אור ברסלב

אלפי מנשה חושן משפט· רבי מנשה איכנשטין

סימן כב

סימן כא

(א) סעיף א מי שקיבל עליו קא"פ כו'. עיין בש"ך שהכריע כדעת הג"א דבעינן דוקא קיבל בפני ב"ד אבל קבלוהו חוץ לב"ד יכול לאזור אפי' לאחר גמר דין. ועיי' בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קנ"ד שהסכים ג"כ להש"ך. אך הקשה שם לדעת הג"א מה מקשה הש"ס בפז"ב ת"ש דאמר רבא קיבל עליו דלמא רבא מיירי חוץ לב"ד ומתני' מיירי בב"ד וצ"ע עכ"ל. ולא ידעתי מאי קשיא לי' דהלא רבא קאמר שם דלאחר גמר דין אינו יכול לחזור והרי שבקבלותו חוץ לב"ד אפי' לאחר גמר דין יכול לחזור וכמ"ש הג"א וא"כ ע"כ רבא מיירי שקיבל בפני ב"ד. איברא אדרבה קושיתו יש להקשות לדעת הנמוק"י והובא בש"ך שחולק על הג"א דדוקא בקיבל חוץ לב"ד הוא דיש חילוק בין לפני גמר דין ובין אחר גמר דין אבל בקיבל בפני ב"ד אפי' לפני גמר דין אינו יכול לחזור. ולשיטתו שפיר קשה קושית השבו"י דמה פריך בש"ס שם דאי אמרת בין בזו ובין בזו מחלוקת היינו בין לפני גמר דין ובין לאחר גמר דין פליגי ר"מ וחכמים רבא דאמר כמאן. ולפי שיטת הנמוק"י קשה דלמא רבא מיירי בקבלוהו חוץ לב"ד לכן מחלק בין לפני גמר דין ובין לאחר גמר דין והיינו אליבא דחכמים והמתני' מיירי בקבלהו בב"ד ופליגי ר"מ וחכמים בין לפני גמר דין ובין לאחר גמר דין. אולם י"ל דהנה מ"ש הנמוק"י דאם קיבל בפני ב"ד ולא קנו מידו אינו יכול לחזור אפי' לפני גמר דין. ע"כ דדעתו הוא דקיבל בפני ב"ד דמי ממש להיכא שהי' קנין דאמרינן בגמרא שם דאם קכו מידו אינו יכול אי אפי' לפני גמר דין דהה"נ היכא שהי' קבלה בפני ב"ד בלי קנין אינו יכול לחזור דמעשה ב"ד אלים כמו קנין. והנה הב"ח כתב דמה דאמרינן בגמרא דבקנו מידו אינו יכול לחזור אפי' לפני גמר דין דגם ר"מ מודה בזה עיי"ש. וא"כ לדעת הנמוק"י דקיבל בפני ב"ד הוי כמו קנין א"כ ס"ל לר"מ גם בקיבל בפני ב"ד דאינו יכול לחזור. וכיון שכן לק"מ הקושיא הנ"ל דהא לא מצי למימר דמתני' מיירי בקבלהו בפני ב"ד דא"כ אמאי קאמר ר"מ שם במתני' דיכול לחזור אע"כ דהמתני' ג"כ מיירי בקבלהו חוץ לב"ד ומקשה הש"ס שפיר:

(ב) שם ברמ"א דאיכא תרתי לריעותא. כתב הסמ"ע דאם קיבל עליו כשר אחד במקום ג' לא מיקרי תרתי לריעותא והש"ך חולק עליו וכבר האריכו בזה גדולי האחרונים. ועיין בתומים שהביא ראי' להסמ"ע מתשובת הרא"ש כלל נ"ו דין א' והאריך קצת לבאר איך מוכח מדברי הרא"ש כהסמ"ע עיי"ש, ואנכי מצאתי בשו"ת בשמים ראש סי' מ"א שהובא שם תשובת הרא"ש הנ"ל וביתר ביאור ושם כתב בפירוש דה"ה במקבל עליו דיין אחד במקום שלשה דאינו יכול לחזור לאחר גמר דין עיי"ש. והוא בהדיא כדעת הסמ"ע:

(ג) עוד שם ברמ"א ולעיל כו' נתבאר איזה מיקרי ג"ד. עיין בש"ך סק"ו מה שהביא בשם הלח"מ. ונראה מדברי הש"ך דהוא מסכים למ"ש הלח"מ דהרמב"ם לא חש להא דאיתא בירושלמי בשם ר"י ור"ל כיון דש"ס דידן פליג אירושלמי בסברת ר"י ור"ל ראוי לפסוק כש"ס דידן עיי"ש. וצ"ע דהלא הש"ך ביו"ד סי' קמ"ה סק"א כתב דהיכא דהש"ס דידן מחולק עם הירושלמי בדעת ר"י פוסק הרמב"ם כר"י שבירושלמי כיון דר"י חיבר הירושלמי בודאי אמר הכי עיי"ש. ועיין בספר באר יעקב ביו"ד שם שחולק על הש"ך שם והביא הרבה ראיות דאף בכה"ג פוסק הרמב"ם כר"י שבש"ס דידן עיי"ש. וגם אנכי במק"א הבאתי עוד ראיות לזה מה דלא הזכירם הבאר יעקב. אבל הא אכתי קשה על הש"ך גופי' שסותר דעת עצמו מכאן למ"ש ביו"ד סי' הנ"ל:

אמנם מצאתי ראיתי בס' שלום ירושלים הירושלמי בכללים שבסוף הספר שכתב שם על השגות הבאר יעקב הנ"ל על הש"ך דאין בכל דבריו שום תפיסה כלל על הש"ך כי כוונת הש"ך ביו"ד שם הוא דוקא היכא דהש"ס דידן מסופק בדעת ר"י איך סובר ולהירושלמי פשיטא להו אזלינן בתר הירושלמי אבל היכא דהש"ס דידן אינו מסופק גם הש"ך מודה דאזלינן בתר ש"ס דידן אף דבירושלמי איתא בשם ר"י להיפך עיי"ש. ומדברי הש"ך כאן יש ראי' לדברי השלום ירושלים. ובעיקר דברי הלח"מ והש"ך עיין במראה הפנים מבעל פ"מ בירושלמי פ' ז"ב:

תוכן העניינים

אלפי מנשה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה