אלפי מנשה חושן משפט· רבי מנשה איכנשטין
סימן יח
(א) סעיף א ברמ"א י"א דטוב להתחיל מן הקטן. עיין בתומים שכתב דצריך להתחיל תמיד מן הקטן. אבל להתחיל מן הקטן לפרקים אסור כי הוא זילותא להגדולים היושבים במנין. והוכיח כן גם מלשון הנמוק"י שכתב דטוב הדבר להתחיל לעולם מן הקטן. ותמה על הרמ"א שהשמיט תיבת לעולם עיי"ש ולדעתי נ"ל דהרמ"א הבין בכוונת הנמוק"י מ"ש תיבת לעולם דאין כוונתו בזה לאפוקי דלפרקים איכא איסור אלא דהנמוק"י שם כתב מתחלה בשם י"מ דבד"נ מתחילין מן הקטן. ובד"מ אם רצו מתחילין בגדול ואם רצו מתחילין בקטן. וע"ז כתב הנמוק"י דמיהו טוב הדבר להתחיל לעולם מן הצד וכוונתו הוא בתיבת לעולם היינו בין ד"נ ובין ד"מ. והלכך כיון דהרמ"א עומד כאן בד"מ וקאמר דטוב להתחיל מן הקטן והיינו אף בד"מ שפיר לא הוצרך לכתוב תיבת לעולם. וכן נ"ל נמי ברור בכוונת הנמוק"י כי לפי"ד התומים הרי מ"ש הנמוק"י תיבת לעולם הוא ללא צורך ושפת יתר הוא דהא אם טוב הוא להתחיל מן הצד ודאי דראוי ונכון הוא לנהוג כן לעולם. ועוד אף אם נימא דכוונת הנמוק"י הוא כמ"ש התומים דבד"מ צריך לעולם להתחיל מן הצד עכ"ז א"א לומר דלפרקים להתחיל אן הצד איכא איסור משום זילותא לגדולים. דהא הנמוק"י שם כתב בהדיא בשם הי"מ דמה דבד"נ אין מתחילין בגדול משום לא תענה על רב הוא לאו משום כבודו אלא שיש לחוש שמא לא ירצה לחלוק אח"כ על הרב כי יתבייש ממנו עיי"ש וא"כ ה"נ להתחיל בד"מ מן הקטן ל"ח לזילותא. והן אמת דגם לפי טעם זה דחיישינן שמא יתבייש הקטן אח"כ לחלוק על הרב יש לחלק ג"כ כסברת התומים דאם מתחילין לפרקים מהצד יתבייש מלחלוק על הרב אבל אם מתחילין תמיד מהצד לא יתבייש. אולם הרי לפי"ז ל"ש לומר דלהתחיל לפרקים מהצד איכא איסור דהא מצד הדין לא חששו כלל בד"מ שיתבייש מלחלוק על הרב וכמ"ש הנמוק"י שם וא"כ ליכא איסור כלל. אך גוף דברי הנמוק"י שם תמוהים. וראיתי שכבר עמד עליו בס' ברכי יוסף לכן מנעתי מלרשום ועיי"ש בברכ"י וצ"ע:
(ב) סעיף ד ג' שישבו לדין כו' אין השנים יכולים לגמור הדין. כן הוא בהג"א פ"ק דסנהדרין ועיין בב"ח בסי' זה שדייק מדכתב הג"א שם וסילק אחד מהם קודם שידע להיכן הדין נוטה כו' משמע הא אם כבר ידעו להיכן הדין נוטה הו"ל גמר דין ויכולים השנים לפסוק הדין עיי"ש ועיין בתומים שהשיג עליו דאין ראי' די"ל דלהכי נקט הג"א בלשונו דסילק עצמו קודם שידע להיכן הדין נוטה כיון דאחר שידע להיכן הדין נוטה אסור לסלק עצמו ולאו ברשיעי עסקינין אבל באמת אי אתרמי ע"י איזה סיבה או דעבר וסילק עצמו אחר שידע להיכן הדין נוטה אין השנים יכולים לגמור עיי"ש ואיני רואה שום השגה כלל על הב"ח בזה דהא כבר כתב הב"ח בסי' י"ב דג' שישבו בדין מותר לאחד מהם להסתלק אף לאחר שידע להיכן הדין נוטה עיי"ש. וא"כ דייק שפיר הב"ח מדקאמר הג"א דוקא קודם שידע להיכן הדין נוטה דע"כ ס"ל דאם נסתלק בתר דידעי להיכן הדין נוטה יכולים השנים לפסוק הדין וכ"כ גם הד"מ שם וכן הסכים גם הש"ך כאן סק"ה. וגם לפי"ד התומים דכוונת הג"א הוא דאף אם סילק אחד מהם בתר דידעי להיכן הדין נוטה ג"כ אין השנים יכולים לפסוק הדין א"כ הרי בזה לא עלה כהוגן טעמא דהג"א שם שכתב דמש"ה אין השנים יכולים לגמור הדין כיון דלא עדיף משנים מזכין או מחייבין ואחד אומר אינו יודע עיי"ש והרי לאחר שידעו להיכן הדין נוטה ל"ש לדמות הך דנסתלק אחד מהם לאומר אינו יודע דהא הכא הרי גם הדיין שסילק עצמו אמר דעתו והסכימו יחד ביניהם שכך הדין ולא דמי כלל לאומר אינו יודע. אבל לפי"ד הב"ח דכוונת הג"א הוא דייקא היכא שסילק עצמו קודם שידע להיכן הדין נוטה בכה"ג שפיר יש לדמותו לאומר אינו יודע. ומ"ש עוד שם התומים דאף לפי פירוש הב"ח לא קאי דינא דהג"א להלכה לפי מ"ש הב"ח דטעמא דהג"א הוא משום דס"ל כהתוס' דאם הסכימו יחד שכך הדין הוי גמר דין אע"ג דלא אמרו איש פלוני אתה חייב. וא"כ כיון דאנן קיי"ל דגמר דין היינו באומרים איש פלוני אתה חייב ליתא להך דינא עיי"ש. הנה לפי"ד הב"ח יפה כתב התומים. אמנם אנכי בקט שכלי לא הבינותי למה הוצרך הב"ח לזה לומר דכיון דהג"א ס"ל כדעת התוס' הנ"ל לכן יכולים השנים לפסוק הדין. ולדעתי העני' נ"ל דאף לדעת הפוסקים דגמר דין היינו באומרים איש פלוני אתה חייב ג"כ שייך דין זה דאם הסכימו ביניהם שכך הדין ואח"כ סילק אחד מהם יכולים השנים לפסוק הדין כיון דאם הסכימו כולם ביניהם שכך הדין שוב אין לדמותו לאומר אינו יודע. ועיין גם בד"מ בסי' י"ב שכתב ג"כ להוכיח מדברי הג"א כמ"ש הב"ח ולא כתב טעמא משום דס"ל להג"א כדעת התוס' וע"כ דאף לדעת הפוסקים דגמר דין היינו כשאומרים איש פלוני אתה חייב ג"כ יכולים השנים לפסוק הדין כיון דכבר הסכימו ביניהם שכך הדין וכמ"ש: