרן הרי הם ראוין לאחר ששתלן דאז אזדא לה להטומאה ששתילתן מטהרתן מטומאתן ורק ע"י היסח הדעת אינם ראוים לאחר ששתלן וכדאמר רב ששת וא"כ לא מבעיא לר"א דאמר בתרומה תלוי' שאינה ראוי' לשתלה דחשיב ראוי' שמא יבא אלי' ויטהרנה כ"ש הוא בשתילי תרומה דבודאי הם ראוים לאחר ששתלן בודאי בעי שימור ושלא יסיח דעתו כיון דע"י ההיסח הדעת יפסלו ולא יהיו עוד ראוים כלל אלא אף לר"י דפליג התם בתרומה תלוי' וס"ל דאינו חשיב ראוי' ולא בעי שימור זה הוא דוקא התם דאיירי בתרומה שאינה ראוי' לשתלה וצריך לדון דמש"ה חשיבה ראוי' שמא יבא אלי' ויטהרנה וזאת לא ס"ל לר"י משום דדלמא באמת היא טמאה וא"כ אף אם יבא אלי' לא יטהרנה משא"כ שתילי תרומה שיש להם טהרה בודאי ע"י שתילתן שפיר גם ר"י מודה דחשיב ראוי' ובעי שימור ושלא יסיח דעתו וא"ש:

ומעתה סרה מהר נמי קושיתינו הראשונה הנ"ל דהא קדשים שנטמאו או שנפסלו לא משכחת כלל שיהיו עוד ראוים והוי כמו תרומה טמאה ודאי שאינה ראוי' לשתלה וא"כ כמו תרומה שאינה ראוי' לשתלה אם היא טמאה ודאית אינה צריכה שימור ה"נ בקדשים שנטמאו או נפסלו דאינם ראוים עוד כלל א"צ שימור דהא מה דקדשים בעי שימור ילפינן מתרומה דכתיב בה משמרת תרומתי וע' ברש"י חולין דף ב' ע"ב ד"ה ובמוקדשין וברמב"ן חולין שם ד"ה ואם שחט עיי"ש וא"כ הרי בקדשים ל"ש לדון שיהיו פסולים מחמת היסח הדעת שהסיח דעתו מהם לאחר שנפסלו או שנטמאו דהא א"צ שימור כלל וא"ש ולק"מ קושיתינו ודו"ק:

ובזה מיושב נמי קושית המהרש"א פסחים שם בתוס' ד"ה למה לי שהקשה דכיון דטומאה מביא לידי הסה"ד א"כ הכ"נ נימא לקמן בנטמא או נפסל בטבול יום שמסיח דעתו שוב מן הבשר והיסח הדעת הוא פסול הגוף והדק"ל אמאי הורצה ציץ עיי"ש. [המהרש"א מקשה בפשיטות מהגמרא גופי' דקאמר ר"ש דמש"ה שתילי תרומה אסורין לאכול לכהנים הואיל דאפסלו בהסה"ד עיי"ש ובאמת מר"ש גופי' לק"מ רק לפרש"י דס"ל דטומאה מביא לידי הסה"ד. וגם לא הו"ל לציין קושיא זו על דברי התי' דהא מהתוס' שם יש להוכיח דס"ל דטומאה אינו מביא לידי הסה"ד וכמש"ל באות א' ורק על רש"י ז"ל לבד הו"ל לציין קושיתו]. ומ"ש המהרש"א שם לתרץ דכיון דההוא היסח הדעת בא מן הטומאה שפיר קאמר דהורצה ציץ על הטומאה גופה עיי"ש תירוצו אין לו שחר וכבר עמד בזה הראש יוסף דמה בכך שההיסח הדעת בא ע"י טומאה וציץ מרצה על הטומאה מ"מ פסול דהיסח הדעת היכן הלך. אבל לפי דברינו הנ"ל אזדא נמי קושית המהרש"א וכמובן:

(ג) איברא מדברי התוס' ד"ה ל"ל שהבאתי לעיל באות א' מבואר בהדיא דגם קדשים אחר שנפסלו ואינם ראוים נפסלים בהסה"ד וקשה מש"ס בכורות הנ"ל באות ב' דמבואר בהדיא דתרומה שהיא ודאי טמאה שאינה ראוי' עוד לא בעי שימור וה"נ קדשים שנפסלו דשוב אינם ראוים כלל לא בעי שימור וממילא לא נפסלים בהסה"ד וכמש"ל באות ב' שם. ונ"ל לפי חומר הנושא דדוקא אם אינן ראוים מחמת טומאה הוא דלא בעי שימור. אבל אם אינן ראוים מחמת פסול בעי ג"כ שימור. והוא עפ"י מה דאיתא בש"ס פסחים דף פ"ב ע"ב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף ל"ל ומשני ההוא לגופי' אצטריך סד"א כל פסולי דקודש כגון לן דמה ונשפך דמה כו' דבשריפה דליתנהו בחולין אבל נטמא דבחולין נמי מפסיל אימא הואיל ואתעביד בי' עובדין דחול לא תבעי שריפה ותסגי לי' בקבורה קמ"ל. ועיין ברש"י שם ד"ה מעשה חול שכתב וז"ל שלא נזהרו ונטמאה נתחללה והוזלה מקדושתה עיי"ש. ומבואר מזה דקדשים שנטמאו נתחללו ואזיל מהם קדושת קדשים ונעשו כחולין ממש אבל אם נפסלו לא נתחללו ועדיין קדושת קדשים עליהם. ולפי"ז י"ל דדוקא אם נטמאו דנתחללו ונעשה כחולין ממש שוב לא בעי שימור משא"כ כשנפסלו דעדיין קדושת קדשים עליהם ואם יסיח דעתו מהם ויטמאו יתחללו ויהי' כחולין ממש לכן שפיר בעי שימור שלא יתחללו מקדושתם ומיושב שפיר דברי התוס':

ולכאורה י"ל דאכתי לא הועיל זאת להעמיד דברי התוס' עלי קנקנם דהא מה דחלקנו בין טומאה לפסול דאם נטמא לא בעי שימור ואם נפסל בעי שימור יתכן רק לר' יוחנן דס"ל הסה"ד פסול טומאה הוי דלדידי' שפיר אם הסיח דעתו וחיישינן שמא נטמא א"כ ע"י הטומאה נתחללה ונעשה כחולין לכן שפיר בעי שימור כדי שלא יתחללה משא"כ לר"ל דס"ל הסה"ד פסול הגוף הוא אין לחלק כלל האי חילוקא דהא אף אם יסיח דעתו לא תיזל מהם קדושת קדשים דהא הסה"ד אינו פסול טומאה רק פסול הגוף וזה ליתא בחולין ולא נתחללו מקדושתם. וא"כ לדידי' קדשים שנפסלו לא בעי שימור דלא מבעיא היכא דהם פסולים פסול הגוף וכגון נותר ויוצא [ועיין ברש"י ז"ל פסחים דף ע"ג ע"ב ד"ה כל שפסולו בגופו] וכדומה בודאי דלא בעי עוד שימור דהא ע"י ההסה"ד לא יהי' הפיסול גדול יותר מהפיסול דמעיקרא אלא אפי' היכא דלא הוי פסולים פסול הגוף וכגון שהי' הפסול בדם ובבעלים וע"י ההיסח הדעת יהי' פסול בגופו אפ"ה לא בעי שימור דנהי דע"י ההיסח הדעת יהי' פסול בגופו מ"מ הרי לא יהי' עי"ז כחולין ממש ולא יתחללו מקדושת קדשים כיון דישארו בשם פסול. וא"כ אליבא דר"ל ל"ש כלל חילוקינו הנ"ל והרי דברי התוס' הנ"ל סובבים אליבא דר"ל והא לדידי' גם אם נפסל בדם ובבעלים דהבשר אינו ראוי עוד שוב לא בעי שימור וממילא שוב לא נפסל בהסה"ד. אולם ז"א חדא דנהי דלמ"ד הסה"ד פסול הגוף הוא לא הוי ע"י ההסה"ד רק פסול ולא טמא מ"מ היכא דלא הוי פסול בגופו רק בדם ובבעלים שפיר בעי שימור ושלא יסיח דעתו כיון דע"י הפסול שהוא בדם ובבעלים בעי עיבור צורה ואסור לשורפה מיד משום בזיון דקדשים וכמ"ש רש"י פסחים דף ע"ג ע"ב ד"ה תעובר צורתן משא"כ ע"י הסה"ד דהוי פסול בגופו מותר לשרוף מיד וא"כ ע"י ההסה"ד הרי הוריד לה מקדושתה לכן שפיר בעי שימור ושלא יסיח דעתו. ואידך נהי דר"ל דס"ל הסה"ד פסול הגוף הוי אינו חושש לטומאה ולא ס"ל דפסול טומאה נמי הוי. אולם היינו דאם הסיח דעתו לא אמרינן דנטמא אבל הא אם חזינן דודאי נגע בהו דבר טמא הרי הם טמאים וא"כ שפיר גם לר"ל דס"ל הסה"ד פסול הגוף הוי קדשים שנפסלו בעי שימור ושלא יסיח דעתו מלשמרם כדי שלא יבא דבר טמא ויגע בהו בודאי ויתחללו מקדושתם ויהיו כחולין:

ומעתה לפי"ז ליתא לתירוצינו הנ"ל באות ב' לקושיתינו שם לפרש"י מה דלא פריך ר"י לר"ל מהך תוספתא לבד דתני זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד כו' דהא לפי"מ שהעליתי כאן דאף דנפסל הבשר מחמת פסול בדם ובבעלים מ"מ הבשר שלא נטמא עדיין צריך שימור אף דאינו ראוי וא"כ שוב שפיר נפסל הבשר בהסה"ד שהסיח דעתו מן הבשר לאחר שנפסל בדם או בבעלים דהבשר אינו ראוי לו ומביא לידי הסה"ד וא"כ שוב שפיר הוי מצי להקשות מהתוספתא דזה הכלל כו' וכמש"ל באות ב'. וגם קושית מהרש"א שהבאתי באות ב' אינו מיושב לפי"ז בתירוצינו שם אף דהתם מיירי בטבול יום וקודש שנגע בטבול יום הוי טמא וכמבואר בריש פ"ב דמעילה בפלוגתא דר"מ ואבא שאול עיי"ש. ועיין גם בפי"א דפרה משנה ד'. וגם לחכמים שם דאמרו דטבול יום גם בקודש אינו רק פסול כמו בתרומה מ"מ תרומה או קודש שנגע בטבול יום חל עליו שם טומאה ומה דמיקרי פסול הוא משום דאינו מטמא אחרים. אבל הדבר הנפסל בטבול יום הוא בעצמו בשם טמא יכונה. וכן מוכח בהדיא מהא דפריך הש"ס פסחים בשמעתין אהא דמשני מאי נפסל נפסל בטבול יום א"ה היינו טמא וקשה דלמא הברייתא אזלה אליבא דחכמים דטבול יום בקודש לא הוי רק פסול וא"כ לאו היינו טמא אע"כ צ"ל דאף לחכמים דטבול יום בקודש לא הוי רק פסול מ"מ על דבר הנפסל בטבול יום חל עליו שם טומאה ומה דמקרי פסול הוא משום דאינו מטמא אחרים ועיין מזה גם בתוס' רי"ד פסחים שם ד"ה תרי גוונא טמא. וכיון שכן הרי לכאורה מיושב שפיר קושית מהרש"א בתירוצינו הנ"ל באות ב' דהא אם נפסל בטבול יום שוב לא בעי שימור כדי שלא יטמא דהא כבר הוא טמא. אמנם באמת ז"א דנהי דהוי טמא מ"מ עדיין בעי שימור דהא טבול יום ליתא בחולין וא"כ אף דנטמא בטבול יום עדיין לא נתחללה בטומאת טבול יום ואם תגע אח"כ בדבר טמא דאיתא נמי בחולין הרי יתחללה לכן שפיר עדיין צריך שימור ושוב שפיר שייך פסול דהסה"ד שהסיח דעתו מהם לאחר שנטמא בטבול יום ושפיר קשה קושית מהרש"א הנ"ל [אך מה שהקשה מהרש"א שם גם בהא דקתני נטמא הבשר דאמאי מרצה ציץ. זאת מיושב שפיר בתירוצינו דהא בזה י"ל דמיירי שנטמא בטומאה דאיתא כמי בחולין והרי נתחללה ושוב שפיר לא בעי עוד שימור ושוב ל"ש פסול דהסה"ד]:

ד אמנם מצאתי כדעת רש"י ז"ל דטומאה מביא לידי היסח הדעת בירושלמי תרומות פ"ח ה"א ובפסחים פ"א ה"ח דפריך אהא דתנינן מודה ר"א ור"י ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה. ופריך וישרוף שתיהן כאחת ומשני תמן טהורה היא דבר תורה אתה שגזרת עלי' לשורפה ופריך תו מ"מ לא נפסלה בהסה"ד לא כן אמר ר' יוחנן היסח הדעת דבר תורה ומשני שהוא משמרה שלא תגע בטהרות אחרות ע"כ. ועיין בק"ע ובפ"מ שם שפירשו דהירושלמי פריך דאמאי לא יהי' מותר לשרוף תרומה טהורה וטמאה ביחד בערב פסח בשעה ששית דהא טהורה נמי לאיבוד אזלה ומותר לטמאותה בידים ומשני כיון דמה"ת ראוי' היא לאכילה בשעה ששית אלא דחכמים הוא דגזרו לשורפה קודם חצות והלכך כיון דמה"ת עדיין ראוי' היא אסור לשורפה עם טמאה ביחד. ופריך מ"מ לא נפסלה בהסה"ד דכיון דחכמים גזרו שלא לאוכלה בשעה ששית כבר הסיח דעתו ממנה ואינה משמרה והסה"ד מה"ת הוא ושוב יהא מותר לשורפה עם טמאה ביחד ומשני דאינו מסיח דעתו דעדיין משמרה שלא תגע בטהרות אחרות כלומר שלא תתערב בטהרות אחרות הראויות לו עיי"ש. הרי מבואר בהדיא מהא דפריך הירושלמי וכי לא נפסלה בהסה"ד דתרומה או קדשים שאינו ראוי לו עוד מביא לידי הסה"ד והוא כדעת רש"י ז"ל. אך עפי"ד הירושלמי דאם משמרה שלא תגע בטהרות אחרות או שלא תתערב בטהרות אחרות לא הוי היסח הדעת מיושב שפיר קושיתינו הנ"ל באות ב' על רש"י ז"ל מה דלא פריך ר"י לר"ל מהתוספתא דזה הכלל כו'. כיון דמהך תוספתא לבד לא מצי להקשות דהא י"ל דאיירי היכא שמשמרה שלא תתערב בקדשים אחרים לכן אף דנפסל בדם ובבעלים והבשר אינו ראוי לו מ"מ לא הוי הסה"ד מן הבשר ולא נפסל הבשר כיון דמשמר את הבשר שלא תתערב בקדשים אחרים והלכך פריך מהתוספתא דלול קטן הי' בין כבש למזבח דתני בהדיא ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף ותעובר צורתן והיינו פסולי חטאת העוף שנפסלו בהסה"ד וכדפרש"י שם ומקשה שפיר הא אי הסה"ד פסול הגוף הוי ל"ל עיבור צורה והוכרח ר"ל לדחוקי לשנויי דהאי תנא תנא דבי רבה ב"א הוא דאמר אפי' פיגול טעון עיבור צורה. ומיושב בזה ג"כ קושית מהרש"א שהבאתי באות ב' די"ל דהברייתא דנטמא או נפסל בטבול יום מיירי שעדיין משמרה שלא תגע או שלא תתערב בקדשים אחרים וא"כ לא הוי הסה"ד אף דנטמא או נפסל בטבול יום וטומאה מביא לידי הסה"ד לכן שפיר אף דנטמא או נפסל בטבול יום מרצה ציץ על הטומאה כיון דלא הי' היסח הדעת [ואין להקשות לפי דברי הירושלמי הנ"ל מה קאמר רב ששת דמש"ה שתילי תרומה שנטמאו ושתלן אסורין מלאכול לכהנים הואיל דנפסלו בהסה"ד וכפרש"י ז"ל משום דטומאה מביא לידי הסה"ד. הלא מה יענה היכא שמשמרה שלא תגע או שלא תתערב בטהרות אחרות דאז ליכא הסה"ד ואמאי אסורין מלאכול. דז"א דהא ר"ש בא לשנויי שלא תקשה על המתני' דקתני טהורין מלטמא ואסורין מלאכול דמאחר דטהורין מלטמא אמאי אסורין מלאכול. ומשני ר"ש דמש"ה אסורין מלאכול משום דנפסלו בהסה"ד א"כ שפיר י"ל דהוא מוקי המתני' דוקא בכה"ג שאינה משמרה שלא תגע או שלא תתערב בטהרות אחרות ושפיר איכא הסה"ד]:

ולפי דברי הירושלמי הנ"ל דמבואר כדעת רש"י ז"ל דטומאה מביא לידי הסה"ד ואם משמרה שלא תגע או שלא תתערב בטהרות אחרות ליכא הסה"ד. אמרתי דגם דעת התוס' הוא כן דטומאה מביא לידי הסה"ד ולא כמו שכתבתי באות א' דמה שהוכחתי באות א' שם מדכתבו התוס' דייקא דלאחר שנזרק בלול יש בו הסה"ד דע"כ ס"ל להתוס' דטומאה אינו מביא לידי הסה"ד. לפי דברי הירושלמי הנ"ל ליכא הוכחה כלל מזה די"ל דמש"ה דקדקו התוס' בלשונם הזהב דוקא לאחר שנזרק בלול יש הסה"ד דהא קודם שנזרק בלול אף דשייך ג"כ הסה"ד כיון דטומאה מביא לידי הסה"ד וכן נמי אם נפסל בדם ובבעלים דהבשר אינו ראוי עוד מביא לידי הסה"ד מ"מ עדיין לא יהא קשה כ"כ מזה על ר"ל דס"ל הסה"ד פסול הגוף הוי ל"ל עיבור צורה בנפסל בדם ובבעלים דאיכא הסה"ד מן הבשר דהא י"ל דמיירי שמשמרה שלא תתערב בקדשים אחרים וליכא הסה"ד כלל משא"כ לאחר שנזרק בלול הרי ל"ש לומר שמשמרה שלא תתערב בקדשים אחרים דהא מונח בלול ובודאי שוב כא תתערב ושפיר איכא הסה"ד ושפיר קשה לר"ל דלאחר שנזרק בלול דבודאי יש בו היסח הדעת למה לי עיבור צורה:

(ה) אפס מה שהקשיתי באות ג' על התוס' ד"ה ל"ל עפי"ד הש"ס בכורות. הקושיא במקומה עומדת דמ"ש שם לתרץ לחלק בקדשים בין אם אינן ראוים מחמת טומאה ובין אם אינן ראוים מחמת פסול דדוקא אם נטמאו תו לא בעי שימור. אבל אם נפסלו בעי עוד שימור שלא יטמאו ולא יתחללו מקדושתם ושפיר שייך פסול דהסה"ד אף לאחר שנפסלו. שבתי וראיתי דז"א דהא איתא במתני' בפסחים דף י"ד הוסיף ר"ע ואמר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת עיי"ש והרי התם מיירי בשמן של תרומה וכמ"ש רש"י שם במתני' והרי תרומה שנגע בטבול יום לא הוי רק פסול וכן אמרינן גם בגמרא שם. ואפ"ה מותר להוסיף טומאה. וגם הא קאמר ר"מ שם מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח והוא משום דגם הטהורה הולכת לאיבוד ועומדת לשריפה מחמת חמץ שוב לא חיישינן לשמירתה וכמ"ש רש"י שם. הרי בהדיא דאף תרומה שהיא טהורה לגמרי אם אינה ראוי' לאכילה שוב אינו מוזהר בשמירתה ומותר לטמאותה בידים. ואף דר' יוסי פליג שם על ר"מ זה הוא דוקא בערב פסח בשעה ששית דאינו אסור רק מדרבנן. אבל בשבע גם ר' יוסי מודה דמותר לשרוף תרומה טהורה עם טמאה ביחד וכדאמרינן בגמרא שם. וא"כ ה"נ בקדשים שנפסלו שאינם ראוים מותר להוסיף עליהם טומאה דהא מה דקדשים בעי שימור ילפינן מתרומה וכמש"ל באות ב' בשם רש"י והרמב"ן ריש פ"ק דחולין. ועיין גם ברש"י שם בהסוגיא בד"ה נוקמי בנר של חרס דמשמע שם בהדיא דגם שמן של קודש שנפסל בטבול יום מותר להדליק בנר שנטמא בטמא מת שכתב שם וז"ל ואילו גבי עדותו של ר"ע גבי תרומה קאי דאילו שמן קודש כו' אינו ראוי להדליק נר כו' עיי"ש. ומשמע בהדיא אבל אי הי' שמן קודש ראוי להדליק נר הי' ג"כ מותר להדליק בנר שנטמא בטמא מת. ואין לומר דמהא דמותר להדליק שמן קודש שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת ליכא סתירה לחילוקינו כיון דטבול יום בקודש לאבא שאול ור"מ שהזכרתי לעיל באות ג' ג"כ טמא הוא והמתני' אזלה אליבא דר"מ וכ"כ בס' שושנים לדוד על משניות שם עיי"ש. וא"כ שפיר מותר להדליק שמן קודש שנגע בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת כיון דכבר הוא טמא. דז"א דנהי דטבול יום בקודש מטמא מ"מ הא לפי סברתינו הנ"ל באות ג' עפי"ד הש"ס פסחים דף פ"ב שכתבתי לחלק בין קדשים שנטמאו ובין קדשים שנפסלו הרי אכתי אסור להוסיף טומאה על קודש שנטמא בטבול יום כיון דטבול יום ליתא בחולין וא"כ עדיין לא נתחללה בטומאת טבול יום ואם אתה מוסיף לה טומאה דאיתא בחולין הרי יתחללה וכמ"ש בסוף אות ג' שם אע"כ דאין לחלק כחילוקינו. וא"כ שוב קושיתינו מש"ס בכורות על התוס' במקומה עומדת והיא תמי' גדולה. ועל הירושלמי תרומות ופסחים שהבאתי לעיל באות ד' דקאמר התם דתרומת חמץ בשעה ששית נפסלה בהיסח הדעת לא קשה קושיא זו דהרי בשעה ששית אינה ראוי' לאכילה א"כ לא בעי שימור ושוב לא נפסלה בהסה"ד דז"א כיון דבשעה ששית לא נאסרה רק מדרבנן. אבל מדאורייתא נאכלת בשעה ששית וראוי' הוא וא"כ שפיר מדאורייתא בעי שימור אלא כיון דהיא אסורה לו מדרבנן לכן מסיח דעתו ממנה הלכך שפיר נפסלה בהסה"ד וא"ש. אבל על תוס' שפיר קשה וצע"ג:

ולא אטמין בחבי מה שיש לכאורה לפקפק גם במה שתרצתי לעיל באות ב' קושיתינו מש"ס בכורות על רש"י ז"ל שכתב בהדיא גבי תרומה טמאה ודאית שנפסלה בהסה"ד לאחר שנטמאה וכתבתי לתרץ לחלק בין שתילי תרומה ובין תרומה שאינה ראוי' לשתלה דשתילי תרומה שנטמאו כיון שהם ראוים לאחר ששתלן שוב בעי שימור ויש לפקפק דהא מה דתנינן גידולי תרומה תרומה הוא רק לענין שתהא אסורה לזרים והוא מי"ח דברים שגזרו בהם ב"ש והוא מצד הגזירה משום תרומה טמאה שביד כהן וכדאיתא בשבת דף י"ז ע"ב אבל לכל דבר הרי הוא כחולין וכן הוא בהדיא בירושלמי תרומות פ"ו ה"א וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' תרומות הכ"א. וא"כ נהי דאחר ששתלן יהי' ראוים מ"מ לא בעי שימור כיון דאחר ששתלן הם חולין ומה דקפדה התורה לשמור תרומה ראוי' זה הוא דוקא כשהיא ראוי' בעודה תרומה. וכן נמי בתרומה תלוי' דאמר ר"א דבעי שימור כיון דראוי' היא אם יבא אלי' ויטהרנה הרי התם כשיבא אלי' ויטהרנה הרי היא תרומה כמתחלה משא"כ בשתילי תרומה שנטמאו דהשתא אינן ראוים ולאחר ששתלן שיהיו ראוים אז יהיו חולין שפיר לא בעי שימור. ועיין גם בהרי"ט אלגאזי בהל' בכורות פרק ה' דף ל"ד שתמה כזה על הקרבן עדה בירושלמי פסחים פ"א ה"ח בהא דאיתא שם דתרומה תלוי' שדעתו לשאול עלי' אסור לשורפה בידים ומפרש הק"ע שדעתו לשאול עלי' היינו לשאול עלי' לחכם ויעקור שם תרומה מינה. ותמה הריט"א דא"כ אמאי אסור לשורפה בידים הא כל עוד שלא נשאל עלי' הרי אינה ראוי' ואם אחר שישאל עלי' היא ראוי' הא אחר שאלה הרי היא חולין ואין שם תרומה עלי' ואנן בעינן הראוי' לך בעודה תרומה עיי"ש. והוא כדברינו הנ"ל. אמנם באמת לא נדחה בזה תירוצינו דבאמת מה דגזרו שיהא גידולי תרומה טהורה תרומה ואסורה לזרים זה היתה הגזירה כדי שיהא לה דין תרומה לענין שאם נטמאו ושתלן יהיו נפסלים בהסה"ד פסול הגוף לרב ששת. וכן להמסקנא דמסיק ר' ירמי' בפסחים שם דמש"ה שתולי תרומה שנטמאו ושתלן אסורין לכהנים משום מעלה דעבדי רבנן דאין זריעה לתרומה כמו דאין זריעה להקדש הוא ג"כ מכח הגזירה דגזרו דגידולי תרומה תרומה שתהא אסורה לזרים לכן יש לה דין תרומה שלא תיהני זריעה לגבה וכמו בהקדש וע"כ צ"ל כן דאל"כ תקשה לרב ששת וכן לר' ירמי' דס"ל דגדולי תרומה טמאה אסורין לאכול אפי' לכהנים למר משום הסה"ד ולמר משום מעלה דאין זריעה לתרומה א"כ למה הצריכו לגזור שיהא גידולי תרומה תרומה משום תרומה טמאה שביד כהן דחיישינן דלמא משהי לה גבי' כדי שיזרענה ויוכל לאוכלה ואתי לידי תקלה וכדאמרינן בשבת שם הלא כיון דאף אם יזרענה אסורה לאכול אפי' לכהנים א"כ למה ישהה גבי' לזרענה. אע"כ צ"ל כמ"ש דמכח הגזירה מיפסלה בהסה"ד ולא מהני זריעה או דלא מהני זריעה משום מעלה והוא ג"כ מכח הגזירה דגידולי תרומה תרומה. ועיין גם במהרש"ל שבת שם בתוס' ד"ה דלמא דמבואר שם כדברינו עיי"ש. וא"כ א"ש תירוצינו הנ"ל:

אך זאת צ"ע אצלי לפי"ז לרב ששת דאמר דמש"ה גידולי תרומה טמאה אסורין לכהנים משום דנפסלו בהסה"ד והיינו מכח הגזירה דגידולי תרומה תרומה וכמ"ש והרי היכא דבודאי אינו מסיח דעתו לא מיפסלו בהסה"ד וכמו שהבאתי לעיל באות ד' בשם הירושלמי דאם משמרה שלא תגע או שלא תתערב בטהרות אחרות לא הוי הסה"ד ולא מיפסלה. ועיין גם מה שכתבתי באות שם במוסגר. א"כ מה מהני הגזירה דגידולי תרומה תרומה משום תרומה טמאה שביד כהן כדי שתהא נפסלה בהסה"ד הא אכתי יש לחוש דלמא משהה לה גבי' לזרענה באופן שאינו מסיח דעתו דל"ש פסול הסה"ד ותהי' מותרת לו באכילה לאחר זריעה ושוב איכא למיחש לתקלה שיאכלנה קודם הזריעה בעודה בטומאה. והן אמת די"ל בזה כמ"ש התוס' בשבת שם ד"ה דלמא שהקשו להס"ד בפסחים שם דגידולי תרומה טמאה אינה אסורה רק לזרים ולא לכהנים א"כ איך יפרנס מה דגזרו דגידולי תרומה תרומה משום תרומה טמאה שביד כהן הלא כיון דמותר לכהנים שוב איכא למיחוש דלמא ישהה לה גבי' ואתי לידי תקלה. ותירצו כיון דאינן נאכלים רק לכהנים ולא לזרים א"כ לא הוי רק ריוח פורתא ולא משהה לה גבי' עיי"ש. ועיין גם בהרע"ב סוף פ"ט דתרומות. וכמו כן י"ל אליבא דר"ש דאפי' היכא דאינו מסיח דעתו דמותרת באכילה לאחר זריעה לכהנים אפ"ה ל"ח דלמא משהה לה גבי' כיון דלא הוי רק ריוח פורתא. אולם לא נח רוחי בזה דא"כ אכתי תקשה דלמאי אמרינן דמצד הגזירה דגידולי תרומה תרומה מיפסלו בהסה"ד ואסורין אפי' לכהנים משום תרומה טמאה שביד כהן הלא כיון דאף אם לא יפסלו בהסה"ד ויהיו מותרין לכהנים ג"כ אין לחוש דלמא משהה לה גבי' משום דלא הוי רק ריוח פורתא. א"כ שוב ל"ל למימר דמיפסלו בהסה"ד מצד הגזירה ואסורין אף לכהנים. וראיתי בראש יוסף בפסחים שם שכתב דמה דאמרינן דגידולי תרומה תרומה משום תרומה טמאה שביד כהן זה הוא רק לפי הס"ד בפסחים שם דגידולי תרומה טמאה אינו אסור רק לזרים ולא לכהנים אבל לר"ש ולר' ירמי' דס"ל דגידולי תרומה טמאה אסורין אף לכהנים א"כ מה ענין גזירה לגידולי תרומה טהורה משום טמאה הרי טמאה לא משהה אותה דתהי' אסורה אף לכהן משום הסה"ד או משום מעלה ולישתרי גידולי טהורה וע"כ דטעם אחר יש להם בגידולי תרומה טהורה ותמה בזה על הרמב"ם שפוסק דגידולי תרומה טמאה אסור אפי' לכהנים ופוסק דגידולי תרומה תרומה משום תרומה טמאה שביד כהן עיי"ש. ולפי דבריו דלר"ש ולר"י יש להם טעם אחר, מה דגזרו דגידולי תרומה תרומה ולא משום טמאה שביד כהן א"כ לק"מ קושיתינו הנ"ל על רב ששת. אולם לי ההדיוט לא ניחא לי לומר דטעם אחר יש להם לר"ש ולר"י מה דגזרו דגידולי תרומה תרומה דהרי לא מצינו בשום מקום טעם אחר לזה [ומה שאמר ר' חנינא בשבת שם הטעם משום תרומה טהורה ביד ישראל טעם זה דחה הש"ס שם ולפענ"ד נראה עיקר כמש"ל וכן הבאתי בשם מהרש"ל דלר"ש ולר"י היתה ג"כ הגזירה בגידולי תרומה טהורה משום תרומה טמאה שביד כהן והיינו דמכח האי גזירה דהגידולים הם כתרומה שתהא אסורה לזרים לכן יש לה דין תרומה שתהי' גידולי תרומה טמאה אסורין לכהנים משום הסה"ד או משום מעלה וא"כ עלו כהוגן דברי הרמב"ם ז"ל ולק"מ קושית הראש יוסף הנ"ל:

אך לפי"ז שוב קשה קושיתינו הנ"ל לרב ששת מה מהני הגזירה וכנ"ל וצ"ע ודו"ק בזה:

(ו) ועתה אפן לקושי' כ"ת. הנה קושיתו יש להקשות גם אהא דבש"ס בכורות דף כ"ח ע"ב מוקי רב המתני' דדן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי טימא את הטהור כו' כרבנן דלא דנו דיני דגרמי ואפ"ה קתני משלם כיון דמיירי שהזיק בידים שנו"נ ביד ומפרש רבינא טימא את הטהור דאגע בהו שרץ וקשה אי המתני' מיירי בתרומה א"כ אליבא דרבנן דלא דנו דד"ג אמאי משלם בטימא את הטהור הלא אף דנגע בהו שרץ ג"כ לא הזיק בידים, רק בדיבור בלבד במה שהורה שהיא טמאה דמיד אסחי הבעלים דעתייהו ממנה ונפסלה בהסה"ד ותו לא עשה הדיין היזק במה שנגע בהו אח"כ שרץ. ולכאורה רציתי לומר דלא קשה מידי דמ"ש כ"ת דמתני' דטימא את הטהור בודאי מיירי בתרומה דאי בחולין לא הוי הפסד כלל וא"צ לשלם. נעלם ממנו גמרא ערוכה בגיטין דף נ"ג בהא דתני שם המטמא והמדמע בשוגג פטור במזיד חייב ואמרינן בגמרא צריכא דאי תנא מטמא אי תרומה משום דקא מפסיד לה לגמרי ואי מטמא חולין משום דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י עיי"ש. הרי בהדיא דגם המטמא חולין חייב לשלם. ובאמת גם במטמא חולין איכא הפסד כיון דאינו ראוי רק למי שאינו אוכל חולין בטהרה וצריך למכור בזול וכדאמרינן שם גבי מדמע עיי"ש וברש"י שם ד"ה מדמע לא מפסיד לגמרי עיי"ש וא"כ שפיר י"ל דהמתני' דטימא את הטהור מיירי בחולין וליתא כלל לקושית כ"ת וגם לקושיתינו. אמנם שבתי וראיתי דאף אי נימא דהמתני' דטימא את הטהור מיירי בחולין ג"כ קשה קושית כ"ת וגם קושיתינו הנ"ל. דהא מה דהמטמא חולין חייב לשלם אף דאינו מפסיד לגמרי הוא משום דאינו ראוי עוד למי שאוכלין חולין בטהרה והלא מי שמחמירים בטהרות גם חולין נפסל בהיסח הדעת וכדאיתא בש"ס חגיגה דף כ' ע"א אמר ר' יונתן בן אלעזר נפלה מעפרתו הימנו ואמר לחבירו תנה לי ונתנה לו טמאה עיי"ש וברש"י שם. ואין לומר דמה דבטהרות של חולין פוסל הסה"ד זה הוא דוקא לר' יוחנן דאמר הסה"ד פסול טומאה הוי לכן שפיר המחמירין בטהרות אם הסיח דעתו מן הטהרות חיישינן שמא נטמאו וכן מורה נמי מהא דנקט ריב"א לשון טומאה ועיי"ש בכל הסוגיא דנקט רק לשון טומאה ועיין גם ברש"י שם שכתב וז"ל ולמחמירים בטהרות הוי הסה"ד טומאה עיי"ש. אבל לר"ל דאמר הסה"ד פסול הגוף הוי ל"ש לומר דבטהרות של חולין פוסל הסה"ד. דבשלמא בתרומה וקדשים שפיר אם נפסל בהסה"ד אף דאינם רק פסול ולא טמא מ"מ אסורים מלאכול כיון דהתורה קפדה שלא לאכול תרומה וקדשים שנפסלו משא"כ בטהרות של חולין מה איכפת לן בזה שהם פסולים פסול הגוף דמה בכך דמ"מ יכול לאוכלם בטהרה דהא הם טהורים. וא"כ לק"מ קושית כ"ת וגם קושיתינו די"ל דרבינא דמפרש טימא את הטהור באגע בהו שרץ לכן אין הדין חוזר וכן רב בבכורות שם דמוקי המתני' כרבנן דלא דנו דד"ג ס"ל כר"ל דהסה"ד פסול הגוף הוי ושפיר לא נפסלו הטהרות של חולין בהסה"ד. דז"א דנלע"ד דמה דטהרות של חולין נפסלים בהסה"ד משום טומאה זה הוא אליבא דכ"ע ואפי' ר"ל מודה בזה דהסה"ד פוסל משום טומאה דמעלות חכמים וחומרא בעלמא הוא לפסול הסה"ד בטהרות של חולין ודוקא בתרומה וקדשים שאנו דנן לפסול מכח הסה"ד מדינא ולאו חומרא בעלמא הוא בזה קאמר ר"ל דמדינא הוא פסול הגוף ולא חיישינן לטומאה אבל בטהרות של חולין שהוא רק חומרא בעלמא כ"ע מודים דרבנן החמירו בהו הסה"ד משום טומאה ותדע שכן הוא דהא הרמב"ם פוסק הסה"ד פסול הגוף הוי וכמ"ש הצל"ח פסחים שם ופוסק בפי"ג מהל' מטמאי משכב ומושב דהסה"ד בטהרות של חולין הוא טמא עיי"ש וע"כ כמו שכתבתי. וכיון שכן שוב שפיר קשה קושית כ"ת וגם קושיתינו דהא גם אי המתני' מיירי בחולין מ"מ נפסל בהסה"ד ואינו ראוי לו עוד מכח החומרא דרבנן דטהרות של חולין נפסלים בהסה"ד:

(ז) אולם נ"ל לישב דנחזי אנן לר"י דאמר הסה"ד פסול טומאה הוי והיינו דאיכא למיחוש דשמא ע"י שהסיח דעתו משמירתן נגעה בהו טומאה וכמ"ש רש"י פסחים שם ד"ה אלא למ"ד עיי"ש. א"כ בטהרות של חולין שעדיין לא הוכשרו וכן בתרומה שלא הוכשרה לא נפסל בהסה"ד דהא אף אם כגעה בהו טומאה לא נטמא כיון דבעינן הכשר מתחלה [ורק קדשים נפסלים בהסה"ד אף דלא הוכשרו מתחלה דחיבת קודש מכשירן]. וזה אין לומר דאם הסיח דעתו מהם איכא למיחוש שמא הי' ג"כ הכשר ונגע בהו טומאה. דז"א דהא בעינן הכשר ברצון הבעלים והיינו שיפלו המשקין על האוכלין ברצון וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' טומאת אוכלין הלכה ב' עיי"ש ובהשגות הראב"ד שם ועיין גם בהרמב"ם שם פ"א ה"ב ע"ש [והא דתנינן במתני' ריש מכשירין כל משקה שתחלתו לרצון כו' הרי זה בכי יותן. נראה דהרמב"ם מפרש דקאי על נפילת המשקין על האוכלין ברצון או בתחלה או בסוף הוי הכשר ולא כמו שפירשו הר"ש והרע"ב שם עיי"ש. וכן מבואר בהרמב"ם בפהמ"ש שם עיי"ש. וכן מצאתי ראיתי בס' מרכבת המשנה פי"א מהל' ט"א הלכה א' שכתב כן להדיא עיי"ש. וכתב שם עוד על הכ"מ ששגה במ"ש דגם הרמב"ם סובר כדעת הראב"ד בהשגות עיי"ש] והרי בהיסח הדעת אין הבעלים יודעים מההכשר ולא מהני ההכשר. וגם זאת א"ל דאכתי יש לחוש שמא נטמאו במשקין טמאים דבזה לא בעינן רצון בעלים וכדאיתא במתני' ריש מכשירין דמשקין טמאים מטמאים לרצון ושלא לרצון. דז"א דהא קיי"ל דטומאת משקין לטמא אחרים הוא מדרבנן וא"כ אם הסיח דעתו הרי הוי ספק אם נגעו במשקין טמאים והוי ספק דרבנן ולקולא וכן אמר ר"מ בפסחים דף ט"ז ע"א דספק משקין לטמא אחרים טהור כיון דהוי ספק דרבנן עיי"ש. ומעתה י"ל דרב דמוקי בש"ס בכורות שם המתני' כרבנן דלא דנו דיני דגרמי. וכן רבינא בסנהדרין דמפרש המתני' גם לענין שלא יהי' הדין חוזר באגע בהו שרץ ואי לא הי' נגע בהו שרץ הי' הדין חוזר המה מוקי המתני' היכא דעדיין לא הי' הכשר לקבל טומאה והיינו דהשאלה היתה גם על ההכשר אי חשיב הכשר אי לא וטעה הדיין והורה דחשיב הכשר והאוכלין הם טמאים ונו"נ ביד היינו שהכשיר את האוכלין פעם שנית בהכשר המועיל ונגע בהו שרץ. וא"כ שפיר אי לא הי' נו"נ ביד הי' האוכלין טהורים לגמרי ולא נפסלו ג"כ בהסה"ד כיון דבאמת לא הי' הכשר המועיל ובלא הכשר אינו פוסל הסה"ד וכאמור. וא"כ שפיר לק"מ לא קושית כ"ת ולא קושיתינו והבן:

ולכאורה י"ל דהתינח לר"י דס"ל הסה"ד פסול טומאה הוי. אבל לר"ל דס"ל הסה"ד פסול הגוף הוי הרי לדידי' אין חילוק גם בתרומה אם הוכשרה אי לא ואף דלא הוכשרה ג"כ נפסלה בהסה"ד וא"כ אי נימא דהמתני' דטימא את הטהור מיירי בתרומה שוב תקשה קושית כ"ת וגם קושיתינו אליבא דר"ל דס"ל הסה"ד פסול הגוף הוי. אולם זה אינו עומד לנגדינו. חדא דמי דחק לנו לומר דרב ורבינא מוקי המתני' בתרומה הלא שפיר י"ל דהמתני' מיירי דייקא בחולין ובחולין גם ר"ל ס"ל דאינו פוסל הסה"ד כ"א כשהי' מוכשר לקבל טומאה כיון דגם ר"ל ס"ל דמה דבחולין פוסל הסה"ד הוא משום טומאה וכמש"ל באות שלפני זה ושפיר בעינן הכשר מתחלה. ועוד אף אי נימא דהמתני' מיירי בתרומה הא אכתי י"ל דרב ורבינא ס"ל דהסה"ד פסול טומאה הוי. ועוד דאני אומר דגם לר"ל דס"ל הסה"ד פסול הגוף הוי בעינן ג"כ בתרומה שיהי' מוכשר מתחלה לקבל טומאה. דנ"ל דגם לר"ל מה דהקפידה התורה לשמור תרו מה וקדשים ושלא יסיח דעתו מהם עיקר הקפידה הוא כדי שלא יטמא ע"י מה שמסיח דעתו מלשמור אלא דר"ל סובר דאם הסיח דעתו אף אם יבא אלי' ויאמר שלא נטמא אפ"ה נפסל כיון דהתורה הקפידה שלא יסיח דעתו והרי הסיח דעתו והוי פסול הגוף. ואמרתי להביא ראי' לזה מדברי התוס' חגיגה דף כ"א ד"ה האונן שכתבו דל"ש הסה"ד לפסול רק היכא שהוא בידו ואסח דעתו הימנה אבל היכא שאין בידו כגון שנאבד ל"ש הסה"ד לפסול עיי"ש. והנה אליבא דר"י דס"ל הסה"ד פסול טומאה הוי ליכא שום סברא לחלק בין היכא שהוא בידו ובין היכא שנאבד דהא אדרבה היכא שנאבד טפי איכא למיחוש לטומאה. ואלא צ"ל דכוונת התוס' בחילוקם הוא רק אליבא דר"ל דס"ל הסה"ד פסול הגוף הוי ולא חייש שמא נטמא ואליבא דידי' שפיר סברא הוא לחלק כן שלא הזהירה תורה לשמור תרומה וקדשים ושלא יסיח דעתו רק היכא שהוא בידו שיכול לשמור משא"כ כשנאבד דאין בידו לשמור לא מפסיל בהסה"ד. וא"ל דהא התוס' שם כתבו האי חילוקא לתרץ קושיתם שהקשו שם אהא דתנינן סכין שנמצא בי"ד שוחט בה מיד דבודאי הטבילוה בעלים מאתמול והקשו אמאי לא נפסל האי סכין בהיסח הדעת וע"ז תירצו דבנאבד ל"ש פסול הסה"ד. וע"כ דקושיתם הוא אליבא דר"י דס"ל הסה"ד פסול טומאה הוי לכך שפיר אסור לשחוט בהאי סכין משום טומאה. אבל לר"ל דס"ל הסה"ד פסול הגוף הוי ליכא התחלתות הקושי' כלל דהא אף דהוא פסול מ"מ מותר לשחוט בו. וא"כ שוב א"א לומר דתירץ התוס' סובב הולך אליבא דר"ל דהסה"ד פסול הגוף הוי. אולם ז"א דבאמת י"ל דקושית התוס' הוא אליבא דר"ל דהסה"ד פסול הגוף הוי ואפ"ה אסור לשחוט הקרבן פסח בהאי סכין אם נפסל בהסה"ד אף דלא חייש שמא נטמא דהתוס' לשיטתם אזלו שכתבו בזבחים ר"פ איזהו מקומן דשחיטת קדשים וגם שחיטת קרבן פסח צריך כלי שרת עיי"ש. ועיין גם בתוס' פסחים דף ס"ו ע"א ד"ה תוחב. וא"כ שפיר אף דלא מפסיל הסכין משום טומאה רק הוא פסול פסול הגוף ג"כ אסור לשחוט הקרבן פסח בהאי סכין כיון דמפסיל מקדושת כלי שרת. והנה מה דהסה"ד פוסל בקדשים ותרומה הוא דילפינן מקרא דמשמרת תרומתי דעביד כי' שימור ולא תסיח דעתך וכמ"ש רש"י בפסחים והבאתיו לעיל באות א' הרי מה דהקפידה התורה שלא יסיח דעתו מתרומה וקדשים הוא משום דבעי שימור ומעתה נשובה ונחקורה דאי נימא דלמ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי מה דתרומה וקדשים בעי שימור ושלא יסיח דעתו הוא לאו משום טומאה א"כ צריך לדעת למה צריך שמירה וע"כ צ"ל דהשמירה הוא שלא יבואו לידי בזיון והיינו שלא יהיו מונחים במקום שאינו נקי וכדומה. וא"כ הרי אם נאבד בודאי דיש לחוש שמא מונח במקום שאינו נקי והוי בזיון לקדשים ושוב מהראוי לפסול כשנאבד דהי' צריך לשמור שלא יאבד כדי שלא יבא לידי בזיון וכיון שכן הרי חילוק התוס' הנ"ל הוא דלא כמאן דהא למ"ד הסה"ד פסול טומאה הוי ל"ש כלל האי חילוקא וכדאמרן. וגם למ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי ל"ש כלל האי חילוקא דהרי נאבד וא"כ ממילא נפסל מחמת שנאבד ולא שמר שלא יאבד. אע"כ צ"ל דגם למ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי הקפידא לשמור תרומה וקדשים ושלא יסיח דעתו הוא משום טומאה כדי שלא יטמא בודאי אלא דאם לא ראינו שנטמא לא חיישינן לטומאה שמא נטמא רק הוי פסול הגוף. לכן שפיר מחלקים התוס' אליבא דמ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי בין היכא שהוא בידו ובין שנאבד דדוקא אם הוא בידו קפדה התורה לשמור כדי שלא יטמא אבל אם אינו בידו כגון שנאבד לא קפדה התורה לשמור כדי שלא יטמא לכן שפיר כשנאבד ולא ראינו שנטמא ל"ח לטומאה דשמא נטמא וגם פסול הגוף נמי לא הוי כיון דבכה"ג לא קפדה התורה לשמור והבן:

אכן אחר שובי נחמתי דבאמת י"ל דחילוק התוס' הנ"ל קאי רק דייקא אליבא דמ"ד הסה"ד פסול טומאה הוי דהא באמת קושית התוס' הנ"ל קשה גם למ"ד הסה"ד פסול טומאה הוי לזאת נ"ל דהתוס' לא מקשו קושיתם רק דייקא למ"ד הסה"ד פסול טומאה הוי ולא למ"ד פסול הגוף הוי די"ל דהתוס' חגיגה שם אזלו בשיטת הרבינו אפרים שהביאו התוס' בזבחים שם דשחיטת קדשים א"צ כלי שרת וגם שחיטת קרבן פסח א"צ כ"ש עיי"ש. וא"כ למ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי ל"ק כלל קושית התוס' וכמו שכתבתי בסמוך. ואפ"ה שפיר מחלקים התוס' אליבא דמ"ד הסה"ד פסול טומאה הוי בין היכא שהוא בידו ובין שנאבד. והוא דהנה צריך להבין דאמאי פוסל הסה"ד בתרומה וקדשים משום טומאה דממ"נ אי התרומה וקדשים הם ברה"ר הרי ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור. ואי הם ברה"י הרי בדבר שאין בו דעת לשאול גם ברה"י ספיקו טהור והא תרומה וקדשים אין בהם דעת לשאול. ועוד אמאי לא נוקי אחזקתי' שהוא בחזקת טהרה ואף דבספק טומאה ברה"י בדבר שיש בו דעת לשאול ספיקי טמא אף דאיכא חזקת טהרה וכמ"ש התוס' נדה דף ט' ע"ב ד"ה התם עיי"ש. זה הוא כיון שראינו שהי' שם דבר טמא וספק אם נגע אי לא ובכה"ג ברה"י ספיקו טמא ולא מוקמינן אחזקתי' משא"כ בהסה"ד דלא ראינו שום טומאה כלל אמאי ניחוש לטומאה מדוע לא נימא דאוקי אחזקתי' דחזקת טהרה. ועיין גם בשו"ת הרשב"א ח"א סי' שנ"ט ובתשובת המיוחסות סי' רכ"ט שכתב שם וז"ל דלא אמרינן ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא אלא דומיא דסוטה דישנה לטומאה ודאי והיינו בועל שנכנס עמה למקום הסתר אלא דמספקא לן אי נגע בה אי לאו אף אנו נאמר בכל מקום שהי' שם טומאה ודאית אלא שאנו מסופקים אי נגע אי לאו ברה"י ספיקו טמא אבל היכא דלא ידעינן אי הוי טומאה זו ברה"י בשעה שהי' שם טהרות כי הא דקופה בכי הא ודאי לא מטמאינן מדינא במקום ספק כו' עיי"ש. הרי בהדיא כדברינו דהיכא דלא ראינו שום טומאה לא מטמאינן מדינא מספק רק מוקמינן אחזקת טהרה. וא"כ אמאי בתרומה וקדשים ע"י הסה"ד מטמאינן מדינא אף דהוא רק ספק. ועכצ"ל דבתרומה וקדשים דכתיב את משמרת תרומתי ס"ל למ"ד הסה"ד פסול טומאה הוי דגילתה התורה דבתרומה וקדשים ספיקו טמא אף שאין בהם דעת לשאול וגם דלא מוקמינן להו אחזקת טהרה. וא"כ י"ל דזה הוא דוקא היכא שהוא בידו לשמור דקפדה התורה לשמור בזה שפיר גילתה התורה דחיישינן לטומאה אף דיש לו חזקת טהרה וגם אף דהוא דבר שאין בו דעת לשאול משא"כ היכא שאין בידו לשמור כגון שנאבד דבכה"ג לא קפדה התורה לשמור הרי בכה"ג לא גילתה התורה דחיישינן לטומאה וא"כ שפיר ל"ח לטומאה משום דמוקמינן אחזקת טהרה וגם כיון דהוא דבר שאין בו דעת לשאול ושפיר עלה כהוגן חילוק התוס' הנ"ל אליבא דמ"ד הסה"ד פסול טומאה הוי. וכיון שכן שוב אין ראי' מדברי התוס' הנ"ל דגם למ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי עיקר הקפידה לשמור ושלא יסיח דעתו הוא משום טומאה דכיון דחילוק התוס' הנ"ל הוא רק אליבא דמ"ד הסה"ד פסול טומאה הוי א"כ שפיר י"ל דלמ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי עיקר הקפידא מה שהקפידה התורה לשמור תרומה וקדשים הוא כדי שלא יבואו לידי בזיון והיינו שלא יהיו מוכחים במקום שאינו נקי ובאמת אם נאבד שפיר לדידי' נפסל פסול הגוף כיון דלא שמר שלא יאבד כדי שלא יבא לידי בזיון וכמש"ל והבן היטב:

אמנם יש ללמוד כן מתורתו של הצל"ח פסחים דף ל"ד שהקשה שם אמאי לא פריך ר"י לר"ל מסתם משנה בפ"ז דשקלים דתני בשר הנמצא כו' זה וזה תעובר צורתן ויצא לבית השריפה. ואי הסה"ד פסול הגוף הוי ל"ל עיבור צורה הרי כיון שנמצא לא ידע אדם ממנו לשמרו ונפסל בהסה"ד וכתב לתרץ כחילוק התוס' הנ"ל דלא מקרי הסה"ד רק היכא שיודע ממנו ומסיח דעתו ממנו אבל זה שנאבד לא ידע בו אדם לא מקרי הסה"ד ולכן לא הי' יכול להקשות מהך משנה עיי"ש. והרי הצל"ח כתב בהדיא לחלק כן גם אליבא דמ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי דהא כתב זאת לתרץ שלא תקשה לר"ל דס"ל הסה"ד פסול הגוף הוי מהך משנה דשקלים הנ"ל א"כ צ"ל דדעת הצל"ח הוא דגם למ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי עיקר הקפידא לשמור ושלא יסיח דעתו הוא משום טומאה. דאל"כ אלא למ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי עיקר הקפידא לשמור ושלא יסיח דעתו הוא משום שלא יבא לידי בזיון. א"כ כשנאבד שפיר נפסל וכאמור וליתא כלל לחילוקו. והן אמת דגוף תירוצו של הצל"ח הנ"ל הגם שכדבריו כתבו ג"כ התוס' חגיגה הנ"ל דבנאבד ל"ש לפסול מטעם הסה"ד. אולם הוא נגד דברי הירושלמי שקלים שם דקאמר שם ר' הושעי' בהדיא דבשר הנמצא כו' דבעי עיבור צורה הוא משום הסה"ד עיי"ש. ולדעתי קושית הצל"ח לק"מ דהא ר' יוסי בירושלמי שם קאמר ויאות לאוכלה אין את יכול כו'. לפום כן צריך מימר תעובר צורתן ויצא לבית השריפה ומפרש הק"ע דר' יוסי פליג על ר' הושעי' דאין הטעם משום הסה"ד עיי"ש. ועיין גם בהרמב"ם בפהמ"ש בשקלים שם שהוא מפרש הטעם דבשר הנמצא טעון עיבור צורה משום דשמא נותר הוא וכ"כ בחיבורו פי"ט מהל' פסהמ"ק ה"ד ולא כפירוש הרע"ב במשנה שם שמפרש משום הסה"ד. ונראה דגם הרמב"ם מפרש כהק"ע דר' יוסי פליג על ר' הושעי'. והרמב"ם פוסק כר' יוסי דקאמר הטעם משום דשמא נותר הוא וא"כ לק"מ קושית הצל"ח די"ל דר' יוחנן ור"ל פירשו ג"כ טעמא דהמתני' שם כר' יוסי לכך שפיר לא מקשה ר"י לר"ל מהך משנה. אך נ"ל דר' הושעי' ור' יוסי פליגי בסברת התוס' והצל"ח הנ"ל אי בנאבד שייך פסול הסה"ד ר' הושעי' ס"ל דגם בנאבד שייך פסול הסה"ד לכן קאמר התם הטעם משום הסה"ד. ור' יוסי ס"ל דבנאבד ל"ש פסול הסה"ד לכן קאמר הטעם משום דשמא נותר הוא. אמנם הא עכ"פ מדברי הצל"ח הנ"ל יש ללמוד דגם למ"ד הסה"ד הוא פסול הגוף עיקר הקפידא לשמור ושלא יסיח דעתו הוא משום טומאה וכנ"ל:

תוכן העניינים

אלפי מנשה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה